שעון החורף מביא איתו פריחה של מקרים חדשים בקליניקה 🙂

בשבוע האחרון קיבלתי שלושה זוגות הורים חדשים, מודאגים, שטענו שהילדים לא מקשיבים להם, לא יודעים לקבל סמכות, אין להם גבולות וכן הלאה.
כהרגלי, יצאתי לצפייה בבתי המשפחות, ולמרות שכל אחת מהן שונה בתכלית – יכולתי לזהות נקודה אחת משותפת:
בגלל שעון החורף, ההתכנסות הביתה מתבצעת מוקדם יותר.
אם בימי הקיץ אפשר לשחק בחוץ, בגינה, בגן השעשועים או אצל חברים עד שעת ארוחת הערב והמקלחות, הרי שעכשיו, כבר מ-17:00 כל הילדים נמצאים בבית, ו"אין לאן לברוח".
למרות זאת, הילדים עדיין במצב ערות מלא, רוצים לשחק, להשתולל ולפרוק את האנרגיות שצברו בגן או בבית הספר.
אז הם משחקים.
הם משחקים משחקי דמיון שכוללים ריצות ואיומים מדומיינים בחרבות, משחקים תופסת בבית, מסיעים כלי רכב מפלסטיק במסדרון, מתגוששים ביניהם ו… עושים הרבה רעש.

בכל אחד מהבתים בו הייתי, ראיתי את ההורים מנסים "להשליט סדר" – "לא לשחק בחרבות בתוך הבית!", "אל תבעט בו!", "תביאו פאזל!", או פשוט – מדליקים את הטלוויזיה כדי להשקיט את האווירה ולהשתיק את הילדים.

אז נכון, אפשר להשליט סדר ולייצר שקט בבית, אבל זה בדרך כלל יבוא רק אחרי שנתעצבן, נצעק ואולי נעניש את הילדים. לא חבל?

הלא הם לא עשו משהו לא בסדר… הם רגילים להוציא אנרגיה בשעות האלה, לשחק עם חברים, לרוץ, לקפוץ, לקרוא קריאות קרב…

מה שאני מציעה לכם, ההורים, זה לשנות את נקודת המבט שלכם.

להחליט עם עצמכם שעד שעה מסוימת, אתם מסוגלים לספוג את ה"רעש" הזה ולתת לילדים לשחק כאוות נפשם. ואם קשה לכם עם הרעש, קנו לכם זוג אטמי אוזניים.
כי מה שקורה כרגע, זאת הידרדרות חלקלקה של מערכת היחסים שלכם עם הילדים ("אל תרוץ!", "מספיק לקפוץ!", "כמה פעמים אמרתי לך שאני לא מרשה להסיע את המשאית בבית?", "מספיק כבר!", "שב רגע!", "תפסיקי לצעוק!"); אתם מרגישים שהם לא מכבדים את הסמכות שלכם, אבל מה שקורה זה שבעצם אתם לא מכבדים את הצרכים שלהם,
וכל זה קורה רק מאחר שתנאי הסביבה השתנו, וזה לא מגיע לא להם ולא לכם.

הכינו לעצמכם כוס קפה, שבו עם האטמים באוזניים ונסו לא להתרגש. הודיעו לילדים שהם יכולים לשחק עד השעה עליה תחליטו, ועד אז – נסו להימנע מלהעיר הערות או לשלוט בסדר שהופר.
כך תגיעו לשעות הערב ברוגע יחסי, אחרי שלא רבתם, לא צעקתם ולא התעצבנתם אחר הצהריים, ואחרי שהילדים שיחקו והוציאו את מנת האנרגיה הדרושה שלהם.

בהצלחה 🙂

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים

הרבה זמן אני מסתובבת עם הפוסט הזה בבטן… בחצי השנה האחרונה ראיתי ב-3 משפחות את המצב עליו אני הולכת לספר. וזה היה עצוב.
"המצב" הוא ילד אחד או ילדה אחת במשפחה שהוא או היא פחות אהובים.
אלה ילדים, שכמעט כל דבר שהם עושים, מקפיץ את ההורים. אלה ילדים, שטון הדיבור של הוריהם משתנה ומרצין ברגע שהם פונים אליהם. שהבעות הפנים פחות שמחות ורכות כאשר הם מדברים אתם.

לכאורה, הילדים הפחות אהובים לא מרגישים בכך, כי המילים בהן משתמשים ההורים הן אותן מילים בהן הם משתמשים בתקשורת מול האחים האחרים, אבל המימיקה, הבעות הפנים, וטון הדיבור שמשתנים (גם אם אנחנו לא שמים לב או מתאמצים לא לעשות את זה) – עוברים היישר אל לבם של הילדים, ומתיישבים שם, לעתים לנצח.

עכשיו, בואו… ילד זה לא כוסברה, כן?

אי אפשר לא לאהוב את הילד שלנו, לומר עליו "זה לא לטעמי".
למרות שבאמת, לפעמים, מה שהילד עושה, איך שהוא נראה, הדברים שמעניינים אותו – הכל יכול להיות לא לטעמנו, אבל (וזה אבל גדול!) אנחנו לא יכולים להיות שם. מתוקף תפקידנו כהורים, זה מצב שעלינו לדאוג לצאת ממנו, ומהר.

המצבים האלה מגיעים, לרוב, כאשר אנחנו מצפים משהו מהילד, והוא או היא לוקחים את החיים לכיוון אחר;
לי חשובים הלימודים – הילד שלי תלמיד גרוע.
אני ספורטאי בנשמה – הילדה שלי בטטת כורסה.
אני יצור חברתי, תמיד מוקפת בחברים – הילד שלי "יושב בית", מתבודד.
אני אדם שקט ומופנם – הילדה שלי מוחצנת.
אני אדם ערכי, אידיאליסט – הילד שלי חושב רק על עצמו ועל המחשב שלו.
וכן הלאה.

ברגע שזה קורה, ואנחנו לא מצליחים "לשלוט" ולהביא את הילד/ה לכיוון שלנו (פשוט כי הוא אחר), אנחנו מתחילים להתאכזב. ברגע שאנחנו מאוכזבים, הבעות הפנים שלנו משתנות, טון הדיבור שלנו משתנה, וכל היחס שלנו לילד/ה משתנה.

כשזה קורה,
כשאנחנו פחות סבלניים, חומלים ונהנים מהילד הזה, הספציפי, הוא יודע את זה.
בתוך תוכו, הוא מרגיש שהוא מאכזב את הוריו פעם אחר פעם.
אתם יודעים כמה קשה לילד בן 7, לילדה בת 11 ואפילו לילד בן 20 להסתובב בעולם עם תחושה שהם אכזבה להוריהם? יכולים לדמיין איזה משא כבד זה?

אז מה עושים?

אז באמת מה עושים? הרי זה מצב לא פשוט, לא לילד ולא להורה… אף הורה לא רוצה לסלוד מהילד שלו, הוא פשוט מגיע לשם, בטעות.
מה שצריך לעשות, זה ללמד את עצמנו להרגיש אחרת, על ידי זה שנלמד להכיר את הילד שלנו מכל הצדדים, ולא רק מההיבטים החשובים לנו. אפשר ממש להעלות על דף את רשימת התכונות הטובות שיש לילד שלנו – נדיב, סקרן, מנומס, מכבד, חבר טוב, אחראי, אח טוב, נקי ומסודר, יצירתי, חכם, ספורטיבי, יודע לחלוק, שאפתן ועוד – ולהתחיל להרגיש אותה. להפסיק להרגיש את הצדדים בילד אליהם אנחנו פחות מתחברים, ולהתחיל להרגיש את כל הצדדים הנהדרים אשר לא התייחסנו אליהם עד כה.

ומשם זה יבוא. מהרגש.

ילדים יודעים טוב מאוד כשאנחנו מזייפים. אם אנחנו אומרים "איך היה לך היום, מתוקה?" כשבפנים אנחנו ממש מפחדים מהתשובה, ובכלל לא חושבים שהיא מתוקה – היא יודעת את זה. אם אנחנו אומרים "לילה טוב, מתוק!" ומתכופפים לנשק אותו נשיקת לילה טוב, למרות שכל מה שבא לנו זה לסגור את האור ולא לראות אותו עד הבוקר – הוא יודע את זה.

רק כשנרגיש אחרת כלפי הילדים האלה, השונים מאיתנו, רק אז הבעות הפנים שלנו ישתנו מעצמן, כמו גם טון הדיבור שלנו. ורק אז, הילדים האלה שלנו, שפחות התחברנו אליהם באופן טבעי, יפסיקו להרגיש שהם מאכזבים אותנו 24/7 ויתחילו להרגיש אהובים, שייכים ו… רגילים.

בוודאי נתקלתם במצב בו הילד או הילדה שלכם מתרגזים. הוא יכול לחזור עצבני מהגן או מבית הספר, היא יכולה להתרגז כי ביקשה משהו ולא קיבלה, הוא יכול להתרגז כי ביקשתם ממנו משהו שהוא לא רוצה לעשות… דוגמאות לא חסרות, נכון?
ומה קורה כשהילד שלכם מתרגז, צועק, בוכה ויוצא במופע האימים?
מה מתעורר אצלכם?
מתעורר אצלכם הצורך לפייס אותו, להרגיע אותו, להפסיק את המופע הזה.

יש בנו, ההורים, משהו מותנה שרוצה לספק עבור הילדים שלנו אושר, תחושת מרוצות ושמחה. הלא זה ברור, כל הורה היה נוהג כך.

אני רוצה להציע לכם כאן עוד נקודת השקפה.

לדינמיקה היומיומית שלנו, לרוגז ולכעס של הילדים ולתגובה המיידית שלנו נקרא "הכאן והעכשיו".
מה שאני רוצה להציע לכם, זה לפתוח את המגירה הסודית שיש לכם בראש,
המגירה של האופק של הילד/ה, של העתיד.

כל אחד מאיתנו רוצה שהילדים שלו יגדלו להיות גברים ונשים בעלי בטחון עצמי, כאלה שיודעים להתגבר בעצמם על משברים, לבטא את עצמם ולבטוח בעצמם ובמסוגלות שלהם, נכון?

מה שקורה כשאנחנו ממהרים לפייס את הילדים שלנו כשהם מתרגזים, לוקח אותם בדיוק בכיוון ההפוך.

ניקח לדוגמה את ר' ו-ב', זוג הורים שנמצאים אצלי בהדרכה. יש להם ילד בן שבע שמאוד אוהב לראות טלוויזיה. מה זה אוהב? לא יכול בלי זה. אז הוא נשאר לראות טלוויזיה עד השעות המאוחרות של הלילה, כי הם יודעים שאם ידרשו ממנו לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון, הוא יפצח במופע האימים.
ניקח גם את ע', הילדה המתוקה, שמבקשת להתקשר לאמא שלה מבית הספר פעם ביומיים-שלושה בתואנות שונות ומשונות. פעם כואבת לה הבטן, פעם כואב לה הראש, פעם היא נעלבת מאוד מחברה שלה ולא יכולה להיות איתה באותה הכיתה וכן הלאה.
ומה אמא שלה עושה? עוזבת את עבודתה ומגיעה לאסוף את ע' הקטנה.
בדיוק כך זה עובד אצל ג', שבכל יום מגיע הביתה עם רעיון מופלא ליצירה, מתחנן לאמו שיצאו לקנות חומרי יצירה ו"מושיב" אותה במשך כל אחר הצהריים לעזור לו ביצירה המפוארת. כל יום. אמא שלו יודעת שיצירה עדיפה על מסכים, ולמרות שהיא לא נהנית מהעבודה הסיזיפית, היא יושבת איתו, כל יום, לעשות יצירות מופלאות אשר לא תמיד מסתיימות לשביעות רצונו של ג' ומוצאות את עצמן בפח הזבל.

בכל אחת מהדוגמאות האלה, ובכל אחת מהדוגמאות שאתם יכולים לחשוב עליהן (ויש כאלה למכביר, תודו), אנחנו, ההורים, פועלים בניגוד לרצוננו רק על מנת לספק בדיוק את מה שהילדים שלנו רוצים.
ובכל פעם שאנחנו עושים את זה, אנחנו מונעים מהילד או הילדה שלנו לגדול ולרכוש את כל מה שרצינו שיהיה לו או לה – בטחון עצמי, ביטוי אישי, מסוגלות וכן הלאה.

כל התכונות היפות הללו שאנחנו מאחלים לילדים שלנו, נרכשות בעיקר במצבי משבר.

כשילד לא מקבל את מה שהוא רוצה כי זה לא מתאים להורה או לסביבה, מה הוא עושה? בהתחלה הוא מתרגז ובוכה, אבל לאחר מכן הוא מתרגל למצוא לעצמו חלופות שיספקו אותו, מתרגל להרגיע את עצמו, מתרגל למצוא בתוכו את הכוחות להתגבר. זאת הדרך בה הוא רוכש את כל מה שאנחנו רוצים שיהיה לו בבגרותו.

התמונה באדיבות: Designed by Freepik

אז מהי המגירה הסודית?

חשבו על כך שברוב שעות היום, המגירה הפתוחה בראשכם היא המגירה של ה"כאן ועכשיו" – הסעות, חוגים, קניות, כביסות, להרים טלפון למורה, לעזור להכין שיעורים ועוד.
מעל למגירה הזאת, חשוב שתשאירו עוד מגירה אחת פתוחה. אפילו חצי פתוחה, כזאת שרק אפשר להציץ בה. במגירה הסודית הזאת נמצא האופק, סל התכונות שאנחנו רוצים שיהיו לילדים שלנו בבגרותם.
וכך,
כאשר הילד מתרגז או מתוסכל ממשהו, אנחנו מציצים במגירה הסודית ואומרים לעצמנו שזה ממש בסדר שהוא מתוסכל עכשיו, כי התסכול הזה יביא אותו להתגבר וההתגברות תביא איתה למידה חשובה לעתיד.
המגירה הסודית הזאת מייצרת לנו את הסבלנות. אחרי שאנחנו מציצים במגירה ונזכרים, יש לנו את הסבלנות לבוא אל הילד שלנו ולחבק אותו, להבין אותו, אבל לא להציע לו פתרון מיידי, לא לפייס אותו על ידי כך שנמנע את התסכול שלו.

אחת המשתתפות בקבוצת הורים שאני מנחה, אמרה אתמול בקבוצה: "לי יש את המגירה הזאת, היא תמיד פתוחה. הבעיה היא שלפעמים אני טורקת אותה על האצבע הקטנה."
לכל אחד מאיתנו יש מגירה כזאת, רק שאנחנו בדרך כלל משאירים אותה סגורה, כי זה לא קל לחשוב על העתיד של הילד בזמן שהוא צורח  או על העתיד של הילדה שלנו בזמן שהיא מוציאה אותנו מדעתנו.
אני מציעה לכם לפתוח אותה ולשמור אותה פתוחה. לתת לעתיד של הילדים שלכם ללוות אתכם כבר מעכשיו, כי עכשיו זאת התשתית. עכשיו זה המאני-טיים. לא תמיד זה מצליח, נכון, אבל גם אם רק בחלק מהמקרים נוכל ללמד את הילדים שלנו להתגבר, הם יפתחו את תחושות המסוגלות האלה.

וקבלו גם בונוס –

כשאנחנו אומרים "לא" לילדים ומציבים את הגבול שלנו וגם עומדים בו, אחרי שהילדים יתגברו על המשבר, הגבול הופך להיות ברור ומובן, ואין צורך להילחם עליו בכל פעם מחדש.

אל תשכחו להשאיר את המגירה פתוחה, ובהצלחה 🙂

עפרה שפר ברוש

אחד מהדברים הכי מעצבנים ומתישים בהורות שלנו, הוא הכעס שמתעקש להתפרץ בדיוק בזמנים הכי לחוצים… הילד לא מתארגן מספיק מהר בבוקר? כעס! הילדה לא משתפת במשחק את החברה שהגיעה במיוחד? כעס! הילדים משתוללים במיטות במקום ללכת כבר לישון? כעס! הילד לא מכין שיעורי בית? כעס!

מתי הכעס שלנו מתפרץ?
אנחנו כועסים כשאנחנו חסרי אונים, כשניסינו את כל מה שאנחנו יודעים כדי לפתור את המצב ולא הצלחנו. הסברנו, איימנו, הענשנו, ועדיין – הילד ממשיך בשלו. אז עולים מאיתנו הקולות הגבוהים ואנחנו גוררים את עצמנו ואת הילד למריבה כועסת וקולנית, שמחרבת לנו את היום, ומחרבת את האווירה המשפחתית כולה.
התוצאה ארוכת הטווח של הכעס, היא מערכת היחסים שלנו עם הילד, שהולכת ונהיית עכורה, ככל שאפיזודות הכעס מצטברות. איך אפשר ללכת לומר לילד לילה טוב בחיוך וליטוף, כשלפני עשר דקות צרחתי עליו שייכנס כבר למקלחת אחרת אני לא יודעת מה אני אעשה לו??

(התמונה באדיבות <a href="https://www.freevector.com/bunny-cartoon-character">FreeVector.com</a>)

איך נוכל לא לכעוס?
הפתרון לכעס, הוא לא להישאר חסרי אונים. לדעת שיש לנו פתרון-קצה לסיטואציה.
בדיוק כמו אצל הילדים – כך גם אצלנו; כשאנחנו מוכנים מראש לטווח האפשרויות, אנחנו נשארים רגועים יותר.
פתרון הקצה הזה יכול להיות תובנה או דבר מעשי, אך בכל מקרה הוא תוצאה טבעית או יזומה אליה אנחנו מוכנים מראש.

איך עושים את זה?
חושבים על המצבים היומיומיים בהם אנחנו מתפרצים, ומנסים למצוא להם פתרונות.
על מנת לסייע לכם, אביא כאן מספר דוגמאות מהקליניקה:
1.
הילד מושך את הזמן ולא נכנס למקלחת למרות שאנחנו אומרים לו "נו כבר", "יאללה", "הגיע הזמן", "בוא עכשיו"?
הפתרון: להראות לו על השעון עד איזו שעה אנחנו מצפים ממנו להתקלח / פנויים לעזור לו להתקלח. אם תעבור השעה – הוא ילך לישון בלי מקלחת. (כן, כן. תרגיעו כבר את עניין המקלחת… גם אם הילד ינצל את המצב, כעבור 3-4 ימים הוא כבר ייכנס למקלחת בעצמו!)
2.
הילד מושך את זמן ההתארגנות בבוקר ומביא אתכם "אל הקצה" כשאתם כבר מאחרים לעבודה בגללו?
הפתרון: להודיע שאתם יוצאים מן הבית בדיוק בשעה היעודה ולהראות לו שקית צבעונית ויפה אליה ייכנס כל מה שהוא לא הספיק לעשות (מבגדים, דרך מברשת שיניים ועד ארוחת בוקר).
3.
הילד ממשיך לשחק במחשב למרות שאתם מבקשים ממנו לכבות אותו שוב ושוב?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם מנתקים את הכבל מהחשמל / סוגרים את הראוטר (ולעשות זאת, אם צריך).
4.
כל שעות אחר הצהריים אתם מכרכים סביב הילד שיבוא להכין שיעורים, עד שהזמן נגמר ואתם צועקים עליו?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם פנויים לעזור לו עם השיעורים. אם הוא לא מגיע בשעה היעודה, להבין שזאת בעיה שלו. או שיפתור אותה בעצמו, או שיגיע לבית הספר ללא שיעורים ויתמודד מול המורה.
5.
הילד מזמין חבר ומסרב לשתף אותו במשחקים שלו?
הפתרון: לקחת את הילד הצידה ולומר לו שזה ממש בסדר אם לא בא לו לשתף, אבל החבר ילך עכשיו הביתה (וכן, אפשר להסביר להורים של החבר שהדברים לא עלו יפה ושתנסו שוב בפעם אחרת!)
6.
הילד מסרב לאכול את כל מה שהכנתם לארוחת ערב ודורש מכם לקום ולהכין משהו אחר?
הפתרון: לא להתרגש. לומר שזה מה שיש ולדעת שהילד יכול לבחור אם לאכול או ללכת לישון רעב.
7.
הילד מתחצף, מקלל אתכם או אפילו מכה אתכם?
הפתרון: לא ללבות אם הכעס, אלא לקחת את המפתחות ולצאת מן הבית. אם הילד ממש קטן, להישאר מחוץ לדלת למשך דקה. אם הילד גדול יותר, אפשר להאריך את הזמן. זה יתן לכם הזדמנות לנשום עמוק ולאסוף כוחות, וגם יבהיר לילד שכשהוא מדבר כך – אתם לא שם.

הדוגמאות עוד רבות ומגוונות, אבל אני מניחה שהבנתם את הכוונה.
חשבו על המקומות האלה, המעצבנים, במהלך היום שלכם, ויצרו לעצמכם פתרון-קצה משלכם, כזה שתוכלו לומר לעצמכם "לא נורא, מקסימום…" ולתאר לעצמכם מה יכול לקרות במקרה הכי גרוע.

הכעס מזהם לנו את המערכת, ויתרה מכך – מאחר שאנחנו המודל של הילדים, הם לומדים מאיתנו את דרכי התגובה. אם נתפרץ בכעס, הם ילמדו להתפרץ גם. אם נייצר פתרון ונאמר אותו בשלווה, הם ילמדו לעשות גם את זה.

בהצלחה 🙂

אחת המתנות הנפלאות שאפשר לקבל בהדרכת הורים, היא צפייה בבית המשפחה. להפתעתי ולשמחתי, עוד לא הייתה לי משפחה שסירבה להכניס אותי לביתה, והערך של צפייה בדינמיקה המשפחתית, בזמן אמת, הוא עצום!
ובכן… לאחר צפייה בעשרות משפחות בביתן, מצאתי מכנה אחד משותף (וסליחה מראש על החלוקה המגדרית, אבל טרם יצא לי לצפות בבית בו החלוקה והמגדר שונים):
האימא רואה את ילדיה בזווית קהה (רחבה) – כלומר, רואה את הילד הקטן שרוצה עכשיו לשחק אתה, ומאחוריו את ערימות הכביסה שיש לקפל, את ארוחת הערב שיש להכין, את הריבים על המקלחת שבוא יבואו וכו'.
הילד לא עומד אף פעם "נטו" מול עיניה של האם.
לעומת זאת, האבא רואה את ילדיו בזווית חדה (צרה) – הוא רואה ילד קטן שרוצה לשחק אתו. אולי הוא יסכים, אולי לא, אבל זה כל מה שיש.

רוצה לומר, שאנחנו, האימהות, חיות בתחושת "תקתוקיישן" תמידית, נעות בטבלת אקסל של מטלות, מבצעות מטלה ומסתכלות כבר על הבאות ברשימה. גם אם אנחנו אכן משחקות עם הילד הקטן שרק רוצה לשחק, אנחנו עושות זאת עם עין אחת פוזלת אל שאר המטלות.
וכך יוצא, בעצם, שהמשחק עם הילד אף הוא הופך למטלה, אחת מני רבות.

אבות, לעומת זאת, נמצאים ב"כאן ובעכשיו", בין אם הם אחראים על המטלות הנוספות ובין אם לא. הם אינם חיים בתחושת ה"תקתוקיישן", אלא יותר ברגע עצמו – האם מתחשק לי לשחק עכשיו עם הילד שלי? האם אני פנוי עכשיו לשחק עם הילד שלי?

אין כאן טוב ורע, כמובן, אבל יש כאן בעייתיות שגולשת לקשר הזוגי. אימהות רבות רואות בבני זוגן "עוד ילד שצריך לטפל בו", לא סומכות עליהם שיצליחו בביצוע מטלות הבית, מתוסכלות מכך שכל האחריות נמצאת בידיים שלהן וכל הנ"ל – פוגע בשלווה שלהן, באופן שבו הן מעבירות את זמנן עם הילדים ובאופן שבו הן מצליחות ליהנות מהשהות עם הילדים.
אבות רבים מתלוננים שברגע שהם מגיעים מהעבודה, האישה שלהם דורשת מהם להיכנס למעגל המשימות (מה שנקרא "מקלחות והשכבות"), מכניסה אותם מיד ל"קרב" ולא נותנת להם זמן ליהנות מהילדים.

אז מה עושים?
לא תמיד צריך לעשות משהו; לפעמים מספיק להבין את נקודת המבט של הצד השני, כדי שמשהו יתרכך בגישה שלנו באופן אוטומטי.
מי שכן רוצה, מוזמנת לנסות להחליט, באופן מודע לחלוטין, שעם החזרה מהגן / בי"ס, היא שותה קפה ונחה על הספה. הילד ירצה לשחק? סבבה! הילדה תרצה לשבת גם על הספה ולראות ביחד טלוויזיה? סבבה!
רק להיות ברגע. לצאת  מטבלת המשימות האינסופית, כדי להיות, בלב, עם הילדים.

נינוחות ורוגע הם מפתחות לאווירה נעימה בבית, ולפעמים מוטב שתהיה ארוחת ערב פחות מושקעת, שעת השכבה מעט יותר מאוחרת או סלון מבולגן, מאשר בית מתוקתק, אך בני משפחה מתוסכלים…

בהצלחה!

בשבוע שעבר יצא לי לעשות צפייה בשני בתים, יום אחר יום, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הידועות גם כ"שעות המריבה עם הילדים על שיעורי הבית" 🙂
בשני הבתים ראיתי תופעה דומה, ואני מניחה שלא רק בהם ניתן לראות את התופעה הבאה:
הורה אומר לילד "לך להכין שיעורי בית".
הילד מתמזמז עם הזמן, משחק, מציק לאחיו.
ההורה מתעצבן ומרים את הקול – "אמרתי לך להכין עכשיו שיעורי בית! לך תוציא את הדברים מהילקוט ושב ליד השולחן!"
הילד ממזמז עוד קצת את הזמן, עד שמתיישב, ואיך שהוא פותח את הספר, הוא קורא "אימא/אבא! אני צריך עזרה!"
ההורה עסוק בדבר מה וצועק לו בחזרה "תתחיל, אני תכף בא/ה!"
והילד לא מתחיל. הוא קם מהשולחן, מציק לאחיו הקטנים, מבקש משהו לאכול או בקיצור – עושה הכל כדי לא להכין את השיעורים. ההורה מתרגז, צועק וכך נוצרת שעה שלמה או יותר בה עולים הטונים, וכשכבר מתיישבים הילד וההורה אל השולחן להכין את השיעורים – שניהם מרוגזים ולא פנויים באמת ללמידה ולעזרה.

אז מה עושים?
מתכננים את הזמן מראש ומודיעים לילד מה הולך לקרות, למשל – "אני פנוי/ה לעזור לך מ-17:30 עד 18:00. אם את/ה צריך/ה את העזרה שלי, תהיה מוכן עם כל החומרים ליד השולחן בשעה הזאת."
ומה קורה אם הילד לא מגיע, או לא מוכן עם כל מה שהוא צריך?
כלום.
אפשר להזכיר לו שוב כעבור עשר דקות שיש לנו עוד עשרים דקות פנויות לעזור לו אם הוא רוצה, אבל אם הוא לא "מתייצב" אז פשוט משחררים.
ומה קורה אם הילד נזכר ב-20:00 שיש לו שיעורים?
כלום. לא צועקים ולא מתרגזים, אלא מסבירים בנחת שהזמן שלנו לעזור לו עבר כבר, ועכשיו הוא יכול לבחור אם לעשות את השיעורים לבד, או לא. אנחנו סומכים עליו. ובכל מקרה, מחר נודיע לו בדיוק מתי אנחנו פנויים, והוא יכול לנסות שוב להיעזר בנו.

<a href='https://www.freepik.com/free-vector/mathematics-student-concept_1538760.htm'>Designed by Freepik</a>

מה המטרה?
1. לנטרל את הכעס מהיחסים שלנו סביב שיעורי הבית. ברגע שאנחנו מודיעים מראש מה הולך לקרות, אין שום צורך להרים את הקול, לגעור וכו'. יש רק מציאות. מצב קיים.
2. להרגיל את הילד לעובדה שיש זמן קצוב והגיוני לשיעורים ולקבלת עזרה, וכי אם הוא רוצה בעזרתנו – עליו להתרגל גם להתחשב בצרכים שלנו.
3. להעביר את האחריות על שיעורי הבית לידיו של הילד; במקום שאנחנו "נרדוף אחריו" כל אחר הצהריים ונגרום ליחסים שלנו להיות מתוחים במשך כל השעות שאנחנו ביחד, נותיר את שיעורי הבית בידיו ונלמד אותו לקחת אחריות אם נזכר בשיעורים בדקה ה-90.

כל אימוץ של הרגלים חדשים בבית לוקח קצת זמן, אך לאחר מספר ימים בהם תעמדו בכללים הללו, הילד ילמד אף הוא מתי ואיך מכינים שיעורים.
בהצלחה!

ע' ו-ר' החמודים, הגיעו אלי בעקבות פחדים של הבן הגדול שלהם בן ה-5.5. "הוא לא הולך לבד לשום מקום, אפילו לא לשירותים!", הם סיפרו, "הוא מתעורר באמצע הלילה ורוצה לבוא אלינו למיטה, מפחד לפעמים להגיב בחברה ובכלל… יש לו הרבה פחדים."

א' הקטן היה ילד קסום. בצפייה אצלם בבית ראיתי אותו משחק ומצייר, מרוכז במעשיו ולא חושש להגניב אלי מבט או שניים. עם זאת, משהו בדינמיקה בינו לבין האם היה הדוק, אפילו מהודק מדי.
בשיחות בינינו, סיפרה ע' על חששות רבים שיש לה לגבי בנה – חששות מהעלייה הקרובה לכיתה א', חששות מכך שהילד רוצה ללכת לבד מהאוטו לגן ועוד ועוד חששות.
בנוסף, הסתבר כי במשך ארבע שנות חייו הראשונות, ישן א' הקטן במיטת הוריו, וכיום, כאשר הוא כבר ישן במיטתו, הוא הולך לישון תוך משחק בטלפון הנייד, אחרת לא יירדם.
גם הטלוויזיה דלקה בבית המשפחה לאורך כל היום, מתוך אמונה שהקולות והצלילים מלווים את הילד ומעניקים לו ביטחון.

במהלך העבודה המשותפת, דיברנו על מה זה עושה לילד שלנו כשאנחנו מפחדים עליו;
מה מרגיש ילד אשר הוריו מבטאים בפניו את החשש מפני העלייה שלו לכיתה א'?
הוא מרגיש שכל חבריו, כנראה, מסוגלים – אבל הוא לא.
מה מרגיש ילד אשר הוריו לא משדרים לו שהם סומכים עליו שיירדם לבד?
הוא מרגיש שהוא לא יכול להירדם לבד.
מה מרגיש ילד שאמו לא סומכת עליו שילך לבד את 10 המטרים המפרידים בין האוטו לגן?
הוא מרגיש שיש משהו שהוא כנראה צריך לפחד ממנו, משהו שהוא לא יכול להתמודד אתו.

וכך, צעד אחר צעד, מחלחל הפחד שלנו, ההורים, אל תוך הביטחון העצמי ואל תחושת המסוגלות של הילדים שלנו.

בציורים של א' באמת ניכרו חששות רבים, עומס רגשי דפוסי פעולה חדים, ביקורתיים, כלפי עצמו:

לאחר 3 פגישות בלבד, החלה ע' המקסימה לשחרר את הילד מפחדיה שלה.
הטלוויזיה כובתה ראשונה, ו-א' בכלל לא ביקש להדליק אותה מחדש.
נושא כיתה א' לא דובר יותר בבית אלא במובן חיובי.
סדרי ההשכבה כללו ישיבה של אחד ההורים ליד מיטתו של א', במקום הטלפון הנייד.
בכל בוקר א' צעד לבדו מהאוטו לגן.
במקביל, ככל שהאם "פינתה מקום", כך נכנס האב יותר לחייו של א', מבלי לחשוש מתגובותיה של ע'.

פתאום שמו לב ההורים ש-א' הולך לפעמים לבד לשירותים או להביא צעצוע מחדר אחר, בלי לקרוא להם, ובתוך שלושה שבועות בלבד, חל שינוי של ממש בציור של א':

החששות והביקורתיות נעלמו, ומשהו חם ומחבק יותר נוצר.

בסופו שלדבר, גילינו ש-א' הוא ילד די אמיץ. הוא התרגל ללכת לישון ללא הטלפון, שמח לקראת כיתה א' אליה יעלה עם חבריו מהגן, גאה להיכנס לבדו בדלת הגן בכל בוקר… אך את האומץ הזה הצלחנו לגלות רק בזכות השחרור של האם וההבנה שהפחדים שאתם אנחנו באים מהבית לא תמיד תואמים ל"סרטים" שיש לילד שלנו בראש, ולעתים אף מעצבים פחדים חדשים עבור הילד, פחדים שאין לו צורך בהם כלל.

הילדים שלנו אלופים. זה בדוק. אם רק נשדר להם שהם יכולים ושאנחנו סומכים עליהם – הם יוכלו לעשות הכול.
הפחדים שלנו והאמונות המוקדמות שלנו הם אלה שחוסמים אותם מלהעז.

מכירים את הקטע הזה שאתם נמצאים מול מטפל בקליניקה ו… מתחילים להאשים אחד את השנייה (או להפך)?
השבוע זה קרה לי פעמיים. שני זוגות שונים שישבו מולי, התחילו להאשים זה את זו וזו את זה.

אצל הזוג הראשון זה היה ממש out of the blue. הם נראו כל כך מאוחדים בדרך החינוכית שלהם לאורך כל 4 המפגשים הקודמים!
אצל הזוג השני זה כבר קצת פחות הפתיע אותי, כי השוני ביניהם היה באמת מאוד גדול.
ותכל'ס?
ממש אין לי בעיה עם זה. להוציא את כל מה שרובץ לך על הלב בחדר הטיפולים זה מתכון בטוח לצאת ממנו נקי יותר, וכשאתה נקי – אתה חושב ופועל מתוך מקום נקי. בקיצור, מבורך.

אבל מה נראה לכם?
שהילד שלכם לא רואה את מה שאני רואה?
שהוא לא רואה שאבא מאשים את אימא בכל פעם שהיא עושה משהו שנראה לו מוגזם?
– מה את קושרת לו נעליים?? בגללך הוא עוד לא יודע לקשור!
– מה את נותנת לו כל יום פיתה עם שוקולד לבי"ס? בגללך הוא יהיה בררן ושמן!
– למה את לא נותנת לו ללכת לבד לגן המשחקים? בגללך הוא פחדן!

ומה נראה לכם? שהילד לא רואה את אימא מאשימה את אבא?
– בשביל מה קנית לו את זה?? בגללך הוא מפונק!
– למה אתה מראה לו את המשחקים האלימים האלה? בגללך הוא יהיה אלים!
– שוב פעם אתה לוקח אותו לאימא שלך? בגללך הוא לא לומד איך להיות גבר!

תודו שיש לכם עוד דוגמאות למכביר, מהחיים הפרטיים שלכם… כי ככה זה זוגיות, ברור. יש סיבה ותוצאה, ותמיד יש את מי להאשים – הרי הוא/היא עומד/ת כאן ממש ליד!

<a href='https://www.freepik.com/free-vector/a-set-of-vector-cartoon-illustrations-the-patient-is-talking-with-a-psychotherapist_1265775.htm'>Designed by Freepik</a>

העניין הוא שההאשמות האלה אולי נכונות (ילד שיאכל כל יום פיתה עם שוקולד עשוי להיות בררן ושמן, ילד שלא משחררים אותו ללכת לבד עשוי להיות פחדן, ילד שכל פעם קונים לו משהו עשוי להיות מפונק וכן הלאה…), אבל הן לא פרודוקטיביות. הן לא מקדמות אותנו לשום מקום, אלא משאירות אותנו במעגל של האשמות ושל כעס, ואם זה לא מספיק – המעגל הזה חשוף, מול עיניו ואוזניו של הילד, וזה מה שהוא לומד. ככה הוא לומד לפעול.

לעומת זאת, אנחנו בהחלט יכולים לקחת את "הדבר הזה", ולנסות לפעול על פיו.
אם אני שוחר בריאות ולא כ"כ מבסוט מהסנדביצ'ים שאשתי מכינה לילדים, אנסה אני להכין את הסנדביצ'ים לביה"ס פעמיים – שלוש בשבוע.
אם לא מוצאת חן בעיני העובדה שבעלי לוקח את הילדים לאימא שלו בכל פעם שהוא אתם, אנסה להציע להם אלטרנטיבה מגניבה יותר.
אם אשתי לא מסוגלת לשחרר את הילד לבד בגן המשחקים – אצא אני אתו לשם ואנהג לפי רצוני.
אם אשתי קושרת לילד את שרוכי הנעליים, אקדיש אחר צהריים שלם ללמד את הילד לקשור אותם בעצמו.
אם המשחקים של בעלי לא נראים לי הולמים את גיל הילד, אקח אותו למקום אחר בזמן בו בעלי משחק.
וכן הלאה.

הטחת האשמות בין בני זוג היא אולי טבעית, אבל היא מכניסה אווירה לא פשוטה לקשר הזוגי ולחיי המשפחה ולרוב – היא לא גורמת לדברים להיפסק. אם אנחנו באמת רוצים ללמד משהו, להעביר את מה שחשוב לנו להעביר, אנחנו יכולים רק לקחת אחריות על החלק שלנו בעניין, לייצר איזון בין מה שבן/ת הזוג  נותן לבין מה שאנחנו נותנים.
כך, גם הילד מרוויח – הוא לומד להכיר את שני ההורים במידה שווה, לומד להכיר חוויות שונות, דרכי התמודדות שונות וכדומה, וגם ההורים מרוויחים – במקום אווירה של כעס ואשמה, יש לנו אווירה פרודוקטיבית יותר, בה שני ההורים נושאים בנטל של מה שחשוב להם.

בהצלחה 🙂

לא מזמן הגיעו אלי זוג הורים חדשים ומותשים. האם תיארה לי את שעות אחר הצהריים שעוברות עליה עם שני ילדיה הקטנים, וזה נשמע כמו סיוט: "במשך כל אחר הצהריים, מהרגע שאנחנו חוזרים מהגן ועד שהם הולכים לישון – יש אצלנו רק בכי וצעקות. בת ה-3 לא מפסיקה לבכות ולהתלונן, ובן השנה וחצי מחקה אותה. אני כל הזמן כועסת עליה ושולחת אותה לחדר, אבל שום דבר לא עוזר."
היו שם כמה עניינים לטיפול במשפחה הקטנה והמקסימה הזאת, אבל דבר אחד תפש את תשומת לבי במיוחד; כשהגעתי אליהם לצפייה בבית, ראיתי שאין שום משחק בסלון, שום דבר ששייך לילדים הקטנים. הטלוויזיה הייתה פתוחה באופן קבוע על ערוץ "בייבי", אבל פרט לכך – לא היה דבר.
האימא העייפה תיארה לי איך היא קמה מוקדם בבוקר כדי לפזר אותם לגנים ולהספיק להתייצב בעבודה, ואיך אחר הצהריים היא חייבת להספיק מטלות רבות (כביסה, כלים, אוכל), תוך כדי שהם בוכים ו"מטריפים" אותה.
"יש להם חדר מלא במשחקים, אבל הם כל הזמן מסתובבים סביבי ובוכים. מה הסיפור שלהם??"

ילדים קטנטנים אשר לא ראו את הוריהם כל היום, לא מוכנים שיביאו אותם הביתה ו"יזרקו" אותם לשחק לבד בחדר… למה להם? הם רוצים לתבוע את תשומת הלב שמגיעה להם, ובצדק.
מעניין אותם שיש מכונת כביסה להפעיל?
מעניין אותם שארוחת הערב עוד לא מוכנה?
מעניין אותם שעבדנו כל היום ולא הספקנו לשתות קפה ולגלוש קצת בפייסבוק לנקות את הראש?
לא ממש מעניין אותם.
מבחינת הקטנטנים שלנו, מכונת הכביסה, ארוחת הערב והטלפון שלנו, הם כמו מאהבים שמתחרים על תשומת הלב ועל האהבה שלנו.
ועל כך כל הבכי.

<a href="https://www.freepik.com/free-vector/lovely-background-of-mother-hugging-her-daughter_1084721.htm">Designed by Freepik</a>
הדבר הראשון שהצעתי להורים המותשים, היה להכניס אל חלל המגורים המרכזי (סלון + מטבח פתוח) את שולחן הציור הקטן של הילדה, ואת ארגז הצעצועים ששכן דרך קבע בחדר הילדים.

בני הזוג החליטו לאמץ את הרעיון, והכניסו לסלון שולחן קטן עם דפים וכלי ציור, ארגז צעצועים גדול עם קוביות, בובות וכיו"ב ואפילו שטיח עליו אפשר לשבת ולשחק.
כבר למחרת הם ראו את השינוי.
האם נכנסה עם ילדיה הביתה אחרי הגן, התיישבה לשחק אתם מעט, ואז קמה אל המטבח להכין את ארוחת הערב, כשהיא בקשר עין עם בתה בת ה-3, והן ממשיכות לדבר על מה ששיחקו בו לפני רגע.
הבת כבר לא הרגישה שאמה "מגרשת" אותה לשחק בחדר, וראתה שאמה מקדישה לה תשומת לב גם כשהיא מכינה את ארוחת הערב.
אחר כך, הן גם הלכו יחד למכונת הכביסה והבת הושיטה לאמה את הכביסה הרטובה כדי שתתלה אותה על החבל.
הבן הפעוט לא ראה ולא שמע את אחותו בוכה, ולכן גם לא חש צורך לבכות בשביל לקבל תשומת לב.

לאחר השינוי הראשוני הזה, שנתן לאימא קצת אוויר לנשימה והוריד את רמת הסטרס בבית, יכולנו כבר לדבר על חיבוק והרגעה במקום עונש, על יצירת סדר יום קבוע להורדת מפלס החרדה של הילדים מהלא נודע, על כיבוי הטלוויזיה ליצירת בית שקט ורגוע ועל הגדלת מידת מעורבותו של האב בשגרת אחר הצהריים. אבל על כך בפוסט אחר.

יש בתים שבהם כל "ענייני הילדים" סמויים וחבויים בחדרי הילדים. אם זה עובד – הכול טוב, כמובן, אבל אם גם אחר הצהריים שלכם נראה ככה, מתיש וקקפוני, אתם בהחלט מוזמנים להבין את הילדים שזקוקים לכם אחרי יום שלם בחוץ, ולאמץ את סידור הבית מחדש, כך שיתאים גם לצרכים שלכם וגם לצורכי הילדים.

בהצלחה 🙂

אחד מהכלים הפופולריים בפענוח ציורי ילדים, הוא ציורי המשפחה.

כש-ע' הגיעה אלי לקליניקה, היא סיפרה שהיא ובעלה נמצאים בהליך גירושים ארוך, וכי מאיה, בתה בת ה-10, החלה לסרב להיפגש עם אביה שחי בנפרד.
לכאורה, מדובר במצב נורמטיבי, בו בת ה-10 מתבגרת ומבינה פחות או יותר מה קרה בין הוריה. במקרה הזה, היה נראה שהילדה "לוקחת צד", ואינה מוכנה לראות את אביה כאמצעי להבעת הכעס עליו, כמו גם כאמצעי להבעת ההזדהות עם אימא שלה.
ע' התלבטה מה לעשות… מצד אחד, היא הייתה רוצה שמאיה תמשיך להתראות עם אביה (כמו שאר אחיה), ומצד שני היא לא רצתה להכריח אותה, או לייצר מצב בו המפגשים עם האב יהיו "חובה", מטלה שיש לבצע.

ביקשתי מ-ע' שתבקש ממאיה לצייר את משפחתה. חשבתי שזאת תהיה דרך טובה לראות כיצד היא מתייחסת לאביה:

דרך הציור, ראיתי שמאיה היא ילדה שפועלת בהיגיון מלא:
כל הדמויות עומדות בבטחה על הקרקע ומצוירות באופן פרופורציונלי ואסתטי, הסדר בו מצוירות הדמויות הוא הסדר הכרונולוגי המשפחתי והסדר והארגון של הציור ביחס לדף מצביע על היותה מאורגנת. מסגנון הציור ה"מסודר" אפשר להבין שההחלטות של מאיה הן לא אימפולסיביות, אלא מושכלות.
בנושא האב, אפשר לראות שלמרות שהוא חי בנפרד מהמשפחה כבר מספר שנים, מאיה רואה אותו כחלק אינטגרלי מהמשפחה, כאילו למעשה לא עזב את הבית וכאילו לא חל שינוי במבנה המשפחתי.
אם מסתכלים על האופן בו היא מציגה את בגדי הדמויות, אפשר לראות שלשני ההורים ולאח הגדול יש חולצה צבועה, בעוד שלה עצמה ולשני אחיה הקטנים החולצות אינן צבועות. לכאורה מדובר בעניין פעוט, אך למעשה מדובר בחלוקת המשפחה ל"קואליציות". מאיה רואה את הוריה ואחיה הגדול כיחידה אחת ואותה ואת אחיה הקטנים כיחידה נפרדת.

מתוך סיפוריה של ע', למדתי שיש לה קשר מאוד קרוב עם בתה. עם זאת, בציור המשפחה הזה, לא ניכר קשר ייחודי בין האם לבת – לא בקרבה הפיזית, לא בתלבושת, לא בשיער…
אין זה אומר, כמובן, כי מאיה לא רואה את אמה כקרובה, אלא שמאיה רואה את כל משפחתה כקרובה, ולאו דווקא את האם.
עוד עלה מהשיחות בינינו, כי מאיה מאוד משתדלת לקחת חלק בחיי המשפחה, לעזור, לסייע לאחיה הקטנים ועוד. גם לפי הצורה שבה היא מציירת את עיני הדמויות, אפשר לראות את תכונת הריצוי הזאת – עיניים גדולות ו"מפתות".

ה"גבול" בצורת לב שמצויר סביב ע', הראה לי שמאיה מנסה לגונן עליה – אם מפני הבעיות שנגרמות עקב הגירושין או מפני בעיות אחרות.
ניסיונות ההגנה האלה + האופי המרצה שלה, הביאו אותי לחשוב שלא בטוח שמאיה באמת רוצה להפסיק להתראות עם אביה, אלא שהיא חושבת שאם תפסיק להתראות אתו – הדבר ימצא חן בעיני אימא שלה.
עם התובנה הזאת, ע' הלכה לשוחח עם מאיה, וכולי תקווה שהן יצליחו לדבר פתוח אחת עם השנייה, ושמאיה אכן תשוב להתראות עם אביה.

לסיכום… אם תרצו לראות איך ילדיכם תופסים את המשפחה, הסתכלו כיצד הם מציירים אותה:
– מי קרוב למי ועד כמה?
– מי מצויר בקווים דומים ומי לא?
– האם הילד מצייר את עצמו גבוה יותר מאחיו, נמוך יותר, או שווה להם?
– האם יש דמויות אותן הילד משחית? מקשקש עליהן? נמנע מלצייר להם אברים מסוימים?
– האם הילד מצייר עיניים גדולות במיוחד (פיתוי), כתפיים גדולות במיוחד (אחריות, עמדות כוח), ידיים קצרות במיוחד (אין אונים) או אברים אחרים חריגים?
– ובגדול – האם הילד מצייר את המשפחה באופן שנעים להסתכל עליה, או באופן שגורם לכם אי נוחות?

לכל שאלה על הורות – אני כאן.

בהצלחה!!
עפרה שפר ברוש

אולי יעניין אותך גם:

• ילדים להורים גרושים; איך אפשר לדעת מה קורה להם כשהם נמצאים אצל בן הזוג יומיים בשבוע??