ארכיון תגיות: ילד אלים

"הפעם זה עובר כל גבול!"

בקבוצת ההורים האינטימית שאני מנחה (יחד עם הגר מקובר, הפסיכותרפיסטית והמנחה הכי מוכשרת שאני מכירה), ביקשנו מכל המשתתפים לכתוב על פתק קטן לשם מה הגיעו אל הקבוצה.
לא היה הורה אחד שלא כתב את המילה "גבולות"; חסרים להם גבולות בבית, לילדים אין גבולות, רוצים ללמוד כיצד לשים גבולות…
ומה אתכם? גם לכם חסרים גבולות בבית?

אגלה לכם ישר את הסוף:
גבול הוא משהו שאנחנו, ההורים, אמורים להציב סביבנו. לא סביב הילד.  30150-nxwxgk1Designed by Freepik

על מנת להמחיש את הרעיון, אתן לכם מקבץ דוגמאות שעלו בקבוצה, כמו גם בייעוצים אחרים בקליניקה:

– מ' סיפרה שהיא נטרפת מכך שילדיה משתוללים בסלון בהשתוללויות פרועות ומחרישות אוזניים, "התפרעויות ללא גבול". במקרה כזה, במקום לצעוק על הילדים ולריב אתם, עליה להציב את הגבול שמתאים לה, למשל – ללכת מהסלון לחדר אחר בבית כי אינה סובלת את הרעש, או להסביר לילדים כי השתוללויות בסלון אינן מקובלות עליה ולהפנות אותם לחדרם או לגינה.

– ד' סיפר כי ילדיו מקללים ומתחצפים, גם בתקשורת ביניהם וגם בתקשורת מול הוריהם. במקרה כזה, במקום לצעוק על הילדים או "להעניש" אותם, ד'  יכול להציב את הגבול שלו – לצאת מהחדר במקרה בו נשמעות מילים שאינן מקובלות עליו, גם אם מדובר באמצע ארוחה משפחתית או אפילו נסיעה במכונית!

– ע' סיפרה כי ילדתה מתעקשת לישון עם ע' ובן זוגה במיטתם, מה שלחלוטין לא מקובל עליהם. עם זאת, נראה כי הילדה שרויה בחרדות בלילות, ואינה מצליחה להרדים את עצמה בחדרה. במקרה כזה, על אחד ההורים להיות אתה בחדרה ולהפיס את חרדותיה, על מנת לעזור לה לא להגיע אל הגבול אותו הציבו הוריה.

– א' דיבר על ילד שבורח מביתו, החוצה, בכל פעם שהוא נקרא להכין שיעורים, לקחת תרופה או לבצע כל מטלה אחרת שלא מוצאת חן בעיניו. במקרה כזה, הגבול של א' יכול להיות הפוך – הוא יכול להסביר לבנו כי אחריותו מוגבלת, וכי הוא יכול רק להזכיר לו לבצע את המטלה ואף מוכן לסייע לו לבצע אותה, אך הוא לא מתכוון לרדוף אחריו ולדאוג שהמטלה תתבצע.

וכן הלאה, וכן הלאה.
לכל אחד מאיתנו יש את הדברים שיותר מפריעים לו ויותר חשובים לו, ויש את הדברים שפחות. ה"גבול" הוא השרטוט הזה של הקו שתוחם אותי, ההורה, ומגדיר עבורי את הכללים.
אחד ההורים בקבוצה אף ביטא זאת יפה, כשאמר שהגבול הוא לא רק קו, אלא נקודת מפגש – לפעמים סוערת, אך לפעמים גם רכה ומאפשרת תקשורת.
וזה בדיוק העניין: כשאני, ההורה, מבין מה חשוב לי, מסביר אותו קצרות ומתנהג כך באופן עקבי, אני מלמד את ילדי עד איפה הם יכולים להגיע בתחום הספציפי – עד איזה דציבלים אפשר לצעוק בבית עד שאמא "פורשת", אילו מילים מותר להגיד ליד אבא בלי שהוא יקום וילך, איפה מותר לישון בבית ואיפה אסור, עד לאן אבא ירדוף אחרי אם אברח, וכן הלאה.

הגבולות הללו הם אינם הגבולות של הילד.
לילדים יש גבולות אחרים, אותם הם "משרטטים" בינם לבין סביבתם. כל הורה יודע להגיד מתי הילד שלו "עבר את גבול העייפות", באילו נסיבות הוא ישתתף במפגש חברים, כמה אחריות ניתן להעמיס על כתפיו וכדומה.
ואיך אנו יודעים זאת? לפי הגבולות שהילד משרטט בעצמו.
ואיך הילד לומד לשרטט את הגבולות שלו? לפי ה"מודלינג" שלנו, ההורים.

הגבול הוא שלנו. בידינו לקבוע אותו, לשנות, להזיז או לשמור עליו מכל משמר. הוא יכול להיות מלווה בהסבר ובלמידה, הוא יכול להיות שונה מהורה להורה, אך הוא תמיד נמצא באחריותנו.
בהצלחה!

ילדים לא מסתדרים בשלשות…

אמש הסתיימה לה סדרת מפגשים קצרה עם זוג הורים מקסימים, אשר הגיעו להדרכה בעקבות בעיות עם ילדיהם.
מה שהם סיפרו לי בפגישה הראשונה, נשמע לא פשוט: 3 בנים בהפרשים לא גדולים, ש"שולטים" בבית ועושים בו ככל העולה על רוחם, ילד אמצעי שבמקום לדבר רק מרביץ וילד קטנצ'יק שמושך את כל תשומת הלב ולא משאיר פנאי לשום דבר.

לבי יצא אליהם, ואני יצאתי לצפייה בביתם.
נחשו מה ראיתי?
ראיתי 3 בנים חמודים להפליא, שמשחקים, רצים, אחד מכין שיעורים, שני רואה סדרה בטלוויזיה, שלישי מעסיק את עצמו, זה שסיים את השיעורים הצטרף למשחק, השני שראה טלוויזיה בא להציק לשניים האחרים וכן הלאה. דינמיקה רגילה, טבעית ונורמלית בין 3 אחים בנים בגילאי הגן והיסודי.

אחת הטענות העיקריות של ההורים היה שצריך לקרוא לילדים אלף פעם לבוא לאכול או להתקלח. בפועל, בצפייה אצלם בבית, ראיתי את הילדים מגיעים כבר אחרי הקריאה השנייה.
טענה נוספת שטענו ההורים, היתה שהילד האמצעי אלים בצורה קיצונית. בפועל, ראיתי ילד שמציק לאחיו בצורה פיזית אמנם, אך הרבה יותר רכה מ"אלימות".
בעיה נוספת שהציפו ההורים היו "ניתוקים" ו"התבודדות" של הבן האמצעי. בפועל, ראיתי ילד נהדר שיודע לשחק בגפו ולהעסיק את עצמו, אך בהחלט יודע גם להצטרף לאחיו כשבא לו (וכן, גם להציק להם).

קיצורו של עניין, במהלך המפגשים הבאים פרטנו כל בעיה לפרטים וגילינו, שבעצם, כל מה שההורים רוצים שיקרה – קורה. ראינו שלהורים יש סמכות שאינה מבוססת על צעקות או גערות. ראינו שיש חוקים בבית, אף אם הם לא נאמרו או לא הוכרזו. ראינו שיש הרבה אהבה ושמחת חיים בין ההורים לילדים, בין הילדים לבין עצמם ובין ההורים לבין עצמם. ראינו משפחה טובה ושמחה, אשר יש בה 2 ילדים דומיננטיים וילד אחד שקצת "נעלם", ולמדנו איך לטפל בכך וכיצד להעצים אותו.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/hand-drawn-family_797358.htm'>Designed by Freepik</a>

הזוג המתוק הזה גרם לי לחשוב על העניין הזה של הציפיות…

כמה ציפיות יש לנו מהילדים שלנו? וכמה מהן באמת יכולות להתממש?
האם זה ריאלי לחשוב שילדים יעמדו דום בתור למקלחת כבר אחרי קריאה ראשונה?
האם זה ריאלי לחשוב ש-3 אחים לא יריבו ביניהם ולא יציקו זה לזה?
האם זה ריאלי לחשוב שכל הילדים במשפחה יהיו דומיננטיים במידה שווה?

ההדרכה הזאת היתה פשוט הנחת מראה, שיקוף של המשפחה בעין חיצונית.
כולנו שמחנו לגלות שהציפיות היו, כנראה, מופרזות, ושבסך הכל עליהם ליהנות מהבלגן, כי בעוד מספר שנים הוא יעלם.
אין ספק שהדרכת הורים תמיד יכולה לשפר את הקיים, להעלות נושאים למודעות ההורית ו"לסדר" את המחשבות, אבל המלצתי לכם – קחו את הכל בפרופורציות הנכונות 🙂

שנה טובה!

ככה יעשה למי שקורא לילד שלו "אבא"

ככה יעשה למי שקורא לילד שלו "אבא"הגיעה אלי משפחה, עם סיפור רקע מאד קשה;
ילד מפה, שני ילדים מפה, אב עם עבר מפוקפק שחזר למוטב ואם שעיקר ניסיונה בחיים התמצה בשנים של טיפולי פוריות, בלי עבודה ובלי לימודים.
והאמת? הם היו מקסימים.

עיקר התלונות נסבו על הילד בן ה-4.5 שמקלל, מרביץ, רץ לכביש ועושה כל מה שאסור.
התחלנו, לאט לאט, לראות את מערכות היחסים בבית ומה הקטנצ'יק הזה מרוויח מזה שהוא מקלל, רץ לכביש או צובט את אחותו התינוקת.
כמובן שבעצם, בתוך כל עננת "הרוע" היה ילד חמוד וחכם בצורה בלתי רגילה… ברגע שנתתי להורים כלים לרתום את הילד לטובת המשפחה, להיות חזקים ונחושים למול גחמותיו ולהוריד את רמות הכעס, שלל ההתנהגויות של הילדון השתפרו פלאים, אבל לי, עדיין, משהו מאד הפריע.

כאשר הייתי אצלם בצפייה בבית, ראיתי שהאבא קורא לילדון "אבא" או "אבאל'ה", כמנהג אבות רבים בארצנו הקטנטונת. זה היה הזמן להסביר לאבא האמיתי, מה קורה במוחו של ילדון בן 4.5 כשקוראים לו "אבא": לילדים בגיל הזה יש חשיבה מאד קונקרטית. הקוגניציה שלהם עוד לא מפותחת דיה להבין מטאפורות מורכבות, מושגים מופשטים או אפילו סלנג.
מכאן, שאם יש אבא במשפחה וגם ילד שקוראים לו "אבא" – הרי שהם בעצם שווים. שווי כוחות. בעיניו של הילד – מילה של "אבא" שקולה למילה של "אבא", ולכן אין שום סיבה, מבחינתו, שהוא לא יהיה זה שקובע ומחליט, נכון?

ילד הוא ילד, ויש לו זכויות וחובות של ילד.
אבא הוא אבא, ויש לו זכויות וחובות של אבא.
אסור שמישהו מהם יתבלבל בדרך בנוגע לתפקיד שלו בהיררכיה המשפחתית, אחרת נקבל ילד מתוסכל שלא מבין למה הוא לא יכול "להחליט על עצמו" או על אחרים, והורים מתוסכלים שלא מבינים מהיכן שואב הילד את החוצפה והתעוזה לנהוג כפי שהוא נוהג.

על אותו משקל בדיוק, הורים הקוראים לילדיהם "נסיך", "נסיכה", "אמאל'ה", "גאון" ושאר תארים מוחלטים אשר לא באמת נובעים ממציאות חייו של הילד, עשויה להותיר את ילדיהם מבולבלים בנוגע לתפקיד שלהם בחיי המשפחה ובחיי החברה שסובבת אותם…

לכן, עשו לעצמכם ולילדיכם טובה גדולה, קראו להם בשמם או בשם חיבה, והניחו את התארים למי שבאמת הרוויחו אותם.

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים
054-3623501
פייסבוק  | קליניקה בלהבים