בין אם מערכת היחסים שלכם עם הוריכם טובה ובין אם לא, ביקור של סבא וסבתא אצלכם בחו"ל (כמו גם כל ביקור אחר של דמות משמעותית עבור הילד) – משמעו יציאה מן השגרה.
אתם בוודאי זורמים עם זה, וטוב שכך – אולי מוותרים יום אחד על בית ספר / גן, אולי אוכלים יותר בחוץ, אולי מגמישים את שעות השינה כדי למצות את הזמן עם האורחים, אולי מטיילים יותר… כל משפחה וההנאות שלה.

ואז, יום לאחר שהסתיים הביקור והקרובים חזרו לישראל, הילד שלכם מתחיל "לעשות בעיות"; לא רוצה ללכת לישון בשעה הקבועה, לא רוצה לאכול מה שאתם מכינים לארוחת ערב, רוצה שיקלחו אותו, שילבישו אותו, לא מוכן לקום בזמן וכדומה.
אתם בוודאי מבינים למה זה קורה (היה לו כל כך כיף בביקור, למה לא למתוח את זה עוד קצת??), אולם מה אפשר לעשות כדי להחזיר את הילד "למוטב" כמה שיותר מהר?

אני ממליצה על שיחת הכנה מקדימה, שמתבצעת ערב לפני שהאורחים עוזבים. יש לשבת עם הילד במצב נינוח ופרטיות, לחזור במספר מילים על השגרה ששברנו ולתאר במספר מילים איך אנחנו הולכים לחזור לשגרה:
"מתוק קטן, אני רוצה לספר לך משהו; נכון היו לנו עכשיו שבועיים משוגעים וכייפים? טיילנו מלא, אכלנו במסעדות, סבא וסבתא פינקו אותנו… אתה יודע שהם עוזבים מחר, נכון? ממחר אנחנו חוזרים בדיוק לשגרה שלנו. נקום שוב בשבע בבוקר, ניסע שוב לבית הספר, נחזור הביתה, נכין שיעורים, נכין ארוחת ערב ונלך לישון מוקדם. בדיוק כמו שהיה… עד שסבא וסבתא יבואו שוב בפעם הבאה!"

רק כך, בלי האשמות, בלי כעס, בלי תסכול ועם הרבה הרבה רוגע, כאשר אנחנו מתארים את המצב לאשורו – רק כך הילד יבין את שעומד לקרות.

גם אם יקח לו יום או יומיים להתאפס – אל תכניסו כעס לסיפור ואל תמכרו את החזרה לשגרה בעבור היחסים שלכם עם הילד.

בהצלחה!

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים
054-3623501

על שאלת מליון הדולר הזאת, יש תשובה אחת ברורה… מי מחליט מה יאכלו בבית? מי מחליט מה יוגש על השולחן? מה מונח במקרר?
אתם.

לפיכך, אם הילד שלכם מוכן לאכול רק מעדנים ופסטה בלי רוטב, ואתם תמשיכו למלא את המקרר במעדנים ולהגיש אל השולחן פסטה בלי רוטב – לא תהיה לילדכם שום סיבה לחרוג מן ההרגל שלו. אם תגדילו לעשות ותוודאו שאף אצל הסבא והסבתא, החברים ובצימר יהיו מעדנים ופסטה בלי רוטב, כדי שחס וחלילה הילד לא יחווה תסכול – הרי שבעצם, החרפתם את הבעיה.

אתם לא יכולים להחליט מה הילד יאכל, מאחר שהפה שלו ברשותו, אבל אתם בהחלט יכולים להחליט מה יוגש אל השולחן. לפעמים יהיו אלה מעדנים ולפעמים לא. לפעמים פסטה בלי רוטב ולפעמים משהו אחר. אולם בגדול, האחריות היא עליכם – להציב את הילד בפני עובדות החיים.
במקרה זה, עובדות החיים הן שלא תמיד יהיה את המשהו האחד הזה שאני אוהב (בטיול שנתי, בחדר האוכל הצבאי, בערב חברה וכדומה), ולכן עלי להיפתח גם לטעמים אחרים, או להישאר רעב.

יש לציין כי עימות כזה סביב שולחן האוכל עלול להיות תובעני ומתיש, אך הוא חלק בלתי נפרד ממשימת ההורות שלכם.
אפשר להסתכל על כך בצורה הבאה:
– אם אנחנו ממשיכים לאפשר לילד להיות בררן, אנחנו משלמים מחיר של היערכות תמידית עם אוכל נוסף עבורו ומחשבה נוספת לפני כל יציאה מן הבית
– אם אנחנו מחליטים לעמת את הילד עם "עובדות החיים" ולהפסיק להגיש לו את מה שהוא דורש, אנחנו משלמים מחיר של כמה ארוחות משפחתיות שיהיו מלוות בדרמות

אם החלטתם "להיכנס ראש בראש" בבעיית הבררנות, טוב יהיה אם תעשו זאת בליווי של הדרכת הורים, שתסייע לכם לבחור את המילים הנכונות ולעשות את המעבר הזה בצורה נעימה ואף אפקטיבית.

עשיית קקי בתחתונים היא תופעה מוכרת מאד בעשור האחרון, בשל גיל הגמילה שהתאחר ופוגש את הילד בשלב התפתחות קוגניטיבי מפותח יותר.
קשיי גמילה מקקי יכולים להתבטא בעצירויות, בבקשת חיתול לצורך עשיית הקקי או כאמור – בקקי בתחתונים.

העניין הוא שזה די מגעיל, והורים רבים, אשר יודעים כי עליהם להתאפק, אינם מצליחים לעשות זאת ובמקום זה גוערים, מפצירים, מסבירים ועוד.

וזאת בדיוק הסיבה בגינה הילד עושה קקי בתחתונים. כי משהו שם, בהבנת תהליך הגמילה של הילד, נתקע.

עשיית צרכים בשירותים היא תהליך עמוק ומשמעותי של פרידה מחד ושל לקיחת אחריות מאידך. הילד צריך ללמוד לזהות בעצמו את תחושת הלחץ בבטן, ללמוד להפסיק בעצמו את הפעילות אותה הוא עושה וללכת למקום בו הוא יושב, לבד, וחווה פרידה מחלק מגופו.
את תחושות הרעב שלו קיבענו באמצעות ארוחות מסודרות.
את שעות השינה קיבענו באמצעות שנת צהריים ושנת לילה מסודרת.
את שעות המשחק קבענו אנחנו וקבעו לו בגן.
אבל צרכים?
את זה הוא צריך ללמוד לזהות לבד, ויתרה מכך – ללכת ולהוציא, לבד.
וזה תהליך לא פשוט בכלל.

הדבר היחיד שניתן לעשות במקרה זה הוא פשוט… לשחרר. לא לומר מילה מטוב ועד רע. לאף ילד לא נעים לעשות קקי בתחתונים; הוא לא עושה לכם דווקא, הוא יודע איפה הסיר, הוא יודע איך יושבים על אסלה, הוא יודע שהוא הילד היחיד בגן שעושה את זה…
הוא יודע. אמרתם לו אלף פעם.
ילדים רבים מוצאים בתהליך הגמילה פרצות לקבלת יתר תשומת לב מן ההורים. ילדים רבים לא מצליחים להפנים את האחריות על עשיית הצרכים שלהם בשל התערבות יתר של ההורים. ילדים רבים לא מפנימים כי יש לוותר על רגע מהמשחק בשביל ללכת לשירותים.

כך או כך, השליטה על הסוגרים אינה בידיכם, והדרך היחידה (אבל היחידה!) בה יחזיר לעצמו הילד את השליטה ויפנים לחלוטין כי מדובר באחריות שלו בלבד, היא ההתאפקות שלכם.
נקו את הקקי, החליפו לילד תחתונים ואל תאמרו מילה. אל תדברו עם הגננת על הקקי כשאתם אוספים אותו מהגן ואל תשאלו את סבתא אם הוא עשה אצלה בשירותים או לא.
ברגע שהקקי הופך להיות "אישו" עיקרי בחייכם – הוא מפסיק להיות, בעיני הילד, תחום אחריותו הבלעדית.

זה עשוי לקחת שבוע, חודש או אפילו חודשיים, אבל זה ייפסק אך ורק כשהילד יביא את זה מעצמו, ושום דבר שתעשו, שום אמירה ושום "פרס" לא יביאו את הגמילה האיכותית במלואה.

לא שמתי מרכאות בכותרת, כי זה לא באמת ציטוט מהקליניקה… בשלב בו הגעתי עם משפחת ע. למסקנה כי עליהם לפנות לטיפול זוגי עוד בטרם נמשיך עם הדרכת ההורים, היה ברור גם להם וגם לי שזה מה שצריך לעשות.

משפחת ע. פנתה אלי בעקבות בעיות חמורות ביותר של שלושת ילדיהם הקטנים; חוסר משמעת עד כדי סכנה ממשית לחייהם, חוסר גבולות, אווירה מתוחה וכעוסה בבית ולחץ מתמיד של ההורים ממעשיהם של הילדים, עד כדי כך שכמעט שלא יצאו מפתח ביתם, כדי שזה לא ירוץ לכביש וזה לא יעשה בושות באמצע הרחוב.
בפגישתנו הראשונה שמעתי תעלולים למכביר, מקרים אמיתיים של סכנת חיים ומיני רמזים על כך שמדובר בשלושה ילדים חכמים ופקחים אשר עושים הכל כדי לערער את הוריהם.
עם זאת, בתחושתי הפנימית, הרגשתי סוג של לחץ מצד ההורים, כאילו הם אפילו מצליחים להלחיץ אותי רק מעצם סגנון הדיבור והדינמיקה ביניהם.

עברה לה צפייה ועוד שלוש פגישות, עד שיצא לי לדבר עם האמא במשפחת ע. לבד. לפתע, ראיתי מולי אישה אחרת – יותר רגועה ונינוחה, יותר משוחררת, מצחיקה… אז נפל לי אסימון בגודל של תפוח. אווירת הלחץ נובעת מה"ביחד" של ההורים, ואם הלחץ הזה עובר אלי, אז על אחת כמה וכמה הוא עובר אל הילדים.
שאלתי כמה שאלות, הסקנו ביחד כמה מסקנות, ובקיצורו של דבר שררה בינינו הסכמה,
שעד שלא ייפתר המתח בין ההורים, כל טקטיקה שננסה ליישם בבית על מנת להשיג אווירה טובה יותר ושיתוף פעולה מהילדים – לא תעבוד.
כאשר יש מתח בין ההורים, הילדים (גם אם באופן בלתי מודע) שרויים בחרדה מתמדת. יכול להיות שהם מבצעים את התעלולים הכי נוראיים שיש, כי דווקא שם מתאחדים ההורים מעצם ההיסטריה. יכול להיות שהם לא הולכים לישון כמו שצריך כי הם באים לבדוק כל עשר דקות מה המצב בסלון – האם ההורים מדברים ביניהם? נינוחים? רבים? עדיין ביחד?

הרבה דברים יכולים להיות, אבל מה שבטוח זה שלא יכולה לשרור הרמוניה בבית בו בין ההורים שוררת בעייתיות.

הגיעה אלי משפחה, עם סיפור רקע מאד קשה;
ילד מפה, שני ילדים מפה, אב עם עבר מפוקפק שחזר למוטב ואם שעיקר ניסיונה בחיים התמצה בשנים של טיפולי פוריות, בלי עבודה ובלי לימודים.
והאמת? הם היו מקסימים.

עיקר התלונות נסבו על הילד בן ה-4.5 שמקלל, מרביץ, רץ לכביש ועושה כל מה שאסור.
התחלנו, לאט לאט, לראות את מערכות היחסים בבית ומה הקטנצ'יק הזה מרוויח מזה שהוא מקלל, רץ לכביש או צובט את אחותו התינוקת.
כמובן שבעצם, בתוך כל עננת "הרוע" היה ילד חמוד וחכם בצורה בלתי רגילה… ברגע שנתתי להורים כלים לרתום את הילד לטובת המשפחה, להיות חזקים ונחושים למול גחמותיו ולהוריד את רמות הכעס, שלל ההתנהגויות של הילדון השתפרו פלאים, אבל לי, עדיין, משהו מאד הפריע.

כאשר הייתי אצלם בצפייה בבית, ראיתי שהאבא קורא לילדון "אבא" או "אבאל'ה", כמנהג אבות רבים בארצנו הקטנטונת. זה היה הזמן להסביר לאבא האמיתי, מה קורה במוחו של ילדון בן 4.5 כשקוראים לו "אבא": לילדים בגיל הזה יש חשיבה מאד קונקרטית. הקוגניציה שלהם עוד לא מפותחת דיה להבין מטאפורות מורכבות, מושגים מופשטים או אפילו סלנג.
מכאן, שאם יש אבא במשפחה וגם ילד שקוראים לו "אבא" – הרי שהם בעצם שווים. שווי כוחות. בעיניו של הילד – מילה של "אבא" שקולה למילה של "אבא", ולכן אין שום סיבה, מבחינתו, שהוא לא יהיה זה שקובע ומחליט, נכון?

ילד הוא ילד, ויש לו זכויות וחובות של ילד.
אבא הוא אבא, ויש לו זכויות וחובות של אבא.
אסור שמישהו מהם יתבלבל בדרך בנוגע לתפקיד שלו בהיררכיה המשפחתית, אחרת נקבל ילד מתוסכל שלא מבין למה הוא לא יכול "להחליט על עצמו" או על אחרים, והורים מתוסכלים שלא מבינים מהיכן שואב הילד את החוצפה והתעוזה לנהוג כפי שהוא נוהג.

על אותו משקל בדיוק, הורים הקוראים לילדיהם "נסיך", "נסיכה", "אמאל'ה", "גאון" ושאר תארים מוחלטים אשר לא באמת נובעים ממציאות חייו של הילד, עשויה להותיר את ילדיהם מבולבלים בנוגע לתפקיד שלהם בחיי המשפחה ובחיי החברה שסובבת אותם…

לכן, עשו לעצמכם ולילדיכם טובה גדולה, קראו להם בשמם או בשם חיבה, והניחו את התארים למי שבאמת הרוויחו אותם.

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים
054-3623501
פייסבוק  | קליניקה בלהבים