לאחרונה הגיעו אלי מספר הורים, שבזה אחר זה, הודו כי הם מפחדים מהתגובות של ילדיהם;
אימא אחת הודתה שהיא ממתנת את תגובותיה למעשים הלא מקובלים של הבן שלה, כי היא מפחדת להעצים את האסטמה שלו. אבא אחר סיפר שכאשר הוא מגיב בנוקשות אל הילד (צועק, כועס), הוא מיד "מתקרר" וניגש אל הילד להסביר ולהתנצל. אבא נוסף סיפר שהוא מעדיף "להעביר את הזמן" עם התאומים בני השנה, מאשר עם בתו בת ה-3.5 כי הוא מפחד מהתקפות הזעם שלה ולא יודע כיצד להתמודד איתן. זוג נוסף סיפר שהאבא לא נשאר לבד עם 3 ילדיהם הקטנים. מעולם. כשהאימא לא נמצאת, הקטנים נמצאים עם הסבתא, כי האבא פשוט מפחד להישאר אתם לבד.
ממש "פסגת הפחד"!

למה זה קורה לנו?? למה אנחנו מפחדים מהקטנים האלה? מה יש בתגובות שלהם שגורם לנו לפחד ולהימנע מלהיחשף אליהן?
תכל'ס, הכל מגיע מאיתנו – מהאופי שלנו ומתפיסות העולם אליהן הגענו להורות.
במילים יותר פשוטות:
אם אנחנו מפחדים מרופאים – נפחד מהתקף האסטמה של הילד; אם אנחנו מפחדים מעימותים – נפחד להתעמת עם הילד; אם אנחנו מפחדים ממה יגידו עלינו – נפחד מהתקפות הזעם הצווחניות של הבת שלנו; אם אנחנו מפחדים לאבד את החופש שלנו, או מפחדים מההצטיינות של בת הזוג שלנו – נפחד מ"להתחייב" להתמסר ל-3 ילדינו הקטנטנים או להיכשל בטיפול בהם.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/wicked-skulls-template_725764.htm'>Designed by Freepik</a>

מה שאני רוצה להציע לכם כאן, זה – א. להבין את הנקודה הזאת, ו-ב. להתחיל לנסות להפריד בין הפחד לבין הצרכים של הילד.
ילדים צריכים הורים חזקים (וכבר כתבתי על זה בעבר כאן וגם כאן), והורים חזקים הם הורים שלא מפחדים.
כאשר ילד רואה שהוריו מפחדים ממנו, הוא מרגיש שתי תחושות מנוגדות:
1. אני חזק! אני מפחיד! אני כל-יכול!
2. אין מי שמגן עלי… אני לבד בעולם… מי ישמור עלי?…

לכאורה, אותה אימא שלא רוצה שלבן שלה יהיה התקף אסטמה חושבת שהיא עוזרת לו בכך שהיא נמנעת מעימות, אולם באופן הפוך לחלוטין, היא מעצימה את החרדה של הילד – אם אימא שלי כל כך נלחצת מהאסטמה שלי אז אולי אני עד כדי כך חולה? אני הולך למות??
אותו אב שנבהל מעצמו לאחר שהוא מתעמת עם ילדיו, בעצם מחריף את פחדם של הילדים. זה אמנם לא נעים כשאבא כועס עלי, אבל הרבה יותר מפחיד לחשוב שאבא שלי לא מספיק חזק לשמור עלי.

חשבו על אותה סיטואציה מוכרת של הילד שמשתטח וצורח על רצפת הקניון. אם אימא שלו מסתכלת לכל הכיוונים במבוכה ומזרזת אותו לקום תוך כדי הבטחות "טוב, טוב, אני אקנה לך את הממתק שרצית, רק תקום כבר!", טעמו של הממתק כבר לא חשוב כל כך, אלא 2 סערות הנפש שמתחוללות בלבו הקטן: 1. אני כל-יכול! 2. אם אני כל-יכול, אז מי בעצם שומר עלי?

בואו נזכור שאת הילדים שלנו עשינו מתוך רצון ואהבה. רצינו לגדל ילדים, ואנחנו רוצים לגדל אותם בצורה הטובה ביותר. הם לא דרקונים ולא מפלצות ולא אסון טבע. הם הילדים שלנו, ואם יש משהו בהתנהגות שלהם שמפחיד אותנו – ככל הנראה, אנחנו יצרנו אותו במו ידינו ולפיכך – אנחנו גם נוכל לשנות אותו.
אם אבא שכועס ומיד מתחרט יפסיק להתחרט ויכעס באופן אותנטי, סביר להניח שההתנהגויות האלה שמכעיסות אותו, ילכו ויפחתו.
אם האסטמה (שמשלבת קושי פיזי ורגשי) תפסיק להיות "נשק" ביחסים בין הילד לאמו, והאימא תפסיק לפחד מההתקפים (שגם כך לא מגיעים רק בגללה ולא רק כשהיא כועסת על הילד!) – יכול מאד להיות שתדירות ההתקפים תפחת.
אם האב שחושש להיות עם ילדיו לבד יאזור אומץ ויתחיל לבלות אתם זמן, הם גם יתחילו לראות בו הורה ויפסיקו את ההתנהגויות איתן האב לא חושב שהוא מסוגל להתמודד.

ותאמינו לי… שווה מאד לאמץ את כל הנ"ל כשהילדים עוד קטנים, כי כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות והיחסים בינינו לבינם מושתתים על פחד – את זה כבר מאד קשה לשנות.

בהצלחה!!

מי ששאל אותי את השאלה הזאת היה אבא אחד, שהגיע אלי להדרכה עם אשתו, בנוגע לילדם האמצעי. בהדרכה כמו בהדרכה, התגלה שאת התנהגותו של הבן האמצעי קל מאד לשפר, ועל זה אספר לכם בהזדמנות אחרת, אבל הפוקוס עבר אל הבת הקטנה, בת 3.

"בכל בוקר," הוא סיפר, "כשאני אמור לצאת לעבודה ולקחת אותה בדרך לגן, היא מתחילה להתמהמה – פעם לא רוצה להתלבש, פעם לא מסכימה לצחצח שיניים, פעם יש לה בעיה עם הנעליים… כל בוקר משהו אחר. עוד לא היה בוקר אחד בשנה האחרונה בו יצאתי בשעה שאני צריך לצאת! כל בוקר אני מאחר, וזה תמיד מלווה בעצבים! מה עושים??"

אני לא צריכה לספר לכם שהאבא הזה לא לבד, נכון?…
אצל משפחות רבות עם קטנטנים, יש "אישו" של התארגנות בבוקר, לחץ ועצבים.
חלק גדול מהילדים "מזהה" את הבוקר כנקודת החולשה שלנו, ההורים, בזמן שאנחנו עושים את כל המאמצים להתארגן לעבודה בזמן, לארגן את התיקים, הסנדביצ'ים, הבגדים ולצאת לפני הפקקים.
המתוקה בת ה-3 שמוצאת לעצמה סיבות שונות ומגוונות "לתקוע" את התארגנות הבוקר, הבינה מהר מאד שאם היא תתלבש, תשטוף פנים ותאכל ארוחת בוקר בזמן – לא יקרה כלום, אולם אם היא תצליח למצוא "בעיה" באחד מן התחומים – סביר להניח ששני הוריה יגיעו לכרכר סביבה, להוציא את כל הבגדים מהארון בזה אחר זה, להציע חלופות, לשחד, לדגדג, לגעור, לצעוק ולעשות ה-כ-ל כדי להוציא אותה מן הבית מוכנה ומהר.
עבור בת ה-3 המתוקה, אין זמן מתאים יותר לקבלת תשומת לב.

אנחנו, כמובן, רוצים שהיא תצא אל יום חדש בגן שמחה ומאושרת, אבל מהר מאד נגררים לכעס ולעצבים, למריבות מול ארון הבגדים או המראה באמבטיה ולמירוץ נגד השעון.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/nice-vignettes-of-routine-actions_851519.htm'>Designed by Freepik</a>
יש רק פתרון אחד לעניין הזה, והוא – לנטרל את הכעס ולהוציא אותו מהמשוואה.
איך עושים את זה?
מייצרים אלטרנטיבה, עבורנו ועבור הילד.
למשל: לקחת את הילד ברגע רגוע במהלך היום (בארוחת הערב, במקלחת, בדרך אל גינת השעשועים…) ולומר לו – "מתוק שלי, נכון בכל בוקר אנחנו רבים וכועסים? כמעט כל בוקר אני מאחר לעבודה וגם מגיע כועס ועצבני… אני לא רוצה יותר לכעוס בבוקר וגם לא לאחר לעבודה. הערב, לפני שתלך לישון, נביא תיק קטן ונכין אותו ליד הדלת, ומחר, אם לא תהיה מוכן בזמן בו אני צריך לצאת, אנחנו נשים בתיק את הבגדים או את מברשת השיניים, ומה שלא הספקת לעשות בבית – תעשה בגן. אם לא הספקת להתלבש – ניקח את הבגדים לגן. אם לא הספקת לצחצח – תצחצח שיניים בגן."

האבא האוהב שישב מולי, פער את עיניו והיסס… הוא פחד שבתו תהיה מושפלת בגן. הרגעתי אותו (ואני מרגיעה גם אתכם) שרוב הילדים מבינים את העניין כבר ממבט על התיק הריק, ולא מגיעים בפיג'מה לגן.
עם התיק הקטן והשיחה הנעימה שלפניו, אנחנו נותנים לילד מוצא של כבוד מהסיטואציה אליה הוא נגרר, ובעיקר – מנטרלים את הכעס שלנו בבוקר, כי אנחנו יודעים שנצא בזמן, שיש לנו פתרון אם הילד לא יהיה מוכן בזמן.

גם אם לא תבחרו לפעול עם התיק הקטן, מצאו לכם פתרון יצירתי אחר שיאפשר לילד מוצא של כבוד ויאפשר לכם להוציא את הכעס מהמשוואה של הבוקר (למשל – אתם תצאו בזמן ואת הילד מישהו אחר ייקח לגן, אתם תצאו בזמן והילד יישאר בבית עם מישהו אחר ויפסיד יום בגן, וכן הלאה).

אם תהיו נחושים, עקביים ולא כועסים, תוך יומיים – שלושה יראו הבקרים שלכם אחרת לגמרי.
בהצלחה 🙂

אתמול אחר הצהריים, שוחחתי עם חברה בטלפון. בעוד אנחנו מדברות, אני שומעת את בתה בת השנתיים קוראת לה מרחוק, מגיעה עד אליה וקוראת לה, בוכה, צועקת ומנסה בכל לבה להסיט את תשומת הלב של חברתי אליה.
החברה היקרה שלי ניצלה את הרגע ושאלה – "מה את אומרת על זה?? מה עושים עם ילדה שלא נותנת לי לזוז ממנה לרגע, לא נותנת לי לדבר בטלפון, לא נותנת לי לתלות כביסה, לא נותנת לי אפילו להכין לה ארוחת ערב! כלום! כל פעם שאני מתרחקת ממנה מטר, היא מגיעה ותובעת ממני עוד ועוד תשומת לב, אני לא יכולה כבר!!!"

ובכן… אתם בטח מכירים את התופעה, שמוכרת בעיקר בקרב הגילאים הנמוכים, אבל לא רק. הילד/ה יכול/ה לשבת לצייר, לבנות ולשחק, אבל בשנייה שהוא מזהה שקמתם והלכתם לעשות משהו אחר, הוא מגיע אחריכם וחייב, בדיוק באותו רגע, להגיד משהו חשוב, לבקש על הידיים או לתבוע כל צורה אחרת של תשומת לב.
אם אתם בדיוק תולים כביסה או מכינים ארוחת ערב, זה לא כל כך נורא, אבל מה קורה אם אתם בדיוק בשיחה חשובה עם לקוח גדול או עם הבוס? איך מצליחים להשקיט את הגזרה הביתית כדי להתרכז בשיחה הטלפונית?

אז ככה; 
התביעה הזאת לתשומת לב נובעת, בעצם, מהפחד של הילדים מן העובדה שהם כבר לא חשובים לנו, שאנחנו לא רואים אותם.
לפני רגע ישבנו לידם (השקענו בהם, ראינו אותם) והופ – עברנו להתרכז במשהו אחר. מבחינתם, באותו רגע, הפסקנו לראות אותם, לחשוב עליהם, ובעצם – לאהוב אותם.
התופעה מוכרת בגילאים הצעירים, מאחר שלקראת גילאי 4-5-6 מבינים כבר הילדים שאנחנו שם, כל הזמן, אוהבים ודואגים גם כשאיננו לצדם.

על מנת להפיס את החרדה הקיומית הזאת אצל הילד (והיא באמת קיומית עבורו, באותו הרגע), עלינו לנקוט ב-2 פעולות:

1. בעת ההפרעה עצמה (למשל, בשיחת טלפון), להניח עליו יד ברכות, על הכתף או על הראש, ולחייך אליו, תוך כדי שאנו ממשיכים את השיחה.
המטרה בפעולה הזאת היא לשדר לילד את המסר – גם כשאני עם מישהו אחר, אני רואה אותך ואוהב אותך.
2. בזמן חיי היומיום הרגילים בבית, להתחיל "לראות" את הילד במקומות בהם הוא לא מצפה לכך – להזמין אותו לבוא למרפסת הכביסה כשאני הולכת לתלות כביסה, להתיישב לידו כשהוא צופה בטלוויזיה ולהניח עליו יד, לספר לו ש"ראיתי לפני כמה דקות את המגדל הגבוה שבנית! הוא היה בנוי מאד בחכמה!" וכדומה.
המטרה בפעולה הזאת, היא, שוב – לשדר לילד שאנחנו כל הזמן רואים אותו וכל הזמן אוהבים אותו, 24 שעות ביממה.

בהצלחה!

לא מזמן התארחתי בפעוטון הסמוך למקום מגורי, לערב של שאלות ותשובות בנושאי הורות.
אחד האבות שהשתתפו בערב הזה שאל  "מה לעשות כשהילד שלי לא מקבל "לא" כתשובה?".
מוכר לכם?
האם בכל פעם שאמרתם לילדים שלכם "לא" הם הנהנו בהבנה ופנו לעיסוקיהם?
ברור שלא!

נניח שאתם הולכים על ילדיכם לקניות בסופר והם מבקשים לקחת משהו מהמדף שלא מקובל עליכם. מה אתם עושים?
נניח שאתם נמצאים אצל חברים והילד מבקש להישאר לישון שם אבל זה לא מתאים לכם.
מה אתם עושים?
נניח שאתם נוסעים בכביש והילד שלכם מבקש להוריד את חגורת הבטיחות? מה אתם עושים?

החיים שלנו מלאים בסיטואציות בהן אנחנו צריכים / נאלצים לומר "לא" לילדינו.
הורים רבים מעידים על כך שברגע שה"לא" נזרק מאיתנו לחלל האוויר, הילד מתחיל להשתולל – לצעוק, לבכות, לזרוק את עצמו על הרצפה ולהביא את עצמו להתקף זעם כזה, שרובץ לנו על המצפון יומיים.
אז… האם כדאי בכל זאת להיענות לבקשה?
לא!

ילדים, מעצם טבעם והתהליך ההתפתחותי שהם עוברים, בודקים גבולות; בכל רגע נתון הם חוקרים את מי שסביבם ובודקים מהי דרך ההתנהגות הנכונה, מה יוכלו לקבל או להרוויח מהסיטואציה ועד כמה אפשר למשוך את התענוג וההנאה שלהם מהמצב.
אם הילד ביקש משהו והוא לא מתאים לנו באותו רגע, אנחנו אומרים "לא".
וה"לא" הזה שלנו, צריך להישאר "לא" גם במידה בה הילד פוצח במופע תסכול מרשים.
למה?
ממספר סיבות וטעמים:
1. בהציבנו את ה"לא" אנחנו משרטטים לילד את גבולות הגזרה והפעולה שנהוגות אצלנו במשפחה (לא נשארים לישון אצל חבר באמצע השבוע / לא קונים מוצרים שלא צריכים בסופר / לא מקבלים ממתק לפני הארוחה וכיו"ב).
2. כאשר אנחנו מתייצבים בעמדה ברורה, אנחנו משדרים לילד חוזק. לא מדובר בכוח הזרוע או ב"חזק השולט" כי אם בהורה חזק, אשר כמו שהוא עומד בפני התפרצויות הזעם שלי ואינו נרעד מכל פיפס שלי – כך הוא חזק גם כלפי דברים אחרים ויוכל להגן עלי בעת הצורך. יש לי (לילד) על מי להישען!
3. במערכת ההיררכית של המשפחה יש מי שמקבל את ההחלטות החשובות ואלה הם ההורים. אם הם אינם משנים את דעתם בקלות עקב התפרצות זעם כזאת או אחרת, הם משדרים "הנהגה" חזקה וסמכותית, מה שיוביל לצמצום התקפי הזעם בעתיד, שהרי אין בהם טעם – מה שההורים שלי החליטו, זה מה שיהיה.

אם איננו יכולים לעמוד בפני הילד המתפרץ ולבסוף אנו נענים לבקשתו, בתת המודע שלו הוא מפתח את המשוואה הלא נכונה הזאת:

ההורה שלי לא יכול לעמוד בפני –>אני חזק ויכול לשלוט בהחלטות של ההורה שלי –> אם אני יכול, אז כל אחד יכול = ההורה שלי חלש ואני, כנראה, לא יכול לסמוך עליו.

המסקנה המתבקשת היא, שעלינו לעמוד מאחורי המילה שלנו, פעם אחר פעם אחר פעם, על מנת להשריש את העובדה שמה שאני אומר נשאר ואינו משתנה.
כאשר ההורים נחושים ועקביים, לא משנים את עמדתם ולא נכנסים לעמדת הרחמים על הילד, כך הילד מבין ששום התנהגות שלו לא תשנה את "רוע הגזרה", ועם ההבנה הזאת יגיע גם עידון התגובות.

עוד מילה אחת על "לא" שתנקה לכם את המצפון –
מאחר שתפקידנו בעולם הוא להכין את ילדינו לבגרות, תחושות תסכול ועצב הן תחושות לגיטימיות אשר יציפו את ילדינו לאורך כל חייהם. ככל שיצליחו להתמודד איתן בגיל צעיר – כך ירוויחו במהלך חייהם.

בהצלחה!