מטבע הדברים, הורים שמגיעים להדרכת הורים או לקבוצת הורים, נמצאים בשלב מתקדם מבחינת המודעות להורות שלהם והידיעה כי עליהם ללמוד כיצד לשפר את המיומנויות ההוריות שלהם.
לאחרונה, אני פוגשת יותר ויותר הורים ובעיקר אמהות שעושים ועושות מאמץ עילאי להיות אמהות מדהימות ואבות מדהימים וליישם כל מה שקראו, למדו ושמעו בנוגע להורות טובה:
הם אומרים תמיד את הדבר הנכון, "משיימים" לילד רגשות, מסבירים לו מדוע הם פועלים כפי שהם פועלים, מסבירים לילדים מדוע הם אינם מתערבים להם במריבות, משתפים מקרים שקרו להם כי צריך לשתף, מתייעצים כי צריך להתייעץ, עומדים מן הצד כשהילד נכשל או טועה כדי שימצא לבד את הפתרון הנכון, מספרים סיפור לפני השינה כי זה מעודד קריאה, מקדישים זמן איכות לכל ילד בכל יום כי כך נכון לעשות וכן הלאה…

באחת הצפיות שערכתי אצל אחת המשפחות, ראיתי אמא אחת כזאת, מרשימה ומקסימה, אשר ממש "עבדה" בלהיות אמא טובה – דיברה, הסבירה, שמעה טיעונים, חילקה תפקידים, חיבקה, שיתפה, התייעצה, בישלה ארוחת ערב בריאה ומזינה, התחשבה בכל ילד ו… היתה מותשת בסופו של היום. גם אני יצאתי מותשת, אם לומר את האמת.

(תמונה: freepik)

אנחנו קוראים, לומדים ומפנימים כל כך הרבה חומר על "הורות טובה", עד שאי-שם בדרך אנחנו שוכחים לעצור ולעשות סלקציה – מה מתאים לי? מה מתאים לילדים שלי? עד איפה אני מתאמץ? איפה אני שומר את האותנטיות שלי ונותן לעצמי להגיב באופן ספונטני?
מעבר למותשות שמגיעה עקב ה"עבודה" ההורית הקשה, אנחנו חייבים לעצור לרגע ולחשוב גם על הילד – מה הוא רואה? איך הוא חווה את זה?
הילדים שלנו לא נמצאים איתנו בעבודה, לא מבינים את ענייני האגו שלנו, לא רואים את המאבקים הכלכליים, החברתיים והמקצועיים שלנו. הם כן רואים אותנו בבית, ומבחינתם זה ה-100% שלנו. במקרים של "סופר אמא" או "סופר אבא",
הילד רואה מולו דמות מושלמת – חזקה, אסרטיבית, סמכותית, משיגה מה שהיא רוצה, נותנת לכל אחד את מה שהוא צריך מתי שהוא צריך, מופיעה מאמצע שום מקום כדי לסייע, רואה את התמונה כולה ולא נותנת לשום דבר ליפול בין הכיסאות.
הבעיה היא,
שילד שחווה כך את ההורה שלו, רואה מודל בלתי אפשרי לחיקוי.
בנוסף, ילד שלא חווה תגובות אותנטיות מההורה שלו, לא לומד להביע את עצמו בצורה אותנטית.

אני לא אומרת שעכשיו עליכם לקחת את כל עצות ההורות המיטבית ולזרוק אותן לפח… העניין הוא רק במינון, לקחת באופן מודע את מה שמתאים לכם, ולהבין שלפעמים מותר, גם לכם וגם לילד, לחוות משהו אחר.
אם עבר עלי יום רע בעבודה ובא לי אחה"צ שלהם להתכרבל מול הטלוויזיה (למרות שזה לא "חינוכי"), אם חזרתי עצבני מיום שהלך לא כמו שתכננתי ואין לי סבלנות להקריא סיפור (למרות ש"צריך"), אם הבטחתי לילד להרכיב אתו לגו אבל אני כבר ממש עייף (למרות שהבטחתי לו) – חשוב שהילד יחווה גם את זה, את העובדה שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואת העובדה שלמי שעומד מולו יש גם רגשות, רצונות, מיגרנות, עייפות או סף עצבים נמוך בימים מסוימים.

שוב, העניין הוא במינון וב"טון" השולט בבית. אם החוויה הכללית של היחסים שלנו עם הילדים היא טובה, מכילה ומושקעת, הרי שלפעמים מותר לנו גם להוריד את הגלימה ולנוח לרגע…

בהצלחה!

לא מזמן סיפרה לי מישהי שהילד שלה, בן 6.5, עושה פיפי בלילה במיטה. נו… מי לא? אחוז ניכר מהילדים מרטיבים בלילה, בנים ובנות. יש לכך מקורות גנטיים ונפשיים רבים, ובשוק מסתובבות היום מספר שיטות לגמילת לילה, מוצלחות יותר או פחות (בעיקר פחות).
הסיפור מוכר, אבל המישהי הזאת סיפרה לי שכשהבן שלה קם באמצע הלילה רטוב, הוא מעיר אותה והיא מקלחת אותו, מחליפה לו בגדים ומחליפה לו מצעים. באמצע הלילה, כל לילה.

הילד כבר בן שש וחצי והוא אח בכור לעוד שני קטנים, אחד מהם תינוק יונק.
כמה פעמים יכולה אמא אחת להתעורר בכל לילה??
את הרטבת הלילה קשה מאד לפתור, ולרוב היא מלווה את הילד המרטיב עד להתייצבות נפשית מסוימת, אולם את ההתעוררויות של ההורים אפשר לפתור בקלות.
ילד בן 6.5 בהחלט יכול לטפל בכך בעצמו.

איך עושים את זה?
מסבירים לו ערב אחד, שמהיום הוא לא צריך להעיר אותנו יותר. מניחים ביחד, על שידה או כיסא ליד המיטה, מגבת גדולה יבשה ובגדים להחלפה, ומסבירים לילד שהשינה שלו ושלנו חשובה יותר מכל. לכן, מהיום, לא נעשה "פסטיבל" שלם באמצע הלילה, אלא כאשר הוא יקום רטוב – הוא יחליף בעצמו בגדים, יפרוש לעצמו את המגבת על הסדין הרטוב ויחזור לישון.
בבוקר נדאג למקלחת ולהחלפת המצעים.

מה עשינו בזה?
פרט לדאגה לשינה הרצופה שלנו, אנחנו מעבירים לילד את המסר שהוא גדול מספיק כדי "לטפל" בבעיה הקטנה הזאת, שהאחריות על הפיפי והתוצאות שלו היא שלו בלבד ושזה לא כזה "סיפור" לעשות פיפי בלילה – קמים, פורסים מגבת וחוזרים לישון.
כל ילד שמרטיב בלילה מובך ומתבייש בכך. עצם העובדה שאנחנו מעצימים את המקרה (קמים, מקלחים, מחליפים), הופך את האירוע ליותר מביש ממה שהוא.
בד בבד, חשוב גם להסביר לילד שלהרטיב בלילה זה משהו שקורה להרבה ילדים, ושזאת, ברוב המקרים, דרך לביטוי של רגשות, פחדים, כעסים והכי חשוב – שזה בכלל לא נורא ושיום יבוא וזה יעבור.
קצר ולעניין, בלי "להתמסר" לבעיה.
בברכת לילות טובים, שקטים ויבשים!

לאחרונה הגיעו אלי מספר הורים, שבזה אחר זה, הודו כי הם מפחדים מהתגובות של ילדיהם;
אימא אחת הודתה שהיא ממתנת את תגובותיה למעשים הלא מקובלים של הבן שלה, כי היא מפחדת להעצים את האסטמה שלו. אבא אחר סיפר שכאשר הוא מגיב בנוקשות אל הילד (צועק, כועס), הוא מיד "מתקרר" וניגש אל הילד להסביר ולהתנצל. אבא נוסף סיפר שהוא מעדיף "להעביר את הזמן" עם התאומים בני השנה, מאשר עם בתו בת ה-3.5 כי הוא מפחד מהתקפות הזעם שלה ולא יודע כיצד להתמודד איתן. זוג נוסף סיפר שהאבא לא נשאר לבד עם 3 ילדיהם הקטנים. מעולם. כשהאימא לא נמצאת, הקטנים נמצאים עם הסבתא, כי האבא פשוט מפחד להישאר אתם לבד.
ממש "פסגת הפחד"!

למה זה קורה לנו?? למה אנחנו מפחדים מהקטנים האלה? מה יש בתגובות שלהם שגורם לנו לפחד ולהימנע מלהיחשף אליהן?
תכל'ס, הכל מגיע מאיתנו – מהאופי שלנו ומתפיסות העולם אליהן הגענו להורות.
במילים יותר פשוטות:
אם אנחנו מפחדים מרופאים – נפחד מהתקף האסטמה של הילד; אם אנחנו מפחדים מעימותים – נפחד להתעמת עם הילד; אם אנחנו מפחדים ממה יגידו עלינו – נפחד מהתקפות הזעם הצווחניות של הבת שלנו; אם אנחנו מפחדים לאבד את החופש שלנו, או מפחדים מההצטיינות של בת הזוג שלנו – נפחד מ"להתחייב" להתמסר ל-3 ילדינו הקטנטנים או להיכשל בטיפול בהם.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/wicked-skulls-template_725764.htm'>Designed by Freepik</a>

מה שאני רוצה להציע לכם כאן, זה – א. להבין את הנקודה הזאת, ו-ב. להתחיל לנסות להפריד בין הפחד לבין הצרכים של הילד.
ילדים צריכים הורים חזקים (וכבר כתבתי על זה בעבר כאן וגם כאן), והורים חזקים הם הורים שלא מפחדים.
כאשר ילד רואה שהוריו מפחדים ממנו, הוא מרגיש שתי תחושות מנוגדות:
1. אני חזק! אני מפחיד! אני כל-יכול!
2. אין מי שמגן עלי… אני לבד בעולם… מי ישמור עלי?…

לכאורה, אותה אימא שלא רוצה שלבן שלה יהיה התקף אסטמה חושבת שהיא עוזרת לו בכך שהיא נמנעת מעימות, אולם באופן הפוך לחלוטין, היא מעצימה את החרדה של הילד – אם אימא שלי כל כך נלחצת מהאסטמה שלי אז אולי אני עד כדי כך חולה? אני הולך למות??
אותו אב שנבהל מעצמו לאחר שהוא מתעמת עם ילדיו, בעצם מחריף את פחדם של הילדים. זה אמנם לא נעים כשאבא כועס עלי, אבל הרבה יותר מפחיד לחשוב שאבא שלי לא מספיק חזק לשמור עלי.

חשבו על אותה סיטואציה מוכרת של הילד שמשתטח וצורח על רצפת הקניון. אם אימא שלו מסתכלת לכל הכיוונים במבוכה ומזרזת אותו לקום תוך כדי הבטחות "טוב, טוב, אני אקנה לך את הממתק שרצית, רק תקום כבר!", טעמו של הממתק כבר לא חשוב כל כך, אלא 2 סערות הנפש שמתחוללות בלבו הקטן: 1. אני כל-יכול! 2. אם אני כל-יכול, אז מי בעצם שומר עלי?

בואו נזכור שאת הילדים שלנו עשינו מתוך רצון ואהבה. רצינו לגדל ילדים, ואנחנו רוצים לגדל אותם בצורה הטובה ביותר. הם לא דרקונים ולא מפלצות ולא אסון טבע. הם הילדים שלנו, ואם יש משהו בהתנהגות שלהם שמפחיד אותנו – ככל הנראה, אנחנו יצרנו אותו במו ידינו ולפיכך – אנחנו גם נוכל לשנות אותו.
אם אבא שכועס ומיד מתחרט יפסיק להתחרט ויכעס באופן אותנטי, סביר להניח שההתנהגויות האלה שמכעיסות אותו, ילכו ויפחתו.
אם האסטמה (שמשלבת קושי פיזי ורגשי) תפסיק להיות "נשק" ביחסים בין הילד לאמו, והאימא תפסיק לפחד מההתקפים (שגם כך לא מגיעים רק בגללה ולא רק כשהיא כועסת על הילד!) – יכול מאד להיות שתדירות ההתקפים תפחת.
אם האב שחושש להיות עם ילדיו לבד יאזור אומץ ויתחיל לבלות אתם זמן, הם גם יתחילו לראות בו הורה ויפסיקו את ההתנהגויות איתן האב לא חושב שהוא מסוגל להתמודד.

ותאמינו לי… שווה מאד לאמץ את כל הנ"ל כשהילדים עוד קטנים, כי כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות והיחסים בינינו לבינם מושתתים על פחד – את זה כבר מאד קשה לשנות.

בהצלחה!!

בקבוצת ההורים האינטימית שאני מנחה (יחד עם הגר מקובר, הפסיכותרפיסטית והמנחה הכי מוכשרת שאני מכירה), ביקשנו מכל המשתתפים לכתוב על פתק קטן לשם מה הגיעו אל הקבוצה.
לא היה הורה אחד שלא כתב את המילה "גבולות"; חסרים להם גבולות בבית, לילדים אין גבולות, רוצים ללמוד כיצד לשים גבולות…
ומה אתכם? גם לכם חסרים גבולות בבית?

אגלה לכם ישר את הסוף:
גבול הוא משהו שאנחנו, ההורים, אמורים להציב סביבנו. לא סביב הילד.  Designed by Freepik

על מנת להמחיש את הרעיון, אתן לכם מקבץ דוגמאות שעלו בקבוצה, כמו גם בייעוצים אחרים בקליניקה:

– מ' סיפרה שהיא נטרפת מכך שילדיה משתוללים בסלון בהשתוללויות פרועות ומחרישות אוזניים, "התפרעויות ללא גבול". במקרה כזה, במקום לצעוק על הילדים ולריב אתם, עליה להציב את הגבול שמתאים לה, למשל – ללכת מהסלון לחדר אחר בבית כי אינה סובלת את הרעש, או להסביר לילדים כי השתוללויות בסלון אינן מקובלות עליה ולהפנות אותם לחדרם או לגינה.

– ד' סיפר כי ילדיו מקללים ומתחצפים, גם בתקשורת ביניהם וגם בתקשורת מול הוריהם. במקרה כזה, במקום לצעוק על הילדים או "להעניש" אותם, ד'  יכול להציב את הגבול שלו – לצאת מהחדר במקרה בו נשמעות מילים שאינן מקובלות עליו, גם אם מדובר באמצע ארוחה משפחתית או אפילו נסיעה במכונית!

– ע' סיפרה כי ילדתה מתעקשת לישון עם ע' ובן זוגה במיטתם, מה שלחלוטין לא מקובל עליהם. עם זאת, נראה כי הילדה שרויה בחרדות בלילות, ואינה מצליחה להרדים את עצמה בחדרה. במקרה כזה, על אחד ההורים להיות אתה בחדרה ולהפיס את חרדותיה, על מנת לעזור לה לא להגיע אל הגבול אותו הציבו הוריה.

– א' דיבר על ילד שבורח מביתו, החוצה, בכל פעם שהוא נקרא להכין שיעורים, לקחת תרופה או לבצע כל מטלה אחרת שלא מוצאת חן בעיניו. במקרה כזה, הגבול של א' יכול להיות הפוך – הוא יכול להסביר לבנו כי אחריותו מוגבלת, וכי הוא יכול רק להזכיר לו לבצע את המטלה ואף מוכן לסייע לו לבצע אותה, אך הוא לא מתכוון לרדוף אחריו ולדאוג שהמטלה תתבצע.

וכן הלאה, וכן הלאה.
לכל אחד מאיתנו יש את הדברים שיותר מפריעים לו ויותר חשובים לו, ויש את הדברים שפחות. ה"גבול" הוא השרטוט הזה של הקו שתוחם אותי, ההורה, ומגדיר עבורי את הכללים.
אחד ההורים בקבוצה אף ביטא זאת יפה, כשאמר שהגבול הוא לא רק קו, אלא נקודת מפגש – לפעמים סוערת, אך לפעמים גם רכה ומאפשרת תקשורת.
וזה בדיוק העניין: כשאני, ההורה, מבין מה חשוב לי, מסביר אותו קצרות ומתנהג כך באופן עקבי, אני מלמד את ילדי עד איפה הם יכולים להגיע בתחום הספציפי – עד איזה דציבלים אפשר לצעוק בבית עד שאמא "פורשת", אילו מילים מותר להגיד ליד אבא בלי שהוא יקום וילך, איפה מותר לישון בבית ואיפה אסור, עד לאן אבא ירדוף אחרי אם אברח, וכן הלאה.

הגבולות הללו הם אינם הגבולות של הילד.
לילדים יש גבולות אחרים, אותם הם "משרטטים" בינם לבין סביבתם. כל הורה יודע להגיד מתי הילד שלו "עבר את גבול העייפות", באילו נסיבות הוא ישתתף במפגש חברים, כמה אחריות ניתן להעמיס על כתפיו וכדומה.
ואיך אנו יודעים זאת? לפי הגבולות שהילד משרטט בעצמו.
ואיך הילד לומד לשרטט את הגבולות שלו? לפי ה"מודלינג" שלנו, ההורים.

הגבול הוא שלנו. בידינו לקבוע אותו, לשנות, להזיז או לשמור עליו מכל משמר. הוא יכול להיות מלווה בהסבר ובלמידה, הוא יכול להיות שונה מהורה להורה, אך הוא תמיד נמצא באחריותנו.
בהצלחה!

כ' המקסימה הגיעה אלי לפגישה רביעית של הדרכת הורים. כבר מתחילת התהליך חשבתי שהיא נוהגת נכון באופן בו היא מחנכת ומגדלת את ילדיה, כפי ששמעתי ממנה וכפי שראיתי בצפייה בביתה.
הייתי מלאת התפעלות ממנה, במיוחד לאור העובדה שבמפגש הראשון, בו גם הגרוש שלה נכח, קיבלתי רושם מוטעה עליה.
כאשר היתה בנוכחות הגרוש שלה, היא הצטיירה כחלשה וכחסרת סמכות.
בהמשך המפגשים, העניין דובר בינינו רבות; כ' הרגישה שמסיבות עלומות היא נותנת לגרוש שלה להקטין אותה, גם בפני הילדים, וכתוצאה מכך – הילדים בוחנים את גבולותיה יותר ויותר.
מאחר ש-כ' והגרוש שלה עוד ממשיכים להיפגש לעתים, לבלות בצוותא עם הילדים ולא שומרים על מסגרת יציבה ונפרדת, רבים המצבים בהם הילדים חשופים למערכת היחסים הזאת, בה כ' "מוקטנת" על ידי הגרוש שלה.

לאחרונה, אחד מילדיה התלונן בפניה שכאשר הוא אצל אביו, הוא חווה אלימות מצידו.
אצל כ' זה העלה, כמובן, זיכרונות לא נעימים מהחיים המשותפים של השניים, כמו גם ממערכת היחסים הנוכחית שלהם והיא הגיעה אלי עם השאלה בוערת על קצה הלשון: מה לעשות כשהילד שלי אומר לי שאבא עושה לו X?

שתיקה שררה בחדר למשך מספר דקות.
מצד אחד – אם הדיווח נכון, הרי שעלינו לפעול בנושא במישור החוקי ולנסות להוציא את הילד מחזקתו של האב.
מצד שני – הילד החכם והנבון, חי כבר שנים בתוך מערכת יחסים לא יציבה בין הוריו הפרודים, והוא בהחלט יודע שהוא יכול "להצית" אותה באבחת מילה אחת.

אם כך – האם אכן מדובר באלימות או שמא מדובר במניפולציה רגשית? האם הילד מנסה להפעיל את אמו? להצית מריבה נוספת בין הוריו?
העליתי את הנושא בזהירות. כ' הסכימה איתי שזאת אפשרות. בהחלט יתכן שהילד מעצים מקרה פעוט שהיה או אפילו "מספר סיפורים".
"מה שלא יהיה," היא אמרה, "אני לא מוכנה שהוא יסבול אצל אבא שלו!"

אם הילדים לא נמצאים אצלנו – איך נדע באמת מה קורה להם בביתו של הגרוש שלנו? האם אנחנו יכולים לדעת? האם אנחנו יכולים לשלוט בנעשה שם?
התשובה היא לא.
כאשר אנחנו נפרדים, אנחנו יוצרים עבור הילדים 2 מערכות בתים שונות, עם כללים שונים, אמות מידה שונות, הרגלים שונים וכו'.
מה שחשוב לנו ואנו מיישמים בביתנו אנו – לא בטוח שחשוב ומיושם בבית השני.
זכותו של כל הורה לקבוע את הכללים בביתו, והילדים בהחלט יכולים להסתגל לשתי מערכות כללים שונות; בימי שלישי הם לא יראו טלוויזיה בכלל ובימי רביעי יראו כמה שהם רוצים. בבית אחד יאכלו ממתקים כיד המלך ובבית השני לא. אצל הורה אחד מותר לקלל ואצל הורה שני לא.
אלה הם חייהם החדשים, ולכך הם יתרגלו.
עם זאת, ילד שמספר לאמו שאצל אבא הם רק רואים טלוויזיה ולא עושים שום דבר אחר, תוך שהוא יודע שהיא מתנגדת נחרצת לטלוויזיה – לרוב מנסה, בתת מודע, להצית מחדש את מערכת היחסים בין הוריו, גם אם על דרך השלילה.

אז איך נדע אם הילד סובל בבית השני?
ננסה לעקוב אחריו ולראות – שינויים בהתנהגות, התכנסות, הסתגרות, טיקים, תופעות פיזיות זרות, פחדים וגם, כמובן, חוסר רצון ללכת את ביתו של ההורה השני או לשהות במחיצתו.
במידה בה נראה שהילד סובל, באמת, וחש פגיעה פיזית או נפשית, יש מקום לפתוח את הנושא מול בן הזוג לשעבר ומול הרשויות הטיפוליות המוסמכות.
במידה בה מה שהילד סיפר נשאר בגדר סיפור, בהחלט ניתן להבין שהוא עסוק במניפולציות רגשיות, כאלה שיציתו איזה שהוא יחס בין שני ההורים.

בחזרה ל-כ'. אחרי שדיברנו על כל האמור לעיל, הבנו שעליה לשחרר את עצמה מהאחריות על מערכת היחסים של הילדים עם אביהם ולהשקיע את מרב מרצה במערכת היחסים שלה אתם. לעשות את המקסימום בימים שלה, ולקוות שיש בכך מעין פיצוי על החסר שהם חווים, לדעתה, כאשר הם אצלו. בנוסף, היא תמשיך לעקוב אחר הבן שטען להתנהגות אלימה כלפיו (אם כי בסיום השיחה היא כבר היתה כמעט משוכנעת שמדובר בעניין פעוט).
אף אחד מאיתנו לא מוכן לסבול את המחשבה שהילד שלו סובל. הבעיה היא שהילדים שלנו יודעים זאת. הם יודעים שאם רק "יצייצו" אנחנו נתרתח ונהפוך עולמות כדי להוציא אותם מהסבל. כאן, עלינו להיות זהירים, "סוכני מוסד" קטנים – לנסות לרחרח, לשאול בעדינות, לשים לב לסימנים ולפעול לפי תחושת הבטן שלנו. לעתים הילד סובל פשוט מהפרידה עצמה.

אתמול אחר הצהריים, שוחחתי עם חברה בטלפון. בעוד אנחנו מדברות, אני שומעת את בתה בת השנתיים קוראת לה מרחוק, מגיעה עד אליה וקוראת לה, בוכה, צועקת ומנסה בכל לבה להסיט את תשומת הלב של חברתי אליה.
החברה היקרה שלי ניצלה את הרגע ושאלה – "מה את אומרת על זה?? מה עושים עם ילדה שלא נותנת לי לזוז ממנה לרגע, לא נותנת לי לדבר בטלפון, לא נותנת לי לתלות כביסה, לא נותנת לי אפילו להכין לה ארוחת ערב! כלום! כל פעם שאני מתרחקת ממנה מטר, היא מגיעה ותובעת ממני עוד ועוד תשומת לב, אני לא יכולה כבר!!!"

ובכן… אתם בטח מכירים את התופעה, שמוכרת בעיקר בקרב הגילאים הנמוכים, אבל לא רק. הילד/ה יכול/ה לשבת לצייר, לבנות ולשחק, אבל בשנייה שהוא מזהה שקמתם והלכתם לעשות משהו אחר, הוא מגיע אחריכם וחייב, בדיוק באותו רגע, להגיד משהו חשוב, לבקש על הידיים או לתבוע כל צורה אחרת של תשומת לב.
אם אתם בדיוק תולים כביסה או מכינים ארוחת ערב, זה לא כל כך נורא, אבל מה קורה אם אתם בדיוק בשיחה חשובה עם לקוח גדול או עם הבוס? איך מצליחים להשקיט את הגזרה הביתית כדי להתרכז בשיחה הטלפונית?

אז ככה; 
התביעה הזאת לתשומת לב נובעת, בעצם, מהפחד של הילדים מן העובדה שהם כבר לא חשובים לנו, שאנחנו לא רואים אותם.
לפני רגע ישבנו לידם (השקענו בהם, ראינו אותם) והופ – עברנו להתרכז במשהו אחר. מבחינתם, באותו רגע, הפסקנו לראות אותם, לחשוב עליהם, ובעצם – לאהוב אותם.
התופעה מוכרת בגילאים הצעירים, מאחר שלקראת גילאי 4-5-6 מבינים כבר הילדים שאנחנו שם, כל הזמן, אוהבים ודואגים גם כשאיננו לצדם.

על מנת להפיס את החרדה הקיומית הזאת אצל הילד (והיא באמת קיומית עבורו, באותו הרגע), עלינו לנקוט ב-2 פעולות:

1. בעת ההפרעה עצמה (למשל, בשיחת טלפון), להניח עליו יד ברכות, על הכתף או על הראש, ולחייך אליו, תוך כדי שאנו ממשיכים את השיחה.
המטרה בפעולה הזאת היא לשדר לילד את המסר – גם כשאני עם מישהו אחר, אני רואה אותך ואוהב אותך.
2. בזמן חיי היומיום הרגילים בבית, להתחיל "לראות" את הילד במקומות בהם הוא לא מצפה לכך – להזמין אותו לבוא למרפסת הכביסה כשאני הולכת לתלות כביסה, להתיישב לידו כשהוא צופה בטלוויזיה ולהניח עליו יד, לספר לו ש"ראיתי לפני כמה דקות את המגדל הגבוה שבנית! הוא היה בנוי מאד בחכמה!" וכדומה.
המטרה בפעולה הזאת, היא, שוב – לשדר לילד שאנחנו כל הזמן רואים אותו וכל הזמן אוהבים אותו, 24 שעות ביממה.

בהצלחה!

אמש הסתיימה לה סדרת מפגשים קצרה עם זוג הורים מקסימים, אשר הגיעו להדרכה בעקבות בעיות עם ילדיהם.
מה שהם סיפרו לי בפגישה הראשונה, נשמע לא פשוט: 3 בנים בהפרשים לא גדולים, ש"שולטים" בבית ועושים בו ככל העולה על רוחם, ילד אמצעי שבמקום לדבר רק מרביץ וילד קטנצ'יק שמושך את כל תשומת הלב ולא משאיר פנאי לשום דבר.

לבי יצא אליהם, ואני יצאתי לצפייה בביתם.
נחשו מה ראיתי?
ראיתי 3 בנים חמודים להפליא, שמשחקים, רצים, אחד מכין שיעורים, שני רואה סדרה בטלוויזיה, שלישי מעסיק את עצמו, זה שסיים את השיעורים הצטרף למשחק, השני שראה טלוויזיה בא להציק לשניים האחרים וכן הלאה. דינמיקה רגילה, טבעית ונורמלית בין 3 אחים בנים בגילאי הגן והיסודי.

אחת הטענות העיקריות של ההורים היה שצריך לקרוא לילדים אלף פעם לבוא לאכול או להתקלח. בפועל, בצפייה אצלם בבית, ראיתי את הילדים מגיעים כבר אחרי הקריאה השנייה.
טענה נוספת שטענו ההורים, היתה שהילד האמצעי אלים בצורה קיצונית. בפועל, ראיתי ילד שמציק לאחיו בצורה פיזית אמנם, אך הרבה יותר רכה מ"אלימות".
בעיה נוספת שהציפו ההורים היו "ניתוקים" ו"התבודדות" של הבן האמצעי. בפועל, ראיתי ילד נהדר שיודע לשחק בגפו ולהעסיק את עצמו, אך בהחלט יודע גם להצטרף לאחיו כשבא לו (וכן, גם להציק להם).

קיצורו של עניין, במהלך המפגשים הבאים פרטנו כל בעיה לפרטים וגילינו, שבעצם, כל מה שההורים רוצים שיקרה – קורה. ראינו שלהורים יש סמכות שאינה מבוססת על צעקות או גערות. ראינו שיש חוקים בבית, אף אם הם לא נאמרו או לא הוכרזו. ראינו שיש הרבה אהבה ושמחת חיים בין ההורים לילדים, בין הילדים לבין עצמם ובין ההורים לבין עצמם. ראינו משפחה טובה ושמחה, אשר יש בה 2 ילדים דומיננטיים וילד אחד שקצת "נעלם", ולמדנו איך לטפל בכך וכיצד להעצים אותו.

Designed by Freepik

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/hand-drawn-family_797358.htm'>Designed by Freepik</a>

הזוג המתוק הזה גרם לי לחשוב על העניין הזה של הציפיות…

כמה ציפיות יש לנו מהילדים שלנו? וכמה מהן באמת יכולות להתממש?
האם זה ריאלי לחשוב שילדים יעמדו דום בתור למקלחת כבר אחרי קריאה ראשונה?
האם זה ריאלי לחשוב ש-3 אחים לא יריבו ביניהם ולא יציקו זה לזה?
האם זה ריאלי לחשוב שכל הילדים במשפחה יהיו דומיננטיים במידה שווה?

ההדרכה הזאת היתה פשוט הנחת מראה, שיקוף של המשפחה בעין חיצונית.
כולנו שמחנו לגלות שהציפיות היו, כנראה, מופרזות, ושבסך הכל עליהם ליהנות מהבלגן, כי בעוד מספר שנים הוא יעלם.
אין ספק שהדרכת הורים תמיד יכולה לשפר את הקיים, להעלות נושאים למודעות ההורית ו"לסדר" את המחשבות, אבל המלצתי לכם – קחו את הכל בפרופורציות הנכונות 🙂

שנה טובה!