ארכיון הקטגוריה: עזרה ראשונה

מי צריך סדנה לניהול כעסים?

ביום שישי האחרון, שתי אימהות מודרכות שלי שאלו, בזו אחר זו, אם יש לי המלצה לסדנה לניהול כעסים. "אני מנסה לא לכעוס, ומבינה שאני זאת שמלהיטה את האווירה בבית, אבל אני לא מצליחה להתאפק!" אמרה האחת. "איך אפשר לא לכעוס עליו כשאני שומעת את כל המעללים שלו בבית הספר?!" צעקה עליי השנייה.

אין לי המלצה לסדנה כזאת, צר לי.
עם זאת, לתפיסתי, "לא לכעוס" זאת תוצאה של אימון, של תרגול רב ומתמשך.
האימון הזה חייב להגיע עם תשתית מוצקה של הבנת הגורמים להתנהגות של הילדים שמדליקה אותנו.
כדי שתוכלו לרדת לסוף דעתי, אנסה להדגים זאת על מספר מקרים נפוצים:

*הילדים מתגוששים וצועקים, ולא מפסיקים למרות שמבקשים מהם שוב ושוב

מה אנחנו עושים? צועקים עליהם, צורחים עליהם, מתפוצצים עליהם ושולחים אותם לחדר במקרה הטוב, או לכל הרוחות במקרה הפחות טוב.
מה שיגרום לנו, במקרה הזה, לא לכעוס, הוא ההבנה שהילדים משחקים, מתקשרים זה עם זה, בדרכם שלהם. מאחר שזה בסך הכל מה שהם עושים, על פניו אין בכך כל רע, נכון? אז בעצם אין סיבה לכעס.
נוכל לומר להם שאנחנו שמחים שהם נהנים, אבל אם הווליום לא ירד, ניאלץ להפריד ביניהם.
נוכל לומר שקשה לנו להיות לידם במצב הזה, אז אנחנו הולכים לחדר השני.
כל הורה והקטע שלו, אולם אם הדברים נאמרים בשקט וללא כעס – הם מתקבלים בכבוד גם על ידי הילדים.

מי צריך סדנה לניהול כעסים?

(האיור באדיבות Designed by Brgfx)

*הילד מסרב להיכנס למקלחת, למרות שהשעה מאוחרת ושעת השינה שלו מתקרבת

מה אנחנו עושים? מנסים בטוב, מנסים לשחד, מנסים לשכנע, עד שנמאס לנו ואנחנו מתפוצצים עליו בכעס. יכול להיות שהוא יתקלח בסוף, אבל שנינו נלך לישון עצבניים, נכון?
מה שיגרום לנו לא לכעוס במקרה כזה, זה להבין שהילד שלנו מחפש מקום אחד קטן לשלוט בו במהלך חייו… הוא לא בוחר מתי לקום בבוקר, לאיזו מסגרת ללכת, מה לאכול לארוחת ערב… הכל אנחנו מחליטים עליו. הוא יודע שהמקלחת נמצאת שם, בסדר היום, אבל מתחשק לו רק הפעם למרוד, ולהחליט לבד.
נוכל לומר לו שאנחנו מבינים שלפעמים הוא צריך לסטות מהשגרה, ולהציע לו אלטרנטיבה.
נוכל לומר לו שהמקלחת היא שלו, ולשחרר את העקשנות שלנו.
נוכל להציע לו לבחור איך להתקלח, עם מי, איפה וכן הלאה.
כל הורה והקטע שלו… אבל בלי כעס, ובלי להפוך את המקלחת לאקורד הסיום הצורם של היחסים שלנו ביום הזה.

*הילד חוזר מבית הספר עם תלונה מהמורה על בעיית משמעת / התנהגות
מה אנחנו עושים? מתחילים לכעוס עליו ולצעוק – "למה עשית את זה??", "מה יהיה??", "לא יצא ממך שום דבר!" ושאר פנינים שיוצאות לנו מהפה כשאנחנו מאבדים שליטה.
מה שיגרום לנו לא לכעוס, זה להבין שילד שעושה מעשה חריג שכזה בבית הספר, היה במצוקה באותו רגע. נדירים הילדים שפועלים מתוך רוע לב טהור…
אז אם הילד שלנו היה במצוקה, ננסה לתת לו את התמיכה הרגשית שהוא צריך באותו רגע. הלא בבית הספר כבר צעקו וכעסו עליו מספיק!
נוכל לשאול מה הטריף אותו כל כך שגרם לו לעשות את מה שעשה.
נוכל לבדוק איתו, ביחד, אם יש משהו שאפשר לעשות כדי שהמקרה הזה לא יחזור על עצמו.
כל הורה והקטע שלו… אבל שוב, בלי כעס, כי אין בו שום תועלת, חוץ מלאטום את הילד שלנו ולגרום לו לכעוס עלינו בחזרה.

רוצה לומר, שהילדים שלנו לא פועלים מתוך רוע, כמעט אף פעם!
כמעט בכל פעם שאנחנו מתים להתפרץ עליהם בלי שליטה, אנחנו יכולים למצוא את ההסבר ההגיוני להתנהגות הזאת שלהם, לנשום רגע, ולחשוב איך להגיב מבלי להרוס את מערכת היחסים שלנו איתם.
רק לעצור רגע, ולחשוב.
ככל שעושים את זה יותר – כך זה מגיע כבר באופן טבעי, והרי לכם סדנה עצמית לניהול כעסים בהורות.

בהצלחה!

 

 

5 הכללים להתנהגות בעת התקף זעם של הילדים

מי מאיתנו לא חווה התקפי זעם של הילדים?

זה קורה בגיל שנתיים, שלוש וארבע, זה קורה בגיל חמש, שש ושבע, ויכול להמשיך גם ממש אל תוך גיל ההתבגרות.

התקפי הזעם של הילדים שלנו מתבטאים בתחילה ב"היזרקות" על הרצפה, בכי, צרחות, בעיטות ונשיכות, ועם הגיל יכולים להפוך למופע אלים יותר של נשיכות, זריקת חפצים, טריקת דלתות ו…כמובן זעקות שבר.
ברוב המקרים, כאשר אנחנו נתקלים במופע אימים שכזה, אנחנו מרגישים שהילד/ה שלנו הפך/ה בתוך רגע אחד למפלצת. רק לפני רגע הוא היה רגוע ומחויך, ובתוך דקה אחת הוא מחליף את עורו והופך לגוש של זעם מתפרץ.
ברוב המקרים, הילדים מרגישים בדיוק את אותו הדבר.
משהו בתוכם מתפרץ ללא שליטה, והוא זר להם בדיוק כמו שהוא זר לנו.

התקפי זעם, 5 הכללים להתנהגות בעת התקף זעם של הילדים

אז מה עושים?? לשלוח את הילד/ה לחדר? להעניש? להקים אותו/ה בכוח? להתעלם?

בכל אחת מהדרכים הנ"ל יש יתרונות וחסרונות, אולם הדרך המוצלחת ביותר, היא עבודה לפי 5 הכללים הבאים:

1. הכרה במצוקה  – קודם כל, להבין את הדבר הזה; עלינו להבין שה"דבר" הזה מתפרץ אצל הילד/ה בדרך כלל בלי שליטה שלו/ה או רצון להזיק או לפגוע בנו.

2. "התיידדות עם המפלצת" – אחרי שאנחנו מבינים שיש כאן ילד/ה במצוקה ולא ילד/ה שעושה לנו דווקא, יותר קל לנו להתקרב אליו/ה, לנסות לחבק, להרים, לאחוז חזק בזרועותינו ולהראות לילד/ה שאנחנו אתו/ה.
למרות שבדרך כלל מופע האימים הזה מפחיד ודוחה אותנו, ההבנה שהילד/ה במצוקה מחייבת אותנו להתקרב אליו/ה ולנסות להראות לו/ה שאנחנו כאן, פיזית, אתו/ה בתוך המופע המלחיץ הזה. הוא/היא לא לבד. אנחנו לא מפחדים מהמפלצת הזאת, שהיא חלק מהילד/ה שלנו, ואם אנחנו לא מפחדים – זה סימן טוב לילד/ה שלנו שגם הם לא צריכים לפחד ממנה.

3. אמרות מרגיעות – אם הצלחנו לחבק, להרים או לאחוז בילד/ה שלנו, הרי שהפה שלנו סמוך לאוזן שלהם, ולמרות שנראה לנו שהם לא קשובים בכלל – זה המקום לומר להם: "אני אתך עד שתירגע/י", או "אני כאן, אתך", או אפילו "בוא/י נלך לשטוף פנים ביחד".

כל אמירה כזאת, מעבירה לילד/ה את אותו המסר, שאנחנו לא מ פ ח ד י ם, לא ממנו/ה ולא מה"מפלצת" הזאת שיצאה ממנו/ה. במסר הזה אנחנו מהווים את הגב החזק שהילדים שלנו צריכים, את הידיעה שלא חשוב מה יהיה – ההורים שלהם יהיו תמיד שם, בעדם.

4. אם לא הצלחנו להתקרב – מה שקורה, בדרך כלל, בגילאים המבוגרים יותר, כשהילדים כבר באמת גדולים וחזקים פיזית, אפשר בהחלט לשלוח אותם לחדר או להיעלם בעצמנו מהמקום (אם אנחנו חוששים או אם אנחנו לא מסוגלים לסבול את השהות באותו החדר עם הילד/ה).

אבל (וזה אבל גדול!), מיד בתום האירוע, מבלי שהיות, עלינו להתקרב אל הילד/ה ולומר את משהו שיעביר את המסר שאנחנו לא מפחדים… "רוצה לספר לי על מה אתה כל כך עצבני?", "קרה משהו מיוחד היום בבית הספר?", "אני יודעת שאת רוצה שנקנה לך הוברבורד, וזה ממש מבאס שאנחנו לא מרשים לך… אבל אני בסלון, אם את רוצה לבוא ולחשוב ביחד מה כן אפשר לקנות לך." וכן הלאה.
לא לתת לאירוע להישכח, לא לעבור הלאה. אם נעבור הלאה – הילדים יבינו שאנחנו לא עומדים מאחוריהם גם כשהם במצוקה, ואולי בפעם הבאה שיהיו במצוקה הם יפנו לאפיקים אחרים, הרבה פחות סימפטיים.

5. מעקב לאורך זמן – אם אנחנו פועלים לפי הכללים האלה, אנחנו צריכים לראות לאורך זמן ירידה בתדירות ובעצמה של התקפי הזעם.
המשוואה פשוטה:
ככל שהילד/ה מרגיש/ה יותר אהוב, מקובל ושייך – כך פוחתת אצלו רמת החרדה והלחץ, מה שמשפיע באופן ישיר על רמת החוסן הרגשי שלו ועל עצמת התגובה.
אם אין שיפור בתדירות ובעצמה של ההתקפים – כנראה שאנחנו עושים משהו לא נכון, לא מדויק, מזויף או חריג לגמרי ממערכת היחסים שלנו עם הילד/ה (ופה, אתם לגמרי מוזמנים להתייעץ אתי).

בהצלחה ובברכת אווירה טובה בכל בית 🙂

עפרה שפר ברוש

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:

איך לא להתערב במריבות של הילדים ולהישאר בחיים

"את כל הזמן אומרת לי לא להתערב, אבל אני לא מצליחה להתאפק!" אמרה לי אימא מקסימה אחת, שעברה אצלי הדרכת הורים בעבר ואף השתתפה בקבוצת אמהות שהנחיתי. "…אני מקשיבה לך ומיישמת הכל, אבל כשהם רבים והגדול כל הזמן מציק לקטן, אני חייבת להתערב!"

אז זהו, שאת לא.

סליחה על ההשוואה, אבל בואו ניקח לשם המחשה את עולמם של הכלבים (אני מאוד אוהבת כלבים. לא לכעוס :)) –
כאשר שני כלבים מטיילים עם הבעלים שלהם, קשורים ברצועה, ברוב המקרים הם ינהמו זה על זה, יחרחרו מלחמה או ישיבו מלחמה, ללא כל קשר לגודל שלהם או לעצמה שלהם.
הרצועה והבעלים מספקים להם תחושת כוח מדומה.
לעומת זאת,
כאשר שני כלבים חופשיים, ללא רצועה, נפגשים זה עם זה, הם ירחרחו זה את זה בחשדנות, ואז נראה את אחד מהם שוכב על האדמה, מתרפס, ואת השני עומד כמנצח מעליו.
הם מקבעים לעצמם מעמדות.

איך לא להתערב במריבות של הילדים ולהישאר בחיים

(התמונה באדיבות: Designed by Freepik)

עכשיו בואו נחזור לילדים.

כאשר אנחנו מתערבים במריבה של הילדים, אנחנו (אם נרצה או לא נרצה), נוקטים עמדה, מצדדים באחד מהם. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו מעניקים להם את הרצועה, את הכוח המדומה.

אם ניזכר לרגע במעשינו פה… נזכור שהמטרה שלנו היא לחנך את הילדים, כלומר – להכשיר אותם להיות אנשים בוגרים. אנחנו רוצים שהם ידעו להשתמש במה שיש להם, למנף את התכונות ואת תנאי החיים שלהם.
אם הקטן סובל באופן תדיר מהצקות של הגדול – עליו ללמוד כיצד להימלט מהן, כיצד לשחד את אחיו שיפסיק להציק לו, כיצד להתחנף אליו, או כל דבר אחר שהוא מסוגל לעשות.
אם הגדולה סובלת מהצקות של הקטנה – עליה ללמוד להשתמש באופי וביכולות שלה כדי לעמוד אל מול אחותה; להסתגר בחדר, לאיים עליה, לקחת לה דברים…
כן, כן. ממש ככה.
כל אחד מהילדים בבית צריך ללמוד "לשרוד" בעולם, באמצעות מה שיש לו.
גם אם נראה לכם שהקטן כל הזמן סובל מהגדולה, או הגדול כל הזמן מציק לקטן, אלה הם מעמדות שהם מקבעים ביניהם, ואל לנו להתערב בהם.

אם נחזור לעולמם של הכלבים, נגלה כי לאחר תקופה בה נשמרו המעמדות ובמשך זמן מה המתרפס היה מתרפס והחזק היה חזק – המתרפס מתחיל קצת פחות לשכב על הארץ והחזק מתחיל לוותר לו, ובהמשך מתקיימת ביניהם מערכת יחסים של כבוד.
אם אנחנו, הבעלים, מפריעים להם בתהליך הזה, כל אחד מהכלבים יחוש חזק יותר ממה שהוא, והדרך למלחמת עולם ביניהם תהיה קצרה.

בחזרה אל הילדים – אם ניתן להם לקבע את המעמדות ביניהם בעצמם, כל אחד מהם ילמד לכבד את "השיגעונות" של השני, את החכמה, את החוזק, את חוש ההומור, את העדינות או כל תכונה אחרת בה הוא משתמש. ומתוך הכבוד הזה, יפחתו ההצקות והמריבות.

אז מתי מתערבים בכל זאת??

הרבה פעמים אני שומעת הורים שאומרים שהם מתערבים "רק כשיש דם"… זאת גם אופציה 🙂 אבל בגדול, עלינו להתערב באמת כשהריב גולש לאלימות או חוצה את הכללים הברורים שהגדרנו בבית (קללות, שבירת חפצים, עלייה עם נעליים על הספה או כל דבר אחר שאסור אצלנו בבית).
אבל גם כשאנחנו מתערבים – אנחנו לא באמת מתערבים, אלא רק מפרידים. "אתה לפה ואתה לפה." בלי להיכנס למהות המריבה, מי לקח למי ומי עשה מה למי. אנחנו לא שופטים ולא מעוניינים לתת כוח מדומה לאף אחד מן הצדדים.
זה אמנם מצריך מאיתנו לנשום עמוק, לצאת אל הגינה / המרפסת, לקטר על הרעש… אבל זה בהחלט עדיף על להתערב להם במריבה ולגרום לכך שהילדים יצטרכו אתכם בכל פעם שיידלק ביניהם הניצוץ.

נסו את זה בבית.
הב הב 🙂

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:
ילדים לא מסתדרים בשלשות…

רוצים סמכות הורית? הנה דרך מצוינת לבנות אחת כזאת:

אבא טרוט עיניים נכנס אל הקליניקה: "שוב לא ישנתי כמעט כל הלילה. הבן שלי רגיל להירדם רק עם אשתי, ומאז שהיא עובדת במשמרות, בכל ערב שהיא לא נמצאת אני אוכל אותה!"
***
אימא משתפת במפגש פתיחה של קבוצת הורים: "הבת שלי עונה לי! על כל דבר היא מתחצפת! 'לא רוצה, מה תעשי לי?' זאת התשובה הקבועה שלה ואני מתחרפנת!!!"
***
אימא נוספת, במפגש 1:1 בקליניקה: "הבת שלי לא עושה שום דבר שאני מבקשת ממנה. היא פשוט מתעלמת ממני, לא חשוב כמה אני צורחת עליה."
***
ובכן, מן הסתם, רוב הזוגות שמגיעים אלי, מגיעים בשל חוסר היכולת לייצר סמכות הורית בבית. מה זה אומר בכלל, סמכות הורית?
סמכות הורית היא היכולת שלנו, ההורים, להכפיף חוקים, כללים וגבולות בבית, כאלה שיתרמו לחינוך הילדים שלנו וגם יגנו עליהם.
אם נהיה כנים, כאשר הורים מגיעים אלי לקליניקה, הם רוצים לייצר מצב בו הם אומרים משהו, והילד עושה זאת, בלי להתנגד, בלי להתווכח ובלי להתחצף.

מאחר שרובנו לא מפקדים בצבא ולא מעוניינים לייצר "חיילים קטנים" בבית, אני רוצה להציע לכם דרך נהדרת לתקשר עם הילדים בסיטואציות מסוימות. דרך התקשורת הזאת תסייע לכם לבנות את הסמכות שלכם, כלומר – תסייע לכם להשיג שיתוף פעולה מן הילדים בסיטואציות מסוימות.
וכמובן שכאשר נשיג שיתוף פעולה, אז נוציא הרבה כעסים מהמערכת, נייצר אווירה טובה יותר בבית וכולנו נרוויח.

family-1150995_1920

הדרך עליה אני מדברת היא דרך שיחה קצרה שההורה יוזם, בעקבות התנהגויות שלא מתאימות לו ולהלך החיים בבית.
על מנת להדגים אותה, נחזור אל הסיטואציות שתיארתי בהתחלה:
1. ילד שבוכה כל הלילה כשאמו לא נמצאת
כאשר הילד והאב נמצאים לבד בסיטואציה נעימה (למשל בדרך חזרה מהגן), האב אומר:
"תשמע חמוד, בכל פעם שאימא לא נמצאת להרדים אותך, אתה בוכה נורא ולא נרגע. הצעתי לך להרדים אותך, הצעתי לך לבוא אלי למיטה, הצעתי לשבת לידך… אבל אתה רק בוכה וככה שנינו לא ישנים. אימא התחילה עבודה חדשה והיא לא תהיה בבית X ערבים בשבוע, מה אתה מציע שנעשה? איך נישן טוב שנינו?"
2. ילדה שמתחצפת
כאשר הילדה ואמה נמצאות ברגע שקט, האם אומרת:
"תשמעי מתוקה, נכון בכל פעם שאני מבקשת ממך משהו את עונה לי לא יפה? אני לא רוצה לריב אתך כל היום במקום שנשחק ונעשה כיף ביחד. אני גם רוצה שאת תסדרי את התיק שלך לבית הספר, שנאכל ארוחת ערב כמו שצריך ושתיכנסי למקלחת אחר כך. מה את מציעה שנעשה? איך אני יכולה לבקש את הדברים האלה בלי שנריב?"
3. ילדה שמתעלמת
שוב, ברגע שקט ונחמד יחסית, על האימא לומר:
"אהובה שלי, אני ממש מתגעגעת לדבר אתך… בזמן האחרון אני רק צועקת עלייך ואת לא עונה לי. איך את מציעה שנחזור לדבר כמו אימא ובת שאוהבות אחת את השנייה?"

מה עשינו בזה?
גרמנו לילד שלנו לחוש שאנחנו רואים אותו, ושאנחנו רוצים גם בטובתו ולא רק בטובתנו. עצם הקדשת הזמן לשיחה, הרצון לשתף ולשמוע את הצד השני – מייצרים הרבה כבוד. כשאתם תכבדו את הילד ותבקשו לשמוע את דעתו ואת פתרונותיו, הילד ירגיש שייך, ירגיש אהוב וירגיש חשוב. וכאשר ילד מרגיש תחושות שכאלה – הוא נוטה להתפרץ פחות, לרטון פחות ולהתחצף פחות.

מתי ולמי זה מתאים?
השיטה הזאת מצוינת כמעט לכל גיל, מעל 4-5, כאשר הילדים כבר מבינים עניין, זוכרים מה היה אתמול ומה יהיה מחר.
השיטה הזאת מצוינת לפתרון בעיות "כרוניות", כאלה שחוזרות על עצמן שוב ושוב ומעיבות על האווירה בבית.

ואם הילד מביא פתרונות שלא מקובלים עלינו?
אז לא נקבל אותם… שיחה עם כבוד הדדי היא שיחה בה כל צד שומע את הצד השני ומביע את דעותיו. ביחד תגיעו לפתרון שמקובל על שניכם, גם אם כל צד יצטרך להתגמש מעט. בסופו של דבר, לילדים ולנו יש את אותו האינטרס – לחיות ביחד, כמשפחה, באווירה אוהבת ותומכת.

ומה הקשר לסמכות הורית??
באמת שלא הבנתם? 🙂
דרך השיחה הזאת, אנחנו מסבירים לילד מה אנחנו מצפים ממנו, מהם הכללים בבית ומהם הגבולות שלנו. ביחד, אנחנו מוצאים דרכים לעמוד בכללים הללו ולשתף פעולה.
וזאת סמכות הורית. שקטה, מכילה ואפקטיבית.

בהצלחה 🙂

כלל חשוב לחיים, שיעזור לכם להפסיק לכעוס על הילדים

אחד מהדברים הכי מעצבנים ומתישים בהורות שלנו, הוא הכעס שמתעקש להתפרץ בדיוק בזמנים הכי לחוצים… הילד לא מתארגן מספיק מהר בבוקר? כעס! הילדה לא משתפת במשחק את החברה שהגיעה במיוחד? כעס! הילדים משתוללים במיטות במקום ללכת כבר לישון? כעס! הילד לא מכין שיעורי בית? כעס!

מתי הכעס שלנו מתפרץ?
אנחנו כועסים כשאנחנו חסרי אונים, כשניסינו את כל מה שאנחנו יודעים כדי לפתור את המצב ולא הצלחנו. הסברנו, איימנו, הענשנו, ועדיין – הילד ממשיך בשלו. אז עולים מאיתנו הקולות הגבוהים ואנחנו גוררים את עצמנו ואת הילד למריבה כועסת וקולנית, שמחרבת לנו את היום, ומחרבת את האווירה המשפחתית כולה.
התוצאה ארוכת הטווח של הכעס, היא מערכת היחסים שלנו עם הילד, שהולכת ונהיית עכורה, ככל שאפיזודות הכעס מצטברות. איך אפשר ללכת לומר לילד לילה טוב בחיוך וליטוף, כשלפני עשר דקות צרחתי עליו שייכנס כבר למקלחת אחרת אני לא יודעת מה אני אעשה לו??

שקופית1

(התמונה באדיבות <a href="https://www.freevector.com/bunny-cartoon-character">FreeVector.com</a>)


איך נוכל לא לכעוס?
הפתרון לכעס, הוא לא להישאר חסרי אונים. לדעת שיש לנו פתרון-קצה לסיטואציה.
בדיוק כמו אצל הילדים – כך גם אצלנו; כשאנחנו מוכנים מראש לטווח האפשרויות, אנחנו נשארים רגועים יותר.
פתרון הקצה הזה יכול להיות תובנה או דבר מעשי, אך בכל מקרה הוא תוצאה טבעית או יזומה אליה אנחנו מוכנים מראש.

איך עושים את זה?
חושבים על המצבים היומיומיים בהם אנחנו מתפרצים, ומנסים למצוא להם פתרונות.
על מנת לסייע לכם, אביא כאן מספר דוגמאות מהקליניקה:
1.
הילד מושך את הזמן ולא נכנס למקלחת למרות שאנחנו אומרים לו "נו כבר", "יאללה", "הגיע הזמן", "בוא עכשיו"?
הפתרון: להראות לו על השעון עד איזו שעה אנחנו מצפים ממנו להתקלח / פנויים לעזור לו להתקלח. אם תעבור השעה – הוא ילך לישון בלי מקלחת. (כן, כן. תרגיעו כבר את עניין המקלחת… גם אם הילד ינצל את המצב, כעבור 3-4 ימים הוא כבר ייכנס למקלחת בעצמו!)
2.
הילד מושך את זמן ההתארגנות בבוקר ומביא אתכם "אל הקצה" כשאתם כבר מאחרים לעבודה בגללו?
הפתרון: להודיע שאתם יוצאים מן הבית בדיוק בשעה היעודה ולהראות לו שקית צבעונית ויפה אליה ייכנס כל מה שהוא לא הספיק לעשות (מבגדים, דרך מברשת שיניים ועד ארוחת בוקר).
3.
הילד ממשיך לשחק במחשב למרות שאתם מבקשים ממנו לכבות אותו שוב ושוב?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם מנתקים את הכבל מהחשמל / סוגרים את הראוטר (ולעשות זאת, אם צריך).
4.
כל שעות אחר הצהריים אתם מכרכים סביב הילד שיבוא להכין שיעורים, עד שהזמן נגמר ואתם צועקים עליו?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם פנויים לעזור לו עם השיעורים. אם הוא לא מגיע בשעה היעודה, להבין שזאת בעיה שלו. או שיפתור אותה בעצמו, או שיגיע לבית הספר ללא שיעורים ויתמודד מול המורה.
5.
הילד מזמין חבר ומסרב לשתף אותו במשחקים שלו?
הפתרון: לקחת את הילד הצידה ולומר לו שזה ממש בסדר אם לא בא לו לשתף, אבל החבר ילך עכשיו הביתה (וכן, אפשר להסביר להורים של החבר שהדברים לא עלו יפה ושתנסו שוב בפעם אחרת!)
6.
הילד מסרב לאכול את כל מה שהכנתם לארוחת ערב ודורש מכם לקום ולהכין משהו אחר?
הפתרון: לא להתרגש. לומר שזה מה שיש ולדעת שהילד יכול לבחור אם לאכול או ללכת לישון רעב.
7.
הילד מתחצף, מקלל אתכם או אפילו מכה אתכם?
הפתרון: לא ללבות אם הכעס, אלא לקחת את המפתחות ולצאת מן הבית. אם הילד ממש קטן, להישאר מחוץ לדלת למשך דקה. אם הילד גדול יותר, אפשר להאריך את הזמן. זה יתן לכם הזדמנות לנשום עמוק ולאסוף כוחות, וגם יבהיר לילד שכשהוא מדבר כך – אתם לא שם.

הדוגמאות עוד רבות ומגוונות, אבל אני מניחה שהבנתם את הכוונה.
חשבו על המקומות האלה, המעצבנים, במהלך היום שלכם, ויצרו לעצמכם פתרון-קצה משלכם, כזה שתוכלו לומר לעצמכם "לא נורא, מקסימום…" ולתאר לעצמכם מה יכול לקרות במקרה הכי גרוע.

הכעס מזהם לנו את המערכת, ויתרה מכך – מאחר שאנחנו המודל של הילדים, הם לומדים מאיתנו את דרכי התגובה. אם נתפרץ בכעס, הם ילמדו להתפרץ גם. אם נייצר פתרון ונאמר אותו בשלווה, הם ילמדו לעשות גם את זה.

בהצלחה 🙂

הזווית החדה של האבא, הזווית הקהה של האימא

אחת המתנות הנפלאות שאפשר לקבל בהדרכת הורים, היא צפייה בבית המשפחה. להפתעתי ולשמחתי, עוד לא הייתה לי משפחה שסירבה להכניס אותי לביתה, והערך של צפייה בדינמיקה המשפחתית, בזמן אמת, הוא עצום!
ובכן… לאחר צפייה בעשרות משפחות בביתן, מצאתי מכנה אחד משותף (וסליחה מראש על החלוקה המגדרית, אבל טרם יצא לי לצפות בבית בו החלוקה והמגדר שונים):
האימא רואה את ילדיה בזווית קהה (רחבה) – כלומר, רואה את הילד הקטן שרוצה עכשיו לשחק אתה, ומאחוריו את ערימות הכביסה שיש לקפל, את ארוחת הערב שיש להכין, את הריבים על המקלחת שבוא יבואו וכו'.
הילד לא עומד אף פעם "נטו" מול עיניה של האם.
לעומת זאת, האבא רואה את ילדיו בזווית חדה (צרה) – הוא רואה ילד קטן שרוצה לשחק אתו. אולי הוא יסכים, אולי לא, אבל זה כל מה שיש.

רוצה לומר, שאנחנו, האימהות, חיות בתחושת "תקתוקיישן" תמידית, נעות בטבלת אקסל של מטלות, מבצעות מטלה ומסתכלות כבר על הבאות ברשימה. גם אם אנחנו אכן משחקות עם הילד הקטן שרק רוצה לשחק, אנחנו עושות זאת עם עין אחת פוזלת אל שאר המטלות.
וכך יוצא, בעצם, שהמשחק עם הילד אף הוא הופך למטלה, אחת מני רבות.

אבות, לעומת זאת, נמצאים ב"כאן ובעכשיו", בין אם הם אחראים על המטלות הנוספות ובין אם לא. הם אינם חיים בתחושת ה"תקתוקיישן", אלא יותר ברגע עצמו – האם מתחשק לי לשחק עכשיו עם הילד שלי? האם אני פנוי עכשיו לשחק עם הילד שלי?
zavit

אין כאן טוב ורע, כמובן, אבל יש כאן בעייתיות שגולשת לקשר הזוגי. אימהות רבות רואות בבני זוגן "עוד ילד שצריך לטפל בו", לא סומכות עליהם שיצליחו בביצוע מטלות הבית, מתוסכלות מכך שכל האחריות נמצאת בידיים שלהן וכל הנ"ל – פוגע בשלווה שלהן, באופן שבו הן מעבירות את זמנן עם הילדים ובאופן שבו הן מצליחות ליהנות מהשהות עם הילדים.
אבות רבים מתלוננים שברגע שהם מגיעים מהעבודה, האישה שלהם דורשת מהם להיכנס למעגל המשימות (מה שנקרא "מקלחות והשכבות"), מכניסה אותם מיד ל"קרב" ולא נותנת להם זמן ליהנות מהילדים.

אז מה עושים?
לא תמיד צריך לעשות משהו; לפעמים מספיק להבין את נקודת המבט של הצד השני, כדי שמשהו יתרכך בגישה שלנו באופן אוטומטי.
מי שכן רוצה, מוזמנת לנסות להחליט, באופן מודע לחלוטין, שעם החזרה מהגן / בי"ס, היא שותה קפה ונחה על הספה. הילד ירצה לשחק? סבבה! הילדה תרצה לשבת גם על הספה ולראות ביחד טלוויזיה? סבבה!
רק להיות ברגע. לצאת  מטבלת המשימות האינסופית, כדי להיות, בלב, עם הילדים.

נינוחות ורוגע הם מפתחות לאווירה נעימה בבית, ולפעמים מוטב שתהיה ארוחת ערב פחות מושקעת, שעת השכבה מעט יותר מאוחרת או סלון מבולגן, מאשר בית מתוקתק, אך בני משפחה מתוסכלים…

בהצלחה!

איך עוזרים לילד עם שיעורי הבית?

בשבוע שעבר יצא לי לעשות צפייה בשני בתים, יום אחר יום, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הידועות גם כ"שעות המריבה עם הילדים על שיעורי הבית" 🙂
בשני הבתים ראיתי תופעה דומה, ואני מניחה שלא רק בהם ניתן לראות את התופעה הבאה:
הורה אומר לילד "לך להכין שיעורי בית".
הילד מתמזמז עם הזמן, משחק, מציק לאחיו.
ההורה מתעצבן ומרים את הקול – "אמרתי לך להכין עכשיו שיעורי בית! לך תוציא את הדברים מהילקוט ושב ליד השולחן!"
הילד ממזמז עוד קצת את הזמן, עד שמתיישב, ואיך שהוא פותח את הספר, הוא קורא "אימא/אבא! אני צריך עזרה!"
ההורה עסוק בדבר מה וצועק לו בחזרה "תתחיל, אני תכף בא/ה!"
והילד לא מתחיל. הוא קם מהשולחן, מציק לאחיו הקטנים, מבקש משהו לאכול או בקיצור – עושה הכל כדי לא להכין את השיעורים. ההורה מתרגז, צועק וכך נוצרת שעה שלמה או יותר בה עולים הטונים, וכשכבר מתיישבים הילד וההורה אל השולחן להכין את השיעורים – שניהם מרוגזים ולא פנויים באמת ללמידה ולעזרה.

אז מה עושים?
מתכננים את הזמן מראש ומודיעים לילד מה הולך לקרות, למשל – "אני פנוי/ה לעזור לך מ-17:30 עד 18:00. אם את/ה צריך/ה את העזרה שלי, תהיה מוכן עם כל החומרים ליד השולחן בשעה הזאת."
ומה קורה אם הילד לא מגיע, או לא מוכן עם כל מה שהוא צריך?
כלום.
אפשר להזכיר לו שוב כעבור עשר דקות שיש לנו עוד עשרים דקות פנויות לעזור לו אם הוא רוצה, אבל אם הוא לא "מתייצב" אז פשוט משחררים.
ומה קורה אם הילד נזכר ב-20:00 שיש לו שיעורים?
כלום. לא צועקים ולא מתרגזים, אלא מסבירים בנחת שהזמן שלנו לעזור לו עבר כבר, ועכשיו הוא יכול לבחור אם לעשות את השיעורים לבד, או לא. אנחנו סומכים עליו. ובכל מקרה, מחר נודיע לו בדיוק מתי אנחנו פנויים, והוא יכול לנסות שוב להיעזר בנו.
שיעורים
<a href='https://www.freepik.com/free-vector/mathematics-student-concept_1538760.htm'>Designed by Freepik</a>

מה המטרה?
1. לנטרל את הכעס מהיחסים שלנו סביב שיעורי הבית. ברגע שאנחנו מודיעים מראש מה הולך לקרות, אין שום צורך להרים את הקול, לגעור וכו'. יש רק מציאות. מצב קיים.
2. להרגיל את הילד לעובדה שיש זמן קצוב והגיוני לשיעורים ולקבלת עזרה, וכי אם הוא רוצה בעזרתנו – עליו להתרגל גם להתחשב בצרכים שלנו.
3. להעביר את האחריות על שיעורי הבית לידיו של הילד; במקום שאנחנו "נרדוף אחריו" כל אחר הצהריים ונגרום ליחסים שלנו להיות מתוחים במשך כל השעות שאנחנו ביחד, נותיר את שיעורי הבית בידיו ונלמד אותו לקחת אחריות אם נזכר בשיעורים בדקה ה-90.

כל אימוץ של הרגלים חדשים בבית לוקח קצת זמן, אך לאחר מספר ימים בהם תעמדו בכללים הללו, הילד ילמד אף הוא מתי ואיך מכינים שיעורים.
בהצלחה!

מה עושים כשהילד מרטיב באמצע הלילה?

לא מזמן סיפרה לי מישהי שהילד שלה, בן 6.5, עושה פיפי בלילה במיטה. נו… מי לא? אחוז ניכר מהילדים מרטיבים בלילה, בנים ובנות. יש לכך מקורות גנטיים ונפשיים רבים, ובשוק מסתובבות היום מספר שיטות לגמילת לילה, מוצלחות יותר או פחות (בעיקר פחות).
הסיפור מוכר, אבל המישהי הזאת סיפרה לי שכשהבן שלה קם באמצע הלילה רטוב, הוא מעיר אותה והיא מקלחת אותו, מחליפה לו בגדים ומחליפה לו מצעים. באמצע הלילה, כל לילה.

הילד כבר בן שש וחצי והוא אח בכור לעוד שני קטנים, אחד מהם תינוק יונק.
כמה פעמים יכולה אמא אחת להתעורר בכל לילה??
את הרטבת הלילה קשה מאד לפתור, ולרוב היא מלווה את הילד המרטיב עד להתייצבות נפשית מסוימת, אולם את ההתעוררויות של ההורים אפשר לפתור בקלות.
ילד בן 6.5 בהחלט יכול לטפל בכך בעצמו.

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa1
איך עושים את זה?
מסבירים לו ערב אחד, שמהיום הוא לא צריך להעיר אותנו יותר. מניחים ביחד, על שידה או כיסא ליד המיטה, מגבת גדולה יבשה ובגדים להחלפה, ומסבירים לילד שהשינה שלו ושלנו חשובה יותר מכל. לכן, מהיום, לא נעשה "פסטיבל" שלם באמצע הלילה, אלא כאשר הוא יקום רטוב – הוא יחליף בעצמו בגדים, יפרוש לעצמו את המגבת על הסדין הרטוב ויחזור לישון.
בבוקר נדאג למקלחת ולהחלפת המצעים.

מה עשינו בזה?
פרט לדאגה לשינה הרצופה שלנו, אנחנו מעבירים לילד את המסר שהוא גדול מספיק כדי "לטפל" בבעיה הקטנה הזאת, שהאחריות על הפיפי והתוצאות שלו היא שלו בלבד ושזה לא כזה "סיפור" לעשות פיפי בלילה – קמים, פורסים מגבת וחוזרים לישון.
כל ילד שמרטיב בלילה מובך ומתבייש בכך. עצם העובדה שאנחנו מעצימים את המקרה (קמים, מקלחים, מחליפים), הופך את האירוע ליותר מביש ממה שהוא.
בד בבד, חשוב גם להסביר לילד שלהרטיב בלילה זה משהו שקורה להרבה ילדים, ושזאת, ברוב המקרים, דרך לביטוי של רגשות, פחדים, כעסים והכי חשוב – שזה בכלל לא נורא ושיום יבוא וזה יעבור.
קצר ולעניין, בלי "להתמסר" לבעיה.
בברכת לילות טובים, שקטים ויבשים!

מה עושים עם ילד שכל הזמן מחפש את תשומת הלב שלי?

אתמול אחר הצהריים, שוחחתי עם חברה בטלפון. בעוד אנחנו מדברות, אני שומעת את בתה בת השנתיים קוראת לה מרחוק, מגיעה עד אליה וקוראת לה, בוכה, צועקת ומנסה בכל לבה להסיט את תשומת הלב של חברתי אליה.
החברה היקרה שלי ניצלה את הרגע ושאלה – "מה את אומרת על זה?? מה עושים עם ילדה שלא נותנת לי לזוז ממנה לרגע, לא נותנת לי לדבר בטלפון, לא נותנת לי לתלות כביסה, לא נותנת לי אפילו להכין לה ארוחת ערב! כלום! כל פעם שאני מתרחקת ממנה מטר, היא מגיעה ותובעת ממני עוד ועוד תשומת לב, אני לא יכולה כבר!!!"

ובכן… אתם בטח מכירים את התופעה, שמוכרת בעיקר בקרב הגילאים הנמוכים, אבל לא רק. הילד/ה יכול/ה לשבת לצייר, לבנות ולשחק, אבל בשנייה שהוא מזהה שקמתם והלכתם לעשות משהו אחר, הוא מגיע אחריכם וחייב, בדיוק באותו רגע, להגיד משהו חשוב, לבקש על הידיים או לתבוע כל צורה אחרת של תשומת לב.
אם אתם בדיוק תולים כביסה או מכינים ארוחת ערב, זה לא כל כך נורא, אבל מה קורה אם אתם בדיוק בשיחה חשובה עם לקוח גדול או עם הבוס? איך מצליחים להשקיט את הגזרה הביתית כדי להתרכז בשיחה הטלפונית?

אז ככה; 2323
התביעה הזאת לתשומת לב נובעת, בעצם, מהפחד של הילדים מן העובדה שהם כבר לא חשובים לנו, שאנחנו לא רואים אותם.
לפני רגע ישבנו לידם (השקענו בהם, ראינו אותם) והופ – עברנו להתרכז במשהו אחר. מבחינתם, באותו רגע, הפסקנו לראות אותם, לחשוב עליהם, ובעצם – לאהוב אותם.
התופעה מוכרת בגילאים הצעירים, מאחר שלקראת גילאי 4-5-6 מבינים כבר הילדים שאנחנו שם, כל הזמן, אוהבים ודואגים גם כשאיננו לצדם.

 

על מנת להפיס את החרדה הקיומית הזאת אצל הילד (והיא באמת קיומית עבורו, באותו הרגע), עלינו לנקוט ב-2 פעולות:

1. בעת ההפרעה עצמה (למשל, בשיחת טלפון), להניח עליו יד ברכות, על הכתף או על הראש, ולחייך אליו, תוך כדי שאנו ממשיכים את השיחה.
המטרה בפעולה הזאת היא לשדר לילד את המסר – גם כשאני עם מישהו אחר, אני רואה אותך ואוהב אותך.
2. בזמן חיי היומיום הרגילים בבית, להתחיל "לראות" את הילד במקומות בהם הוא לא מצפה לכך – להזמין אותו לבוא למרפסת הכביסה כשאני הולכת לתלות כביסה, להתיישב לידו כשהוא צופה בטלוויזיה ולהניח עליו יד, לספר לו ש"ראיתי לפני כמה דקות את המגדל הגבוה שבנית! הוא היה בנוי מאד בחכמה!" וכדומה.
המטרה בפעולה הזאת, היא, שוב – לשדר לילד שאנחנו כל הזמן רואים אותו וכל הזמן אוהבים אותו, 24 שעות ביממה.

בהצלחה!

האם אפשר להגביל בשעות ילד מתבגר?

אמא לילד בן 17 סיפרה לי שביקשה ממנו להגיע בערב בשעה מסוימת. רבע שעה אחרי השעה היעודה הוא התקשר לאבא והודיע שיגיע בעוד כשעה.
האם זה בסדר? מה היא צריכה לעשות??

כמו שאתה רואים, הילד בן ה-17 כבר הציב עובדות בשטח; הוא לא ביקש לאחר, לא התייעץ, לא שאל… הוא פשוט הודיע שיגיע שעה מאוחר יותר.
החיסרון שלנו, בתור הורים למתבגרים, הוא חוסר היכולת "לשלוט" בהם. אנחנו לא יכולים לקחת אותם בכוח לשום מקום ולא להכריח אותם לעשות מה שנראה לנו נכון.

%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%a9%d7%9d545

מה שאנחנו כן יכולים לעשות, זה לנסות להשיג שיתוף פעולה, ממש כמו שאנחנו עושים עם אנשים מבוגרים אחרים הסובבים אותנו: אנחנו מסבירים את ההיגיון שעומד מאחורי הבקשה ואת הערך של התוצאה, לשני הצדדים.
לא בטוח שהילד שלנו ישתף פעולה, על אחת כמה וכמה אם היחסים שלנו כבר הלכו והידרדרו עם השנים, אבל מה שכן בטוח, זה שהילד יראה שאנחנו לא נמצאים אתו במאבק כוח ("אני אגיד לך מתי לחזור הביתה!", "את לא תגידי לי מה לעשות!"), אלא פועלים בשיתוף כדי להשיג משהו שמתאים למשפחה כולה.