לא מזמן סיפרה לי מישהי שהילד שלה, בן 6.5, עושה פיפי בלילה במיטה. נו… מי לא? אחוז ניכר מהילדים מרטיבים בלילה, בנים ובנות. יש לכך מקורות גנטיים ונפשיים רבים, ובשוק מסתובבות היום מספר שיטות לגמילת לילה, מוצלחות יותר או פחות (בעיקר פחות).
הסיפור מוכר, אבל המישהי הזאת סיפרה לי שכשהבן שלה קם באמצע הלילה רטוב, הוא מעיר אותה והיא מקלחת אותו, מחליפה לו בגדים ומחליפה לו מצעים. באמצע הלילה, כל לילה.
הילד כבר בן שש וחצי והוא אח בכור לעוד שני קטנים, אחד מהם תינוק יונק.
כמה פעמים יכולה אמא אחת להתעורר בכל לילה??
את הרטבת הלילה קשה מאד לפתור, ולרוב היא מלווה את הילד המרטיב עד להתייצבות נפשית מסוימת, אולם את ההתעוררויות של ההורים אפשר לפתור בקלות.
ילד בן 6.5 בהחלט יכול לטפל בכך בעצמו.
איך עושים את זה?
מסבירים לו ערב אחד, שמהיום הוא לא צריך להעיר אותנו יותר. מניחים ביחד, על שידה או כיסא ליד המיטה, מגבת גדולה יבשה ובגדים להחלפה, ומסבירים לילד שהשינה שלו ושלנו חשובה יותר מכל. לכן, מהיום, לא נעשה "פסטיבל" שלם באמצע הלילה, אלא כאשר הוא יקום רטוב – הוא יחליף בעצמו בגדים, יפרוש לעצמו את המגבת על הסדין הרטוב ויחזור לישון.
בבוקר נדאג למקלחת ולהחלפת המצעים.
מה עשינו בזה?
פרט לדאגה לשינה הרצופה שלנו, אנחנו מעבירים לילד את המסר שהוא גדול מספיק כדי "לטפל" בבעיה הקטנה הזאת, שהאחריות על הפיפי והתוצאות שלו היא שלו בלבד ושזה לא כזה "סיפור" לעשות פיפי בלילה – קמים, פורסים מגבת וחוזרים לישון.
כל ילד שמרטיב בלילה מובך ומתבייש בכך. עצם העובדה שאנחנו מעצימים את המקרה (קמים, מקלחים, מחליפים), הופך את האירוע ליותר מביש ממה שהוא.
בד בבד, חשוב גם להסביר לילד שלהרטיב בלילה זה משהו שקורה להרבה ילדים, ושזאת, ברוב המקרים, דרך לביטוי של רגשות, פחדים, כעסים והכי חשוב – שזה בכלל לא נורא ושיום יבוא וזה יעבור.
קצר ולעניין, בלי "להתמסר" לבעיה.
בברכת לילות טובים, שקטים ויבשים!