במסגרת מפגשי הדרכת ההורים שלי עם ב' ו-מ', הם סיפרו לי שהילד שלהם, בן 5, לא ממש מקשיב להם, ושבגדול – הוא עושה מה שהוא רוצה. מ' סיפרה שהיא כן משתדלת לייצר כללים בבית, ושהיא גם פועלת בדרכים שנראות לה סמכותיות כדי לאכוף את אותם כללים, אבל עדיין – לא משנה אם היא מבקשת יפה, דורשת או צועקת, הילד לא מקשיב ולא מבצע. ומכאן – שהיא בעיקר צועקת.

כדי להבין את המצב לאשורו, ביקשתי מהם להביא ציורים של של הילד. מאחר שהוא לא ממש אוהב לצייר, הם הגיעו רק עם ציור אחד, אבל הציור הזה אמר (כמעט) הכל:

לאמא ולילד אין ידיים, בעוד לאבא יש.
בתורת פענוח ציורי הילדים, אנו נוהגים להתייחס אל הידיים כמסמלות יכולות של תקשורת. ובעצם… אם חושבים על זה, מאחר שכמעט כל היכולות שלנו תלויות בתקשורת, הידיים יכולות לסמל אף יכולות, באופן כללי.
יש תופעה מוכרת של השמטת ידיים בציורים של בני הגיל הזה (5 עד 7 שנים), אולם במקרה הזה, כאשר הילד כן מצייר ידיים לדמות אחת ולא מצייר ידיים לאחרות – אין מדובר בהשמטה, אלא במשהו שדורש התייחסות.

ובכן… מה זה אומר שהילד מצייר את אביו עם ידיים ואת אמו ואת עצמו ללא ידיים?
במקרה הזה, זה אומר שהילד תופס בעיקר את אביו כבעל יכולות בבית. למרות שהאם היא זאת שמנסה לייצר את הכללים ולשמור עליהם.

איך זה יכול להיות?
במקרה של המשפחה הספציפית הזאת, גילינו שלמרות שהאם מנסה לשמור על כללים בבית, היא למעשה אינה נוכחת באופן מלא בבית, פיזית ונפשית כאחד. והילד, כמו כל ילד, קלט בחושיו העדינים כי למרות הצעקות והבקשות של האם, מי שבאמת מסוגל לייצר משהו בבית, זה דווקא האב.
בנוסף, אם נסתכל על הרגליים שהילד צייר לבני המשפחה, נראה שלאב ולאם כאחד הוא צייר "רגלי קופסאות" – רגליים לא פונקציונליות בעליל, כאלה שמאד קשה להניע ולהתקדם איתן. גם מידת הריחוק בין רגלי ההורים לאדמה, מעידה על כך שהילד חש שהוריו אינם יציבים ואינם פונקציונליים.

מה עושים עם זה?
הייתי שמחה לכתוב שהפתרון פשוט, אבל הוא לא… על מנת לייצר סמכות הורית בבית, כזאת שמשדרת לילד כי הוריו הם אלה שמסוגלים ליצור עבורו מסגרת תומכת, צריך לעבוד קשה ולהתמיד לאורך זמן. ישנן דרכים נפלאות ושקטות לייצר שיתוף פעולה והרמוניה, מבלי לעלות לטונים גבוהים ומבלי לייצר מאבקי כוח, ורוב הדרכים מושתתות על ההבנה של מה עובר על נפשו של הילד ועל טרמינולוגיה שונה בבית.

השילוב של הדרכת ההורים עם הפענוח של ציורי הילדים, מאפשר להגיע לסיבה ולפתרון המדויקים לכל ילד וילד ולכל משפחה בפני עצמה.

אתמול הגיע אלי זוג חדש לקליניקה. הם ישבו וסיפרו לי על בנם היחיד, בן החמש וחצי, שהוא "ילד חסר גבולות", "צוחק על כל העולם", "משתין עלינו בקשת" ו-"חוץ מלגננת שלו, אין לו כבוד לאף אחד."
הם אמרו עליו שהוא מקסים, חכם, חברותי מאד, אבל גם שתלטן, מתיש בוויכוחים, עקשן, ולאט לאט מתחיל גם לעשות דברים מסוכנים כמו לשחק באש, לשחק בסכינים ועוד.
הם סיפרו שהם לא מצליחים להניא אותו מלעשות דברים מסוכנים או לגרום לו להקשיב להם כשהם אומרים "אסור" או "די".
אחרי פרק זמן ארוך של תלונות, אמר אביו של הילד את המשפט הבא:
"אבא שלי היה מאד קשוח איתי. אני לא רוצה להיות אבא כזה – אני רוצה להיות החבר הכי טוב של הבן שלי, ושהוא יקשיב לי בגלל שאנחנו חברים ולא בגלל שאני קשוח."

האם אנחנו באמת יכולים להיות החברים הכי טובים של הילדים שלנו?
בואו נחשוב לרגע מה זה אומר, "להיות החברים הכי טובים" – לשחק יחד? לצחוק יחד? ללכת ביחד לכל מני מקומות? לגלות סודות אחד לשני?
עד כאן הכל טוב ויפה ואפילו בר-ביצוע, אולם בחברות טובה יש עוד מספר פרמטרים, כמו שוויון זכויות בין החברים, כמו התאגדות או קואליציה נגד כל מי שהוא לא "חבר", כמו היעלבויות הדדיות וכדומה.

כל ילד, לא כל שכן ילד בן חמש וחצי, צריך לגדול בתוך מסגרת, בה יש כללים ברורים.
מי קובע את הכללים? ההורים.
מתי הולכים לישון, כמה טלוויזיה מותר לראות, מה מותר או אסור לאכול ומתי, עם מה מותר לשחק ועם מה לא וכן הלאה.
אם הילד מרגיש שההורה הוא החבר הכי טוב שלו, הוא עלול לחשוב שלהורה אסור לומר לו מה לעשות, הרי הוא "רק" חבר?!
וכך אנו נכנסים למעגל בו ההורה מנסה לא להיות "קשוח", כלומר לא להשית כללים ברורים בבית, וברגע שהילד עושה משהו שמוציא את ההורה מהכלים (כמו משחק באש), ההורה נזעק ומתפרץ בצעקות וכעס רב מאחר שהילד לא שומע בקולו.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/collection-of-fun-little-monsters_898100.htm'>Designed by Freepik</a>

תשמעו לי, זה לא עובד.
אנחנו צריכים להיות ההורים של הילדים שלנו. חברים טובים הם ירכשו בגן, בבית הספר ובשכונה. הורה לאו דווקא צריך להיות קשוח, אבל הוא כן צריך לקבוע כללי התנהגות בבית (ובחוץ), ולהתעקש עליהם. הנחישות שלנו, היא הסמכות.

מה שהצעתי לאבא החביב שישב מולי, זה להתחיל בקטנות; לטפל קודם כל בשעת ההשכבה (כלומר – להיות נחוש ועקבי, ערב-ערב), לאחר מכן בהגבלה על שעות הצפייה בטלוויזיה, ולהמשיך כך לקבוע, אט אט, כללים חדשים בבית.
ברגע שהילד יראה את הוריו קובעים כללים ועומדים בהם לאורך זמן – כאשר הוא ישחק באש, למשל, והם יגידו לו "לא", הוא כבר יבין שהם ממש מתכוונים לזה.
בלי כעס, בלי צעקות, ובוודאי שבלי אלימות.
להחזיר את הסמכות ההורית לבית, צעד אחר צעד, ולהמשיך לשמר את היחסים הטובים עם הילד. לא חברות, כן קרבה משמעותית.
זאת בדיוק הסיבה לכך שהילד מקשיב לגננת שלו: בגן יש כללים מאד ברורים, והגננת נחושה לקיים אותם, אחרת לא תוכל לנהל סדר יום עם 30 ילדים. הנחישות והעקביות של הגננת, הם אלה שמעניקים לילד את הביטחון ואת התחושה ש"היא יודעת מה היא עושה", ואת זה בדיוק אנחנו צריכים לייצר גם בבית.

בהצלחה 🙂

לא מזמן סיימתי את לימודי במרכז הישראלי לפענוח ציורי ילדים של מיכל וימר המופלאה, במטרה להעשיר את סט הכלים שלי בהדרכת ההורים.
במקרה של ס' ו-מ', זה היה בינגו; הם הגיעו אלי לאחר שבנם הבכור עלה לכיתה א', בה החריפו מספר קשיים שהיו לו עוד בגן, והם מצאו כי ההתנהלות אתו קשה להם, בעיקר סביב הכנת שעורי הבית ופרצי זעם ואלימות.
גם בשיחות אתם וגם בצפייה בביתם, עלה הרושם שבנם הבכור הוא ילד חכם, בוגר ועצמאי מאד, והוריו התגאו (בצדק!) בכל הדברים אותם הוא יודע לעשות לבד.
עם זאת, כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, גם לילד הזה היו, לכאורה, שני פנים – ברוב הזמן בוגר ועצמאי, ולעתים מתפרץ באופן ילדותי.

הנחיתי את ההורים כיצד יש לנהוג כאשר הילד מתפרץ, בזעם או באלימות, אולם במקביל ביקשתי שיצלמו לי ציורים שהוא מצייר, כדי שאוכל לנסות ולראות מאיפה נובעים הקשיים שלו:

מהציורים, ראיתי שילדם של ס' ו-מ' אכן בוגר, עצמאי מאד ובעל כישורים קוגניטיביים בלתי מבוטלים, אבל ראיתי גם שהוא חווה פחדים וחששות ו"בורח" לעולם הדמיון כדי להתמודד עם הקושי.

כעת, היה קל יותר להניח שהילד מתפרץ, כי הבגרות והעצמאות שלו "מתנגשים" עם הפחדים והחששות.
במקרה הספציפי הזה, נקטו ההורים מספר צעדים:
– רכשו לילדם טלפון, באמצעותו יוכל לתקשר אתם כשהוא שוהה לבד בבית
– "פרקו" את הכנת שיעורי הבית למנות קטנות של 10 דקות בכל פעם (בשיתוף ויידוע של המחנכת)
– שיתפו אותו, בהתאמה לגילו, בקביעת הלו"ז המשפחתי
– החלו להשית כללים ברורים יותר בבית

לאחר מספר שבועות של הדרכת הורים ויישום כל הנ"ל, צייר הילד את הציור הבא:

בציור הזה אנחנו כבר רואים פחות הצמדות לפרטים, תנועה חופשית וזורמת, פריסה מלאה על הדף ומגמה "נינוחה" יותר. גם בהתנהגותו של הילד חל שיפור, והאווירה בבית החלה להיות טובה יותר.

בזכות העבודה העקבית של ס' ו-מ', מפלס הפחדים של בנם הולך ויורד, והוא מקבל מהוריו בדיוק את מה שהוא צריך, במידה שהם מסוגלים לתת.

בהדרכת הורים אין פתרונות קסם וגם לא "זבנג וגמרנו", אבל כשההורים מקבלים נקודת מבט שונה על הילד וכלים להתמודד עם ההתנהגות שלו – יכולים לצמוח משם רק דברים טובים 🙂

עוד פוסטים על מתבגרים – כאן

עפרה שפר ברוש

מ' ו-ע' הגיעו אלי לקליניקה בעקבות משבר שעבר על בנם בן ה-6.5, עם המעבר לכיתה א'.
דיברנו על הילד, צפיתי בהם בביתם, חזרנו לקליניקה ומצאנו דרכים לסייע לילד לצלוח את המשבר.
ואז התחילו מ' ו-ע' להתווכח.
על מה?
על מיקום מגירת הממתקים בבית.

מ' הציף את הקושי שלו לראות את ילדיו במשך ימים שלמים עם עוגייה ביד.
ע' הציפה את החזון ההורי שלה – ליצור בית מכיל ומאפשר, בו אין כללים וחוקים, אלא ילדים שגדלים בתחושה של חופש בחירה.
"אבל הם עוד לא יודעים לבחור נכון!", הוא אמר.
"אז אפשר להסביר להם!", היא התעקשה.
"אבל למרות שאת מסבירה להם, הם עדיין כל היום עם עוגייה ביד!" הוא הרים את הקול.
"אם לא היית נוזף בהם על כל עוגייה, אולי הם לא היו נמשכים לזה כל כך!" היא לא נשארה חייבת.
אני ישבתי בכסאי, מעבירה את מבטי מן האחד לשנייה, כמו במשחק פינג פונג, מנסה להבין מה מסתתר מאחורי העוגיות.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/gingerbread-man-turquoise-pattern_823276.htm'>Designed by Freepik</a>

לפתע השתררה שתיקה ושניהם הסתכלו אלי בחיוך מבויש, כאילו סטו מן הנושא.
ובכן – הם ממש לא סטו מן הנושא. מגירת הממתקים הייתה הסמן, הסימבול, להבדלים בגישות ההוריות שלהם, והביאה אותנו היישר אל לב לבה של הדרכת ההורים – יצירת מערכת משותפת של הערכים והכללים עליהם נשען החינוך בבית.

כל אחד מאיתנו מגיע עם חזון הורי, שאיפות, או אפילו ידיעה "כמו מי אני לא רוצה להיות". אולם כאשר אנו נפגשים עם ההורה השני/ה אתו/ה נגדל את הילדים, עלינו לקחת גם את החזון ההורי שלו/ה בחשבון.
אז מה עושים כשהורה אחד רוצה לאפשר לילדים מגירת ממתקים נגישה וכשההורה השני רוצה שהממתקים יהיו בארון גבוה, בשליטה בלעדית של ההורים?
מה עושים כשהורה אחד דוגל ב"זרימה טבעית" וההורה השני מאמין שילדים צריכים מערכת חוקים ברורה כדי לגדול בה בביטחון ובאושר?
עושים פוס.
מעלים את הדברים על הכתב בשיטת הרמזור, משכנעים זה את זה בנחיצות ובחשיבות של הערכים שכל אחד מאמין בהם, ומנסים להגיע למכנה משותף אחד, כזה שניתן "לנהל" את הבית על פיו.

ע' ו-מ' החליטו, לבסוף, להשאיר את מגירת הממתקים במקומה הנגיש, אך לייצר כלל בבית בו אוכלים רק ממתק אחד בכל יום. כל ילד יכול לפתוח את המגירה בזמנו החופשי ולבחור ממנה מה שהוא רוצה, אך רק פעם אחת בכל יום.
זה לא הפתרון האידאלי מבחינת ע' וגם לא הגשמה מוחלטת של שאיפותיו של מ', אבל זאת פשרה ששניהם יכולים לחיות אתה לאורך זמן.
החשיבות העיקרית, מעבר לכך של-ע' ו-מ' היה נושא אחד פחות להתווכח עליו, היא ההשפעה על הילדים:
תארו לכם את ילדיהם של ע' ו-מ' – מצד אחד היה מותר להם לגשת אל המגירה ולהוציא ממתק מתי שרצו, אך מן הצד השני הם "חטפו" גערות בכל פעם שעשו כן.
ומאחר שמגירת הממתקים היא רק קצה הקרחון, שתי הגישות ההוריות השונות של ע' ו-מ' באו לידי ביטוי בדיוק באותו אופן במקרים אחרים – כמה ומתי מותר לשחק בפלאפון של אמא, באיזו שעה צריך ללכת לישון, ועוד.

הסוד הוא, כמו תמיד – בתקשורת; מדברים, מחליטים ומתחילים לתרגל בבית.
בהצלחה!

לא אחת, לא שתיים ולא שלוש אמהות שפגשתי במסגרת הדרכת ההורים, העלו את הסיטואציה הבאה:
הן אלה שמוציאות את הילדים ממסגרות ברוב הימים, הן אלה שנמצאות אתם אחה"צ, ולכן הן גם קובעות את הכללים בבית – אוכל, שיעורים, חוגים, חברים ועוד.
אי שם בשעות הערב מגיע בן הזוג שלהן ומנסה להיכנס לעניינים.
פתאום יש "עוד מישהו" בבית, שכן מרשה שוקולד רגע לפני ארוחת הערב, שכן מרשה עוד כמה דקות על המחשב, שמרגיש צורך להתערב במריבות בין האחים… "עוד מישהו" שמכניס מתח אחר לבית, שמעז להתערב באיזון העדין שהן הצליחו לבנות עם הילדים.
אמא אחת סיפרה שהיא מאד מקפידה לא להרים את הקול, אך כשבעלה נכנס בשעת ערב, הוא מסוגל לצעוק על הילדים, להתרגז, להתערב להם במריבות שלהם ולהשליט את הטון שלו בבית. היא "נטרפת" מהסיטואציה, מעירה לו שידבר אחרת, הוא מתרגז גם עליה והערב הולך ומדרדר.
אמא אחרת סיפרה שהיא מאד מקפידה על לו"ז ברור, כזה ש"אוסף" את כל בני הבית לארוחת ערב משותפת ב-19:00, אך כשהאבא נמצא, הוא נוזף בה – "נו, יאללה, מה אכפת לך, תני להם לשחק עוד קצת, אל תהיי כבדה!". היא מרגישה מושפלת, "לא מגניבה", נמנעת מלהתווכח אך צוברת כעסים ערב אחר ערב.
אמא נוספת דיברה על חיכוכים סביב ארוחת הערב – בעוד היא מנסה להקפיד על תזונה בריאה, בן הזוג שלה מעתיר על הילדים מתוקים ופחמימות, כי הוא מאמין בפינוק. היא מרגישה שהוא מתייג אותה כ"אמא רעה" ומחזירה מלחמה שערה.

כך, במשפחה אחת אחרי השנייה, נוצרים ערבים מלאי חיכוכים וויכוחים, בהם כל אחד מבני הזוג עומד על זכותו לפעול כראות עיניו.

אחת אחרי השנייה הן סיפרו כמה קל להן כשבן הזוג שלהן בחו"ל, במילואים או עובד עד מאוחר… "ככה אני לבד, יודעת בדיוק מה אני עושה ומה הולך לקרות. אמנם פיזית זה יותר קשה – מקלחות, השכבות, סידור הבית, אבל נפשית זה הרבה יותר קל."

ובכן, אנחנו בהחלט מדברים כאן על שליטה. על איך אני רוצה שהחיים בבית יתנהלו. שזה ממש מצוין, אגב, כי זה מתווה לי דפוסי חינוך מסודרים וגורם לי לפעול בעקביות.
אבל אז נכנס ה"עוד מישהו" הזה – מישהו שאני בחרתי להקים אתו בית ולהביא אתו ילדים לעולם, ואם נודה על האמת – גם לו יש זכויות בבית הזה…

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/card-deck-with-king-and-queen_801819.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? איך מורידים את רמת המתח הזאת?
קודם כל, נפריד בין 2 דברים עיקריים:
1. עקרונות חינוכיים – כתבתי כאן בעבר על הרמזור, שהוא דרך מצוינת ליישב בין שני ההורים את הערכים עליהם הם מסכימים להקפיד בבית.
2. סיטואציות יומיומיות פשוטות – כאלה שהן לא רבות חשיבות, וכל הורה יכול לנהוג בהן על פי דרכו.

אחרי שהסכמנו על העקרונות החינוכיים החשובים ביותר, יגיע בן הזוג בערב וידע להמשיך את אותו הקו – אם זה אוכל, "זמן מחשב", ארוחת ערב משותפת או כל דבר אחר.
לעומת זאת, כאשר הוא "נכנס" לסיטואציות היומיומיות הפשוטות – אתן לו להתנהל על פי דרכו.
אם הוא מדבר אל הילדים לא כמו שאני הייתי מדברת – אני לא אעיר לו.
אם הוא חוזר קצת עצבני ומרים עליהם את הקול – אני לא אעיר לו.
אם הוא מרשה לילד לא להתקלח – אני לא אעיר לו. גם אם הוא מכריח את הילד להתקלח בכוח – גם אז אני לא אעיר לו.
אחר כך, אחרי שהילדים ילכו לישון ונשב נינוחים בסלון (כי עברנו ערב בלי מתחים ובלי ויכוחים) – אז אוכל להביע את דעתי, בדרך מכבדת.

והנה מגיעה "התרופה" האמתית למחלת השליטה:
אם אני לא יכולה להיות בבית ולראות את בן הזוג מדבר / פועל בצורה שונה ממני – אדאג להרחיק את עצמי מהסיטואציה: טיול עם הכלב, הליכה בשכונה, שיחת טלפון עם חברה במרפסת, ספר טוב במיטה ואפילו 5 דקות בשרותים… כל מה שיאפשר לי להתרחק כדי להתאפק מלהעיר לו און ליין.

אין כאן מחקר אמפירי ואפילו לא מדגם תקני, אך אני מאמינה ש"יצר ההישרדות" מחייב את רובנו לתכנן ולארגן את אחר הצהריים עם הילדים בצורה בה יהיה לנו קל לשלוט.
עם זאת, עלינו לזכור שגם אביהם של הילדים רוצה לקחת חלק ולהביע את עצמו במסגרת המשפחתית, ולכן – במקומות שלא מדובר בפגיעה בילדים או בעקרונות החינוכיים החשובים, כדאי שניקח צעד אחד אחורה ופשוט ניתן לו להתמודד (וגם נסמוך על הילדים שידעו להתמודד עם אביהם).

בהצלחה!

מטבע הדברים, הורים שמגיעים להדרכת הורים או לקבוצת הורים, נמצאים בשלב מתקדם מבחינת המודעות להורות שלהם והידיעה כי עליהם ללמוד כיצד לשפר את המיומנויות ההוריות שלהם.
לאחרונה, אני פוגשת יותר ויותר הורים ובעיקר אמהות שעושים ועושות מאמץ עילאי להיות אמהות מדהימות ואבות מדהימים וליישם כל מה שקראו, למדו ושמעו בנוגע להורות טובה:
הם אומרים תמיד את הדבר הנכון, "משיימים" לילד רגשות, מסבירים לו מדוע הם פועלים כפי שהם פועלים, מסבירים לילדים מדוע הם אינם מתערבים להם במריבות, משתפים מקרים שקרו להם כי צריך לשתף, מתייעצים כי צריך להתייעץ, עומדים מן הצד כשהילד נכשל או טועה כדי שימצא לבד את הפתרון הנכון, מספרים סיפור לפני השינה כי זה מעודד קריאה, מקדישים זמן איכות לכל ילד בכל יום כי כך נכון לעשות וכן הלאה…

באחת הצפיות שערכתי אצל אחת המשפחות, ראיתי אמא אחת כזאת, מרשימה ומקסימה, אשר ממש "עבדה" בלהיות אמא טובה – דיברה, הסבירה, שמעה טיעונים, חילקה תפקידים, חיבקה, שיתפה, התייעצה, בישלה ארוחת ערב בריאה ומזינה, התחשבה בכל ילד ו… היתה מותשת בסופו של היום. גם אני יצאתי מותשת, אם לומר את האמת.

(תמונה: freepik)

אנחנו קוראים, לומדים ומפנימים כל כך הרבה חומר על "הורות טובה", עד שאי-שם בדרך אנחנו שוכחים לעצור ולעשות סלקציה – מה מתאים לי? מה מתאים לילדים שלי? עד איפה אני מתאמץ? איפה אני שומר את האותנטיות שלי ונותן לעצמי להגיב באופן ספונטני?
מעבר למותשות שמגיעה עקב ה"עבודה" ההורית הקשה, אנחנו חייבים לעצור לרגע ולחשוב גם על הילד – מה הוא רואה? איך הוא חווה את זה?
הילדים שלנו לא נמצאים איתנו בעבודה, לא מבינים את ענייני האגו שלנו, לא רואים את המאבקים הכלכליים, החברתיים והמקצועיים שלנו. הם כן רואים אותנו בבית, ומבחינתם זה ה-100% שלנו. במקרים של "סופר אמא" או "סופר אבא",
הילד רואה מולו דמות מושלמת – חזקה, אסרטיבית, סמכותית, משיגה מה שהיא רוצה, נותנת לכל אחד את מה שהוא צריך מתי שהוא צריך, מופיעה מאמצע שום מקום כדי לסייע, רואה את התמונה כולה ולא נותנת לשום דבר ליפול בין הכיסאות.
הבעיה היא,
שילד שחווה כך את ההורה שלו, רואה מודל בלתי אפשרי לחיקוי.
בנוסף, ילד שלא חווה תגובות אותנטיות מההורה שלו, לא לומד להביע את עצמו בצורה אותנטית.

אני לא אומרת שעכשיו עליכם לקחת את כל עצות ההורות המיטבית ולזרוק אותן לפח… העניין הוא רק במינון, לקחת באופן מודע את מה שמתאים לכם, ולהבין שלפעמים מותר, גם לכם וגם לילד, לחוות משהו אחר.
אם עבר עלי יום רע בעבודה ובא לי אחה"צ שלהם להתכרבל מול הטלוויזיה (למרות שזה לא "חינוכי"), אם חזרתי עצבני מיום שהלך לא כמו שתכננתי ואין לי סבלנות להקריא סיפור (למרות ש"צריך"), אם הבטחתי לילד להרכיב אתו לגו אבל אני כבר ממש עייף (למרות שהבטחתי לו) – חשוב שהילד יחווה גם את זה, את העובדה שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואת העובדה שלמי שעומד מולו יש גם רגשות, רצונות, מיגרנות, עייפות או סף עצבים נמוך בימים מסוימים.

שוב, העניין הוא במינון וב"טון" השולט בבית. אם החוויה הכללית של היחסים שלנו עם הילדים היא טובה, מכילה ומושקעת, הרי שלפעמים מותר לנו גם להוריד את הגלימה ולנוח לרגע…

בהצלחה!

לא מזמן סיפרה לי מישהי שהילד שלה, בן 6.5, עושה פיפי בלילה במיטה. נו… מי לא? אחוז ניכר מהילדים מרטיבים בלילה, בנים ובנות. יש לכך מקורות גנטיים ונפשיים רבים, ובשוק מסתובבות היום מספר שיטות לגמילת לילה, מוצלחות יותר או פחות (בעיקר פחות).
הסיפור מוכר, אבל המישהי הזאת סיפרה לי שכשהבן שלה קם באמצע הלילה רטוב, הוא מעיר אותה והיא מקלחת אותו, מחליפה לו בגדים ומחליפה לו מצעים. באמצע הלילה, כל לילה.

הילד כבר בן שש וחצי והוא אח בכור לעוד שני קטנים, אחד מהם תינוק יונק.
כמה פעמים יכולה אמא אחת להתעורר בכל לילה??
את הרטבת הלילה קשה מאד לפתור, ולרוב היא מלווה את הילד המרטיב עד להתייצבות נפשית מסוימת, אולם את ההתעוררויות של ההורים אפשר לפתור בקלות.
ילד בן 6.5 בהחלט יכול לטפל בכך בעצמו.

איך עושים את זה?
מסבירים לו ערב אחד, שמהיום הוא לא צריך להעיר אותנו יותר. מניחים ביחד, על שידה או כיסא ליד המיטה, מגבת גדולה יבשה ובגדים להחלפה, ומסבירים לילד שהשינה שלו ושלנו חשובה יותר מכל. לכן, מהיום, לא נעשה "פסטיבל" שלם באמצע הלילה, אלא כאשר הוא יקום רטוב – הוא יחליף בעצמו בגדים, יפרוש לעצמו את המגבת על הסדין הרטוב ויחזור לישון.
בבוקר נדאג למקלחת ולהחלפת המצעים.

מה עשינו בזה?
פרט לדאגה לשינה הרצופה שלנו, אנחנו מעבירים לילד את המסר שהוא גדול מספיק כדי "לטפל" בבעיה הקטנה הזאת, שהאחריות על הפיפי והתוצאות שלו היא שלו בלבד ושזה לא כזה "סיפור" לעשות פיפי בלילה – קמים, פורסים מגבת וחוזרים לישון.
כל ילד שמרטיב בלילה מובך ומתבייש בכך. עצם העובדה שאנחנו מעצימים את המקרה (קמים, מקלחים, מחליפים), הופך את האירוע ליותר מביש ממה שהוא.
בד בבד, חשוב גם להסביר לילד שלהרטיב בלילה זה משהו שקורה להרבה ילדים, ושזאת, ברוב המקרים, דרך לביטוי של רגשות, פחדים, כעסים והכי חשוב – שזה בכלל לא נורא ושיום יבוא וזה יעבור.
קצר ולעניין, בלי "להתמסר" לבעיה.
בברכת לילות טובים, שקטים ויבשים!

לאחרונה הגיעו אלי מספר הורים, שבזה אחר זה, הודו כי הם מפחדים מהתגובות של ילדיהם;
אימא אחת הודתה שהיא ממתנת את תגובותיה למעשים הלא מקובלים של הבן שלה, כי היא מפחדת להעצים את האסטמה שלו. אבא אחר סיפר שכאשר הוא מגיב בנוקשות אל הילד (צועק, כועס), הוא מיד "מתקרר" וניגש אל הילד להסביר ולהתנצל. אבא נוסף סיפר שהוא מעדיף "להעביר את הזמן" עם התאומים בני השנה, מאשר עם בתו בת ה-3.5 כי הוא מפחד מהתקפות הזעם שלה ולא יודע כיצד להתמודד איתן. זוג נוסף סיפר שהאבא לא נשאר לבד עם 3 ילדיהם הקטנים. מעולם. כשהאימא לא נמצאת, הקטנים נמצאים עם הסבתא, כי האבא פשוט מפחד להישאר אתם לבד.
ממש "פסגת הפחד"!

למה זה קורה לנו?? למה אנחנו מפחדים מהקטנים האלה? מה יש בתגובות שלהם שגורם לנו לפחד ולהימנע מלהיחשף אליהן?
תכל'ס, הכל מגיע מאיתנו – מהאופי שלנו ומתפיסות העולם אליהן הגענו להורות.
במילים יותר פשוטות:
אם אנחנו מפחדים מרופאים – נפחד מהתקף האסטמה של הילד; אם אנחנו מפחדים מעימותים – נפחד להתעמת עם הילד; אם אנחנו מפחדים ממה יגידו עלינו – נפחד מהתקפות הזעם הצווחניות של הבת שלנו; אם אנחנו מפחדים לאבד את החופש שלנו, או מפחדים מההצטיינות של בת הזוג שלנו – נפחד מ"להתחייב" להתמסר ל-3 ילדינו הקטנטנים או להיכשל בטיפול בהם.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/wicked-skulls-template_725764.htm'>Designed by Freepik</a>

מה שאני רוצה להציע לכם כאן, זה – א. להבין את הנקודה הזאת, ו-ב. להתחיל לנסות להפריד בין הפחד לבין הצרכים של הילד.
ילדים צריכים הורים חזקים (וכבר כתבתי על זה בעבר כאן וגם כאן), והורים חזקים הם הורים שלא מפחדים.
כאשר ילד רואה שהוריו מפחדים ממנו, הוא מרגיש שתי תחושות מנוגדות:
1. אני חזק! אני מפחיד! אני כל-יכול!
2. אין מי שמגן עלי… אני לבד בעולם… מי ישמור עלי?…

לכאורה, אותה אימא שלא רוצה שלבן שלה יהיה התקף אסטמה חושבת שהיא עוזרת לו בכך שהיא נמנעת מעימות, אולם באופן הפוך לחלוטין, היא מעצימה את החרדה של הילד – אם אימא שלי כל כך נלחצת מהאסטמה שלי אז אולי אני עד כדי כך חולה? אני הולך למות??
אותו אב שנבהל מעצמו לאחר שהוא מתעמת עם ילדיו, בעצם מחריף את פחדם של הילדים. זה אמנם לא נעים כשאבא כועס עלי, אבל הרבה יותר מפחיד לחשוב שאבא שלי לא מספיק חזק לשמור עלי.

חשבו על אותה סיטואציה מוכרת של הילד שמשתטח וצורח על רצפת הקניון. אם אימא שלו מסתכלת לכל הכיוונים במבוכה ומזרזת אותו לקום תוך כדי הבטחות "טוב, טוב, אני אקנה לך את הממתק שרצית, רק תקום כבר!", טעמו של הממתק כבר לא חשוב כל כך, אלא 2 סערות הנפש שמתחוללות בלבו הקטן: 1. אני כל-יכול! 2. אם אני כל-יכול, אז מי בעצם שומר עלי?

בואו נזכור שאת הילדים שלנו עשינו מתוך רצון ואהבה. רצינו לגדל ילדים, ואנחנו רוצים לגדל אותם בצורה הטובה ביותר. הם לא דרקונים ולא מפלצות ולא אסון טבע. הם הילדים שלנו, ואם יש משהו בהתנהגות שלהם שמפחיד אותנו – ככל הנראה, אנחנו יצרנו אותו במו ידינו ולפיכך – אנחנו גם נוכל לשנות אותו.
אם אבא שכועס ומיד מתחרט יפסיק להתחרט ויכעס באופן אותנטי, סביר להניח שההתנהגויות האלה שמכעיסות אותו, ילכו ויפחתו.
אם האסטמה (שמשלבת קושי פיזי ורגשי) תפסיק להיות "נשק" ביחסים בין הילד לאמו, והאימא תפסיק לפחד מההתקפים (שגם כך לא מגיעים רק בגללה ולא רק כשהיא כועסת על הילד!) – יכול מאד להיות שתדירות ההתקפים תפחת.
אם האב שחושש להיות עם ילדיו לבד יאזור אומץ ויתחיל לבלות אתם זמן, הם גם יתחילו לראות בו הורה ויפסיקו את ההתנהגויות איתן האב לא חושב שהוא מסוגל להתמודד.

ותאמינו לי… שווה מאד לאמץ את כל הנ"ל כשהילדים עוד קטנים, כי כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות והיחסים בינינו לבינם מושתתים על פחד – את זה כבר מאד קשה לשנות.

בהצלחה!!

מי ששאל אותי את השאלה הזאת היה אבא אחד, שהגיע אלי להדרכה עם אשתו, בנוגע לילדם האמצעי. בהדרכה כמו בהדרכה, התגלה שאת התנהגותו של הבן האמצעי קל מאד לשפר, ועל זה אספר לכם בהזדמנות אחרת, אבל הפוקוס עבר אל הבת הקטנה, בת 3.

"בכל בוקר," הוא סיפר, "כשאני אמור לצאת לעבודה ולקחת אותה בדרך לגן, היא מתחילה להתמהמה – פעם לא רוצה להתלבש, פעם לא מסכימה לצחצח שיניים, פעם יש לה בעיה עם הנעליים… כל בוקר משהו אחר. עוד לא היה בוקר אחד בשנה האחרונה בו יצאתי בשעה שאני צריך לצאת! כל בוקר אני מאחר, וזה תמיד מלווה בעצבים! מה עושים??"

אני לא צריכה לספר לכם שהאבא הזה לא לבד, נכון?…
אצל משפחות רבות עם קטנטנים, יש "אישו" של התארגנות בבוקר, לחץ ועצבים.
חלק גדול מהילדים "מזהה" את הבוקר כנקודת החולשה שלנו, ההורים, בזמן שאנחנו עושים את כל המאמצים להתארגן לעבודה בזמן, לארגן את התיקים, הסנדביצ'ים, הבגדים ולצאת לפני הפקקים.
המתוקה בת ה-3 שמוצאת לעצמה סיבות שונות ומגוונות "לתקוע" את התארגנות הבוקר, הבינה מהר מאד שאם היא תתלבש, תשטוף פנים ותאכל ארוחת בוקר בזמן – לא יקרה כלום, אולם אם היא תצליח למצוא "בעיה" באחד מן התחומים – סביר להניח ששני הוריה יגיעו לכרכר סביבה, להוציא את כל הבגדים מהארון בזה אחר זה, להציע חלופות, לשחד, לדגדג, לגעור, לצעוק ולעשות ה-כ-ל כדי להוציא אותה מן הבית מוכנה ומהר.
עבור בת ה-3 המתוקה, אין זמן מתאים יותר לקבלת תשומת לב.

אנחנו, כמובן, רוצים שהיא תצא אל יום חדש בגן שמחה ומאושרת, אבל מהר מאד נגררים לכעס ולעצבים, למריבות מול ארון הבגדים או המראה באמבטיה ולמירוץ נגד השעון.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/nice-vignettes-of-routine-actions_851519.htm'>Designed by Freepik</a>
יש רק פתרון אחד לעניין הזה, והוא – לנטרל את הכעס ולהוציא אותו מהמשוואה.
איך עושים את זה?
מייצרים אלטרנטיבה, עבורנו ועבור הילד.
למשל: לקחת את הילד ברגע רגוע במהלך היום (בארוחת הערב, במקלחת, בדרך אל גינת השעשועים…) ולומר לו – "מתוק שלי, נכון בכל בוקר אנחנו רבים וכועסים? כמעט כל בוקר אני מאחר לעבודה וגם מגיע כועס ועצבני… אני לא רוצה יותר לכעוס בבוקר וגם לא לאחר לעבודה. הערב, לפני שתלך לישון, נביא תיק קטן ונכין אותו ליד הדלת, ומחר, אם לא תהיה מוכן בזמן בו אני צריך לצאת, אנחנו נשים בתיק את הבגדים או את מברשת השיניים, ומה שלא הספקת לעשות בבית – תעשה בגן. אם לא הספקת להתלבש – ניקח את הבגדים לגן. אם לא הספקת לצחצח – תצחצח שיניים בגן."

האבא האוהב שישב מולי, פער את עיניו והיסס… הוא פחד שבתו תהיה מושפלת בגן. הרגעתי אותו (ואני מרגיעה גם אתכם) שרוב הילדים מבינים את העניין כבר ממבט על התיק הריק, ולא מגיעים בפיג'מה לגן.
עם התיק הקטן והשיחה הנעימה שלפניו, אנחנו נותנים לילד מוצא של כבוד מהסיטואציה אליה הוא נגרר, ובעיקר – מנטרלים את הכעס שלנו בבוקר, כי אנחנו יודעים שנצא בזמן, שיש לנו פתרון אם הילד לא יהיה מוכן בזמן.

גם אם לא תבחרו לפעול עם התיק הקטן, מצאו לכם פתרון יצירתי אחר שיאפשר לילד מוצא של כבוד ויאפשר לכם להוציא את הכעס מהמשוואה של הבוקר (למשל – אתם תצאו בזמן ואת הילד מישהו אחר ייקח לגן, אתם תצאו בזמן והילד יישאר בבית עם מישהו אחר ויפסיד יום בגן, וכן הלאה).

אם תהיו נחושים, עקביים ולא כועסים, תוך יומיים – שלושה יראו הבקרים שלכם אחרת לגמרי.
בהצלחה 🙂

בקבוצת ההורים האינטימית שאני מנחה (יחד עם הגר מקובר, הפסיכותרפיסטית והמנחה הכי מוכשרת שאני מכירה), ביקשנו מכל המשתתפים לכתוב על פתק קטן לשם מה הגיעו אל הקבוצה.
לא היה הורה אחד שלא כתב את המילה "גבולות"; חסרים להם גבולות בבית, לילדים אין גבולות, רוצים ללמוד כיצד לשים גבולות…
ומה אתכם? גם לכם חסרים גבולות בבית?

אגלה לכם ישר את הסוף:
גבול הוא משהו שאנחנו, ההורים, אמורים להציב סביבנו. לא סביב הילד.  Designed by Freepik

על מנת להמחיש את הרעיון, אתן לכם מקבץ דוגמאות שעלו בקבוצה, כמו גם בייעוצים אחרים בקליניקה:

– מ' סיפרה שהיא נטרפת מכך שילדיה משתוללים בסלון בהשתוללויות פרועות ומחרישות אוזניים, "התפרעויות ללא גבול". במקרה כזה, במקום לצעוק על הילדים ולריב אתם, עליה להציב את הגבול שמתאים לה, למשל – ללכת מהסלון לחדר אחר בבית כי אינה סובלת את הרעש, או להסביר לילדים כי השתוללויות בסלון אינן מקובלות עליה ולהפנות אותם לחדרם או לגינה.

– ד' סיפר כי ילדיו מקללים ומתחצפים, גם בתקשורת ביניהם וגם בתקשורת מול הוריהם. במקרה כזה, במקום לצעוק על הילדים או "להעניש" אותם, ד'  יכול להציב את הגבול שלו – לצאת מהחדר במקרה בו נשמעות מילים שאינן מקובלות עליו, גם אם מדובר באמצע ארוחה משפחתית או אפילו נסיעה במכונית!

– ע' סיפרה כי ילדתה מתעקשת לישון עם ע' ובן זוגה במיטתם, מה שלחלוטין לא מקובל עליהם. עם זאת, נראה כי הילדה שרויה בחרדות בלילות, ואינה מצליחה להרדים את עצמה בחדרה. במקרה כזה, על אחד ההורים להיות אתה בחדרה ולהפיס את חרדותיה, על מנת לעזור לה לא להגיע אל הגבול אותו הציבו הוריה.

– א' דיבר על ילד שבורח מביתו, החוצה, בכל פעם שהוא נקרא להכין שיעורים, לקחת תרופה או לבצע כל מטלה אחרת שלא מוצאת חן בעיניו. במקרה כזה, הגבול של א' יכול להיות הפוך – הוא יכול להסביר לבנו כי אחריותו מוגבלת, וכי הוא יכול רק להזכיר לו לבצע את המטלה ואף מוכן לסייע לו לבצע אותה, אך הוא לא מתכוון לרדוף אחריו ולדאוג שהמטלה תתבצע.

וכן הלאה, וכן הלאה.
לכל אחד מאיתנו יש את הדברים שיותר מפריעים לו ויותר חשובים לו, ויש את הדברים שפחות. ה"גבול" הוא השרטוט הזה של הקו שתוחם אותי, ההורה, ומגדיר עבורי את הכללים.
אחד ההורים בקבוצה אף ביטא זאת יפה, כשאמר שהגבול הוא לא רק קו, אלא נקודת מפגש – לפעמים סוערת, אך לפעמים גם רכה ומאפשרת תקשורת.
וזה בדיוק העניין: כשאני, ההורה, מבין מה חשוב לי, מסביר אותו קצרות ומתנהג כך באופן עקבי, אני מלמד את ילדי עד איפה הם יכולים להגיע בתחום הספציפי – עד איזה דציבלים אפשר לצעוק בבית עד שאמא "פורשת", אילו מילים מותר להגיד ליד אבא בלי שהוא יקום וילך, איפה מותר לישון בבית ואיפה אסור, עד לאן אבא ירדוף אחרי אם אברח, וכן הלאה.

הגבולות הללו הם אינם הגבולות של הילד.
לילדים יש גבולות אחרים, אותם הם "משרטטים" בינם לבין סביבתם. כל הורה יודע להגיד מתי הילד שלו "עבר את גבול העייפות", באילו נסיבות הוא ישתתף במפגש חברים, כמה אחריות ניתן להעמיס על כתפיו וכדומה.
ואיך אנו יודעים זאת? לפי הגבולות שהילד משרטט בעצמו.
ואיך הילד לומד לשרטט את הגבולות שלו? לפי ה"מודלינג" שלנו, ההורים.

הגבול הוא שלנו. בידינו לקבוע אותו, לשנות, להזיז או לשמור עליו מכל משמר. הוא יכול להיות מלווה בהסבר ובלמידה, הוא יכול להיות שונה מהורה להורה, אך הוא תמיד נמצא באחריותנו.
בהצלחה!