א' הגיעה לפגישה טרוטת עיניים, וללא שהיות שטחה את הבעיה: בתה בת ה-7.5, מעירה אותה בכל לילה, לאחר חלום רע במיוחד. נופלת, נחטפת, נטרפת… בכל לילה קורה לה משהו איום ונורא, והיא מתעוררת בבהלה והולכת למיטת הוריה, שם היא ממשיכה לישון עד הבוקר. א' המשיכה ואמרה שלאחרונה, הילדה אף מבקשת להירדם במיטת הוריה, כשאימה לצידה.
"כל הערב והלילה אני סביבה, אין לי זמן לילדי האחרים, ובטח שלא לחיי זוגיות…".
אכן, מצב ביש.

חלומות רעים נפוצים בכל הגילאים; מה קורה לכם כשאתם מתעוררים מסיוט? רוב האנשים הבוגרים מסוגלים להרגיע את עצמם ולחזור לישון באופן עצמאי.
אצל ילדים, המצב לעתים שונה.
בת ה-7.5 הייתה זקוקה, בכל לילה מחדש, להוריה על מנת להירגע ולחזור לישון בחיקם.
א' אף הביאה ציור שציירה בתה, אשר תיאר את אחד הסיוטים שחלמה:

מבלי להיכנס לתוכן הציור, אפשר לראות מספר סממנים המבטאים חרדה – ציור ריק באופן יחסי, שימוש עיקרי בעיפרון, קשקוש על אזור הפה, הבטן (המכל הרגשי) מלאה וסוערת, חוסר יציבות במנח של הרגליים (אינן על הקרקע, חסרות כפות רגליים), חוסר אונים (ידיים נטולות כפות ידיים) ועוד.

מה שמרגיע ילדים, כמעט בכל מצב, אלה הם הוריהם (או הדמויות המטפלות העיקריות). נשאלת השאלה – איך א' תוכל להרגיע את בתה מבלי להרוס את שנת הלילה שלה עצמה?…
הצגתי בפני א' את שתי האפשרויות העומדות בפניה:
1. לאפשר לילדה להירגע בדרך בה היא בוחרת – כלומר, להמשיך לארח אותה במיטת ההורים לתקופת מה, עד שהתופעה תחלוף.
2. להיות אקטיביים (מאוד!)  – לישון על מזרן או ב"מיטת חבר" לצד הילדה, בחדר שלה, למשך שבוע – שבועיים.
במצב כזה, בו ההורה ישן ליד הילד, בכל התעוררות – הילד רואה את ההורה מולו, ונרגע מהר יותר מאשר אילו הלך לחדר ההורים. כך, לאחר מספר התעוררויות כאלה, בהן הילד פוקח את עיניו ורואה את "המרגיע הלאומי" לצדו, הוא חש יותר ויותר בטוח, ותדירות ההתעוררויות הולכת ופוחתת.
לאחר שתפסיק הילדה להתעורר כליל, על א' להמשיך ולישון לצדה עוד מספר לילות, כדי אכן לוודא שהילדה לא מתעוררת (כי אם תתעורר ולא תראה את אמה לצדה – נצטרך להתחיל הכל מההתחלה…).

א' האמיצה בחרה באופציה השנייה והחלה לישון ב"מיטת החבר" של בתה. לאחר שני לילות בלבד, היא שלחה לי את הציור הזה:

אם בציורי גוף אנחנו מסתכלים על הבטן כמכל רגשי, בציורי בית מסמלת הדלת את האופן שבו הילד מזמין או חוסם את הכניסה לתוככי נפשו. כאן, בציור, אפשר לראות בקלות את שביל הכניסה והדלת המזמינה לתוך הבית. בנוסף, יש פריסה גדולה יותר על הדף, תחושת יציבות וחיוניות, צביעה מותאמת יותר לקווי המילוי ובכלל – אחוז צבעוניות גבוה יותר מאשר ציור בעיפרון. במשפט אחד – הילדה החלה לחוש בטוחה הרבה יותר, ולפי דיווחיה של א', גם התחילה לישון לילות רצופים, מה שמשפיע לחיוב על החיוניות שלה בימים.

אחד הכישורים החשובים ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו, זה היכולת להרגיע את עצמם, בלילה, כמו ביום. מעבר לעובדה שהדבר מפתח אצל הילד תחושת מסוגלות וחוזק, זה מאפשר לו לישון שנת לילה רציפה וחיונית לגדילה שלו.
במקרים של רגרסיה בשנת הלילה, כמו זה, השקעה חד פעמית של שבועיים – שלושה בהם נישן לצד הילד, בהחלט יכולה לעשות פלאים…

"תגידי, את מטפלת גם במשפחות עם ילדים גדולים?", כך שאלה אותי ב', אימא לילד בן 25.
אמנם זאת הפעם היחידה שקיבלתי פנייה כזאת, אבל אמרתי לעצמי ולה שהדרכת הורים עוסקת ביחסים, ויחסים עם ילדים יש לנו בכל גיל…
וכך הם הגיעו אלי, ב' ו-נ', זוג בשנות ה-50 המאוחרות, הורים ל-3, ושטחו בפני את "הבעיה":
הבן הצעיר, בן ה-25, חסר מוטיבציה, לדבריהם. "הוא לא מזיז את עצמו" הם אמרו, "לא דוחף את עצמו" התלוננו, "לא מתקדם לשום מקום".
כשהתקדמנו בשיחה, הסתבר שה"ילד" הוא ילד טוב – לומד, עובד, מבלה עם חברים, עוזר להורים בבית ואפילו בקשר טוב עם אחיו הגדולים.
הבעיה של הוריו הייתה שהוא לא לומד כמו שהם היו רוצים שילמד, לא שואף להתקדם בעבודה כמו שהם היו רוצים שיתקדם, לא מבלה עם חברים נכונים לדעתם, וכדומה.
הם ייחלו עבורו לטוב ביותר, וחשבו שכל מה שהוא עושה – הוא יכול לעשות טוב יותר.
האמנם?
האם אנחנו באמת יכולים לגרום לילד שלנו לעשות דברים שהוא לא בנוי להם?
במקרה של ב' ו-נ', מדובר בהורים עם יצר הישגי ושאפתני גדול יותר מאשר של בנם בן ה-25. הם רצו שהוא ילך לקצונה בצבא, הוא לא רצה. הם רצו שילמד מקצוע מסוים באוניברסיטה, הוא לא רצה. הם רצו שיצא לגור לבד, הוא העדיף לגור בינתיים בבית.
ובכל "התנגשות" כזאת בין הרצונות שלהם לשלו – הייתה אכזבה. מצידם. ועם האכזבה – הגיעו התוכחות: "למה אתה לא מתעקש על קידום בעבודה? למה אתה רק יושב מול המחשב כל היום ולא עושה ספורט? למה אתה יוצא עם אותם חבר'ה כל הזמן? למה אתה לא לומד יותר? עובד יותר? נוסע יותר?"

עכשיו חשבו על הילד שלכם – בן 3, בן 5, בת 11… זה כלל לא משנה.
חשבו כמה פעמים אנחנו באים בטענות לילדים שלנו, על משהו שהם לא יכולים לשנות.
כמה הורים מנסים לדחוף את הילד שלהם להשתתף במסיבת הסיום בגן, למרות שהוא לא רוצה?
כמה הורים מנסים להכריח את הילד שלהם לשחק עם חבר שהם בחרו עבורו?
כמה הורים כועסים על הילד שלהם שהוא ותרן מדי ולא עומד על שלו?
כמה הורים מתנגשים בעקשנות של הילד שלהם על בסיס יום יומי?
כמה הורים מאוכזבים מהבחירה המקצועית של הילד שלהם בחוגים, בתיכון, באוניברסיטה?

כמו אצל ב' ו-נ', גם אצלכם במשפחה יש מצבים בהם לא תוכלו להשפיע.
כל ילד נולד עם אופי, עם טמפרמנט, עם כישרונות ויכולות. חשוב לדעת מהי הנקודה בה עלינו "להרים ידיים", להבין ש"זה הוא" ולחשוב מחדש איך אנחנו לא הורסים את מערכת היחסים אתו, אלא "עובדים" בהתאמה אליו.
לא רוצה להשתתף במסיבת הסיום בגן? במקום לנדנד לו שייכנס, נשאל אותו אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לו, או שפשוט ישב איתנו בקהל.
לא עומד על שלו בסיטואציה בין חברים? במקום לזלזל בהתנהגות שלו, נשאל אם הוא רוצה לשמוע את דעתנו או אם הוא צריך את עזרתנו.
מתעקש על משהו שנראה לנו מיותר? במקום לצעוק עליו, נוותר מראש על מאבק הכוח.
כך, נפחית את העימותים בזירה המשפחתית, ונגיע לאווירה נעימה יותר בבית, כזאת שמוכיחה לילד שאנחנו מקבלים אותו, על כל מה שיש בו.

במקרה של ב' ו-נ', דיברנו על האופי הלא הישגי ולא תחרותי של בנם. האם אפשר להפוך ילד לא תחרותי לתחרותי?
מובן שלא.
כדי לפשט את ההסבר, עשינו סימולציה על העדפה מינית, כאילו הבן שלהם היה יוצא מהארון בפניהם. האם הם היו מנסים לשנות אותו? או מחליטים לקבל אותו כמו שהוא ו"לעבוד עם זה"?
כאשר מדובר בתכונה (חוסר הישגיות, לצורך הדוגמה), אנחנו לא יכולים לשנות אותה, והבחירה אם להילחם בכל יום מחדש בתכונה הזאת, היא בחירה שלנו בלבד.
אם בכל מסיבה או אירוע אני אנסה להילחם בילד הביישן שישתתף – הדבר היחיד שאשיג בכך, הוא קלקול היחסים ביני לבין הילד, וגם אם הוא ישתתף במסיבה, הוא יעשה זאת כדי לרצות אותי, והריצוי הזה, משמעו התבטלות. ביטול הרצון שלו כנגד הרצון שלי.
אם אני אשכנע את הבן שלי לצאת לקצונה בצבא כנגד רצונו, אם אני אפציר בו להיפגש עם חברים "טובים יותר" בעיני, אם אני אכריח אותו להילחם על דברים שהוא לא מאמין בהם – שנינו נצא מופסדים. במקום מערכת יחסים של קבלה ותמיכה, נחיה במערכת יחסים של אכזבה ותוכחה.
התפקיד שלנו, כהורים, הוא להנחיל לילדים שלנו ערכים – ללמד כבוד, השקעה, אכפתיות, קבלה… אבל לעשות זאת בהתאמה ובקבלה של עצמיותו של הילד, ולא כנגדה, ולהבין עד איפה אנחנו יכולים להשפיע על ההתנהגות של הילד, ואיפה אנחנו צריכים פשוט לקבל אותו כמו שהוא.

ר' ו-ק' הנהדרים נמצאים אצלי בהדרכת הורים כבר מספר פגישות. הסיבה הראשונית להגעתם הייתה ע', בתם המתוקה בת הארבע, שגם בורח לה פיפי, וגם היא "עצבנית" לדבריהם.

כבר בהתחלה היה ברור, מהסיפורים ומניתוח הציורים של ע', כי העובדה שאין להם סדר יום קבוע, אין שעות קבועות לארוחות, כל אחד אוכל בזמן אחר ובמקום אחר, כל אחד עושה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה – היא עובדה שיש לטפל בה.

ציור סוער, ניסיון ליצור סדר (צורות מובחנות) בתוך הכאוס

במהלך השבועות הבאים, ניסו ר' ו-ק' לייצב את סדר היום, אולם הדרישות התובעניות של העסק המשפחתי שלהם לא אפשרו להם לעשות זאת.
תוך כדי שהתחלנו בהדרכה וביישום של מה שדובר בינינו, נקלעו ההורים למצב בעסק המשפחתי ששאב אותם אליו כליל. הם היו בבית, באופן פיזי, אספו את הילדים מהמסגרות, שיחקו אתם אחר הצהריים, קילחו והשכיבו לישון, אבל… הם לא היו שם. לא באופן רגשי. הם ניסו לתקתק את אחר הצהריים כמה שיותר מהר וביעילות, כדי שיוכלו לחזור ולטפל בעניינים הדחופים של העסק.

לכאורה, לא היה כל שינוי בבית, אולם בשלב הזה, ע' החלה לצייר באופן שונה – היא עברה לציור בעיפרון, ציירה קווים יציבים וחדים, ואף הוסיפה מחיקות על מה שכבר צויר:

ציור בעיפרון = צורך בשליטה על הנעשה; אלמנטים חדים ומחיקות (השחתה) = אגרסיות, סכסוכים פנימיים

הציורים החדשים, מראים על שינוי בנפשה של ע' הקטנה. מצד אחד – התפתחות קוגניטיבית יפה, ניסיון (והצלחה) בציור אלמנטים ברורים ומובנים, ומן הצד השני – יותר חששות ופחדים, יותר ניסיון לייצר שליטה בחייה, ויותר ניסיונות להסתיר את עולמה הפנימי מהסביבה.
אפשר לומר, שמבחינה רגשית, ע' הולכת ו"נסגרת".
כשחושבים על זה לעומק – אפשר להבין אותה; לילדים יש סנסורים מאד רגישים, והם קולטים אותנו, ההורים, גם בלי מילים.
ע' הרגישה שלמרות שהוריה נמצאים אתה ועם אחיה, הם בעצם לא שם. הגוף נמצא בבית, מטפל בצרכים הפיזיים של הילדים, אולם הלב נשאר בעסק המשפחתי, שדורש מהם תשומת לב של 24 שעות ביממה.

בהדרכת הורים, כמעט לכל בעיה יש פתרון, אולם במקרה כזה קשה להגיד להורים "תרגישו!", "תהיו בבית עם כל הלב!"…
אבל זה מה שצריך לקרות, כדי שע' תסיר מעליה את החששות והפחדים שגורמים לה לעצבנות ולאגרסיות. זה מה שצריך לקרות כדי שהמתח בו היא חשה יתפוגג. זה מה שצריך לקרות כדי שתתחיל לבטוח בהוריה ובסביבתה הטבעית.
אמנם אי אפשר לצוות על ההורים להרגיש, אבל ברגע שהם מבינים, דרך הציורים, את מה שמתחולל בנפשה של בתם – הצרכים שלה עולים למודעות, והמודעות מביאה את השינוי, לאט לאט.

לכל הפוסטים בנושא פענוח ציורי ילדים – כאן

במסגרת מפגשי הדרכת ההורים שלי עם ב' ו-מ', הם סיפרו לי שהילד שלהם, בן 5, לא ממש מקשיב להם, ושבגדול – הוא עושה מה שהוא רוצה. מ' סיפרה שהיא כן משתדלת לייצר כללים בבית, ושהיא גם פועלת בדרכים שנראות לה סמכותיות כדי לאכוף את אותם כללים, אבל עדיין – לא משנה אם היא מבקשת יפה, דורשת או צועקת, הילד לא מקשיב ולא מבצע. ומכאן – שהיא בעיקר צועקת.

כדי להבין את המצב לאשורו, ביקשתי מהם להביא ציורים של של הילד. מאחר שהוא לא ממש אוהב לצייר, הם הגיעו רק עם ציור אחד, אבל הציור הזה אמר (כמעט) הכל:

לאמא ולילד אין ידיים, בעוד לאבא יש.
בתורת פענוח ציורי הילדים, אנו נוהגים להתייחס אל הידיים כמסמלות יכולות של תקשורת. ובעצם… אם חושבים על זה, מאחר שכמעט כל היכולות שלנו תלויות בתקשורת, הידיים יכולות לסמל אף יכולות, באופן כללי.
יש תופעה מוכרת של השמטת ידיים בציורים של בני הגיל הזה (5 עד 7 שנים), אולם במקרה הזה, כאשר הילד כן מצייר ידיים לדמות אחת ולא מצייר ידיים לאחרות – אין מדובר בהשמטה, אלא במשהו שדורש התייחסות.

ובכן… מה זה אומר שהילד מצייר את אביו עם ידיים ואת אמו ואת עצמו ללא ידיים?
במקרה הזה, זה אומר שהילד תופס בעיקר את אביו כבעל יכולות בבית. למרות שהאם היא זאת שמנסה לייצר את הכללים ולשמור עליהם.

איך זה יכול להיות?
במקרה של המשפחה הספציפית הזאת, גילינו שלמרות שהאם מנסה לשמור על כללים בבית, היא למעשה אינה נוכחת באופן מלא בבית, פיזית ונפשית כאחד. והילד, כמו כל ילד, קלט בחושיו העדינים כי למרות הצעקות והבקשות של האם, מי שבאמת מסוגל לייצר משהו בבית, זה דווקא האב.
בנוסף, אם נסתכל על הרגליים שהילד צייר לבני המשפחה, נראה שלאב ולאם כאחד הוא צייר "רגלי קופסאות" – רגליים לא פונקציונליות בעליל, כאלה שמאד קשה להניע ולהתקדם איתן. גם מידת הריחוק בין רגלי ההורים לאדמה, מעידה על כך שהילד חש שהוריו אינם יציבים ואינם פונקציונליים.

מה עושים עם זה?
הייתי שמחה לכתוב שהפתרון פשוט, אבל הוא לא… על מנת לייצר סמכות הורית בבית, כזאת שמשדרת לילד כי הוריו הם אלה שמסוגלים ליצור עבורו מסגרת תומכת, צריך לעבוד קשה ולהתמיד לאורך זמן. ישנן דרכים נפלאות ושקטות לייצר שיתוף פעולה והרמוניה, מבלי לעלות לטונים גבוהים ומבלי לייצר מאבקי כוח, ורוב הדרכים מושתתות על ההבנה של מה עובר על נפשו של הילד ועל טרמינולוגיה שונה בבית.

השילוב של הדרכת ההורים עם הפענוח של ציורי הילדים, מאפשר להגיע לסיבה ולפתרון המדויקים לכל ילד וילד ולכל משפחה בפני עצמה.

אתמול הגיע אלי זוג חדש לקליניקה. הם ישבו וסיפרו לי על בנם היחיד, בן החמש וחצי, שהוא "ילד חסר גבולות", "צוחק על כל העולם", "משתין עלינו בקשת" ו-"חוץ מלגננת שלו, אין לו כבוד לאף אחד."
הם אמרו עליו שהוא מקסים, חכם, חברותי מאד, אבל גם שתלטן, מתיש בוויכוחים, עקשן, ולאט לאט מתחיל גם לעשות דברים מסוכנים כמו לשחק באש, לשחק בסכינים ועוד.
הם סיפרו שהם לא מצליחים להניא אותו מלעשות דברים מסוכנים או לגרום לו להקשיב להם כשהם אומרים "אסור" או "די".
אחרי פרק זמן ארוך של תלונות, אמר אביו של הילד את המשפט הבא:
"אבא שלי היה מאד קשוח איתי. אני לא רוצה להיות אבא כזה – אני רוצה להיות החבר הכי טוב של הבן שלי, ושהוא יקשיב לי בגלל שאנחנו חברים ולא בגלל שאני קשוח."

האם אנחנו באמת יכולים להיות החברים הכי טובים של הילדים שלנו?
בואו נחשוב לרגע מה זה אומר, "להיות החברים הכי טובים" – לשחק יחד? לצחוק יחד? ללכת ביחד לכל מני מקומות? לגלות סודות אחד לשני?
עד כאן הכל טוב ויפה ואפילו בר-ביצוע, אולם בחברות טובה יש עוד מספר פרמטרים, כמו שוויון זכויות בין החברים, כמו התאגדות או קואליציה נגד כל מי שהוא לא "חבר", כמו היעלבויות הדדיות וכדומה.

כל ילד, לא כל שכן ילד בן חמש וחצי, צריך לגדול בתוך מסגרת, בה יש כללים ברורים.
מי קובע את הכללים? ההורים.
מתי הולכים לישון, כמה טלוויזיה מותר לראות, מה מותר או אסור לאכול ומתי, עם מה מותר לשחק ועם מה לא וכן הלאה.
אם הילד מרגיש שההורה הוא החבר הכי טוב שלו, הוא עלול לחשוב שלהורה אסור לומר לו מה לעשות, הרי הוא "רק" חבר?!
וכך אנו נכנסים למעגל בו ההורה מנסה לא להיות "קשוח", כלומר לא להשית כללים ברורים בבית, וברגע שהילד עושה משהו שמוציא את ההורה מהכלים (כמו משחק באש), ההורה נזעק ומתפרץ בצעקות וכעס רב מאחר שהילד לא שומע בקולו.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/collection-of-fun-little-monsters_898100.htm'>Designed by Freepik</a>

תשמעו לי, זה לא עובד.
אנחנו צריכים להיות ההורים של הילדים שלנו. חברים טובים הם ירכשו בגן, בבית הספר ובשכונה. הורה לאו דווקא צריך להיות קשוח, אבל הוא כן צריך לקבוע כללי התנהגות בבית (ובחוץ), ולהתעקש עליהם. הנחישות שלנו, היא הסמכות.

מה שהצעתי לאבא החביב שישב מולי, זה להתחיל בקטנות; לטפל קודם כל בשעת ההשכבה (כלומר – להיות נחוש ועקבי, ערב-ערב), לאחר מכן בהגבלה על שעות הצפייה בטלוויזיה, ולהמשיך כך לקבוע, אט אט, כללים חדשים בבית.
ברגע שהילד יראה את הוריו קובעים כללים ועומדים בהם לאורך זמן – כאשר הוא ישחק באש, למשל, והם יגידו לו "לא", הוא כבר יבין שהם ממש מתכוונים לזה.
בלי כעס, בלי צעקות, ובוודאי שבלי אלימות.
להחזיר את הסמכות ההורית לבית, צעד אחר צעד, ולהמשיך לשמר את היחסים הטובים עם הילד. לא חברות, כן קרבה משמעותית.
זאת בדיוק הסיבה לכך שהילד מקשיב לגננת שלו: בגן יש כללים מאד ברורים, והגננת נחושה לקיים אותם, אחרת לא תוכל לנהל סדר יום עם 30 ילדים. הנחישות והעקביות של הגננת, הם אלה שמעניקים לילד את הביטחון ואת התחושה ש"היא יודעת מה היא עושה", ואת זה בדיוק אנחנו צריכים לייצר גם בבית.

בהצלחה 🙂

לא אחת, לא שתיים ולא שלוש אמהות שפגשתי במסגרת הדרכת ההורים, העלו את הסיטואציה הבאה:
הן אלה שמוציאות את הילדים ממסגרות ברוב הימים, הן אלה שנמצאות אתם אחה"צ, ולכן הן גם קובעות את הכללים בבית – אוכל, שיעורים, חוגים, חברים ועוד.
אי שם בשעות הערב מגיע בן הזוג שלהן ומנסה להיכנס לעניינים.
פתאום יש "עוד מישהו" בבית, שכן מרשה שוקולד רגע לפני ארוחת הערב, שכן מרשה עוד כמה דקות על המחשב, שמרגיש צורך להתערב במריבות בין האחים… "עוד מישהו" שמכניס מתח אחר לבית, שמעז להתערב באיזון העדין שהן הצליחו לבנות עם הילדים.
אמא אחת סיפרה שהיא מאד מקפידה לא להרים את הקול, אך כשבעלה נכנס בשעת ערב, הוא מסוגל לצעוק על הילדים, להתרגז, להתערב להם במריבות שלהם ולהשליט את הטון שלו בבית. היא "נטרפת" מהסיטואציה, מעירה לו שידבר אחרת, הוא מתרגז גם עליה והערב הולך ומדרדר.
אמא אחרת סיפרה שהיא מאד מקפידה על לו"ז ברור, כזה ש"אוסף" את כל בני הבית לארוחת ערב משותפת ב-19:00, אך כשהאבא נמצא, הוא נוזף בה – "נו, יאללה, מה אכפת לך, תני להם לשחק עוד קצת, אל תהיי כבדה!". היא מרגישה מושפלת, "לא מגניבה", נמנעת מלהתווכח אך צוברת כעסים ערב אחר ערב.
אמא נוספת דיברה על חיכוכים סביב ארוחת הערב – בעוד היא מנסה להקפיד על תזונה בריאה, בן הזוג שלה מעתיר על הילדים מתוקים ופחמימות, כי הוא מאמין בפינוק. היא מרגישה שהוא מתייג אותה כ"אמא רעה" ומחזירה מלחמה שערה.

כך, במשפחה אחת אחרי השנייה, נוצרים ערבים מלאי חיכוכים וויכוחים, בהם כל אחד מבני הזוג עומד על זכותו לפעול כראות עיניו.

אחת אחרי השנייה הן סיפרו כמה קל להן כשבן הזוג שלהן בחו"ל, במילואים או עובד עד מאוחר… "ככה אני לבד, יודעת בדיוק מה אני עושה ומה הולך לקרות. אמנם פיזית זה יותר קשה – מקלחות, השכבות, סידור הבית, אבל נפשית זה הרבה יותר קל."

ובכן, אנחנו בהחלט מדברים כאן על שליטה. על איך אני רוצה שהחיים בבית יתנהלו. שזה ממש מצוין, אגב, כי זה מתווה לי דפוסי חינוך מסודרים וגורם לי לפעול בעקביות.
אבל אז נכנס ה"עוד מישהו" הזה – מישהו שאני בחרתי להקים אתו בית ולהביא אתו ילדים לעולם, ואם נודה על האמת – גם לו יש זכויות בבית הזה…

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/card-deck-with-king-and-queen_801819.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? איך מורידים את רמת המתח הזאת?
קודם כל, נפריד בין 2 דברים עיקריים:
1. עקרונות חינוכיים – כתבתי כאן בעבר על הרמזור, שהוא דרך מצוינת ליישב בין שני ההורים את הערכים עליהם הם מסכימים להקפיד בבית.
2. סיטואציות יומיומיות פשוטות – כאלה שהן לא רבות חשיבות, וכל הורה יכול לנהוג בהן על פי דרכו.

אחרי שהסכמנו על העקרונות החינוכיים החשובים ביותר, יגיע בן הזוג בערב וידע להמשיך את אותו הקו – אם זה אוכל, "זמן מחשב", ארוחת ערב משותפת או כל דבר אחר.
לעומת זאת, כאשר הוא "נכנס" לסיטואציות היומיומיות הפשוטות – אתן לו להתנהל על פי דרכו.
אם הוא מדבר אל הילדים לא כמו שאני הייתי מדברת – אני לא אעיר לו.
אם הוא חוזר קצת עצבני ומרים עליהם את הקול – אני לא אעיר לו.
אם הוא מרשה לילד לא להתקלח – אני לא אעיר לו. גם אם הוא מכריח את הילד להתקלח בכוח – גם אז אני לא אעיר לו.
אחר כך, אחרי שהילדים ילכו לישון ונשב נינוחים בסלון (כי עברנו ערב בלי מתחים ובלי ויכוחים) – אז אוכל להביע את דעתי, בדרך מכבדת.

והנה מגיעה "התרופה" האמתית למחלת השליטה:
אם אני לא יכולה להיות בבית ולראות את בן הזוג מדבר / פועל בצורה שונה ממני – אדאג להרחיק את עצמי מהסיטואציה: טיול עם הכלב, הליכה בשכונה, שיחת טלפון עם חברה במרפסת, ספר טוב במיטה ואפילו 5 דקות בשרותים… כל מה שיאפשר לי להתרחק כדי להתאפק מלהעיר לו און ליין.

אין כאן מחקר אמפירי ואפילו לא מדגם תקני, אך אני מאמינה ש"יצר ההישרדות" מחייב את רובנו לתכנן ולארגן את אחר הצהריים עם הילדים בצורה בה יהיה לנו קל לשלוט.
עם זאת, עלינו לזכור שגם אביהם של הילדים רוצה לקחת חלק ולהביע את עצמו במסגרת המשפחתית, ולכן – במקומות שלא מדובר בפגיעה בילדים או בעקרונות החינוכיים החשובים, כדאי שניקח צעד אחד אחורה ופשוט ניתן לו להתמודד (וגם נסמוך על הילדים שידעו להתמודד עם אביהם).

בהצלחה!

מטבע הדברים, הורים שמגיעים להדרכת הורים או לקבוצת הורים, נמצאים בשלב מתקדם מבחינת המודעות להורות שלהם והידיעה כי עליהם ללמוד כיצד לשפר את המיומנויות ההוריות שלהם.
לאחרונה, אני פוגשת יותר ויותר הורים ובעיקר אמהות שעושים ועושות מאמץ עילאי להיות אמהות מדהימות ואבות מדהימים וליישם כל מה שקראו, למדו ושמעו בנוגע להורות טובה:
הם אומרים תמיד את הדבר הנכון, "משיימים" לילד רגשות, מסבירים לו מדוע הם פועלים כפי שהם פועלים, מסבירים לילדים מדוע הם אינם מתערבים להם במריבות, משתפים מקרים שקרו להם כי צריך לשתף, מתייעצים כי צריך להתייעץ, עומדים מן הצד כשהילד נכשל או טועה כדי שימצא לבד את הפתרון הנכון, מספרים סיפור לפני השינה כי זה מעודד קריאה, מקדישים זמן איכות לכל ילד בכל יום כי כך נכון לעשות וכן הלאה…

באחת הצפיות שערכתי אצל אחת המשפחות, ראיתי אמא אחת כזאת, מרשימה ומקסימה, אשר ממש "עבדה" בלהיות אמא טובה – דיברה, הסבירה, שמעה טיעונים, חילקה תפקידים, חיבקה, שיתפה, התייעצה, בישלה ארוחת ערב בריאה ומזינה, התחשבה בכל ילד ו… היתה מותשת בסופו של היום. גם אני יצאתי מותשת, אם לומר את האמת.

(תמונה: freepik)

אנחנו קוראים, לומדים ומפנימים כל כך הרבה חומר על "הורות טובה", עד שאי-שם בדרך אנחנו שוכחים לעצור ולעשות סלקציה – מה מתאים לי? מה מתאים לילדים שלי? עד איפה אני מתאמץ? איפה אני שומר את האותנטיות שלי ונותן לעצמי להגיב באופן ספונטני?
מעבר למותשות שמגיעה עקב ה"עבודה" ההורית הקשה, אנחנו חייבים לעצור לרגע ולחשוב גם על הילד – מה הוא רואה? איך הוא חווה את זה?
הילדים שלנו לא נמצאים איתנו בעבודה, לא מבינים את ענייני האגו שלנו, לא רואים את המאבקים הכלכליים, החברתיים והמקצועיים שלנו. הם כן רואים אותנו בבית, ומבחינתם זה ה-100% שלנו. במקרים של "סופר אמא" או "סופר אבא",
הילד רואה מולו דמות מושלמת – חזקה, אסרטיבית, סמכותית, משיגה מה שהיא רוצה, נותנת לכל אחד את מה שהוא צריך מתי שהוא צריך, מופיעה מאמצע שום מקום כדי לסייע, רואה את התמונה כולה ולא נותנת לשום דבר ליפול בין הכיסאות.
הבעיה היא,
שילד שחווה כך את ההורה שלו, רואה מודל בלתי אפשרי לחיקוי.
בנוסף, ילד שלא חווה תגובות אותנטיות מההורה שלו, לא לומד להביע את עצמו בצורה אותנטית.

אני לא אומרת שעכשיו עליכם לקחת את כל עצות ההורות המיטבית ולזרוק אותן לפח… העניין הוא רק במינון, לקחת באופן מודע את מה שמתאים לכם, ולהבין שלפעמים מותר, גם לכם וגם לילד, לחוות משהו אחר.
אם עבר עלי יום רע בעבודה ובא לי אחה"צ שלהם להתכרבל מול הטלוויזיה (למרות שזה לא "חינוכי"), אם חזרתי עצבני מיום שהלך לא כמו שתכננתי ואין לי סבלנות להקריא סיפור (למרות ש"צריך"), אם הבטחתי לילד להרכיב אתו לגו אבל אני כבר ממש עייף (למרות שהבטחתי לו) – חשוב שהילד יחווה גם את זה, את העובדה שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואת העובדה שלמי שעומד מולו יש גם רגשות, רצונות, מיגרנות, עייפות או סף עצבים נמוך בימים מסוימים.

שוב, העניין הוא במינון וב"טון" השולט בבית. אם החוויה הכללית של היחסים שלנו עם הילדים היא טובה, מכילה ומושקעת, הרי שלפעמים מותר לנו גם להוריד את הגלימה ולנוח לרגע…

בהצלחה!