ארכיון תגיות: ילד מבולבל

תנו לילד להתבגר בקצב שלו

אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי במקביל בהורות ובהדרכת הורים,
זה שלא ניתן להאיץ תהליכים.
לא של זחילה, לא של גמילה, לא של התבגרות…
זה פשוט לא עובד.
את זה בדיוק ניסיתי להסביר לזוג יקר שהגיע אלי להדרכה, עם תלונות מכאן ועד להודעה חדשה על בן ה-10 שלהם;
הוא 'קלאמזי', הוא מבולגן, הוא לא זוכר איפה שם כל דבר, הוא מתחיל דברים ולא מסיים, הוא לא שומע כשמדברים אליו אם הוא מרוכז במשהו, הוא חייב כל דבר כאן ועכשיו ועוד שלל מאפיינים ו'סופרלטיבים'.

יש ילדים כאלה, ולא מעט. אנחנו מכירים אותם היטב.
בתור הורים, אנחנו בטוחים שאנחנו יכולים 'לעזור להם' להשתנות,
ללמד אותם להיות יותר מסודרים, ללמד אותם לזכור איפה הניחו את מה שהם מחפשים,
ללמד אותם לסיים מה שהתחילו…
אבל לצערי, תחושת הכוח הזאת שלנו היא מדומה. אנחנו לא באמת יכולים.
ואז… אז קורה הפיצוץ!
כשפעם אחר פעם אנחנו מזכירים לילד שהוא היה בדרך למקלחת, ולא מבינים איך לא הייתה פה עקומת למידה מאתמול, משלשום ומכל השנים שאנחנו צריכים להזכיר לו שהוא בדרך למקלחת.
זה קורה גם כשפעם אחר פעם אנחנו 'מועסקים' על ידו במשך שעות כדי למצוא את אותו הדבר שהוא איבד גם אתמול וגם שלשום וגם לפני כן.
איך הוא לא לומד?? מה לא בסדר איתו? מה לא בסדר איתנו??

כדי למנוע את הפיצוצים האלה, אני יכולה להציע דבר אחד:
לקבל את הילד, כמו שהוא.
בעבר כתבתי כאן על יחס לילד שמן – איך עלינו לראות את השומן רק כחלק קטן ממנו, ולזכור שהוא גם מצחיק / נדיב / חבר טוב או כל תכונה אחרת שיש לו.
כך גם במקרה הזה; הבלבול או הקלאמזיות הן רק חלק מסך כל הדברים הנהדרים שיש בילד שלנו,
אבל אנחנו מצמצמים את כל הפריזמה שלנו לזה. לדבר הזה, הבעייתי, שרובץ לנו על הלב, מפחיד אותנו, מתנגש לנו עם הפנטזיה שהייתה לנו על ילד בוגר ועצמאי, או השד יודע מה.

אם נקבל את הילד על כל המורכבות שלו, נוכל להגיד לעצמנו באמת שהוא חכם, רציני, משקיען, חבר טוב, בשלן, רקדן, ספורטאי, בעל כישרון לשפות… יו ניים איט… וגם קלאמזי. וגם מבולבל.
וזה בסדר, זה רק חלק מסט התכונות שלו, ש (טה דאם!) ישתפר בבוא הזמן.
כי זה ישתפר.
זה ישתפר בתיכון עם עומס המטלות, זה ישתפר בצבא כשהבלבול יגרום לענישה, זה ישתפר כשיטייל לבד בעולם (כן, זה יחזור!) ויצטרך לקום מוקדם כדי לתפוס את הרכבת שיוצאת פעם ביום לעיירה בהרים אליה הוא רוצה להגיע…
הוא ילמד להסתדר!
אבל הוא ילמד להסתדר רק אם נניח לו לעשות את זה בקצב שלו ולא נגרום לו להרגיש שיש בו מום נצחי, מום שלעולם לא יוכל להתגבר עליו.
אז ננשוך שפתיים בינתיים, נראה אותו מאבד, מתבלבל וטועה, אבל נסמוך עליו שזה ילך ויתאזן עם הזמן, ובעיקר – נפסיק להרוס את היחסים איתו כשאנחנו מנסים לשנות אותו השכם והערב.

את כל זה אמרתי להורים בפגישת ההיכרות, וסיכמנו שהמשך התהליך יהיה לעזור להם לנשוך את השפתיים ולאמץ את ההסתכלות הזאת על הבן שלהם. בפעם הבאה – צפייה אצלם בבית. אני בטוחה שאמצא שם ילד שהוא עוד כל מני דברים מאשר קלאמזי ומבולבל 🙂