ארכיון תגיות: סמכות הורית

על עשן שמסתיר את הילד מעיני ההורים

השבוע הגשמתי חלום.
אני חושבת ששמעתי את המשפט שכל מנחה/ת הורים רוצה לשמוע 🙂

הכל התחיל לפני כחודשיים, כשהגיע אלי להדרכה לזום זוג דתי אדוק, ולהם חמישה ילדים בוגרים.
הילד הרביעי מבינהם, בן 17, עורר אצלם דאגה עצומה כי הם גילו שהוא משתמש בסמים,
ואם לא די בכך – הוא סיפר להם שהוא עושה את זה מגיל 14.
זוג ההורים הזה היה באמת שפוף מאוד. במשך מספר חודשים הם הסתובבו עם האף באדמה עד שהעזו ללכת להדרכה.
מבחינתם היה מדובר בשבר ברוחב השבר הסורי אפריקאי, דווקא בגלל שהם היו מאוד אדוקים, סיננו את כל התוכן שנכנס אליהם הביתה, הקפידו על מסגרות הלימוד המתאימות של הילדים ואף הלכו והחמירו בקיום המצוות במהלך השנים.
ואז בא י', שלמד בפנימייה שנתיים וחזר הביתה לאחר שלא הסתדר שם. ואיתו באו גם הסמים שלו, ועוד מספר מנהגים חילוניים שלא מצאו חן בעיניהם.

בתוך הבית י' השתדל לשמור על המצוות ולכבד את הוריו, אולם מחוץ לבית היה מסתובב, מעשן, מתחבר עם חברים שההורים לא מכירים וכו'.
במהלך הפגישות נודע לי שאמא של י' לא ישנה בלילה, כי י' חוזר מאוחר והיא מפחדת שיחזור מסטול ("במצב לא נאות" לדבריה), שיביא איתו חברים, שיחזור תוקפני ויעשה להם משהו או כל דבר אחר. אז היא לא נותנת לו מפתח לבית אלא מחכה לו ערה עד שהוא חוזר, ארבע בבוקר, חמש בבוקר, מתי שזה לא יהיה.

התחלתי לשאול כל מני דברים על י' ועל מה שקורה בבית, והתחוור לי ש-י' ממש משתדל! הוא מוריד את הזבל כשמבקשים ממנו, הוא יושב בארוחות שישי, הוא לא מפעיל חשמל בשבת, הוא עובד פה ושם כדי לא לבקש כסף מההורים, ובאופן כללי הוא באמת מכבד אותם ואף נהנה לשהות בבית במחיצתם. גם עם אחיו יש לו מערכת יחסים טובה מאוד, ובכלל – נראה שהוא מרגיש את עצמו חלק מהבית והמשפחה.

אבל אמא ואבא של י' ראו רק את הסמים.
בכל פעם שהיה יוצא מהבית היו זורקים לו – "לאן אתה הולך? לעשן סמים?"
כשהיה מדבר על חברה, היו אומרים לו – "בשביל מה? בשביל שתעשן איתך סמים?"
ביום כיפור שאלו אותו – "אתה צם או שאתה לא יכול להתאפק עם הסמים?"
אפילו בתור מי שלא גרה איתם בבית זה היה נראה לי מוטיב מאוד מאוד מעצבן ומאוד מאוד מרחיק.

קודם כל, היה חשוב להחזיר את אמא של י' לישון בלילה, כדי שיהיו לה מספיק כוחות להתמודדות ביום. על פי ניסיון העבר – הוא מעולם לא חזר במצב מסוכן הביתה וגם לא הביא איתו אף אחד… כך שלא היה קשה לי לשכנע אותה לתת לו מפתח ולהתחיל ללכת לישון בשעות נורמליות.
זה היה אחרי הפגישה הרביעית שלנו, והיא נראתה אחרת אפילו דרך הזום. חיונית יותר, מחייכת, עור מבריק, כמו שנראים אנשים שישנים טוב.
אחרי שעברנו את המשוכה הזאת, הסברתי להורים האלה שכפי הנראה לא נצליח לגמול את י' מהסמים, אבל אולי כדאי שננסה לעודד כמה שיותר את תחושת השייכות שלו בבית – לעודד אותו, לפרגן לו על כל הדברים שהוא כן עושה, לפתח איתו שיחות על נושאים אחרים ולנסות להתרחק מעניין הסמים.

מאחר שהילד היה בפנימייה ואח"כ "בסמים", ההורים האלה כבר לא זכרו מי הוא!

היה להם קשה, אבל הם ניסו, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, ובסוף… זה הצליח. 
ביום כיפור הוא ישב איתם בבית, התפלל, צם, לא נגע בטלפון, לא בסיגריות ולא בסמים.
והם עודדו אותו ושמחו איתו על זה.
כשהוא יצא לעבוד הם כבר לא שאלו אם זה בשביל כסף לסמים אלא הכינו לו סנדביץ' ואיחלו לו יום טוב ומוצלח.
כשדיבר על נערה שהכיר הם התעניינו באמת מי היא, איפה היא גרה, מה היא עושה ומה מצא חן בעיניו, במקום לבדוק אם גם היא בקטע של סמים.

כך, צעד אחר צעד, הם נזכרו בחזרה מי זה הבן שלהם וכמה הוא טוב ומקסים עוד לפני שהוא משתמש בסמים, וכמובן שלאחר מכן הגיע הבונוס האמיתי – הילד הוריד מאוד את התדירות בה הוא יצא החוצה לעשן סמים.
ההיגיון פשוט – היה לו טוב בבית, ולא היה לו צורך לברוח לשום מקום!
ואז האמא אמרה לי את המשפט הזה:
"אני רוצה להודות לך בעיקר על זה שהבנתי שאני לא יכולה לשנות את הילד שלי, אבל אני יכולה לשנות את איך שאני מסתכלת עליו ומתייחסת אליו."
זאת באמת הייתה התגשמות חלום… כי אם תחשבו על זה, כל הורה שמגיע להדרכה (וכל הורה בכלל, בינינו) שם את הבעיה מעל לראש של הילד.
אם הילד מתקשה בגמילה, ההורה כל הזמן יחשוב וידבר על הפיפי או על הקקי.
אם הילדה בכיינית ההורה יחשוב וידבר כל הזמן על הבכי.
אם הילד בררן באוכל, אם הילד אלים, אם לילד אין חברים… לא חשוב מה הבעיה, היא תמיד רובצת כמו ענן מעל לראשו של הילד.
אז זה המקום שלנו לזכור את הפרופורציה של הבעיה, להבין מה גבולות הפעולה שלנו ולהתחיל לפעול אחרת (מה שסביר להניח שגם ישפר את אותה בעיה).

בהצלחה!!!

 

איך להסתדר לבד עם הילדים ולהישאר בחיים?

זוג יחיד ומיוחד מגיע אלי להדרכת הורים, עקב בעיות מוכרות עם שני ילדיהם הקטנים.
פגישה של צעד קדימה, שניים אחורה, וחוזר חלילה. משהו מעט תקוע שם.
האמא מנסה להכיל וליישם, האבא מסכים עם הדברים אבל יותר קשה עם היישום,
הפערים גדלים
והופ!
נדלק ניצוץ, מתגלעת מריבה ענקית, והאבא יוצא מן הבית.
לא ברור לאן, לא ברור לכמה זמן.

הנטייה הראשונה של האמא היא לעשות את מה שהיא מכירה הכי טוב –
לחכות שהאבא ישוב.
כמו שהיא מחכה לו בכל יום שיחזור מהעבודה ו'יגאל' אותה מענייני הילדים המתישים,
כך היא מחכה לו שישוב.

פה אני נכנסת לתמונה ומכניסה גם אתכן.ם:
מעטים האנשים שאוהבים שבן.ת הזוג תלוי.ה בהם.
רוב האנשים, אם הם מאחרים לשוב הביתה או יוצאים לערב בילוי עם חברים, מעדיפים לדעת שבן.ת הזוג מסתדרים יפה בלעדיהם ו'משחררים אותם נפשית' ליהנות, לעבוד או לעשות את כל מה שהם רוצים וצריכים.
אין ספק שזה נחמד לחלוק את נטל הילדים (ההשכבות, המקלחות, שיעורי הבית, הארוחות, השיחות) עם עוד מישהו.י,
אבל כל אחד מאיתנו צריך.ה, אפילו חייב.ת, להיות בטוח ביכולתו.ה לעשות את זה לבד.

וכך אמרתי לאותה אמא. והיא, אלופה שכמותה, לקחה את זה בשתי ידיים ולא נמלטה להוריה כמו שהיא עושה בדרך כלל כשהאבא של הילדים לא נמצא. היא נשארה והתמודדה, עם שניהם, ונחשו מה?
היה לה קל ונעים ופשוט.
במקום שאין ציפיות – גם אין אכזבות.
במקום שבו יש 'מנהל' אחד שמסדר לעצמו את הלו"ז ואת המטרות – רוב הסיכויים שגם ישיג אותן.

כשהאבא הזה ישוב הביתה, הוא יוכל רק ליהנות מהפרות האלה, לראות את המשפחה הקטנה מסתדרת מצוין בכל זמן, לראות שכולם עצמאים בבית ולא להרגיש שהעול חונק אותו.
בפעם הבאה כשהאמא הזאת תצא לנופש / עבודה / בילוי / בריחה – האבא יהיה שם, במלוא עצמאותו,
וידע שאם בת הזוג שלו הצליחה, גם הוא יכול להצליח.

זה מנוע מקדם.
עצמאות של ההורה, כל הורה, בכל תחומי החיים, היא מנוע מקדם להורה, להורה השני ולילדים.

מרכז הכובד של האושר שלך

השבוע, בצירוף מקרים בלתי רגיל, היו לי שתי שיחות עם שתי אימהות שהיו אצלי בעבר בהדרכת הורים עם בני הזוג,
וכעת ביקשו פגישה או שתיים של חיזוק לבד.
שתי האימהות האלה דיברו בדיוק על אותו מוקש:
האחת סיפרה שבעלה מבקש ממנה הרבה תשומת לב, מתלונן שהיא אוהבת את הילדים יותר ממנו, שהיא כל הזמן איתם עד שלא נשאר לה כלום בשבילו, שאת האמפטיה שלה היא שומרת רק בשביל הילדים ועוד.
השניה סיפרה שהיא צועקת ועצבנית על הילדים, אבל היא מודעת לזה שהם לא עשו שום דבר, וזה הכל רק פריקת תסכול שלה מהדברים שהיא מצפה מבעלה שלא מתממשים.

רואים?
בדיוק אותו מוקש.
בעיניי, המוקש הוא התלות שלנו באחרים.
אם אני מגדלת ארבעה ילדים, טרודה כל היום בעבודה ובעבודות הבית וגידול הילדים, סביר להניח שאשמח למילה טובה מההורה השני. הבעיה הגדולה מתחילה כשאני תלויה במילה הזאת, שבלעדיה שאני מרגישה שאני לא טובה.
בעיה נוספת תצוץ בהמשך – אני ארצה הרבה מילים טובות ומחוות, וכמה שההורה השני לא ייתן לי, אני ארגיש שזה לא מספיק, זה לא בדיוק מה שהתכוונתי או שאלה לא המילים והמחוות המדויקות שרציתי לקבל.
וכאן בדיוק זה ייפול על הילדים. אם אני אסתובב מתוסכלת בבית, כל הילדים יסבלו איתי. גם ההורה השני.

אני רוצה להציע רעיון אחר:
אנחנו מכירים את בני הזוג שלנו.
אנחנו יודעים בדיוק מה הם מסוגלים לתת ומה לא, באיזה תחומים הם חזקים ובאיזה לא.
אני רוצה להציע שנלמד למצוא את הסיפוק שלנו לא רק בקרב השותף הטבעי לחיים, אלא גם בקרב חברים, עבודה, תחביבים, וכל מה שיכול למלא לנו את הבור של הפרגון וההכרה שחסר לנו.
וככה – נהיה שמחות. ושמחים.
ולא נצפה מבן/ת הזוג שלנו למלא לנו את כללללללל הצרכים.
ולא נפיל ערימות של תסכול על הילדים.

מה אתם אומרים?

אימהות, עצמאות ומה שביניהן

היום יום העצמאות.
אמנם כולנו סגורים בבתים ללא יכולת בחירה עצמאית, אבל בכל זאת – יום העצמאות היום.
בתחום בו אני עוסקת, הרבה מדברים ביום הזה על העצמאות של הילד – מה כדאי לתת לו לעשות לבד ואיך להרחיב עבורו את התחומים בהם יוכל להיות עצמאי, אבל אני בוחרת להיפך. אני בוחרת לדבר עליכן, האימהות.

עם בוא הילדים לחיינו, רבות מאיתנו מאבדות חלקים נרחבים מהעצמאות שלנו;
אנחנו מנוהלות על ידי לו"ז שלא תמיד אנחנו קובעות, אנחנו חוששות לצאת בערב כי הילד נרדם רק כשאנחנו לידו, אנחנו מאחרות לעבודה (זוכרות מה זה? :)) כי הילדים מתעכבים בבוקר, אנחנו לא מתקדמות בעבודה כי אנחנו רוצות (או מרגישות מחויבות) להיות בבית עם הילדים, אנחנו לא מבלות כמו שאנחנו רוצות, לא נפגשות עם מי שאנחנו רוצות, לא תמיד יכולות לקיים זוגיות כמו שהיינו רוצות, וכן הלאה…
חלק מאיתנו דווקא מפצות על היעדר העצמאות הזאת בעצמאות אחרת, העצמאות של גידול הילדים וניהול המשפחה, שואבות כוחות ותחושה של שליטה ומפיקות ממנה את תחושת העצמאות ("אני מכירה הכי טוב את הילד שלי!"), אבל כמו גלגל שמתהפך – גם כאן, לבסוף, המשפחה הופכת לתלויה בנו, מה שמוריד את היכולת שלנו לחוש עצמאות.

איך אפשר להיות אימא וגם לחוש עצמאות בעת ובעונה אחת?
התשובה לשאלה טמונה ב-2 תובנות עיקריות, לדעתי.
התובנה הראשונה היא
להפנים את הקלישאה "כשלך טוב, אז גם לילדים שלך טוב."
זאת לא קלישאה… זאת האמת לאמיתה! אם אנחנו מדברות על סדרי עדיפויות, אז קודם כל צריך לבוא ה"אני". משם הכל התחיל. ה"אני" הוא הבסיס לכל המשפחה הזאת. כל אחד מההורים דואג לעצמו, להיות מאושר ומסופק. אחר כך הם דואגים ביחד לזוגיות. הזוגיות באה אחרי ה"אני". גם באופן כרונולוגי, וגם כי אי אפשר לקיים זוגיות טובה אם שני הצדדים בה לא מרגישים מסופקים. רק אחרי ה"אני" והזוגיות – מגיע תורם של הילדים, וכמו בכל פירמידה – כשהבסיס שלה איתן, אז השלבים שמורכבים עליה לא מתמוטטים. אם אני מרוצה בחיי ומרגישה סיפוק, אז אני יכולה "לעבוד" על הקשרים שלי עם ההורה הנוסף (בין אם אני נשואה לו או לא), ואז הילד רואה שני אנשים שלמים ומסופקים אשר מנהלים קשר קרוב טוב ומיטיב, ומתוכו הגיע הוא. הילד.
בפרקטיקה,
אני מדברת על לדאוג לעצמך. פשוט ככה. אם את רוצה לצאת לעשות ספורט – תצאי. אם את רוצה להיפגש עם חברות – תיפגשי. אם את רוצה לבשל בשקט – עשי זאת. אם את רוצה ללמוד – תלמדי. כל דבר שאת רוצה לעשות. הכל מונח לפנייך. אף אחד לא יגיד לך "לא". זה שלך בלבד.
גם אם הילד יבכה כשתלכי, הוא יתגבר על כך תוך מספר דקות. אם תישארי "בגללו" – את תתחרטי על כך עוד זמן רב.
מצטרפת לכך העובדה שילדים זקוקים להורים חזקים, שעומדים על שלהם ומקיימים את עצמם גם מחוץ למסגרת המשפחתית. עבורם, זה גם מודל לחיקוי וגם מספק תחושת יציבות בבית. אימא שמתמודדת עם הרבה דברים, בהרבה זירות, היא אימא שגם יכולה להגן על הילדים שלה בכל מצב. זה לגמרי win-win.
התובנה השנייה היא
לשחרר.
לשחרר את מה?
את העונג שלך מהתלות של בני המשפחה בך. את התחושה שאם תלכי, בן הזוג שלך לא יכין לילדים בדיוק את ארוחת הערב שאת מכינה ולא ישכיב אותם לישון בדיוק עם אותה הכלה וסבלנות שיש לך.
לשחרר את הילדים מהתלות בך בתעסוקה אחר הצהריים, במקלחת, בארוחה, במשחק, במריבות עם האחים שלהם… בכל דבר.
השחרור הוא דו כיווני; מצד אחד את יכולה לקבל את הזמן והמקום לעשות דברים שאת בוחרת ורוצה, ומצד שני, הילד מקבל את הזכות הגדולה ללמוד ליהנות גם מאי הנוכחות שלך. מהזמן עם אבא שלו, סבתא שלו, הבייביסיטר שלו או עם עצמו בלבד.

זאת בעיניי העצמאות האמיתית: לקחת את מה שאת רוצה וצריכה על מנת שתהיי מרוצה ומסופקת, ו"על הדרך" גם לשחרר מקום לילדים שלך (ולבן זוגך) לצמוח ולגדול.

חג שמח 🙂

התפרעתם עם היצירתיות בהורות? עכשיו הזמן לסמן גבולות גזרה בחזרה.

עד עכשיו נמנעתי מלכתוב דבר וחצי דבר בהקשר של הקורונה, כי חשבתי שמדובר במצב זמני והנה, אוטוטו,
נחזור לשגרת חיינו הברוכה.
לצערנו, זה לא קרה וזה כנראה לא הולך לקרות בקרוב.
גם כשהסגר משתחרר – הילדים עדיין בבית.
גם אם יחזרו לבתי הספר ולגנים – מקומות הבילוי עדיין יהיו סגורים.
גם אם יהיו מספר ימי לימודים ביולי – החופש הגדול עדיין יהיה נוכח, ולאחריו תקופת החגים.

רוצה לומר, שקיבלנו המוווווון זמן עם הילדים בבית, מה שמעצים את הבעיות שנכחו בבית שלנו לפני כן,
אבל אולי גם מעצים את מנעד הרגעים היפים שאנחנו יכולים לחוות עם הילדים.

אז למה אני מדברת על יצירתיות בהורות??

כי פתאום חלק מהכללים שהיו נהוגים אצלנו במשפחה כבר לא תופסים. צריך לקבוע כללים חדשים, לשחרר ישנים,
להיות סבלניים לזמני מסכים אולי, להתיר את רסן הגישה למזווה, לעשות דברים שאנחנו פחות אוהבים (מי אמר יצירה?), לספק לילדים הסברים מפורטים יותר (אז מי ניצח, ביבי או גנץ? למה סבתא לא באה אלינו למרות שהיא צעירה ובריאה? למה בהליכה צריך מסיכה ובריצה לא? למה צריך חולצה לבנה בטקס אם אנחנו בבית?) ובאופן כללי – לחשוב בכל רגע מחדש על ההורות שלנו, על היחסים בבית ועל איך לשמור אותם טובים.

כמה מכם היו יצירתיים יותר במטבח לאחרונה, כשאת כל הארוחות ביום כולם אוכלים בבית?
כמה מכם היו יצירתיים יותר בעבודה לאחרונה, כשאת כל הפגישות צריך לעשות און ליין?
כמה מכם היו יצירתיים יותר בלבוש לאחרונה, כשאפשר ללבוש מה שרוצים ולא את קוד הלבוש המשרדי?

אין ספק, שזאת תקופה שדורשת מאיתנו יצירתיות, בכל התחומים.
החדשות הטובות הן, שבשיחות רבות שקיימתי עם הורים בחודש האחרון, נראה כי רובם אכן משקיעים את המקסימום במציאת פתרונות יצירתיים בקשר שלהם עם הילדים, אבל…
האם נחזיק כך מעמד עוד מספר חודשים?
או שמלאי "האנרגיה ההורית" שלנו מוגבל?

הורות יצירתית צריכה להיות דו"צ

עם מלוא ההערכה ליצירתיות שלכם בכל הנוגע לכלל התחומים בחיים,
הייתי רוצה להשיא לכם עצה, לפחות בנוגע לילדים:

תנו דרור ליצירתיות, אבל שמרו גם על עצמכם בתוך כך, על היעדים החינוכיים שלכם ועל עתיד היחסים שלכם.

לדוגמה,
אם הילדים התרגלו לקרוא "אמא" על כל דבר קטן ואת נענית להם (כי את בבית, כי היית פנויה, כי חסת על חרדותיהם מהמצב החדש והלא ברור, או מכל סיבה אחרת) – התחילי לסנן את את הפניות שלך עבורם, כדי להפחית את התלות שלהם בך.
אם הילדים התרגלו שאבא מכין להם כל מה שהם רוצים לאכול (כי בא לו לפנק, כי אין מסעדות זמינות, כי יש לו זמן פנוי, או מכל סיבה אחרת) – התחילו לסנן מעט את הדרישות ולקבוע זמנים קבועים בשבוע בהם "חוגגים" עם מתכונים מורכבים ומפנקים, ובשאר הזמן אוכלים כרגיל.
אם הילדים התרגלו שאתם מעסיקים אותם בכל רגע שאתם מבקשים מהם לכבות את המסך (כי הייתם פנויים, כי ידעתם שרק אם תהיו שם אכן המסך יישאר כבוי, כי היה לכם כיף להיות עם הילדים ברגוע, או מכל סיבה אחרת) – התחילו לדרוש כיבוי מסכים בלי הצ'ופר של "אבאמא" שמגיע לאחריו. תנו לילדים להיות יצירתיים בעצמם ולמצוא משהו לעשות שלא כולל מסך.

הדוגמאות ברורות?
יופי.
זאת הדרך להמשיך ליהנות מההזדמנויות שהקורונה הביאה לביתנו (כיף, בישולים, זמן איכות וכו'), מבלי לבטל את הצרכים שלנו ואת מה שאנחנו רוצים להשיג בחינוך – עצמאות, עמידה בכללים, קבלת סמכות וכן הלאה.
יצירתיות זה נפלא, אבל כשאנחנו רואים שאנחנו נכנסים למשך זמן ארוך, גם כאן צריך לייצר איזה שהוא מינון חכם, אשר תורם לשני הצדדים ולא מבטל אף אחד מהם.

בהצלחה!

 

לדחוף או למשוך? מה הילד צריך יותר?

אבי ויעל (שמות בדויים), נמצאים אצלי בהדרכה מזה תקופה. הם מאוד שונים זה מזה, באופן בו גדלו, באופן בו הם רואים את הילדים ותפקידם במשפחה ובחיים, אבל יש ביניהם אהבה גדולה, קבלה והרבה ביטחון בקשר ובמשפחה כולה.
אחד הוויכוחים העקרוניים אשר התגלע שוב ושוב, בכל פגישה בינינו, היה סביב העניין של דחיפת הילדים להישגים.
עד כמה לדחוף אותם ועד כמה לסמוך עליהם שיעשו זאת בעצמם?
הוויכוח החריף בנוגע לבתם בת ה-11, תלמידת כיתה ה', אשר מצד אחד 'זוכה' מהם לציפיות נמוכות בשל לקויות למידה שיש לה, ומצד שני 'זוכה' לדאגה מתמדת, לדחיפה ולהתעקשות על עשיית מטלות שאינן נחוצות תמיד.
"אני רוצה שהיא תתאמץ!" אמר אבי, "היא צריכה ללמוד איך להתאמץ להשיג דברים בחיים, ואם היא לא תתאמץ עכשיו – איך יהיו לה מיומנויות כאלה בעתיד?"
יעל הסכימה עם אבי שהמיומנויות האלה נחוצות, אבל היא גם הצליחה לראות את העובדה כי בתם לא מתמודדת בהצלחה עם ה'דחיפה', ורצתה לדחוף אותה פחות. להיות יותר סלקטיבית בעניין הדברים והמטלות ש'דוחפים' את הילדה לבצע.

"אז תגידי, מה אני צריך לעשות כדי שהיא תלמד יותר טוב?"
כך אבי שאל אותי ממש בסיומה של הפגישה.

"אני אגיד לך את דעתי, אבל אתה לא ממש תאהב את מה שאני אומר," עניתי לו; "הדרך הכי טובה לגרום לה ללמוד, היא לאהוב אותה ולקבל אותה בדיוק כמו שהיא. הבת שלכם צריכה לקבל את התחושות הכי טובות בבית. להרגיש הכי אהובה, הכי חכמה, הכי מקסימה. רק כשהיא תרגיש כך בבית – יהיו לה את הכוחות להרגיש טוב בחוץ, ורק כשהיא תרגיש טוב בחוץ – היא תהיה פנויה ללמידה, פנויה להתאמץ ולהשקיע את המקסימום שלה. שלה, לא שלך."

זאת הייתה הפגישה האחרונה שלנו לעת עתה, לאחר תהליך של חודשיים בקירוב.
אני לא יודעת אם הם ישובו לקליניקה, אבל אני מאמינה שהמשפט הזה שנאמר שם, ממש קרוב לדלת, ישב לאבי טוב בתוך הלב, ורוצה להמליץ גם לכם – אל תדחפו. תאהבו, תתמכו, תחבקו, תאמינו, אבל אל תדחפו.

אם עוד לא מצאתם אחד כזה – זה הזמן למצוא את סימן הקריאה הפנימי שלכם!

א' ו-א', זוג הורים משקיענים ונפלאים, הגיעו אלי להדרכת הורים בעקבות קשיים עם בתם האמצעית, אשר "עשתה להם בית ספר" והפסיקה ללכת לבית הספר. הילדה, תלמידת כיתה ה', פשוט החליטה בוקר אחד שבית הספר לא מתאים לה, וסירבה לצאת מהבית.
הוריה ידעו שאכן קשה לה בלימודים, שיש לה פער רציני בחלק מהמקצועות ושהיא רגישה מאוד, ולכן נמנעו מלהילחם איתה בבוקר. הם יצאו לעבודה, היא נשארה בבית והופ – העניין הזה הפך להרגל. לשגרה.
במשך מספר שבועות הילדה סירבה ללכת לבית הספר, וההורים סירבו להעמיד לה עובדה, כדי לא לפגוע בשגרת העבודה שלהם ובשגרת היציאה מהבית של ילדיהם הנוספים.
עוד בטרם הגעתם להדרכה, הם החלו לשקול מספר אופציות – ממעבר בית ספר, דרך מעבר לחינוך ביתי ועד לטיפול פסיכיאטרי.
בתוך כל הכאוס הזה, הם הגיעו להדרכה כדי להתייעץ בעניין.

לאחר ההיכרות בינינו, הבנתי שלילדה יש כוח בל יתואר על הוריה. כל דבר שהיא רוצה, היא משיגה. לא מיד, אלא במעין מלחמת התשה מתמשכת – בסוף היא מצליחה "לסחוט" את ההורים ולהשיג את שלה.
חוות הדעת הפסיכיאטרית שלה לא הצביעה על קושי מובהק, פרט לחשש מפני הלימודים, אשר נוצר לאחרונה בעקבות הפערים הלימודיים שצברה.
בשיחה עם המורה שלה, הבנתי שלילדה אין שום קושי חברתי בכיתה; היא ילדה אהובה ואהודה, והקושי הלימודי שלה מתבטא רק בחלק מהמקצועות, בעיקר כאלה שדורשים תרגול רב. במקצועות בהם הקשבה בכיתה הספיקה לה – הילדה הגיעה להישגים יפים ולאהדת המורים.

לאחר שלילת בעיות מהותיות (לימודיות, אורגניות והתנהגותיות), נראה היה שהדבר היחיד שחסר לילדתם של א' ו-א' זה סימן קריאה בדבריהם של הוריה.
לאם היו זיכרונות לא נעימים משנותיה שלה בבית הספר, והיה לה קשה לחשוב על הסבל שבתה עוברת. לאב (העובד רחוק מן הבית) לא היה זמן להתעכב ולהתעקש. כך, נוצר מצב שבכל בוקר שניהם לא היו נחרצים לגבי ההליכה לבית הספר.

אז מה עושים??

עיקר העבודה שלנו בהדרכה הייתה חיזוק הנחישות של ההורים. ילדים צריכים ללכת לבית ספר. נקודה. ההבנה שלהם כי לילדה, יותר משקשה לה ללכת לבית הספר – קל לה להיכנס לפרצה שנפערה אצלם, עשתה את ההבדל.
א' ו-א' עמדו מולה בשעות הערב והסבירו לה שמהיום נגמר הסיפור, והיא הולכת לבית הספר. פשוט כך.
למחרת בבוקר היא ניסתה לקטר ולומר את כל מה שהייתה רגילה לומר, אולם ההורים לא ויתרו וליוו אותה אל תחנת ההסעה.
בבוקר הבא, היא אפילו לא קיטרה.
ברגע שהילדה ראתה כי הוריה נחושים והפרצה נסגרה – היא הפסיקה לנסות להיכנס אליה.

אז הילדה הולכת לבית הספר על בסיס קבוע. לפעמים מעט מקטרת (כמו כל ילד), אולם מוכנה בזמן והולכת.
כעת הגיע הזמן לשלוח אותה להוראה מתקנת כדי להתגבר על הפערים הלימודיים שצברה.
א' ו-א' חששו מתגובתה ומכך שלא תסכים ללכת. ביקשתי מהם לדבר עם המחנכת שלה ולבקש ממנה לבשר לילדה שעליה ללכת להוראה מתקנת כדי להתגבר על הפער, וכך היה.
המחנכת דיברה איתה בשעות הלימודים, ולאחר שחזרה הביתה – סיפרה לה אמה כי קבעה לה שיעור ביום זה וזה ובשעה זאת וזאת. היא פשוט הודיעה לה. בלי לשים סימן שאלה בסוף המשפט, בלי לשתף אותה בחיפושים אחר מורה מתאימה, בלי לפתוח לה פתח להתנגד. הילדה קיטרה מעט, כמובן, אולם הלכה עם אמה לשיעור הראשון ומאז ממשיכה ללכת, לבד, פעמיים בשבוע, להוראה מתקנת.

כעת, מהמשבר הגדול בו הייתה נתונה הילדה ובו היו נתונים ההורים – לא נשאר כמעט דבר.
ברגע בו א' ו-א' החליטו כי הם יודעים מה צריך לעשות וכי יש להם מעין סימן קריאה פנימי – הילדה חשה בכך וחדלה להתנגד.
למה זה קורה?
כי ילדים, עם כמה שהם חכמים, ורבלים, עצמאים ומה לא… הם עדיין ילדים. הם זקוקים לנו שנדע מה כן ומה לא, שנדע לנווט את ספינת החיים. הם זקוקים להורים חזקים.
תארו לכם שאתם עולים על מטוס והקברניט מתחיל למלמל במערכת הכריזה… שואל שאלות בקול רם, תוהה, מגמגם בנוגע לפרטי הטיסה… האם הייתם חשים בטוחים במהלך הטיסה? או שהייתם מתרעמים ורוצים לרדת מהמטוס?
זה בדיוק הסיפור.
כשהילדים שלנו מתחילים את חייהם, הם רוצים לדעת שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, שאפשר לבטוח בנו. אז נכון שצריך להקשיב להם, להתחשב בדעתם, לסייע להם למצוא פתרונות לקשיים שהם חווים, אבל עד גבול מסוים.

ההורות שלנו היום מאוד מבלבלת, זה נכון, אבל דברים גדולים וגורליים הם עדיין בידיים שלנו, וטוב שכך.
זכרו את סימן הקריאה הפנימי, אמצו אותו ואל תתנו לו להיעלם.
בהצלחה!

על תבונה ורגישות, או במילים אחרות – מה עושים עם ילדים רגישים מאוד?

בעשור שעבר טבעה ד"ר איילין ארון את המונח "אדם רגיש מאוד" ובעקבותיו את "ילד רגיש מאוד", לאחר שאבחנה את עצמה כאחת כזאת, רגישה מאוד.
אני אמא לילד כזה, וברבות הזמן הבנתי שלפחות מחצית מהמקרים שמגיעים אלי להדרכת הורים הם מקרים של הורים לילדים רגישים מאוד, שכן ה"מופעים" של הרגישות שלהם מותירים את ההורים חסרי אונים, והם זקוקים ליד מכוונת.

כ-15%-20% מהאוכלוסייה הם רגישים מאוד. אפשר לאבחן זאת על פי השאלון  שפיתחה ד"ר ארון (תמצאו אותו בסוף הפוסט), ודרכו גם לראות מהן התכונות שמאפיינות אנשים או ילדים רגישים מאוד. אם מצאתם שילדיכם אכן רגיש מאוד, נסו לענות על השאלון גם עבור עצמכם, שכן לטענתה של ארון – מדובר בעניין גנטי 🙂

מכירים את הילדים שיושבים על ברכי ההורים במסיבה בגן, ולמרות כל ההתרגשות שקדמה לה הם ממאנים להשתתף? את הילדים ששואלים שאלות עמוקות בגיל צעיר? את הילדים שחוטפים התקף זעם בבית בלי סיבה מיוחדת? את הילדים שמוטרדים מאוד מזוטות? את הילדים שמצטטים פרט אחד משיחה שהתקיימה ביניכם לפני שבוע ויותר?
סביר להניח, שאלה ילדים רגישים מאוד.
הרגישים מאוד פשוט קולטים את כל הפרטים הסובבים אותם, ולכל הפרטים הללו יש השפעה על נפשם הרכה.
אפשר לתאר זאת כילדים עם עור דקיק ומלא חורים, כזה שכל דבר נכנס דרכו, ואין לדעת אם וכיצד ישפיע עליהם מבפנים.
הילדים הרגישים מאוד חווים את העולם בעוצמות.
המורה צעקה על הכיתה? הם עלולים להיפגע ממנה אישית. שמעו על רעב באפריקה? הם עלולים להתחיל לחסוך מזון מפיהם. רואים שוטר ברחוב? הם עלולים לחשוב שהוא בדרך לגעור בהם על משהו.

בבית, הורים לילדים רגישים מאוד נתקלים בעיקר בהתנהגויות שלא ברורות להם;
ילדים "רגילים" נתקפים בהתקף זעם כשהם רעבים / עייפים / לא מקבלים משהו שרצו וכן הלאה. ילדים רגישים מאוד יכולים לקבל התקף זעם ממשהו ש"חדר" להם פנימה מבלי ששמנו לב.
ילדים "רגילים" עשויים לחשוש מעט מקניון הומה או מסיבה רועשת. ילדים רגישים מאוד בדרך כלל יפחדו מכניסה למקום כזה, יפרצו בבכי או אף ימנעו מלהיכנס אליו.
ילדים "רגילים" יכולים להסתגל לשינוי בתוך תקופת זמן "נסבלת" עבור ההורים. לילדים רגישים מאוד יכולה להיות תקופת הסתגלות ארוכה הרבה יותר.
אלה רק דוגמאות קטנות, אבל החיים עם ילד רגיש מאוד בבית עלולים להציב את ההורים באתגר מתמשך.


זוג הורים אחד שהגיע אלי להדרכה, סיפר לי שהבת שלהם חווה תנודות מטורפות במצבי הרוח. זוג אחר סיפר שכשבנם מארח חבר בבית, הוא כל כך מתלהב – עד שהוא כמעט "עוגב" על החבר, מוציא משחקים באקסטזה, מציע דברים ולא מסוגל ליהנות מהמשחק עצמו. אימא אחת תיארה לי את הבת שלה כ"יצור לא צפוי". זוג הורים אחר סיפר לי על ילד בכיתה א' שנעלב עמוקות מכך ששאר התלמידים מפריעים למורה לדבר. זוג אבות שהיו אצלי בהדרכה לא הצליחו ללכת עם הבת שלהם לאף מסיבה בגן. היא הייתה מתרגשת, מתכוננת, מתלבשת, ולבסוף בוכה מרה ולא מסכימה לצאת מהבית.

אז מה עושים??
 יש 3 דברים עיקריים שיעזרו לכם ולילד הרגיש שלכם לגדול ביחד:
1. הבנה וקבלה של המצב
עיקר התסכול שלנו נובע מכך שאנחנו לא מבינים למה הילד מתפרץ בבית, או למה הילדה כל כך התרגשה מהמסיבה ועכשיו היא לא רוצה ללכת אליה. ברגע בו אנחנו מבינים שהילד/ה רגיש/ה מאוד, אנחנו לא נשכנע, נתווכח, נצעק ונכעס, אלא פשוט נבין שזה המצב. וברגע שלא נשכנע / נתווכח / נצעק / נכעס – הילד ירגיש שאנחנו מקבלים אותו כמו שהוא. וזה כבר צעד ע נ ק.
2. "בחירת מלחמות" נכונה יותר
כשאנחנו מכירים את ילדינו טוב יותר, אנחנו לומדים על מה אפשר להתעקש איתם ועל מה לא. עם הילדים הרגישים מאוד, נצטרך לחדד טוב יותר את הדברים עליהם אנחנו מתעקשים, למשל –
– ללכת לקנות משהו עבורם, כי קשה להם ללכת למרכז קניות הומה
– לעזור להם להתארגן ליציאה אם יש המולה בבית וקשה להם להתמקד
– לתת להם להתפרץ בזעם מבלי לכעוס עליהם ומבלי לשלוח אותם להירגע בחדר
– לתת להם להישאר לידינו כשמתארחים במסיבה או אצל חברים
– להכין את עצמנו טוב יותר לפני מעבר או כל שינוי אחר, ולא לדחוק בהם
– לתת להם להתנהל מבחינה חברתית בעצמם ולא להכריח אותם ללכת לחבר או להזמין הביתה
– "לשחרר" אותם מחוג או פעילות בה לא נעים להם
– לתכנן פעילות משפחתית שתתאים גם למסוגלות שלהם
וכן הלאה.
3. תיווך מותאם של המציאות
לעתים קרובות נצטרך לתווך את המציאות לילדים הרגישים שלנו, שהם בדרך כלל מוסריים מאוד ומצפוניים מאוד. עלינו מוטלת החובה לתת להם את הפרופורציות הנכונות לחיינו אנו (כי זה לא באמת יעזור לרעבים באפריקה אם אנחנו לא נאכל צהריים…), ולהסביר להם קצת יותר על העולם מאשר היינו מסבירים לילד "רגיל".

להיות הורה לילד רגיש זה עניין שדורש מצד אחד הרבה מאמץ ועבודה עצמית, אולם מאידך – עיקר המאמץ טמון בלקיחת צעד אחורה ושחרור הילד להתנהלות כפי שהוא מבין, רוצה ויכול.
אם תצליחו להבין, לקבל וללחוץ פחות – תוכלו (גם אתם וגם הילד) ליהנות מכל הדברים החיוביים שיש לילדים רגישים מאוד – יכולת אדירה לחוות את הרגע ואת העולם, להתלהב מדברים שלא שמתם לב אליהם, להאיר זוויות ראיה שלא חשבתם עליהם, לחמול על יצורים שמעולם לא הסתכלתם עליהם ועוד…

בשורה התחתונה – ילד רגיש מאוד הוא מתנה, אם יודעים איך להתנהל איתו.
בהצלחה!

וזה השאלון של ד"ר איליין ארון,
אשר טוענת כי מענה חיובי ל-13 שאלות ויותר מצביע על הילד שלכם כילד רגיש מאוד:

האם הילד שלכם –

1. נבהל בקלות.
2. מתלונן על בגדים מגרדים, תפרים בגרביים, תוויות שמציקות לעורו.
3. לא אוהב הפתעות.
4. לומד טוב כשמתקנים אותו בעדינות, אבל לא בעזרת עונשים כבדים.
5. נדמה שהוא קורא את מחשבותיכם.
6. משתמש במילים גבוהות לגילו.
7. מבחין בשינוי בניחוח העדין ביותר.
8. יש לו חוש הומור מתוחכם.
9. מאוד אינטואיטיבי.
10. מתקשה להירדם לאחר יום מלא התרגשות.
11. קשה לו עם שינויים גדולים.
12. מחליף בגדים אם הם נרטבו או התמלאו בחול.
13. שואל הרבה שאלות.
14. פרפקציוניסט.
15. מבחין במצוקות האחר.
16. מעדיף משחקים ופעילויות שקטות.
17. שואל שאלות עמוקות ומעוררות מחשבה.
18. רגיש מאוד לכאב.
19. מוטרד במקומות רועשים וסואנים.
20. מבחין בדקויות (דברים שזזים,שינוי מראה וכו').
21. משתהה לחשוב לפני שמטפס לגובה.
22. מתפקד הכי טוב כשאין זרים נוכחים בסביבה.
23. מרגיש דברים לעומק.

הסיפור על האבא שלא דיבר עם הבן שלו עד ש…

יום אחד התקשרה אליי אמא נסערת, וסיפרה לי שבעלה ובנם הבכור בן ה-10 רבים כל הזמן, אולם המריבה האחרונה הייתה מאוד קשה, ומאז האב לא מדבר עם הבן. כבר שבוע שלם.
האב לא היה מעוניין בהדרכת הורים, ולא חשב שמשהו אצלו לא בסדר, אבל לאחר מאמצי שכנוע רבים מצד האם – הצלחנו לגייס אותו למפגש ייעוץ אחד בלבד.

בתחילת המפגש, סיפר לי האב שבן ה-10 "מתבגר לא יפה". הוא מזלזל בלימודים, לא מכין שיעורים, משקר בנוגע לשיעורים ומבחנים, מתחצף ועונה לא יפה כששואלים אותו משהו וכן הלאה. רק לחברים שלו הוא מתנהג כמו שצריך, התלונן האב.
כאן נכנסה האם לשיחה וסיפרה איך בכל פעם שהבן אומר משהו לא יפה – האב מיד מתחיל לצעוק ולכעוס עליו, קורא לו בשמות, מאיים, מעניש וכן הלאה. "…במקום להרגיע את המצב, הוא בעצמו הופך את זה למריבה ענקית."
האב הסביר לי שאין בכוונתו לשתוק לילד שמדבר אליו כך בזלזול. הוא סיפר שמעולם לא דיבר כך להוריו והוא לא חושב שילדים צריכים לדבר ככה להורים שלהם, בלי קשר למה ההורים עושים או אומרים.

שמעתי את הסיפור של שני ההורים – האב שמנסה לחנך את בנו לערכים בהם הוא מאמין, והאם שמעדיפה לרכך את האווירה בבית ונפגעת עד עמקי נשמתה בכל פעם שהם רבים.
המריבה האחרונה, זאת שגרמה לנתק ביניהם, התפתחה מתוך סירובו של הבן לשים את התיק, המעיל והנעליים במקום לאחר שחזר מבית הספר. אמו של הנער הזדרזה לסדר את הדברים במקומם, אך האב עצר אותה בגסות והורה לילד לסדר אותם בעצמו או שלא יקבל את זמן המסך שלו באותו שבוע.
הבן רק משך בכתפיו והלך לחדרו בזלזול מופגן.
מאז, כבר חמישה ימים, השניים לא מדברים והילד לא נוגע במסכים בבית.
"זאת אווירה זוועתית," תיארה האם את המצב, "כולם הולכים על ביצים ומחכים לראות מי יישבר קודם. אני לא יכולה יותר!"

קצרה היריעה מלתת את כל הדרכת ההורים הקיימת למצב שכזה, שהוא עמוק וגדול יותר מהמריבה הפעוטה הזאת, אולם עבור כל מי שלא מדבר עם ילדיו מסיבה כזו או אחרת, אנסה להביא כאן מספר נקודות למחשבה:

1. אנחנו לא יכולים "להתפטר" מעבודת ההורות. זה תפקיד שלקחנו על עצמנו לכל החיים (וכן, לא לדבר עם הילד במשך ימים זאת התפטרות. הורות היא לא רק אוכל על השולחן ומיטה לישון בה).
2. ככל שהילדים גדלים יותר – כך הם מפתחים חשיבה ורצון עצמאיים, יש להם הרבה תחומי עניין והקטע של לרצות את ההורים כבר פחות מפעיל אותם. (וזה טוב. אנחנו רוצים שהם יתפתחו לאנשים שלא עושים כל מה שאומרים להם, נכון?)
3. גיל 10 זה בדיוק הגיל בו הילדים מתחילים להתנתק מההורים ולעבור לגזרת החברים, ולכן – כמעט כל דבר יותר חשוב ממה שההורים אומרים… אז צריך לבחור בדיוק מה חשוב לנו, ולהקפיד עליו, אבל לא להילחם בילד על כל דבר, מצאת החמה עד צאת הנשמה.
4. אי אפשר להשיג שיתוף פעולה על ידי צעקות, איומים, הפחדות וכו'. אפשר בהחלט להשיג שיתוף פעולה אם יושבים עם הילד ואומרים לו – "תשמע, חשוב לי מאוד הסדר בבית. אני מבקש שתכבד את הבקשה הזאת, כי אחרת אני פשוט לא מסוגל."
5. בכל מאבק כוח עם הילד – ההורה הוא הראשון שירד מהעץ. הורה וילד הם לא שווי-כוחות, ולא מודדים למי יש יותר גדול. הילד מסתכל על המאבק הזה באופן ילדי, של הכאן והעכשיו, ועל ההורה מוטלת החובה להסתכל על המאבק במישור הרחב והארוך-טווח.

בשיחה שקיימתי לאחר מספר ימים עם האם, היא סיפרה שהאב חזר לדבר עם הבן, ושנראה לה שהשינוי בדרך, לאט אבל בטוח…

אם לסכם את המצב בשני משפטים – אין לנו את הפריבילגיה "לשבור את הכלים" עם הילדים שלנו. אם אנחנו רוצים להשיג משהו והוא לא עובד בדרך אותה אנחנו מכירים, מוטלת עלינו החובה לנסות דרך חדשה (ובדרך כלל, זאת דרך השיתוף והדיבור נטול הכעס) וזכרו שרק אהבה מביאה אהבה!

בהצלחה!

רק אהבה מביאה אהבה

ד' הקטנצ'יק היה ילד  "קשה", כפי שהוריו הגדירו אותו. הם הגיעו אלי להדרכה עם מטען מאוד כבד. "הוא כל הזמן נושך, גם בגן וגם בבית. הוא לא מקשיב לשום דבר שאומרים לו, בוכה וצורח על כל דבר… אנחנו צועקים, מענישים, סוגרים בחדר, ושום דבר לא עוזר, זה רק מחמיר. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות."

בשיחת ההיכרות איתם, סיפרו בני הזוג של-ד' הקטן היה עיכוב בדיבור והוא טופל אצל קלינאית תקשורת, כמו כן יש לו אחות שקטנה ממנו בשנה, והוא גם עבר לדירה חדשה ולגן חדש.
אלה באמת הרבה מאוד קשיים לילד אחד בן שלוש וחצי.
האם הם מצדיקים נשיכות, אלימות והתנהגות אגרסיבית?
אולי.

השאלה היא איך מחבקים את הקושי שלו, אבל נוקטים ביד קשה ונחושה נגד ההתנהגויות הללו?

בהתחלה, נתתי להוריו של ד' את כל הכלים והשיטות לעמידה נחושה מול ילד שמרביץ, נושך ומתפרע. בגיל צעיר כל כך, הכלים האלה עובדים מאוד מהר.
לא אצל ד'.
ככל שההורים היו נחושים יותר בעמידה מולו – כך גם הוא "הקשיח עמדות", נתקף יותר התקפי זעם, נשך יותר, פגע באחותו הקטנה והמשיך להיות "הילד הרע" בגן.
הוא היה מוכן לוותר על הצ'ופרים שהבטיחו לו אם יתנהג יפה, היה מוכן לפרוש הביתה באמצע פעילות משפחתית כי לא הסכים לשתף פעולה ושילם מחירים כבדים על ההתנהגות שלו. באמת ששום דבר לא עזר.

גם אני, כמו הוריו של ד', עמדתי אובדת עצות לנוכח הקשיחות של ד' הקטן, ופניתי לכוהנת הגדולה (מיכל דליות, כמובן) לקבל את עצתה. כבר בתחילת הסיפור, היא הסבה את תשומת לבי שהילדון הקטנצ'יק הזה אכל הרבה מרורים בחייו – קושי בדיבור, אחות קטנה, מעברים, צעקות מהגננת, עונשים מההורים, מחירים לשלם, שכר ועונש…
היא לא הייתה צריכה לומר יותר מזה. הקטנצ'יק הזה היה מתוסכל מכל כך הרבה דברים, והתסכול שלו פשוט "השפריץ" החוצה ללא שליטה.

רק אהבה מביאה אהבה - love111

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

בפגישתנו הבאה, הצעתי להורים של ד' להפוך את הקערה על פיה, ולהתחיל למלא את הילד באהבה.
ברגע שהוא נושך – במקום לצעוק עליו או ללכת ממנו, לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו למשחק.
ברגע שהוא צורח ומתפרע – לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו לצפות בתכנית אהובה בטלוויזיה.
ברגע שהוא תופס משהו כדי לזרוק על אחותו – לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו להכין ביחד ארוחת ערב.
כשהגננת מספרת בסוף היום שהוא שוב נשך בגן – לתפוס אותו לחיבוק גדול וללחוש לו באוזן שהם בטוחים שמחר או מחרתיים הוא יצליח להתאפק מלנשוך.
כך, דקה אחר דקה, למלא את יומו של ד' באהבה, חיבוקים, נשיקות וכוונות טובות במקום למלא את יומו בסנקציות, תוצאות טבעיות וכעס.
וכמובן – לתדלק את האהבה הזאת במחוות קטנות לאורך כל היום, ולא רק כשהוא עושה משהו "רע".

עברו מספר ימים עד שקרה השינוי, אבל הוא קרה.
היה נראה כאילו המכל הפנימי של ד' היה מלא ב"רע" עד שהתחיל לגלוש מתוכו, וכעת – המכל הפנימי של ד' התמלא באהבה, עד שהיא התחילה לגלוש מתוכו:

IMG_20191119_093542

לפעמים ד' הקטן עדיין נושך, מתפרע או צועק, כמו כל ילד בגילו, אבל התיוג של "הילד הרע" כבר לא יושב לו על הכתפיים ומנהל אותו, את ההורים ואת הגננת.
לא שוחד או פרס, לא צעקות, לא עונשים, לא סנקציות ולא טיפולים… בסופו של יום – אין תחליף לאהבה ולתחושת הביטחון של הילד כשהוא מרגיש שהעולם איתו, ולא נגדו.

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים
054-3623501

פייסבוק  | קליניקה בלהבים