על שאלת מליון הדולר הזאת, יש תשובה אחת ברורה… מי מחליט מה יאכלו בבית? מי מחליט מה יוגש על השולחן? מה מונח במקרר?
אתם.

לפיכך, אם הילד שלכם מוכן לאכול רק מעדנים ופסטה בלי רוטב, ואתם תמשיכו למלא את המקרר במעדנים ולהגיש אל השולחן פסטה בלי רוטב – לא תהיה לילדכם שום סיבה לחרוג מן ההרגל שלו. אם תגדילו לעשות ותוודאו שאף אצל הסבא והסבתא, החברים ובצימר יהיו מעדנים ופסטה בלי רוטב, כדי שחס וחלילה הילד לא יחווה תסכול – הרי שבעצם, החרפתם את הבעיה.

אתם לא יכולים להחליט מה הילד יאכל, מאחר שהפה שלו ברשותו, אבל אתם בהחלט יכולים להחליט מה יוגש אל השולחן. לפעמים יהיו אלה מעדנים ולפעמים לא. לפעמים פסטה בלי רוטב ולפעמים משהו אחר. אולם בגדול, האחריות היא עליכם – להציב את הילד בפני עובדות החיים.
במקרה זה, עובדות החיים הן שלא תמיד יהיה את המשהו האחד הזה שאני אוהב (בטיול שנתי, בחדר האוכל הצבאי, בערב חברה וכדומה), ולכן עלי להיפתח גם לטעמים אחרים, או להישאר רעב.

יש לציין כי עימות כזה סביב שולחן האוכל עלול להיות תובעני ומתיש, אך הוא חלק בלתי נפרד ממשימת ההורות שלכם.
אפשר להסתכל על כך בצורה הבאה:
– אם אנחנו ממשיכים לאפשר לילד להיות בררן, אנחנו משלמים מחיר של היערכות תמידית עם אוכל נוסף עבורו ומחשבה נוספת לפני כל יציאה מן הבית
– אם אנחנו מחליטים לעמת את הילד עם "עובדות החיים" ולהפסיק להגיש לו את מה שהוא דורש, אנחנו משלמים מחיר של כמה ארוחות משפחתיות שיהיו מלוות בדרמות

אם החלטתם "להיכנס ראש בראש" בבעיית הבררנות, טוב יהיה אם תעשו זאת בליווי של הדרכת הורים, שתסייע לכם לבחור את המילים הנכונות ולעשות את המעבר הזה בצורה נעימה ואף אפקטיבית.

עשיית קקי בתחתונים היא תופעה מוכרת מאד בעשור האחרון, בשל גיל הגמילה שהתאחר ופוגש את הילד בשלב התפתחות קוגניטיבי מפותח יותר.
קשיי גמילה מקקי יכולים להתבטא בעצירויות, בבקשת חיתול לצורך עשיית הקקי או כאמור – בקקי בתחתונים.

העניין הוא שזה די מגעיל, והורים רבים, אשר יודעים כי עליהם להתאפק, אינם מצליחים לעשות זאת ובמקום זה גוערים, מפצירים, מסבירים ועוד.

וזאת בדיוק הסיבה בגינה הילד עושה קקי בתחתונים. כי משהו שם, בהבנת תהליך הגמילה של הילד, נתקע.

עשיית צרכים בשירותים היא תהליך עמוק ומשמעותי של פרידה מחד ושל לקיחת אחריות מאידך. הילד צריך ללמוד לזהות בעצמו את תחושת הלחץ בבטן, ללמוד להפסיק בעצמו את הפעילות אותה הוא עושה וללכת למקום בו הוא יושב, לבד, וחווה פרידה מחלק מגופו.
את תחושות הרעב שלו קיבענו באמצעות ארוחות מסודרות.
את שעות השינה קיבענו באמצעות שנת צהריים ושנת לילה מסודרת.
את שעות המשחק קבענו אנחנו וקבעו לו בגן.
אבל צרכים?
את זה הוא צריך ללמוד לזהות לבד, ויתרה מכך – ללכת ולהוציא, לבד.
וזה תהליך לא פשוט בכלל.

הדבר היחיד שניתן לעשות במקרה זה הוא פשוט… לשחרר. לא לומר מילה מטוב ועד רע. לאף ילד לא נעים לעשות קקי בתחתונים; הוא לא עושה לכם דווקא, הוא יודע איפה הסיר, הוא יודע איך יושבים על אסלה, הוא יודע שהוא הילד היחיד בגן שעושה את זה…
הוא יודע. אמרתם לו אלף פעם.
ילדים רבים מוצאים בתהליך הגמילה פרצות לקבלת יתר תשומת לב מן ההורים. ילדים רבים לא מצליחים להפנים את האחריות על עשיית הצרכים שלהם בשל התערבות יתר של ההורים. ילדים רבים לא מפנימים כי יש לוותר על רגע מהמשחק בשביל ללכת לשירותים.

כך או כך, השליטה על הסוגרים אינה בידיכם, והדרך היחידה (אבל היחידה!) בה יחזיר לעצמו הילד את השליטה ויפנים לחלוטין כי מדובר באחריות שלו בלבד, היא ההתאפקות שלכם.
נקו את הקקי, החליפו לילד תחתונים ואל תאמרו מילה. אל תדברו עם הגננת על הקקי כשאתם אוספים אותו מהגן ואל תשאלו את סבתא אם הוא עשה אצלה בשירותים או לא.
ברגע שהקקי הופך להיות "אישו" עיקרי בחייכם – הוא מפסיק להיות, בעיני הילד, תחום אחריותו הבלעדית.

זה עשוי לקחת שבוע, חודש או אפילו חודשיים, אבל זה ייפסק אך ורק כשהילד יביא את זה מעצמו, ושום דבר שתעשו, שום אמירה ושום "פרס" לא יביאו את הגמילה האיכותית במלואה.