ארכיון תגיות: סמכות הורית

מכל ילדי השכלתי

מבט לאחור על כל ההורים שהגיעו אלי עד היום להדרכת הורים, מגלה כי לרוב המקרים יש מכנה אחד משותף: חוסר התאמה בין הציפיות של ההורה לביצועים של הילד.
רוב ההורים מגיעים לקליניקה עם השאלה איך אפשר לגרום לילד לעשות XYZ, או להפסיק לעשות XYZ.

מ' התחרפנה ממש מבת ה-15 שלה שמראה הבית ההפוך לא מזיז לה ולא מניע אותה לסדר אותו.
ד' הייתה נכנסת למאבקי כוח בלתי פוסקים עם בנה בן ה-8 שלא ידע להתארגן בזמן לבית הספר ולכל יציאה מן הבית.
ש' ו-י' התאכזבו מרה ממסלול הלימודים של בנם כאשר זה עלה לתיכון ובחר מגמה שאינה נראית להם.
א' ו-ג' לא התאפקו מלריב, ערב ערב, עם ילדיהם הקטנים על מי יסדר את הצעצועים המפוזרים בסלון ביתם המתוקתק לעילא.
והדוגמאות עוד רבות מספור, כמובן, מאחר שהילדים שלנו הם לא שעתוק שלנו, ולא כל דבר שאנחנו רוצים שיקרה אתם אכן קורה.

יש דרכים רבות לגרום לילדים לעשות את מה שאנחנו רוצים או מבקשים, במיוחד בגיל הצעיר, אבל מאידך – יש מקרים בהם אפשר להתבונן על הילדים ולקחת מהם שיעור לחיים שלנו.

Business Situations_02

Vintage vector created by freepik – www.freepik.com

למשל, אותה מ' שהתחרפנה מבתה המתבגרת, הייתה אישה מאוד יעילה ותקתקנית, ושום דקה בסדר יומה לא הוקדשה לרביצה או מנוחה. "בלילה אני ישנה. זה מספיק לי." היא אמרה.

במהלך השיחות שלנו נתתי לה כלים לגייס את בת ה-15 הרובצת לטובת חלק מעבודות הבית, אולם במקביל ביקשתי ממנה מדי פעם לרבוץ על הספה למשך מספר דקות, בלי לעשות כלום. מ' הבטיחה וקיימה, רבצה פה ושם על הספה, ובסיום התהליך גילתה שהבת שלה לימדה אותה פשוט לנוח ולצבור כוחות להמשך היום.

ד' הדייקנית הרגישה שהיא נכשלת במשימה הורית חשובה מאין כמוה – להנחיל לבנה הצעיר הרגלים של עמידה בזמנים. עזרתי לה להחליף את מאבקי הכוח בתכנון מוקדם בעזרת טיימר של אפייה (פתרון מומלץ לילדים שעוד לא קוראים שעון), אך במקביל ביקשתי ממנה לנסות ולהתחבר אליו בדיוק ברגע הזה שהוא עסוק בדמיונות ולא מתארגן ליציאה. ד' חזרה אל הקליניקה המומה. מרוב שהייתה עסוקה בעמידה בלו"ז, היא מעולם לא נכנסה אל עולם הדמיון של בנה החולמני… וכעת, כשהיא ביקשה ממנו להכניס אותה אל עולמו, הקרבה שנוצרה ביניהם החליפה את מאבקי הכוח ויצרה ביניהם שיח אחר.

ש' ו-י' היו מעט יותר "קשים לפיצוח". הם חלמו שבנם יהיה ממשיך דרכו של אביו, איש אקדמיה במקצוע ריאלי, ועד לחטיבה היה נראה שבנם על המסלול "הנכון" מבחינתם. בכיתה ט' הוא הודיע להם שהוא בוחר במגמת קולנוע, והיה להם קשה מאוד להתגבר על "המשבר" כפי שהציגו אותו. התהליך היה מורכב לכל הצדדים, אבל בסיומו החלו ההורים לצפות בקולנוע איכותי ביחד עם בנם, מדי פעם, ו"פתחו את הראש" בנוגע לעולם התעסוקה שמחכה לו בעתיד. מיותר לומר שגם כאן, הקרבה לתחום שמעניין אותו (ולא אותם), יצרה שיפור אדיר ביחסים ביניהם.

גם א' ו-ג' למדו, בסוף תהליך ארוך, שחשוב יותר לשמור על אווירה טובה ונעימה בבית, מאשר "לבזבז" את האנרגיות על מריבות עם הילדים בסוף היום. עוד הם למדו, שבית מסודר ומתוקתק לא אומר שום דבר על המשפחה שלהם… יש משפחות מקסימות ומיטיבות החיות בבית מבולגן, ויש משפחות לא מקסימות ולא מיטיבות שחיות בבית מסודר.

לכל אחד מאיתנו, ההורים, יש דברים מאוד חשובים שנרצה שהילדים שלנו יבצעו, אבל עלינו להכניס את עצמנו לנעליים שלהם לפעמים, ולשאול את עצמנו "ומה יקרה אם לא? מה יקרה אם הילד שלי לא יעשה את זה?"

ברוב המקרים נגלה רווח אחר שאנחנו יכולים להרוויח פה. שיעור שהילד ילמד אותנו מבלי ידיעתו. וכמובן שמעל הכל – נפחית את ההסלמה באווירה המשפחתית ונראה לילד שלנו נכונות לשמוע את דעתו ולכבד את מעשיו.

למידה נעימה 🙂

תכלה שנה ויללותיה

ילדים בכיינים ויללנים, זה אחד הדברים שממש מוציאים הורים מהכלים. "אני לא מבינה כשאתה בוכה!", "אבל מה את רוצה? תגידי!", "מכל דבר היא בוכה", "כשהוא לא מקבל משהו הוא מיד מתחיל ליילל."
מכירים את זה?

ד' ו-ש' הגיעו אליי להדרכה בעקבות ההמלצה של הגננת של א' בת ה-4, בת הזקונים שלהם, שחששה מכך שהילדה בוכה ומיללת על כל דבר, ולכאורה – חסרת כלים להתמודד עם סיטואציות שקורות בגן. ההורים הודו בפניה שגם בבית היא לא מפסיקה ליילל, והחליטו להתחיל את השנה החדשה עם ילדה שלא בוכה (לפחות לא על כל דבר).

ילדים בוכים הם לא מחזה נדיר. הבכי הוא אחד מכלי התקשורת שלהם, לפחות עד שהם לומדים להבהיר את עצמם כראוי. עם זאת, מילדה בת 4 בהחלט אפשר לצפות שבחלק מהסיטואציות היא תדבר ולא תבכה, נכון?
א' הקטנה באמת בכתה כל הזמן, בבית וגם בגן.
מהשיחות עם ההורים ומהצפייה בביתם, הבנתי ש-ד' ו-ש' הם הורים מאוד אוהבים ומאוד מסורים, ו-א' הקטנה היא ילדה שמחה ואהובה, ורבלית מאוד ומפותחת ביחס לגילה.

אז מה הבעיה?

ההשערה שלי הייתה ש-א' בוכה מאחר שלמרות כל כישרונותיה ויכולותיה, היא נמצאת בסוג של חרדה מתמדת בפני הבאות, ולו בשל העובדה שבמשפחה הזאת אין שום דבר קבוע.
א' לא תמיד יודעת מי יאסוף אותה מהצהרון, לפעמים היא נשארת עם בייביסיטר אחר הצהריים ולפעמים לא, אין שעה קבועה לארוחת ערב, מקלחת או שינה, אין איסורים מוחלטים בבית, ובעצם – הכל נתון לכאורה למשא ומתן.
איזו שמלה היא יכולה לבחור לגן?
כמה ממתקים היא יכולה לאכול?
כמה זמן היא יכולה להיות עם הפלאפון של אימא?
איפה היא נרדמת לשנת הלילה?
שום דבר לא היה קבוע.

ד' ו-ש' רצו לגדל ילדה מאושרת ולהשתדל לומר לה "לא" כמה שפחות – והנה יצאה ילדה חרדה ומתוסכלת, אשר ביללות הבלתי פוסקות שלה מוכיחה להם שהיא זקוקה לגבולות ולסדר כדי להיות מאושרת.

cry

Kids vector created by brgfx – www.freepik.com

וזה מה שעשינו.

ד' ו-ש' נתבקשו להכין תכנית מסודרת שעונה על כל הלבטים של א' הקטנה. הם קבעו שעה קבועה לארוחת ערב ושינה, הכריזו כי מעתה היא נרדמת רק במיטה שלה, הודיעו לה שעם שמלות חגיגיות אפשר ללכת לגן רק בימי שישי והקציבו לה בכל יום 20 דקות עם הטלפון של אימא.
בנוסף, ביקשתי מהם לעדכן את א' בכל בוקר מי אוסף אותה מהגן ומה הם מתכננים עבורה לשעות אחר הצהריים.

הראשונה שזכתה לראות את השינוי הייתה דווקא הגננת של א'. בעוד שבבית, הקטנה התמרדה והגבירה את עוצמת הבכי – בגן היללות נפסקו כליל.
המסקנה הייתה בלתי נמנעת: כשא' יודעת מי אוסף אותה ומה יקרה איתה – היא רגועה ובטוחה לאורך כל היום בגן.
לאט לאט חל גם שינוי מהותי בבית; ל-א' היו הרבה פחות "צומתי החלטות" במהלך היום, וכך נחסכה ממנה ההתלבטות לגבי ההתלבשות בבוקר (שגררה בכי בעבר), המריבות על עוד זמן פלאפון (שהוחלט ונאכף על ידי אימא), הבחירה היכן ללכת לישון ועם מי (שחסכה מ-א' החלטה שהייתה גדולה על מידותיה וגם סייעה לכל בני המשפחה ללכת לישון במיטותיהם, בזמן) וכן הלאה.

רוצה לומר, ש:

סדר מפחית חרדה.
גבולות מפחיתים חרדה.
עקביות מפחיתה חרדה.

לא ש-א' לא בוכה מדי פעם כשהיא מתוסכלת או עצובה, אבל ד' ו-ש' הצליחו להפחית את כמות היללות בבית באופן משמעותי, וגם למדו לנחם את א' כשהיא עצובה, מבלי להיענות לדרישותיה.

אם הילד שלכם בוכה הרבה ומיילל על כל דבר – בדקו עד כמה הוא בטוח בין הקירות שאתם מציבים לו – שעות קבועות, הרגלים קבועים, הגבלות כאלה ואחרות וכדומה.
יכול להיות שהוא מיילל כשהוא מבקש ממתק כי הוא יודע שאם יחריש לכם את האוזניים אתם תתייאשו בסוף ותוותרו לו, אבל אם תעמדו על שלכם שבוע, שבועיים ויותר – היללות על הממתק הזה יפסיקו.
הבכי הזה נובע גם מהמקום בו הילד "מנסה אתכם", אבל גם מהמקום בו הוא אינו יודע מה צפוי לו. האם יאכל עכשיו שוקולד או לא? ואם לא – מתי כן יאכל שוקולד? ואולי לנצח אתם לא תסכימו לו לאכול שוקולד? ואולי תסכימו לו כל הזמן והוא יצטרך להחליט לבד מתי הוא אוכל וכמה?
נכון, זה נשמע זוטות, אבל עבור ילד בן 3, 4 ואפילו 5 מדובר בהחלטה גדולה, שהיא רק חלק ממאות החלטות שעליו לקחת במהלך היום, בכל יום. אז תעשו לעצמכם טובה, וגם לו: החליטו מתי וכמה שוקולד הוא יאכל, כמו גם זמן מסך, בגדים, ארוחת ערב, שינה וכל "צומת החלטה" בעייתית עבורו וחסכו מכל בני הבית את הבכי והיללות הבלתי פוסקות.

שנה טובה ובהצלחה!

עפרה שפר ברוש

הורים, שמרו על עצמכם!

מכירים את הקטע הזה שאתם הולכים להרדים את הילדים ונרדמים לידם במיטה?

מכירים את הקטע הזה שהילד בוכה מרה כשאתם צריכים לצאת, ואתם פשוט מוותרים, או דוחים את היציאה לאחר שיירדם?
מכירים את הקטע הזה שגם אם אתם יוצאים ומשאירים אותם לבד / עם בייביסיטר, הם לא מפסיקים להתקשר?
מכירים את הקטע הזה שאתם חוזרים מעולפים מהעבודה אחר הצהריים ומגייסים את כל הכוחות שאין לכם כדי לשבת ולשחק עם הילדים?

גם אני מכירה. יותר מדי מקרוב.
אתמול ערכתי פגישת היכרות עם אימא חד הורית, אשר השאירה את שני ילדיה (8, 12) לבד בבית אחר הצהריים כדי להגיע לפגישה איתי. לאורך כל הפגישה, התקשר אליה הבן הקטן כדי להתלונן על אחיו הגדול. היא התנצלה שהיא משאירה את הטלפון פתוח, ובכל דקה ענתה לשיחות ממנו: "טוב די, שחר (שם בדוי), אני באמצע פגישה. אני לא יכולה לדבר עכשיו… טוב, טוב, תביא לי את מתן (שם בדוי)."… "מתן, תעשה טובה, אני באמצע פגישה, אל תעצבן אותו עכשיו, אני לא יכולה לדבר."
ושוב פעם, ושוב פעם. ושוב פעם. עד שביקשתי ממנה לכבות את הטלפון, ובקושי רב היא העבירה אותו למצב "שקט", והצלחנו להציל את הפגישה, כשהיא פוזלת לעבר הטלפון, אבל לא עונה לשיחות.

עוד כאשר שוחחנו בטלפון כדי לקבוע את הפגישה הראשונה, הצעתי לאימא להיפגש בשעות הערב, אבל היא אמרה לי ש"אין סיכוי ששחר ייתן לי לצאת בערב. עדיף שנעשה את זה ישר כשאני חוזרת מהעבודה, בלי שאעבור בבית."

נקרא לה אנה. אנה היא לא היחידה. רוב ההורים שאני מכירה, למעשה נכנעים לגחמות של ילדיהם, לעתים בצדק, אולם פעמים רבות שלא בצדק.
האם אימא חד הורית לא תוכל להשאיר את ילדיה לעולם בערב בבית כדי לצאת לפגישה? או אפילו סתם לבלות?
האם הורה לא יכול לדרוש מילדיו לא להתקשר אליו במשך שעה, בזמן שהוא בפגישה חשובה?
האם הורה לא יכול לעמוד על זכותו לקבל ערב שקט עם / בלי בן הזוג שלו, כאשר הילדים נרדמים בחדרם, לבד?
או במילים אחרות –

למה אנחנו נכנעים לרצונם של הילדים במקום לרצונותינו שלנו?

אני אגיד לכם למה.
כי אנחנו לא עומדים בבכי של הילדים שלנו, ובחרדה שלנו לגבי ה"טראומות" וה"שריטות" שנחרוץ בנפשם העדינה של ילדינו. אנחנו רוצים להיות זמינים עבורם כל הזמן ולהקל עליהם בכל מצב.

אז ריציתם את הילד. עניתם לו לשיחה גם כשהייתם באמצע משהו חשוב. נשארתם להירדם איתו במיטה למרות שרציתם לראות סדרה בסלון עם בן/ת הזוג. ויתרתם על יציאה לבילוי כי הילד "לא נתן לכם לצאת".

זה כיבוי שרפות לזמן קצר.

בהסתכלות לטווח הרחוק, אתם עושים טעות אחר טעות.

כולנו יודעים שהצורך הבסיסי של הילד (ושל כל אדם) הוא צורך בביטחון.
כדי שילד יחוש בטוח במערכת המשפחתית ובעולם בכלל, הוא צריך לדעת שהוא "מוחזק" בידי אנשים חזקים. ההורים שלו.

הוא צריך הורים חזקים כדי להרגיש מוגן.

הורים, שמרו על עצמכם!

Family vector created by macrovector – www.freepik.com

הורים חזקים הם אנשים ש –
1. לא מתרגשים מהבכי שלו (או מהנדנוד, מהכעס וכל הלאה) ולא משנים את תכניותיהם בהתאם אליו
2. עושים מה שהם רוצים וצריכים לעשות – עובדים, לומדים, יוצאים, מבלים, מתחזקים חברויות, מתנדבים וכן הלאה.
3. מתחזקים את הזוגיות שלהם ויוצרים מערכת זוגית חזקה וטובה ששומרת, כמובן, על כל בני המשפחה (במשפחות בהן יש שני הורים)

אם אנחנו לא מקפידים לשמור על עצמנו בתוך ההורות, אנחנו מגלים אט-אט שנותרנו בלי חברים, בלי תחביבים, עם זוגיות מקרטעת (במקרה הטוב) ועם ילדים שגדלים בתחושה שאין מי שמחזיק את המערכת המשפחתית. כאשר ילדים גדלים בתחושה כזאת, הם חשים עצמם "כל יכולים" וחסרי גבולות מחד, אבל חרדים וחוששים מן העולם מאידך.

בשורה התחתונה – עשו רק מה שמתאים לכם לעשות. תהיו חזקים ושמרו על עצמכם בתוך כל ההורות הזאת, לטובתכם ולטובת הילדים שלכם. ה"שריטה" עמוקה הרבה יותר אם אין הורה חזק בסביבה, מאשר בכי או תסכול רגעי.

בהצלחה 🙂

 

למה אנחנו מאפשרים לילדים לפגוע בזוגיות שלנו?

ענת ומיכה (שמות בדויים) נמצאים אצלי בהדרכה כבר מעל לחודש. הם הגיעו עקב בעיה קטנה עם הבת הקטנה, אבל מהר מאוד עברנו לדבר על הבן הגדול שלהם, בן 17. נקרא לו בן.
בן הוא מתבגר קלאסי, כזה שמרוכז בעיקר בעצמו ובצרכים שלו ו"לא רואה אף אחד ממטר". ענת מצליחה להכיל את זה, פחות מתרגשת מהתגובות שלו, וגם פחות דורשת.
מיכה, לעומתה, מאוד נסער מההתנהגות שלו; "מה זה הוא ככה נכנס הביתה, אוכל, משאיר את כל הטינופת במטבח ומסתגר בחדר?", "למה האחים שלו יכולים לעזור עם האוכל, עם הניקיון, ורק הוא יושב כמו מלך ולא עושה כלום?", "לא שלום, לא תודה, לא סליחה, כאילו הוא לא הבן שלי!"
בכל פעם שמיכה יוצא מדעתו מההתנהגות של בן, ענת מנסה להרגיע אותו.
בכל פעם שהיא לא מצליחה להרגיע אותו והוא "יוצא" על בן בצעקות, ענת גם מנסה להרגיע את בן.
וזה קורה לא מעט.

מה שיוצא מכל התסבוכת הזאת, זה שהזוגיות של ענת ומיכה נמצאת במשבר, בגלל חוסר ההתאמה שלהם בתגובה להתנהגות של בן.
"זה הדבר היחיד שאנחנו מדברים עליו, או יותר נכון מתווכחים עליו. אין לנו רגע של שקט. רק הלימודים של בן, החברים של בן, ההתנהגות של בן… נמאס לי כבר!" כך ענת התבטאה.

למה אנחנו מאפשרים לילדים לפגוע בזוגיות שלנו?

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

במקרה הזה מדובר על ילד בן 17, אבל במשפחות אחרות שפגשתי הייתה ילדה בת 5 שזכתה מאימא שלה לפינוקים מפליגים שממש לא היו מקובלים על האב וגרמו להתנצחויות תמידיות ביניהם, או ילד בן 12 שלא לומד ונתקל בסלחנות וחוסר אכפתיות של האבא לעומת ההישגיות והלוחמנות של האימא, ועוד ועוד דוגמאות.

אז מה עושים? איך לא נותנים לוויכוחים סביב הילד לשבור לנו את הזוגיות?

הדבר הראשון שיש לעשות במקרה כזה, זה ל ד ב ר אחד עם השנייה; לשבת באיזה ערב רגוע בבית או בחוץ ושכל אחד מבני הזוג יסביר לשני את העמדה שלו בנוגע להתנהגות של הילד. מה זה עושה לו, מה זה מפעיל אצלו, למה הוא כל כך מתרתח או למה הוא כל כך אדיש.
אחרי שכל המידע הזה מונח על השולחן, כדאי להגיע להסכמה משותפת בנוגע לתגובה של שני בני הזוג מול הילד.
אם נחזור לענת ומיכה בתור דוגמה, ענת הסבירה למיכה שלא מפריע לה שבן לא עוזר בבית, שהיא מבינה את הסערה הפנימית שעוברת עליו והיא לא רוצה להקשות עליו. מיכה הסביר לענת שהוא לא יכול לראות פרזיט בביתו שלו, ושעם כל הכבוד לגיל ההתבגרות ולקשיים של בן – הוא רוצה לדרוש ממנו לקחת חלק בעזרה בבית ובכללים הנהוגים בבית.
אחרי שכל אחד הסביר לשני באמת מה מפעיל אותו, עבדנו ביחד על ההגעה לעמק השווה, על מה כן דורשים מבן ובמה מניחים לו, ואיך הם מעבירים לו את המסר הזה.

מיכה וענת היו זקוקים לליווי שלי כדי להוציא את בן אל מעבר לגבול הזוגיות שלהם, אבל הרבה זוגות שהתקשורת ביניהם טובה ופתוחה, יכולים לעשות זאת בעצמם.

ואם תרשו לי, הנה עוד מילה על למה כל כך חשוב לעשות את זה, ולא רק בשביל הזוגיות שלכם:
כאשר הילד שלכם עושה משהו שגורם לכם למשבר בזוגיות, קורים אצלו מספר דברים במקביל –
1. הוא מופתע מה"כוח" הזה שיוצא ממנו
2. הוא מתמלא חרדה כשהוא מגלה שיש לו "כוח" כזה מבלי שבכלל התכוון לכך
3. הוא מפסיק לסמוך על ההורים שלו שיהיו חזקים ויחזיקו אותו, ומפסיק לראות בהם עוגן וגב חזק כפי שהיו עד כה.
4. החרדה אצלו גוברת, מאחר שכעת גם יש לו כוחות בלתי נשלטים, וגם אין מי שיעזור לו לאזן אותם.
לכן, גם אם הזוגיות שלכם נראית לכם פחות חשובה כרגע, דעו לכם שהזוגיות ההורית שלכם היא הישות ששומרת על הילד שלכם, והיא חשובה כמעט יותר מכל דבר אחר.

בהצלחה!

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:

 

על מתבגרים, מסכים ומה ש(אין) ביניהם

"אני שונאת אותה! סליחה שאני אומרת את זה, אבל זה באמת מה שאני מרגישה! כל היום היא שרועה על הספה עם הטלפון שלה, שמה עלינו כזה ז@# ולא עושה שום דבר אחר. אני כבר לא יכולה לסבול את זה!"
זה ציטוט אמיתי (נשבעת!) של אימא של ל', בת 14.5 טיפוסית, שהגיעה אליי להדרכה בקליניקה כדי להתמודד עם מה שהיא כינתה "חוסר היכולת שלי לסבול את הבת הגדולה שלי."

לא נבהלתי מהאמירה הזאת, ואני מקווה שגם אתם לא נבהלים… הקליניקה היא המקום הבטוח לשפוך את כל מה שיש לנו על הלב, גם אם זה רגש זמני קשה ככל שיהיה כלפי הילדים שלנו.

"אני מבינה אותך," אמרתי לה, "אני מתארת לעצמי שכל הבית רוחש מסביב, ונראה לך שהיא כבר לא חלק מהמשפחה…"
"בדיוק."
"את יכולה לספר לי עליה קצת?" ביקשתי.
"תראי… היא מאוד פעילה בצופים, זה ממש הבית השני שלה. היא גם מאוד יפה כזאת, ויש לה המון חברים. בלימודים היא בסדר, לא יותר מדי משקיעה, אבל עושה את מה שצריך. היא גם עצמאית מאוד, עובדת בבייביסיטר וכמעט לא מבקשת מאיתנו כסף."
"היא נשמע אחלה בחורה, תכל'ס!" אמרתי.
"לגמרי!" היא ענתה, "שלא תביני, היא ילדה נהדרת וכולם מאוד אוהבים אותה! אני פשוט משתגעת מהרביצה האינסופית הזאת עם האגודל על המסך."
"מה היית רוצה שהיא תעשה במקום זה?" שאלתי.
"אממ…"
"בואי אני אעזור לך," ניסיתי, "יש משהו שאת מצפה ממנה לעשות, בפועל, והיא לא עושה?"

"הייתי רוצה שהיא תעזור יותר בבית. היא הבת הגדולה, היא יכולה כבר לעשות הרבה דברים, חוץ מלשמור על אחיה הקטן עד שאני חוזרת מהעבודה."
"אה!" חייכתי, "היא שומרת על אחיה כל יום?"
"כן, שעה וחצי-שעתיים. מחממת לו צהריים ונשארת איתו עד שאני מגיעה."
"וואו! יפה!" אמרתי.
"כן… היא בסדר. אולי השתמשתי במילים קשות מדי…"
"אולי." אמרתי. "אז מה עוד היית רוצה שהיא תעשה? או במילים אחרות – אם היא הייתה, למשל, אחראית על העמסה ופינוי של המדיח, או אחראית על קיפול כביסה, ובשאר הזמן הייתה יושבת על הספה עם הטלפון… מה היה קורה?"
"עם זה הייתי יכולה לחיות, האמת." היא חייכה. "אני מבינה שזה העולם שלה היום, הזירה החברתית שלה. אני גם לא יכולה ממש לומר שהיא מכורה, כי היא בכל זאת יוצאת הרבה לחברים, לצופים, לבייביסיטר …"
"אז בואי נתמקד בדבר הקטן הזה שישפר לכן את היחסים, טוב?" הצעתי. "בואי נתמקד במשהו נוסף שהיא יכולה לעשות לטובת הבית והמשפחה, כדי שיעזור לשתיכן להרגיש שאתן חלק מאותה משפחה, אבל עדיין יקנה לה את "הזכות" לרבוץ על הספה עם הטלפון."

בסופו של דבר, במשפחה הנהדרת הזאת, נערכה טבלה ובה כל אחד מבני המשפחה בחר להיות אחראי על מטלה אחת או שתיים בבית.
אבל זה לא ממש העניין.
העניין הוא שקשה לנו לראות את המתבגרים שלנו מכנסים את העיניים למסך אחד קטן ולכאורה לא רואים שום דבר סביבם.
זאת לא התמכרות. התמכרות היא רק כאשר המסך מונע מהם לעשות דברים אחרים. כל עוד המתבגר/ת שלכם פעיל באיזו שהיא מסגרת, יוצא, מבלה, לומד ואפילו עוזר בבית – הניחו לו.
כך פועל הדור הזה, ואת "הברזלים" לידם אנחנו היינו מתכנסים, החליפו קבוצות הווטסאפ, האינסטוש והיוטיוב.
זה נראה לנו רע בעיקר בגלל שאנחנו גדלנו אחרת… לא בגלל שזה, בהכרח, גרוע יותר.

הבהירו למתבגר/ת שלכם מה אתם מצפים ממנו/ה, ובשאר הזמן תנו לו/ה לנהל את חייו בהתאם לסביבתו ולהבנתו/ה. אלה בדיוק השנים בהן המתבגרים מגבשים את זהותם הנפרדת, ואם הזירה היא סלולרית – הם חייבים לבחון את עצמם אל מול ובתוך הזירה הזאת.

בהצלחה 🙂

האם אפשר להגביל בשעות ילד מתבגר?

רוצים שדברים יקרו בבית? תתחילו לפעול!

ככל שאני נמצאת ביותר בתים במסגרת הצפייה במשפחות, אני רואה יותר ויותר הורים ש… איך נגיד את זה? לוקים בעדינות יתר. מדברים, מפצירים, משכנעים, מבקשים, מתרגזים, צועקים, מאיימים, אבל לא באמת פועלים כדי לגרום לדברים לקרות;
ראיתי אימא שבמשך יותר מרבע שעה שכנעה את בנה בן ה-6 לעזוב את הטאבלט (לשווא).
ראיתי אבא שצעק על שני הבנים שלו להפסיק לריב, צעק וצעק וצעק מהמטבח בזמן שהבנים רבו בסלון (והם המשיכו לריב עוד דקות ארוכות, עד שאחד מהם נפצע מהפינה של השולחן).
ראיתי אבא שנותן לפעוט שלו להטיח בו צעצוע בעודו יושב על הספה. הוא פשוט ישב שם, וחיכה שבן ה-1.9 שלו יפסיק להכות אותו עם דובון פרווה, ישב ואמר "די, זה לא נעים לי, חמוד, די…"
ראיתי אימא שרבה עם הילדים, בכל צהריים מחדש, על זה שהם זורקים את התיקים בכניסה לבית, ולא נרגעת מזה עד הערב. כל ערב.
ראיתי סבתא (!) שמנסה לשכנע את נכדתה בת ה-5 להניח את הסכין (!!!) כי זה לא משחק, עד שלאחר משא ומתן הסכימה הילדה להניח את הסכין בתמורה לביצת קינדר.

רוצים שדברים יקרו בבית? תתחילו לפעול!

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

מוכר לכם?
אז תנו לי להציע לכם פתרון קל, פשוט ומהיר לברברת האינסופית הזאת:
השתמשו בגוף שלכם והתחילו לפעול!

ביקשתם מהילד לעזוב את הטאבלט והוא לא עזב? הושיטו-נא את ידכם וקחו אותו ממנו, הניחו אותו גבוה-גבוה בארון הבגדים שלכם והחזירו לו אותו רק כאשר אתם תחליטו.
ביקשתם מהילדים להפסיק לריב זה עם זה? אם הם מרביצים אחד לשני ולא מצליחים להפסיק לבד, הואילו-נא לגשת אליהם, לתפוס כל אחד מהם ביד אחת ולהפריד ביניהם, באופן פיזי, לשלוח כל ילד למקום אחר בבית.
הילד זורק עליכם צעצוע? מנפנף מול הפנים שלכם בחפץ? מצליף בכם עם בובה? קומו-נא ממקומכם וקחו לו את החפץ מהיד!
הילדים נכנסים הביתה וזורקים את התיק? עמדו שם, בדלת, והתנו את הכניסה שלהם הביתה בכך שישימו את התיק איפה שצריך.

מבינים?
כל הרעיון הוא לנתק את הרגשות מהסיטואציה הזאת, פשוט לגרום לדבר לקרות ולהמשיך הלאה!
אם אני אפציר בילד שעות לעזוב את הטאבלט, אני אתחיל להיפגע מכך שהוא לא מקשיב לי, אני אתחיל להתעצבן, לאבד שלווה ולהרים את הקול… ויתרה מכך, הילד ילמד שממש לא חייבים ליישם את מה שאני אומרת.

ברגע שאנחנו פועלים באופן פיזי, חד וברור, מבלי לדבר אנחנו מבהירים את העמדה שלנו, את הגבול שלנו ואת העובדה שמה שאנחנו מבקשים שיקרה – יקרה!

לא, זאת לא אלימות. זאת גם לא כוחניות. זאת הבהרה חד משמעית ומעשית למה שאתם מבקשים. מחווה גופנית אחת שלכם, השקעה קטנה מצדכם, ואפשר לעבור הלאה.
בהצלחה!

סיפור שהיה על הילדה שסובבה משפחה שלמה על האצבע הקטנה

לפני חודשיים-שלושה התקשרה אלי ע', וביקשה להגיע בדחיפות להדרכת הורים: "תביני, אני לא מצליחה להסתדר עם הבת האמצעית שלנו, בת ה-8. כל היום מריבות וצעקות והיא לא עושה שום דבר שאנחנו אומרים לה. אנחנו כבר לא יכולים יותר!"
בפגישת ההיכרות עם ע' ובעלה ד', שמעתי בהרחבה על מצבה העגום של המשפחה, על ימים מלאים במאבקי כוח:
– עשרות פעמים מבקשים ממנה להיכנס למקלחת בערב, והילדה מושכת את הזמן ומושכת ומושכת, עד שמגיעות הצעקות ולפעמים גם עונשים.
– הילדה משחקת בסליים דווקא איפה שאסור, מותירה עקבות דביקים על רהיטים
– הילדה צועקת על ע' ומשפילה אותה מול חברות שבאות הביתה
– הילדה לוקחת חטיפים מהמטבח רגע לפני האוכל, למרות שאומרים לה "לא"
– הילדה דבוקה למסך הפלאפון בכל רגע נתון, גם כשמבקשים ממנה לכבות
וכן הלאה, וכן הלאה.
כמעט כל התקשורת של ההורים עם בת ה-8 הייתה תקשורת כוחנית, ויכוחים, מריבות וצעקות, עד שכבר לא נותר מקום לחיוכים, חיבוקים, מילות אהבה והרגעה.

בחוץ, בכיתה, בחוגים ואצל חברות, הילדה הייתה מקסימה במיוחד, אהובה על כולם ולעולם לא מתפרצת. הכל היה קורה רק בבית.

ביקשתי לראות ציורים של בת ה-8, מהם יכולתי להבין כי היא ילדה רגישה מאוד, שמסתובבת עם עומס רגשי קבוע בתוכה, מסתירה את מה שעובר לה בראש ובלב ומאוד מאוד חשוב לה למצוא חן בעיני הסביבה. ניכר כי יש לה תלות גדולה בהוריה, וכי היא מאוד עקשנית ופרפקציוניסטית, עד כדי סיזיפיות.

לכאורה, הציורים שמחים, צבעוניים ומלאי דימויים, אך בפועל עולה מהם לחץ גדול.

מאיפה יכול לנבוע לחץ של ילדה בת 8 שהיא תלמידה מצטיינת, יפהפייה, אהובה על המורים, מקובלת בין החברות לכיתה, מקבלת בביתה את כל מה שהיא מבקשת, החדר שלה נראה כמו חנות מתנות, מלא בכל טוב… אז למה היא כל כך לחוצה?

בעקבות השיחות עם ע' ו-ד', שיערתי שהלחץ של הילדה נובע מכך שהיא מרגישה שהם נבהלים ממנה.
בכל פעם שהייתה יוצאת ממנה "המפלצת" (וכבר כתבתי על זה כאן בהרחבה) כשהיא מרשה לעצמה להתפרק בבית אחרי שהחזיקה את פאסון הילדה המושלמת בחוץ – ההורים שלה נבהלים ממנה. הם כועסים, צועקים, מאיימים, או מוותרים ומרימים ידיים – היא נבהלת והבהלה מחריפה את החרדה, שמביאה להתפרצות אלימה וקולנית יותר – ההורים עוד יותר "מאבדים את זה", וכן הלאה.
כך נוצר כדור שלג.
ברגע שהתחילו לפחד מהילדה, בעצם יצרו אצלה עומס נפשי שאין לה איך לפתור אותו.

אז מה הפתרון?
הפתרון הוא להפסיק לפחד ממנה. פשוט ככה.
במקביל, להתחיל לייצר מערכת יחסים קרובה יותר בבית, שגם תאפשר לחוות רגעים יפים ביחד, וגם תחזיר את ההורים לעמדת הסמכות הטבעית שלהם.
במקרה של ע' ו-ד', ביקשתי שיתחילו בארוחות משותפות. במקום לשבת על הספה, ולקרוא לעבר הילדה שאוכלת תוך כדי שהיא צופה בנייד, "תכבי את הטלפון בזמן האוכל!" – להתחיל לשבת עם הילדים, לאכול ביחד, ולייצר מצב בו מתקיימת שיחה ויש סיבה טובה להניח את הטלפון בצד.
כל הילדים שיתפו פעולה באופן מידי, ו-ע' אפילו גילתה שהיא נהנית לשבת איתם!
בשלב השני, ביקשתי שיפסיקו לריב עם הילדה על המקלחת; בכל ערב הם "הכריזו" שהגיעה שעת המקלחת, ואם הילדה לא הלכה להתקלח – לא העירו לה ולא אמרו מילה.
אמרנו כבר שהילדה עקשנית, נכון?
10 ימים תמימים היא לא נכנסה למקלחת. ההורים נשכו שפתיים ועשו מאמץ גדול לא לומר מילה, עד שביום העשירי היא נכנסה למקלחת לבד, ומאותו יום ממשיכה להיכנס לבד למקלחת בלי ויכוחים או הפצרות חוזרות ונשנות.
ההורים הראו לה שהם לא נבהלים מההחלטות שלה, לא רבים איתה על זה ולא "מתחרפנים" מזה (גם לאורך 10 ימים!).
הצעד הבא היה ללמד את ע' להפסיק להיגרר למריבות עם הילדה; בכל פעם שהילדה דיברה לא יפה, ע' נטשה את הזירה ועברה לעסוק במשהו אחר. לא צעקה, לא הגיבה, לא איימה ולא הענישה – פשוט הוכיחה לילדה, במעשים, שדיבור כזה לא מוביל לשום דבר.
בנוסף, ביקשתי מ-ע' להתחיל להיות אסרטיבית יותר, גם באופן מילולי וגם באופן פיזי. לא לפחד לומר "לא!" בקול רם כשהסליים מגיע לסלון, לא לפחד להוציא לילדה את הטלפון מהיד ולא לפחד לחסום בגופה את הכניסה למטבח כשהילדה רוצה לנשנש משהו חמש דקות לפני ארוחת הערב.
עוד צעד משמעותי היה לטפל בבקרים, שהיו תמיד עמוסים ולחוצים, מלווים בצעקות, בכי ואיומים, והסתיימו תמיד באיחורים לבית הספר; הנחיתי את ע' ו-ד' להשתמש בפתרון "השקית" (שגם עליו כבר כתבתי בעבר, מוזמנים להיזכר), ואכן, אחרי שבת ה-8 העקשנית נכנסה פעם אחת למכונית בפיג'מה – התחילו הבקרים להסתדר בשקט מופתי.

כך, צעד אחר צעד, החלו ע' ו-ד' להיראות בעיני בת ה-8 כהורים חזקים, שלא נבהלים מהמפלצת הפנימית שפורצת ממנה.
כעבור מספר ימים כבר דיווחו ע' ו-ד' שתדירות ההתפרצויות שלה ירדה משמעותית. שבוע נוסף עבר, ובת ה-8 ניגשה ל-ע' ביוזמתה, חיבקה אותה ואמרה שהיא אוהבת אותה.
ככל שנקפו הימים, נראה היה שבת ה-8 מתחילה להשתחרר מהמועקה הנפשית, ולו בשל העובדה כי היא נוכחה לדעת שיש מי ששומר עליה, יש מי ש"מנהל" את הבית, יש שתי דמויות חזקות וסמכותיות שמובילות את המשפחה ומהוות עבורה עוגן.
הידיעה הזאת שחררה את בת ה-8 מהחרדה בה הייתה נתונה, ובציור שלה לאחר חודשיים, כבר ניתן לראות משהו "נושם" יותר, רגוע יותר, פחות קפדני וסיזיפי, ויותר מלא חמלה ורוך:
שקופית4
וגם ע' החלה לעדכן בעוד ועוד הודעות חיוביות ומשמחות:
שקופית5

בסיכומו של דבר, נפרדנו לשלום כשאני יודעת שבת ה-8 מטופלת היטב וכי יש לה שני הורים שלמדו שעם כל העצמאות שלה – היא עדיין צריכה אותם בתור עוגן חזק ונחוש, ועליהם לפעול בהתאם כדי לספק לה את הביטחון לו היא כל כך זקוקה. על הדרך – הם גם הרוויחו אותה מחדש 🙂

הילד של השכן ירוק יותר!

מאז שהתחלתי להדריך הורים בקליניקה, שמתי לב שרבים מהם, אפילו מבלי לשים לב, משווים את הילדים שלהם לילדים אחרים.
"למה הוא לא מכין שיעורים בשקט, כמו אחותו?", "איך זה שכל החברים שלו משחקים כדורגל ודווקא הוא לא?", "כל הילדים בגן נגמלו מחיתולים כבר מזמן, ורק הבן שלי עוד לא רוצה להיגמל!", "למה דווקא הבן שלי הכי חלש במתמטיקה בכיתה? איך זה שכולם יכולים והוא לא??", "למה בן אחותי עוזר לה בבית והבן שלי לא עושה כלום?" ועוד ועוד, השוואות על השוואות. זה לא נגמר.

הילד של השכן ירוק יותר! - השוואות ילדים

Banner vector created by brgfx – www.freepik.com

 את מה שאני מסבירה להורים בקליניקה, ריכזתי כאן ב-7 סיבות פשוטות שיבהירו לכולנו למה אסור להשוות אף ילד לילד אחר:

  1. כל ילד הוא יחיד ומיוחד – יש לו מטען גנטי אחר, אופי אחר, תנאי חיים אחרים, הורים אחרים, מערך משפחתי אחר… אין שני ילדים שהם אותו דבר. אפילו לא תאומים. כל ילד מתפתח בקצב אחר, מפתח תחומי עניין אחרים ומושפע מהסביבה באופן אחר, לכן הניסיון למדוד אותו לפי עקומה מסוימת, כל עקומה, הוא… עקום.
  2. לעולם לא נדע באמת מה הסיפור של הילד שלנו – גם אם התמזל מזלנו והוא מדבר איתנו בפתיחות, אף פעם לא נדע מה הולך לו בראש, מהם המניעים הסמויים שלו, מה מפעיל אותו בתת מודע וכן הלאה. לכן, לא נוכל לשים בדיוק את האצבע על "למה", וכל מה שנחשוב יהיה בגדר השערה בלבד.
  3. הילד וההתנהגות שלו מושפעים מאוד מההתנהלות שלנו, ההורים – הרבה פעמים אנחנו שוכחים לבדוק מה אנחנו עשינו שונה מהורים אחרים… אולי בן אחותך עוזר בבית כי אימא שלו לימדה אותו לעשות כך מגיל קטן? אולי הבן שלך לא חובב כדורגל כי פעם שיחקת איתו וצעקת עליו כשהוא החמיץ גול? אולי אתם הרגלתם את הבן שלכם להכין שיעורים רק כשאתם יושבים לידו, בניגוד למה שהרגלתם את אחותו?
  4. בכל ילד יש שילוב של מאפיינים אורגניים והתנהגותיים – לא כל ילדי הקשב והריכוז מתנהגים אותו הדבר, לא כל המחוננים פועלים באופן דומה ולא כל הילדים הספורטאים זהים, לכן ממש אין טעם להשוות ביניהם ובין ההתנהגויות שלהם.
  5. כמעט בכל התנהגות יש אלמנט של רווח – אם הילד שלכם מכין שיעורים רק כשאתם יושבים איתו, הוא כנראה מרוויח מכך משהו, ואילו אחותו לא זקוקה דווקא לרווח הספציפי הזה. בתת מודע שלהם, ילדים יודעים לעשות מאזני רווח והפסד, ופועלים על פיהם בשיעורים, בהפסקה, בבית ובכל מסגרת אחרת. יש ילדים שמוכנים לשחק כדורגל שהם לא אוהבים רק כדי להיות אהודים ומקובלים, ויש ילדים שמוכנים לשלם את מחיר ההתבודדות בהפסקה כדי לא לשחק במשחק שהם לא אוהבים. זה עניין אישי לכל ילד, בחירה אינדיווידואלית.
  6. אנחנו רוצים, בגדול, לעורר בילדים שלנו אהבה עצמית – לא ככה? כולנו רוצים שלילדים שלנו יהיה ביטחון עצמי, שיקבלו את עצמם ויאהבו את עצמם כמו שהם… בכל פעם שאנחנו משווים אותם לאחרים (לטובה או לרעה), אנחנו פוגעים בהערכה העצמית שלהם (מורידים אותה או הופכים אותה למופרזת).
  7. מה ששנוא עליך – אל תעשה לילדיך! איך אנחנו היינו מרגישים אם היו משווים אותנו כל הזמן לאנשים אחרים? לקולגות במשרד? לחברים? למתאמנים בחדר הכושר? לסבתא? לדוד? ככל שאנחנו מתבגרים יותר אנחנו מבינים שיש דברים שהם יותר בשליטה שלנו ופחות בשליטה שלנו, ואנחנו הולכים ונהיים שלמים עם עצמנו. הילדים שלנו גם גדלים להיות מבוגרים, וככל שנמעט להשוות אותם לאחרים – כך הם ייטיבו להכיר את עצמם, על המגבלות ועל היתרונות שלהם, מהר יותר.תאהבו את הילדים שלכם כמו שהם, תעזרו להם להיות מי שהם רוצים להיות.
    זה כל הסיפור, על קצה המזלג 🙂

מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים על :  הורותסמכות הורית

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים 
054-3623501  
פייסבוק  | קליניקה בלהבים

 

איך מפסיקים לריב עם הילדים על הכניסה למקלחת?

90% מההורים שמגיעים אליי להדרכה, מדווחים כי המקלחת היא סלע המחלוקת, מה שמעורר מריבות יומיומיות עם הילדים, וצובע כמעט כל ערב באווירת ריב ומדון.
בכל פעם מחדש אני מתפעלת איך הורים משקיענים, אינטליגנטים, אוהבים ומסורים נופלים לבור הזה ומרשים לעצמם להיגרר למאבקי כוח סביב נושא כל כך פעוט…

לא חבל על האנרגיות? חבל.

איך מפסיקים לריב עם הילדים על הכניסה למקלחת?

התמונה באדיבות Background vector created by brgfx – www.freepik.com


מה יש במקלחת שהופך אותה לנושא כל כך בוער בכל בית?

המקלחת, ברוב הבתים, מסמלת את סוף היום, את סוף כל הפעילויות ,החוויות, הצבעים, הקולות והריחות, אבל זה לא הכל.
ברוב הבתים, הכניסה למקלחת מלווה ב"יאללה, יאללה!", "קדימה!", "נו כבר!", "כמה אפשר לבקש??" ושאר פנינים שיוצאות לנו מהפה כי אנחנו, איך לומר בעדינות? מתים כבר שהילדים ילכו לישון, יפנו לנו את הסלון ויתנו לנו כמה דקות של שקט לפני שאנחנו בעצמנו נרדמים על הספה.

והילדים שלנו מרגישים את זה. הם מרגישים שאנחנו לחוצים ומלחיצים אותם, והם מוחים על הלחץ הזה.

כשהילד בן שנתיים, שלוש, ארבע או חמש, אנחנו יכולים לקחת אותו על הידיים ולקלח אותו "בכוח", צ'יק צ'ק, וגם אם הוא בוכה, הוא נרגע מיד אחר כך.
אבל כשהילד גדול יותר, כבד יותר ובועט חזק יותר – אנחנו כבר לא יכולים לעשות את זה "בכוח". אנחנו צריכים לעשות את זה בחכמה.

והחכמה במקרה הזה היא לא להתעמת על המקלחת.

בגילאים האלה, הילדים כבר לא חוזרים עם חול בשיער ולא נמרחים בכל מה שאכלו לארוחת הערב…
בגילאים האלה, חשוב שנעביר לילד את האחריות על גופו, על ניקיונו ועל בריאותו.

ברגע שאנחנו מנסים להכריח אותו להתקלח, אנחנו בעצם לוקחים את האחריות הזאת עלינו, ואם האחריות היא שלנו, אבל הגוף הוא שלו – נוצר כאן מאבק כוח בין שני צדדים.

בימים אלה ממש, נמצא אצלי זוג בהדרכת הורים ולהם ילדה בכיתה ג' אשר השתמשה במקלחת כמאבק כוח בכל ערב. המלצתי לזוג היקר לא לומר לה יותר מילה על המקלחת.
הילדה לא התקלחה במשך שבוע שלם.
יום יום הם כתבו לי "היא עוד לא התקלחה!!!! מה לעשות???", ויום יום כתבתי להם בחזרה "אל תעשו כלום. תנו לה לקבל את האחריות על הניקיון שלה."
הזוג המקסים הזה התאפק והתאפק, ובערב השמיני הילדה לקחה את עצמה לבד ונכנסה למקלחת.

בגדול, מקלחת זה כיף והתחושה אחריה היא נהדרת, נכון? המטרה שלנו היא להביא את הילד לחוש זאת בעצמו, לרצות להתקלח.
אולם מה שקורה בבתים רבים זאת הסבה של המקלחת מפעילות נעימה לסלע מחלוקת שמעסיק אותנו, ההורים, העסקת יתר ומושך את גבולות הערב המשפחתי אל הקצה.

בקיצור, הדרך הכי יעילה להפסיק לריב עם הילדים על המקלחת, היא להפסיק לריב עם הילדים על המקלחת 🙂

במסגרת החוק ההורי הידוע "בחר את המלחמות שלך", כדאי מאוד להוריד את המקלחת מסדר היום, כי היא צורך טבעי, כמו לאכול, לשתות ולישון. כדי שהיא תהיה כזאת גם בעיני הילד – אנחנו צריכים להפסיק לריב עליה ולתת לתוצאות הטבעיות לדבר, לתת לילד להרגיש מה זה ללכת לישון מזיע, להתגרד, להריח לא נעים, ולתת לו לבחור לבד מתי הוא רוצה להרגיש נעים יותר ומתי לא.

אפשר גם לתרום לתוצאות הטבעיות ולומר לו שתתנו לו נשיקת לילה טוב מרחוק כי יש לו ריח לא נעים אחרי שלושה ימים בלי מקלחת, או שתדרשו ממנו להחליף את המצעים שעליהם ישן מלוכלך אחרי חמישה ימים בלי מקלחת, אבל כל עוד הדברים נאמרים בלי כעס, בהיגיון טבעי – המקלחת לא הופכת למאבק כוח ונשארת רק מה שהיא. מקלחת.

רוצים לקרוא עוד סיפורי מקלחת?

עפרה שפר ברוש

 

מי צריך סדנה לניהול כעסים?

ביום שישי האחרון, שתי אימהות מודרכות שלי שאלו, בזו אחר זו, אם יש לי המלצה לסדנה לניהול כעסים. "אני מנסה לא לכעוס, ומבינה שאני זאת שמלהיטה את האווירה בבית, אבל אני לא מצליחה להתאפק!" אמרה האחת. "איך אפשר לא לכעוס עליו כשאני שומעת את כל המעללים שלו בבית הספר?!" צעקה עליי השנייה.

אין לי המלצה לסדנה כזאת, צר לי.
עם זאת, לתפיסתי, "לא לכעוס" זאת תוצאה של אימון, של תרגול רב ומתמשך.
האימון הזה חייב להגיע עם תשתית מוצקה של הבנת הגורמים להתנהגות של הילדים שמדליקה אותנו.
כדי שתוכלו לרדת לסוף דעתי, אנסה להדגים זאת על מספר מקרים נפוצים:

*הילדים מתגוששים וצועקים, ולא מפסיקים למרות שמבקשים מהם שוב ושוב

מה אנחנו עושים? צועקים עליהם, צורחים עליהם, מתפוצצים עליהם ושולחים אותם לחדר במקרה הטוב, או לכל הרוחות במקרה הפחות טוב.
מה שיגרום לנו, במקרה הזה, לא לכעוס, הוא ההבנה שהילדים משחקים, מתקשרים זה עם זה, בדרכם שלהם. מאחר שזה בסך הכל מה שהם עושים, על פניו אין בכך כל רע, נכון? אז בעצם אין סיבה לכעס.
נוכל לומר להם שאנחנו שמחים שהם נהנים, אבל אם הווליום לא ירד, ניאלץ להפריד ביניהם.
נוכל לומר שקשה לנו להיות לידם במצב הזה, אז אנחנו הולכים לחדר השני.
כל הורה והקטע שלו, אולם אם הדברים נאמרים בשקט וללא כעס – הם מתקבלים בכבוד גם על ידי הילדים.

מי צריך סדנה לניהול כעסים?

(האיור באדיבות Designed by Brgfx)

*הילד מסרב להיכנס למקלחת, למרות שהשעה מאוחרת ושעת השינה שלו מתקרבת

מה אנחנו עושים? מנסים בטוב, מנסים לשחד, מנסים לשכנע, עד שנמאס לנו ואנחנו מתפוצצים עליו בכעס. יכול להיות שהוא יתקלח בסוף, אבל שנינו נלך לישון עצבניים, נכון?
מה שיגרום לנו לא לכעוס במקרה כזה, זה להבין שהילד שלנו מחפש מקום אחד קטן לשלוט בו במהלך חייו… הוא לא בוחר מתי לקום בבוקר, לאיזו מסגרת ללכת, מה לאכול לארוחת ערב… הכל אנחנו מחליטים עליו. הוא יודע שהמקלחת נמצאת שם, בסדר היום, אבל מתחשק לו רק הפעם למרוד, ולהחליט לבד.
נוכל לומר לו שאנחנו מבינים שלפעמים הוא צריך לסטות מהשגרה, ולהציע לו אלטרנטיבה.
נוכל לומר לו שהמקלחת היא שלו, ולשחרר את העקשנות שלנו.
נוכל להציע לו לבחור איך להתקלח, עם מי, איפה וכן הלאה.
כל הורה והקטע שלו… אבל בלי כעס, ובלי להפוך את המקלחת לאקורד הסיום הצורם של היחסים שלנו ביום הזה.

*הילד חוזר מבית הספר עם תלונה מהמורה על בעיית משמעת / התנהגות
מה אנחנו עושים? מתחילים לכעוס עליו ולצעוק – "למה עשית את זה??", "מה יהיה??", "לא יצא ממך שום דבר!" ושאר פנינים שיוצאות לנו מהפה כשאנחנו מאבדים שליטה.
מה שיגרום לנו לא לכעוס, זה להבין שילד שעושה מעשה חריג שכזה בבית הספר, היה במצוקה באותו רגע. נדירים הילדים שפועלים מתוך רוע לב טהור…
אז אם הילד שלנו היה במצוקה, ננסה לתת לו את התמיכה הרגשית שהוא צריך באותו רגע. הלא בבית הספר כבר צעקו וכעסו עליו מספיק!
נוכל לשאול מה הטריף אותו כל כך שגרם לו לעשות את מה שעשה.
נוכל לבדוק איתו, ביחד, אם יש משהו שאפשר לעשות כדי שהמקרה הזה לא יחזור על עצמו.
כל הורה והקטע שלו… אבל שוב, בלי כעס, כי אין בו שום תועלת, חוץ מלאטום את הילד שלנו ולגרום לו לכעוס עלינו בחזרה.

רוצה לומר, שהילדים שלנו לא פועלים מתוך רוע, כמעט אף פעם!
כמעט בכל פעם שאנחנו מתים להתפרץ עליהם בלי שליטה, אנחנו יכולים למצוא את ההסבר ההגיוני להתנהגות הזאת שלהם, לנשום רגע, ולחשוב איך להגיב מבלי להרוס את מערכת היחסים שלנו איתם.
רק לעצור רגע, ולחשוב.
ככל שעושים את זה יותר – כך זה מגיע כבר באופן טבעי, והרי לכם סדנה עצמית לניהול כעסים בהורות.

בהצלחה!