ארכיון תגיות: התקפי זעם

כלל חשוב לחיים, שיעזור לכם להפסיק לכעוס על הילדים

אחד מהדברים הכי מעצבנים ומתישים בהורות שלנו, הוא הכעס שמתעקש להתפרץ בדיוק בזמנים הכי לחוצים… הילד לא מתארגן מספיק מהר בבוקר? כעס! הילדה לא משתפת במשחק את החברה שהגיעה במיוחד? כעס! הילדים משתוללים במיטות במקום ללכת כבר לישון? כעס! הילד לא מכין שיעורי בית? כעס!

מתי הכעס שלנו מתפרץ?
אנחנו כועסים כשאנחנו חסרי אונים, כשניסינו את כל מה שאנחנו יודעים כדי לפתור את המצב ולא הצלחנו. הסברנו, איימנו, הענשנו, ועדיין – הילד ממשיך בשלו. אז עולים מאיתנו הקולות הגבוהים ואנחנו גוררים את עצמנו ואת הילד למריבה כועסת וקולנית, שמחרבת לנו את היום, ומחרבת את האווירה המשפחתית כולה.
התוצאה ארוכת הטווח של הכעס, היא מערכת היחסים שלנו עם הילד, שהולכת ונהיית עכורה, ככל שאפיזודות הכעס מצטברות. איך אפשר ללכת לומר לילד לילה טוב בחיוך וליטוף, כשלפני עשר דקות צרחתי עליו שייכנס כבר למקלחת אחרת אני לא יודעת מה אני אעשה לו??

שקופית1

(התמונה באדיבות <a href="https://www.freevector.com/bunny-cartoon-character">FreeVector.com</a>)


איך נוכל לא לכעוס?
הפתרון לכעס, הוא לא להישאר חסרי אונים. לדעת שיש לנו פתרון-קצה לסיטואציה.
בדיוק כמו אצל הילדים – כך גם אצלנו; כשאנחנו מוכנים מראש לטווח האפשרויות, אנחנו נשארים רגועים יותר.
פתרון הקצה הזה יכול להיות תובנה או דבר מעשי, אך בכל מקרה הוא תוצאה טבעית או יזומה אליה אנחנו מוכנים מראש.

איך עושים את זה?
חושבים על המצבים היומיומיים בהם אנחנו מתפרצים, ומנסים למצוא להם פתרונות.
על מנת לסייע לכם, אביא כאן מספר דוגמאות מהקליניקה:
1.
הילד מושך את הזמן ולא נכנס למקלחת למרות שאנחנו אומרים לו "נו כבר", "יאללה", "הגיע הזמן", "בוא עכשיו"?
הפתרון: להראות לו על השעון עד איזו שעה אנחנו מצפים ממנו להתקלח / פנויים לעזור לו להתקלח. אם תעבור השעה – הוא ילך לישון בלי מקלחת. (כן, כן. תרגיעו כבר את עניין המקלחת… גם אם הילד ינצל את המצב, כעבור 3-4 ימים הוא כבר ייכנס למקלחת בעצמו!)
2.
הילד מושך את זמן ההתארגנות בבוקר ומביא אתכם "אל הקצה" כשאתם כבר מאחרים לעבודה בגללו?
הפתרון: להודיע שאתם יוצאים מן הבית בדיוק בשעה היעודה ולהראות לו שקית צבעונית ויפה אליה ייכנס כל מה שהוא לא הספיק לעשות (מבגדים, דרך מברשת שיניים ועד ארוחת בוקר).
3.
הילד ממשיך לשחק במחשב למרות שאתם מבקשים ממנו לכבות אותו שוב ושוב?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם מנתקים את הכבל מהחשמל / סוגרים את הראוטר (ולעשות זאת, אם צריך).
4.
כל שעות אחר הצהריים אתם מכרכים סביב הילד שיבוא להכין שיעורים, עד שהזמן נגמר ואתם צועקים עליו?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם פנויים לעזור לו עם השיעורים. אם הוא לא מגיע בשעה היעודה, להבין שזאת בעיה שלו. או שיפתור אותה בעצמו, או שיגיע לבית הספר ללא שיעורים ויתמודד מול המורה.
5.
הילד מזמין חבר ומסרב לשתף אותו במשחקים שלו?
הפתרון: לקחת את הילד הצידה ולומר לו שזה ממש בסדר אם לא בא לו לשתף, אבל החבר ילך עכשיו הביתה (וכן, אפשר להסביר להורים של החבר שהדברים לא עלו יפה ושתנסו שוב בפעם אחרת!)
6.
הילד מסרב לאכול את כל מה שהכנתם לארוחת ערב ודורש מכם לקום ולהכין משהו אחר?
הפתרון: לא להתרגש. לומר שזה מה שיש ולדעת שהילד יכול לבחור אם לאכול או ללכת לישון רעב.
7.
הילד מתחצף, מקלל אתכם או אפילו מכה אתכם?
הפתרון: לא ללבות אם הכעס, אלא לקחת את המפתחות ולצאת מן הבית. אם הילד ממש קטן, להישאר מחוץ לדלת למשך דקה. אם הילד גדול יותר, אפשר להאריך את הזמן. זה יתן לכם הזדמנות לנשום עמוק ולאסוף כוחות, וגם יבהיר לילד שכשהוא מדבר כך – אתם לא שם.

הדוגמאות עוד רבות ומגוונות, אבל אני מניחה שהבנתם את הכוונה.
חשבו על המקומות האלה, המעצבנים, במהלך היום שלכם, ויצרו לעצמכם פתרון-קצה משלכם, כזה שתוכלו לומר לעצמכם "לא נורא, מקסימום…" ולתאר לעצמכם מה יכול לקרות במקרה הכי גרוע.

הכעס מזהם לנו את המערכת, ויתרה מכך – מאחר שאנחנו המודל של הילדים, הם לומדים מאיתנו את דרכי התגובה. אם נתפרץ בכעס, הם ילמדו להתפרץ גם. אם נייצר פתרון ונאמר אותו בשלווה, הם ילמדו לעשות גם את זה.

בהצלחה 🙂

הזווית החדה של האבא, הזווית הקהה של האימא

אחת המתנות הנפלאות שאפשר לקבל בהדרכת הורים, היא צפייה בבית המשפחה. להפתעתי ולשמחתי, עוד לא הייתה לי משפחה שסירבה להכניס אותי לביתה, והערך של צפייה בדינמיקה המשפחתית, בזמן אמת, הוא עצום!
ובכן… לאחר צפייה בעשרות משפחות בביתן, מצאתי מכנה אחד משותף (וסליחה מראש על החלוקה המגדרית, אבל טרם יצא לי לצפות בבית בו החלוקה והמגדר שונים):
האימא רואה את ילדיה בזווית קהה (רחבה) – כלומר, רואה את הילד הקטן שרוצה עכשיו לשחק אתה, ומאחוריו את ערימות הכביסה שיש לקפל, את ארוחת הערב שיש להכין, את הריבים על המקלחת שבוא יבואו וכו'.
הילד לא עומד אף פעם "נטו" מול עיניה של האם.
לעומת זאת, האבא רואה את ילדיו בזווית חדה (צרה) – הוא רואה ילד קטן שרוצה לשחק אתו. אולי הוא יסכים, אולי לא, אבל זה כל מה שיש.

רוצה לומר, שאנחנו, האימהות, חיות בתחושת "תקתוקיישן" תמידית, נעות בטבלת אקסל של מטלות, מבצעות מטלה ומסתכלות כבר על הבאות ברשימה. גם אם אנחנו אכן משחקות עם הילד הקטן שרק רוצה לשחק, אנחנו עושות זאת עם עין אחת פוזלת אל שאר המטלות.
וכך יוצא, בעצם, שהמשחק עם הילד אף הוא הופך למטלה, אחת מני רבות.

אבות, לעומת זאת, נמצאים ב"כאן ובעכשיו", בין אם הם אחראים על המטלות הנוספות ובין אם לא. הם אינם חיים בתחושת ה"תקתוקיישן", אלא יותר ברגע עצמו – האם מתחשק לי לשחק עכשיו עם הילד שלי? האם אני פנוי עכשיו לשחק עם הילד שלי?
zavit

אין כאן טוב ורע, כמובן, אבל יש כאן בעייתיות שגולשת לקשר הזוגי. אימהות רבות רואות בבני זוגן "עוד ילד שצריך לטפל בו", לא סומכות עליהם שיצליחו בביצוע מטלות הבית, מתוסכלות מכך שכל האחריות נמצאת בידיים שלהן וכל הנ"ל – פוגע בשלווה שלהן, באופן שבו הן מעבירות את זמנן עם הילדים ובאופן שבו הן מצליחות ליהנות מהשהות עם הילדים.
אבות רבים מתלוננים שברגע שהם מגיעים מהעבודה, האישה שלהם דורשת מהם להיכנס למעגל המשימות (מה שנקרא "מקלחות והשכבות"), מכניסה אותם מיד ל"קרב" ולא נותנת להם זמן ליהנות מהילדים.

אז מה עושים?
לא תמיד צריך לעשות משהו; לפעמים מספיק להבין את נקודת המבט של הצד השני, כדי שמשהו יתרכך בגישה שלנו באופן אוטומטי.
מי שכן רוצה, מוזמנת לנסות להחליט, באופן מודע לחלוטין, שעם החזרה מהגן / בי"ס, היא שותה קפה ונחה על הספה. הילד ירצה לשחק? סבבה! הילדה תרצה לשבת גם על הספה ולראות ביחד טלוויזיה? סבבה!
רק להיות ברגע. לצאת  מטבלת המשימות האינסופית, כדי להיות, בלב, עם הילדים.

נינוחות ורוגע הם מפתחות לאווירה נעימה בבית, ולפעמים מוטב שתהיה ארוחת ערב פחות מושקעת, שעת השכבה מעט יותר מאוחרת או סלון מבולגן, מאשר בית מתוקתק, אך בני משפחה מתוסכלים…

בהצלחה!

איך עוזרים לילד עם שיעורי הבית?

בשבוע שעבר יצא לי לעשות צפייה בשני בתים, יום אחר יום, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הידועות גם כ"שעות המריבה עם הילדים על שיעורי הבית" 🙂
בשני הבתים ראיתי תופעה דומה, ואני מניחה שלא רק בהם ניתן לראות את התופעה הבאה:
הורה אומר לילד "לך להכין שיעורי בית".
הילד מתמזמז עם הזמן, משחק, מציק לאחיו.
ההורה מתעצבן ומרים את הקול – "אמרתי לך להכין עכשיו שיעורי בית! לך תוציא את הדברים מהילקוט ושב ליד השולחן!"
הילד ממזמז עוד קצת את הזמן, עד שמתיישב, ואיך שהוא פותח את הספר, הוא קורא "אימא/אבא! אני צריך עזרה!"
ההורה עסוק בדבר מה וצועק לו בחזרה "תתחיל, אני תכף בא/ה!"
והילד לא מתחיל. הוא קם מהשולחן, מציק לאחיו הקטנים, מבקש משהו לאכול או בקיצור – עושה הכל כדי לא להכין את השיעורים. ההורה מתרגז, צועק וכך נוצרת שעה שלמה או יותר בה עולים הטונים, וכשכבר מתיישבים הילד וההורה אל השולחן להכין את השיעורים – שניהם מרוגזים ולא פנויים באמת ללמידה ולעזרה.

אז מה עושים?
מתכננים את הזמן מראש ומודיעים לילד מה הולך לקרות, למשל – "אני פנוי/ה לעזור לך מ-17:30 עד 18:00. אם את/ה צריך/ה את העזרה שלי, תהיה מוכן עם כל החומרים ליד השולחן בשעה הזאת."
ומה קורה אם הילד לא מגיע, או לא מוכן עם כל מה שהוא צריך?
כלום.
אפשר להזכיר לו שוב כעבור עשר דקות שיש לנו עוד עשרים דקות פנויות לעזור לו אם הוא רוצה, אבל אם הוא לא "מתייצב" אז פשוט משחררים.
ומה קורה אם הילד נזכר ב-20:00 שיש לו שיעורים?
כלום. לא צועקים ולא מתרגזים, אלא מסבירים בנחת שהזמן שלנו לעזור לו עבר כבר, ועכשיו הוא יכול לבחור אם לעשות את השיעורים לבד, או לא. אנחנו סומכים עליו. ובכל מקרה, מחר נודיע לו בדיוק מתי אנחנו פנויים, והוא יכול לנסות שוב להיעזר בנו.
שיעורים
<a href='https://www.freepik.com/free-vector/mathematics-student-concept_1538760.htm'>Designed by Freepik</a>

מה המטרה?
1. לנטרל את הכעס מהיחסים שלנו סביב שיעורי הבית. ברגע שאנחנו מודיעים מראש מה הולך לקרות, אין שום צורך להרים את הקול, לגעור וכו'. יש רק מציאות. מצב קיים.
2. להרגיל את הילד לעובדה שיש זמן קצוב והגיוני לשיעורים ולקבלת עזרה, וכי אם הוא רוצה בעזרתנו – עליו להתרגל גם להתחשב בצרכים שלנו.
3. להעביר את האחריות על שיעורי הבית לידיו של הילד; במקום שאנחנו "נרדוף אחריו" כל אחר הצהריים ונגרום ליחסים שלנו להיות מתוחים במשך כל השעות שאנחנו ביחד, נותיר את שיעורי הבית בידיו ונלמד אותו לקחת אחריות אם נזכר בשיעורים בדקה ה-90.

כל אימוץ של הרגלים חדשים בבית לוקח קצת זמן, אך לאחר מספר ימים בהם תעמדו בכללים הללו, הילד ילמד אף הוא מתי ואיך מכינים שיעורים.
בהצלחה!

והעיקר – לא לפחד כלל!

"הילדה שלי נהייתה מפלצת!", "הילד שלנו מתבגר לפני הזמן, טורק דלתות כבר בגיל 8", "אני מפחדת לצאת אתם מהבית"… אלה רק חלק מהמשפטים ששמעתי השבוע, מכמה זוגות חדשים שהגיעו לקליניקה.
אולי זה החורף, או השגרה הברוכה שהגיעה סוף סוף שהביאה אלי הרבה זוגות השבוע, אשר לכמה מהם היה מכנה משותף אחד – הם פשוט פחדו מהילדים שלהם.
אימא אחת פתחה בתלונות מתמשכות על איך בת ה-7 שלה נהייתה מפלצת – "היא צוחקת לי בפנים, מתחצפת אלי, מקללת… אני פשוט לא יודעת מה לעשות אתה!".
הזוג השני שקל לקחת את בנם בן ה-8 למרפאה התפתחותית, כי לטענתם הוא מראה סימנים מקדימים של גיל ההתבגרות – "הוא כל הזמן כועס, טורק דלתות בבית, לא מוכן לדבר איתנו… רק חצ'קונים חסר לו!".
זוג נוסף סיפר שזוג התאומים שלהם, בני ה-5, הפכו להיות אלימים מאוד, גם ביניהם וגם כלפי ילדים אחרים, והם פשוט מפחדים לצאת אתם מהבית. גם בבית הם מפחדים, אבל לפחות שם אף אחד לא רואה…

בקיצורו של עניין, נתקלתי השבוע בהרבה הורים שמפחדים מהילדים שלהם.
וגם אני הייתי שם, אני מודה.
זה קורה לכולנו, כשהילדים שלנו גדלים, מתפתחים ומגיבים באופן שונה לדברים שקורים להם בחיים. הם גדלים ומשתנים לנו מול העיניים, ודברים שניסינו בעבר (שיחה, חיבוק) נתקלים בדחייה מצידם. זה מפחיד, וזה מותיר אותנו, הרבה פעמים, בתחושת חוסר אונים.
שקופית1
<a href='https://www.freepik.com/free-vector/drawing-of-zombie-in-halloween_727809.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? אתם בטח שואלים… מה עושים כשהילדה שלנו מקללת ויורקת לנו בפרצוף, כשהילדים שלנו הופכים פתאום לאלימים או טורקים לנו דלתות בעצבים?
אז עוד לפני שנדבר על מה עושים, בואו נבין למה זה קורה:
כל המקרים שמתוארים לעיל, הם מקרים בהם ילדים מוציאים את התסכול שלהם, איזה שהוא תסכול, על ההורים ועל הסביבה.
גם הם היו רגילים, פעם, להתנהג אחרת. בן ה-8 לא ממש מבין מאיפה באו לו העצבים האלה והחשק לטרוק את הדלת בפני הוריו, אבל ברגע שזה קורה לו, זה פשוט מתפרץ ממנו.
לכן, סביר להניח שהוא די מבוהל מעצמו.
עם זאת, אין לו את היכולת לשבת רגע עם עצמו ולומר "הממ… היה לי יום רע בבית הספר, לכן חזרתי עצבני ולכן יש לי צורך להרוס משהו ואין לי כוח לשמוע את החפירות של ההורים שלי".

טו מייק א לונג סטורי שורט, ילדים שמתנהגים פתאום כמו מפלצות, נבהלים מהמפלצת שיוצאת מהם.
וכשזה קורה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם, זה לראות את הדמות הסמכותית (מורה, הורה) נבהלת גם, כי במשוואה הפשוטה של הילד – אם אני נבהל + ההורים שלי נבהלים = מי בעצם שומר עלי מעצמי ומהעולם?

לכן, העצה הכי טובה במקרים כאלה היא לא לפחד כלל. לא להיבהל מה"מפלצת". אפשר בהחלט לומר "בבית שלנו לא טורקים דלתות!" או "אני לא מרשה לך לירוק לא עלי ולא על אף אחד!" או "אני לא מוכנה לראות שום אלימות, זה ברור?!", אבל מספר דקות לאחר מכן, לגשת אל הילד/ה, לנסות לדבר אתו, לשאול מה קרה היום בבית הספר או בגן, מה מרגיז אותו, מה כואב לו, מה קשה לו…
הוא / היא אולי ירקו, יקללו ויטרקו (שוב) את הדלת, אבל הציפייה הילדית שלהם היא שאנחנו לא נוותר. בכל פעם מחדש ננסה לדבר, לבדוק, להרגיע, גם אם בשלב זה אנחנו לא מקבלים מענה.
כך, אנחנו מייצרים משוואה חדשה – אני מתפרץ בלי שליטה + ההורים שלי לא נבהלים ממני = יש מי ששומר עלי!

ועם המשוואה החדשה הזאת, הילד ממשיך בחייו עם הידיעה שהוא לא מפלצת, אלא שעובר עליו משהו, זמני, רגעי, תקופתי… וזאת כבר ידיעה שמשרה הרבה יותר ביטחון.

בדיוק את אותו הדבר אפשר ליישם בכל שלב בחיי ילדינו – מההשתטחות על רצפת הקניון בגיל 3 ועד לבריחה מן הבית בגיל 16.
הם הילדים שלנו, ואנחנו מחנכים אותם טוב. מה שעובר עליהם זה קושי, זה תסכול, זאת חרדה, אבל זה לא יישאר לנצח. הילד שלנו, המקסים, הטוב והמחונך, הוא כן יישאר, וממנו אנחנו ל-א מ-פ-ח-ד-י-ם.

משנה מקום, משנה מזל

לא מזמן הגיעו אלי זוג הורים חדשים ומותשים. האם תיארה לי את שעות אחר הצהריים שעוברות עליה עם שני ילדיה הקטנים, וזה נשמע כמו סיוט: "במשך כל אחר הצהריים, מהרגע שאנחנו חוזרים מהגן ועד שהם הולכים לישון – יש אצלנו רק בכי וצעקות. בת ה-3 לא מפסיקה לבכות ולהתלונן, ובן השנה וחצי מחקה אותה. אני כל הזמן כועסת עליה ושולחת אותה לחדר, אבל שום דבר לא עוזר."
היו שם כמה עניינים לטיפול במשפחה הקטנה והמקסימה הזאת, אבל דבר אחד תפש את תשומת לבי במיוחד; כשהגעתי אליהם לצפייה בבית, ראיתי שאין שום משחק בסלון, שום דבר ששייך לילדים הקטנים. הטלוויזיה הייתה פתוחה באופן קבוע על ערוץ "בייבי", אבל פרט לכך – לא היה דבר.
האימא העייפה תיארה לי איך היא קמה מוקדם בבוקר כדי לפזר אותם לגנים ולהספיק להתייצב בעבודה, ואיך אחר הצהריים היא חייבת להספיק מטלות רבות (כביסה, כלים, אוכל), תוך כדי שהם בוכים ו"מטריפים" אותה.
"יש להם חדר מלא במשחקים, אבל הם כל הזמן מסתובבים סביבי ובוכים. מה הסיפור שלהם??"

ילדים קטנטנים אשר לא ראו את הוריהם כל היום, לא מוכנים שיביאו אותם הביתה ו"יזרקו" אותם לשחק לבד בחדר… למה להם? הם רוצים לתבוע את תשומת הלב שמגיעה להם, ובצדק.
מעניין אותם שיש מכונת כביסה להפעיל?
מעניין אותם שארוחת הערב עוד לא מוכנה?
מעניין אותם שעבדנו כל היום ולא הספקנו לשתות קפה ולגלוש קצת בפייסבוק לנקות את הראש?
לא ממש מעניין אותם.
מבחינת הקטנטנים שלנו, מכונת הכביסה, ארוחת הערב והטלפון שלנו, הם כמו מאהבים שמתחרים על תשומת הלב ועל האהבה שלנו.
ועל כך כל הבכי.

109501-ONLEES-710
<a href="https://www.freepik.com/free-vector/lovely-background-of-mother-hugging-her-daughter_1084721.htm">Designed by Freepik</a>
הדבר הראשון שהצעתי להורים המותשים, היה להכניס אל חלל המגורים המרכזי (סלון + מטבח פתוח) את שולחן הציור הקטן של הילדה, ואת ארגז הצעצועים ששכן דרך קבע בחדר הילדים.

בני הזוג החליטו לאמץ את הרעיון, והכניסו לסלון שולחן קטן עם דפים וכלי ציור, ארגז צעצועים גדול עם קוביות, בובות וכיו"ב ואפילו שטיח עליו אפשר לשבת ולשחק.
כבר למחרת הם ראו את השינוי.
האם נכנסה עם ילדיה הביתה אחרי הגן, התיישבה לשחק אתם מעט, ואז קמה אל המטבח להכין את ארוחת הערב, כשהיא בקשר עין עם בתה בת ה-3, והן ממשיכות לדבר על מה ששיחקו בו לפני רגע.
הבת כבר לא הרגישה שאמה "מגרשת" אותה לשחק בחדר, וראתה שאמה מקדישה לה תשומת לב גם כשהיא מכינה את ארוחת הערב.
אחר כך, הן גם הלכו יחד למכונת הכביסה והבת הושיטה לאמה את הכביסה הרטובה כדי שתתלה אותה על החבל.
הבן הפעוט לא ראה ולא שמע את אחותו בוכה, ולכן גם לא חש צורך לבכות בשביל לקבל תשומת לב.

לאחר השינוי הראשוני הזה, שנתן לאימא קצת אוויר לנשימה והוריד את רמת הסטרס בבית, יכולנו כבר לדבר על חיבוק והרגעה במקום עונש, על יצירת סדר יום קבוע להורדת מפלס החרדה של הילדים מהלא נודע, על כיבוי הטלוויזיה ליצירת בית שקט ורגוע ועל הגדלת מידת מעורבותו של האב בשגרת אחר הצהריים. אבל על כך בפוסט אחר.

יש בתים שבהם כל "ענייני הילדים" סמויים וחבויים בחדרי הילדים. אם זה עובד – הכול טוב, כמובן, אבל אם גם אחר הצהריים שלכם נראה ככה, מתיש וקקפוני, אתם בהחלט מוזמנים להבין את הילדים שזקוקים לכם אחרי יום שלם בחוץ, ולאמץ את סידור הבית מחדש, כך שיתאים גם לצרכים שלכם וגם לצורכי הילדים.

בהצלחה 🙂

הרגע הנכון להרים ידיים

"תגידי, את מטפלת גם במשפחות עם ילדים גדולים?", כך שאלה אותי ב', אימא לילד בן 25.
אמנם זאת הפעם היחידה שקיבלתי פנייה כזאת, אבל אמרתי לעצמי ולה שהדרכת הורים עוסקת ביחסים, ויחסים עם ילדים יש לנו בכל גיל…
וכך הם הגיעו אלי, ב' ו-נ', זוג בשנות ה-50 המאוחרות, הורים ל-3, ושטחו בפני את "הבעיה":
הבן הצעיר, בן ה-25, חסר מוטיבציה, לדבריהם. "הוא לא מזיז את עצמו" הם אמרו, "לא דוחף את עצמו" התלוננו, "לא מתקדם לשום מקום".
כשהתקדמנו בשיחה, הסתבר שה"ילד" הוא ילד טוב – לומד, עובד, מבלה עם חברים, עוזר להורים בבית ואפילו בקשר טוב עם אחיו הגדולים.
הבעיה של הוריו הייתה שהוא לא לומד כמו שהם היו רוצים שילמד, לא שואף להתקדם בעבודה כמו שהם היו רוצים שיתקדם, לא מבלה עם חברים נכונים לדעתם, וכדומה.
הם ייחלו עבורו לטוב ביותר, וחשבו שכל מה שהוא עושה – הוא יכול לעשות טוב יותר.
האמנם?
האם אנחנו באמת יכולים לגרום לילד שלנו לעשות דברים שהוא לא בנוי להם?
במקרה של ב' ו-נ', מדובר בהורים עם יצר הישגי ושאפתני גדול יותר מאשר של בנם בן ה-25. הם רצו שהוא ילך לקצונה בצבא, הוא לא רצה. הם רצו שילמד מקצוע מסוים באוניברסיטה, הוא לא רצה. הם רצו שיצא לגור לבד, הוא העדיף לגור בינתיים בבית.
ובכל "התנגשות" כזאת בין הרצונות שלהם לשלו – הייתה אכזבה. מצידם. ועם האכזבה – הגיעו התוכחות: "למה אתה לא מתעקש על קידום בעבודה? למה אתה רק יושב מול המחשב כל היום ולא עושה ספורט? למה אתה יוצא עם אותם חבר'ה כל הזמן? למה אתה לא לומד יותר? עובד יותר? נוסע יותר?"
vector-illustration-of-a-boxer_1441-17
עכשיו חשבו על הילד שלכם – בן 3, בן 5, בת 11… זה כלל לא משנה.
חשבו כמה פעמים אנחנו באים בטענות לילדים שלנו, על משהו שהם לא יכולים לשנות.
כמה הורים מנסים לדחוף את הילד שלהם להשתתף במסיבת הסיום בגן, למרות שהוא לא רוצה?
כמה הורים מנסים להכריח את הילד שלהם לשחק עם חבר שהם בחרו עבורו?
כמה הורים כועסים על הילד שלהם שהוא ותרן מדי ולא עומד על שלו?
כמה הורים מתנגשים בעקשנות של הילד שלהם על בסיס יום יומי?
כמה הורים מאוכזבים מהבחירה המקצועית של הילד שלהם בחוגים, בתיכון, באוניברסיטה?

כמו אצל ב' ו-נ', גם אצלכם במשפחה יש מצבים בהם לא תוכלו להשפיע.
כל ילד נולד עם אופי, עם טמפרמנט, עם כישרונות ויכולות. חשוב לדעת מהי הנקודה בה עלינו "להרים ידיים", להבין ש"זה הוא" ולחשוב מחדש איך אנחנו לא הורסים את מערכת היחסים אתו, אלא "עובדים" בהתאמה אליו.
לא רוצה להשתתף במסיבת הסיום בגן? במקום לנדנד לו שייכנס, נשאל אותו אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לו, או שפשוט ישב איתנו בקהל.
לא עומד על שלו בסיטואציה בין חברים? במקום לזלזל בהתנהגות שלו, נשאל אם הוא רוצה לשמוע את דעתנו או אם הוא צריך את עזרתנו.
מתעקש על משהו שנראה לנו מיותר? במקום לצעוק עליו, נוותר מראש על מאבק הכוח.
כך, נפחית את העימותים בזירה המשפחתית, ונגיע לאווירה נעימה יותר בבית, כזאת שמוכיחה לילד שאנחנו מקבלים אותו, על כל מה שיש בו.

במקרה של ב' ו-נ', דיברנו על האופי הלא הישגי ולא תחרותי של בנם. האם אפשר להפוך ילד לא תחרותי לתחרותי?
מובן שלא.
כדי לפשט את ההסבר, עשינו סימולציה על העדפה מינית, כאילו הבן שלהם היה יוצא מהארון בפניהם. האם הם היו מנסים לשנות אותו? או מחליטים לקבל אותו כמו שהוא ו"לעבוד עם זה"?
כאשר מדובר בתכונה (חוסר הישגיות, לצורך הדוגמה), אנחנו לא יכולים לשנות אותה, והבחירה אם להילחם בכל יום מחדש בתכונה הזאת, היא בחירה שלנו בלבד.
אם בכל מסיבה או אירוע אני אנסה להילחם בילד הביישן שישתתף – הדבר היחיד שאשיג בכך, הוא קלקול היחסים ביני לבין הילד, וגם אם הוא ישתתף במסיבה, הוא יעשה זאת כדי לרצות אותי, והריצוי הזה, משמעו התבטלות. ביטול הרצון שלו כנגד הרצון שלי.
אם אני אשכנע את הבן שלי לצאת לקצונה בצבא כנגד רצונו, אם אני אפציר בו להיפגש עם חברים "טובים יותר" בעיני, אם אני אכריח אותו להילחם על דברים שהוא לא מאמין בהם – שנינו נצא מופסדים. במקום מערכת יחסים של קבלה ותמיכה, נחיה במערכת יחסים של אכזבה ותוכחה.
התפקיד שלנו, כהורים, הוא להנחיל לילדים שלנו ערכים – ללמד כבוד, השקעה, אכפתיות, קבלה… אבל לעשות זאת בהתאמה ובקבלה של עצמיותו של הילד, ולא כנגדה, ולהבין עד איפה אנחנו יכולים להשפיע על ההתנהגות של הילד, ואיפה אנחנו צריכים פשוט לקבל אותו כמו שהוא.

A magic touch

רצה המקרה, והגיעו אלי שתי אמהות שונות עם בעיה דומה; האחת סיפרה על בת 8 שפיתחה התנהגות אגרסיבית, בבית הספר ובבית – מתחצפת, "נוהמת" תשובות קצרות ואף מרביצה לאחיה, ואילו השנייה סיפרה על בת 4.5 שנושכת בגן הילדים ללא הרף, ולעתים מתנהגת באגרסיביות גם בבית.
המורה של בת ה-8 הייתה נואשת. הגננת של בת ה-4.5 אמרה להוריה כי היא מרימה ידיים.
וכך הגיעו אלי שתי אמהות מיואשות, שידעו שהן חייבות לגרום לבנותיהן לשנות את דרך ההתנהגות שלהן, אבל לא ידעו כיצד לעשות זאת.

מבדיקת ציוריה של בת ה-4.5 ומשיחות עם אמה, הבנתי שמדובר בילדה מאד מאד חכמה, שההתפתחות הקוגניטיבית שלה מהירה הרבה יותר מההתפתחות השפתית שלה, כלומר – היא חושבת הרבה יותר מאיך שהיא מדברת. זה מקור ראשון לתסכול רב הנובע מחרדה, מחוסר ההבנה מה קורה לה בעצם. בנוסף, במהלך השנה האחרונה אחיה התינוק גדל והפך לילד שובב שדורש הרבה תשומת לב מההורים, מה ש"יורד" ממכסת תשומת הלב שהיא הייתה מקבלת עד כה.
מבדיקת ציוריה של בת ה-8, עלו תסכולים אחרים שמקורם בחרדות ובפחדי נטישה. היא התגלתה כילדה עצמאית מאד, אך כמו אצל ילדים עצמאים רבים – העצמאות מלווה בחרדה, כאילו המשימה להחליט על חייה בעצמה, בעצם מפחידה אותה, וכמו שכולנו יודעים – כאשר אנחנו מפחדים, "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה".
מבלי להיכנס לנסיבות החיים של שתי הבנות, גם אצל זו וגם אצל זו התפתחה התנהגות אגרסיבית, שנעוצה, בעצם, בתסכול שמקורו בחרדה.

עכשיו… מה קורה לנו כשהילד שלנו מתנהג באגרסיביות? צועק? מקלל? מתחצף? מרביץ?
באופן טבעי, אנחנו נוטים להיפגע ולהסתגר, להתרחק ממנו, נפשית ופיזית.
ומה קורה כשאנחנו מתרחקים ממנו, נפשית ופיזית?
הילד מחזק את האמונה שלו שהוא "אדון לעצמו" ושאין מי שיגן עליו… לכן הוא מעצים את התוקפנות שלו (במקרים האלה – נשיכות אצל האחת, התחצפות ומרד אצל השנייה).

חיבוק <a href="http://www.freepik.com/free-vector/illustration-of-different-kind-of-relationships_1142120.htm">Designed by Freepik</a>

כבר לאחר הפגישה הראשונה, עם כל אחת לחוד, ביקשתי משתי האמהות לנסות ולהתקרב, פיזית, לילדתן: להעיר אותן בבוקר בליטופים ודגדוגים, להשכיב אותן לישון בחיבוק ונשיקה, למצוא סיטואציות במהלך היום בהן אפשר להגניב ליטוף על הראש, חיבוק קטן, ללכת יד ביד ועוד, בלי שום קשר להתנהגות של הילדה. גם אם הגננת דיווחה שזאת נשכה בגן, או האם הייתה עדה להתחצפות של האחרת רגע קודם.
המטרה של המגע הפיזי בין ההורה לילד, היא לשדר לילד שההורה לא מפחד מהתסכולים שלו ולא נוטש אותו בעת צרה. במילה אחרת – מדובר בהכלה. על ידי המגע הפיזי, מראה ההורה לילד שהוא מסוגל להכיל את כל הקשיים שלו… וראו זה פלא – כבר תוך יומיים-שלושה חל שיפור עצום בהתנהגותן של הבנות! בת ה-4.5 החלה להיענות בחיוב לחיבוקים ולהתכרבלויות עם אמה, וכמות הנשיכות ירדה באופן משמעותי, ואילו בת ה-8 הפכה, באופן מיידי, לשמחה וחיובית יותר, ואפילו אמרה לאמה ערב אחד: "אמא, אני אוהבת אותך!"

לפעמים אנחנו שוכחים לחבק את הילדים שלנו; הם גדלים, ונראה לנו שהם לא זקוקים לזה יותר, יש להם אחים קטנים שמספקים לנו את הצורך במגע, הם מדברים אלינו באופן גועלי עד שלא בא לנו לחבק אותם, אנחנו עסוקים וטרודים בהסעות, בהכנת אוכל, בסידור הבית ובכל מה שנראה לנו שחשוב יותר עבור הילד… אבל לא. המגע הזה חשוב, מגיל אפס, ועד בכלל.
גם אם בהתחלה אנחנו צריכים "לזייף" את המגע (fake it ’till you make it), והילד נרתע (כי זה מה שהוא רגיל לעשות), חשוב להמשיך ולנסות, להראות לו ש"הוא לא מפחיד אותנו". כעבור מספר פעמים הוא כבר יתמסר, והדבר יהפוך לטבע שני בבית.
בהצלחה 🙂

למה, בעצם, אנחנו לא יכולים להיות ה-BFF של הילדים שלנו?

אתמול הגיע אלי זוג חדש לקליניקה. הם ישבו וסיפרו לי על בנם היחיד, בן החמש וחצי, שהוא "ילד חסר גבולות", "צוחק על כל העולם", "משתין עלינו בקשת" ו-"חוץ מלגננת שלו, אין לו כבוד לאף אחד."
הם אמרו עליו שהוא מקסים, חכם, חברותי מאד, אבל גם שתלטן, מתיש בוויכוחים, עקשן, ולאט לאט מתחיל גם לעשות דברים מסוכנים כמו לשחק באש, לשחק בסכינים ועוד.
הם סיפרו שהם לא מצליחים להניא אותו מלעשות דברים מסוכנים או לגרום לו להקשיב להם כשהם אומרים "אסור" או "די".
אחרי פרק זמן ארוך של תלונות, אמר אביו של הילד את המשפט הבא:
"אבא שלי היה מאד קשוח איתי. אני לא רוצה להיות אבא כזה – אני רוצה להיות החבר הכי טוב של הבן שלי, ושהוא יקשיב לי בגלל שאנחנו חברים ולא בגלל שאני קשוח."

האם אנחנו באמת יכולים להיות החברים הכי טובים של הילדים שלנו?
בואו נחשוב לרגע מה זה אומר, "להיות החברים הכי טובים" – לשחק יחד? לצחוק יחד? ללכת ביחד לכל מני מקומות? לגלות סודות אחד לשני?
עד כאן הכל טוב ויפה ואפילו בר-ביצוע, אולם בחברות טובה יש עוד מספר פרמטרים, כמו שוויון זכויות בין החברים, כמו התאגדות או קואליציה נגד כל מי שהוא לא "חבר", כמו היעלבויות הדדיות וכדומה.

כל ילד, לא כל שכן ילד בן חמש וחצי, צריך לגדול בתוך מסגרת, בה יש כללים ברורים.
מי קובע את הכללים? ההורים.
מתי הולכים לישון, כמה טלוויזיה מותר לראות, מה מותר או אסור לאכול ומתי, עם מה מותר לשחק ועם מה לא וכן הלאה.
אם הילד מרגיש שההורה הוא החבר הכי טוב שלו, הוא עלול לחשוב שלהורה אסור לומר לו מה לעשות, הרי הוא "רק" חבר?!
וכך אנו נכנסים למעגל בו ההורה מנסה לא להיות "קשוח", כלומר לא להשית כללים ברורים בבית, וברגע שהילד עושה משהו שמוציא את ההורה מהכלים (כמו משחק באש), ההורה נזעק ומתפרץ בצעקות וכעס רב מאחר שהילד לא שומע בקולו.

שקופית1
<a href='http://www.freepik.com/free-vector/collection-of-fun-little-monsters_898100.htm'>Designed by Freepik</a>

תשמעו לי, זה לא עובד.
אנחנו צריכים להיות ההורים של הילדים שלנו. חברים טובים הם ירכשו בגן, בבית הספר ובשכונה. הורה לאו דווקא צריך להיות קשוח, אבל הוא כן צריך לקבוע כללי התנהגות בבית (ובחוץ), ולהתעקש עליהם. הנחישות שלנו, היא הסמכות.

מה שהצעתי לאבא החביב שישב מולי, זה להתחיל בקטנות; לטפל קודם כל בשעת ההשכבה (כלומר – להיות נחוש ועקבי, ערב-ערב), לאחר מכן בהגבלה על שעות הצפייה בטלוויזיה, ולהמשיך כך לקבוע, אט אט, כללים חדשים בבית.
ברגע שהילד יראה את הוריו קובעים כללים ועומדים בהם לאורך זמן – כאשר הוא ישחק באש, למשל, והם יגידו לו "לא", הוא כבר יבין שהם ממש מתכוונים לזה.
בלי כעס, בלי צעקות, ובוודאי שבלי אלימות.
להחזיר את הסמכות ההורית לבית, צעד אחר צעד, ולהמשיך לשמר את היחסים הטובים עם הילד. לא חברות, כן קרבה משמעותית.
זאת בדיוק הסיבה לכך שהילד מקשיב לגננת שלו: בגן יש כללים מאד ברורים, והגננת נחושה לקיים אותם, אחרת לא תוכל לנהל סדר יום עם 30 ילדים. הנחישות והעקביות של הגננת, הם אלה שמעניקים לילד את הביטחון ואת התחושה ש"היא יודעת מה היא עושה", ואת זה בדיוק אנחנו צריכים לייצר גם בבית.

בהצלחה 🙂

הילד בוגר ועצמאי? לכו תדעו מה מסתתר שם…

לא מזמן סיימתי את לימודי במרכז הישראלי לפענוח ציורי ילדים של מיכל וימר המופלאה, במטרה להעשיר את סט הכלים שלי בהדרכת ההורים.
במקרה של ס' ו-מ', זה היה בינגו; הם הגיעו אלי לאחר שבנם הבכור עלה לכיתה א', בה החריפו מספר קשיים שהיו לו עוד בגן, והם מצאו כי ההתנהלות אתו קשה להם, בעיקר סביב הכנת שעורי הבית ופרצי זעם ואלימות.
גם בשיחות אתם וגם בצפייה בביתם, עלה הרושם שבנם הבכור הוא ילד חכם, בוגר ועצמאי מאד, והוריו התגאו (בצדק!) בכל הדברים אותם הוא יודע לעשות לבד.
עם זאת, כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, גם לילד הזה היו, לכאורה, שני פנים – ברוב הזמן בוגר ועצמאי, ולעתים מתפרץ באופן ילדותי.

הנחיתי את ההורים כיצד יש לנהוג כאשר הילד מתפרץ, בזעם או באלימות, אולם במקביל ביקשתי שיצלמו לי ציורים שהוא מצייר, כדי שאוכל לנסות ולראות מאיפה נובעים הקשיים שלו:

הילד מתפרץ, בזעם או באלימות

הילד מתפרץ, בזעם או באלימות 2
מהציורים, ראיתי שילדם של ס' ו-מ' אכן בוגר, עצמאי מאד ובעל כישורים קוגניטיביים בלתי מבוטלים, אבל ראיתי גם שהוא חווה פחדים וחששות ו"בורח" לעולם הדמיון כדי להתמודד עם הקושי.

כעת, היה קל יותר להניח שהילד מתפרץ, כי הבגרות והעצמאות שלו "מתנגשים" עם הפחדים והחששות.
במקרה הספציפי הזה, נקטו ההורים מספר צעדים:
– רכשו לילדם טלפון, באמצעותו יוכל לתקשר אתם כשהוא שוהה לבד בבית
– "פרקו" את הכנת שיעורי הבית למנות קטנות של 10 דקות בכל פעם (בשיתוף ויידוע של המחנכת)
– שיתפו אותו, בהתאמה לגילו, בקביעת הלו"ז המשפחתי
– החלו להשית כללים ברורים יותר בבית

לאחר מספר שבועות של הדרכת הורים ויישום כל הנ"ל, צייר הילד את הציור הבא:
WhatsApp Image 2017-03-07 at 16.13.22
בציור הזה אנחנו כבר רואים פחות הצמדות לפרטים, תנועה חופשית וזורמת, פריסה מלאה על הדף ומגמה "נינוחה" יותר. גם בהתנהגותו של הילד חל שיפור, והאווירה בבית החלה להיות טובה יותר.

בזכות העבודה העקבית של ס' ו-מ', מפלס הפחדים של בנם הולך ויורד, והוא מקבל מהוריו בדיוק את מה שהוא צריך, במידה שהם מסוגלים לתת.

בהדרכת הורים אין פתרונות קסם וגם לא "זבנג וגמרנו", אבל כשההורים מקבלים נקודת מבט שונה על הילד וכלים להתמודד עם ההתנהגות שלו – יכולים לצמוח משם רק דברים טובים 🙂

עוד פוסטים על מתבגרים – כאן

עפרה שפר ברוש

מה מגירת הממתקים שלכם אומרת עליכם?

מ' ו-ע' הגיעו אלי לקליניקה בעקבות משבר שעבר על בנם בן ה-6.5, עם המעבר לכיתה א'.
דיברנו על הילד, צפיתי בהם בביתם, חזרנו לקליניקה ומצאנו דרכים לסייע לילד לצלוח את המשבר.
ואז התחילו מ' ו-ע' להתווכח.
על מה?
על מיקום מגירת הממתקים בבית.

מ' הציף את הקושי שלו לראות את ילדיו במשך ימים שלמים עם עוגייה ביד.
ע' הציפה את החזון ההורי שלה – ליצור בית מכיל ומאפשר, בו אין כללים וחוקים, אלא ילדים שגדלים בתחושה של חופש בחירה.
"אבל הם עוד לא יודעים לבחור נכון!", הוא אמר.
"אז אפשר להסביר להם!", היא התעקשה.
"אבל למרות שאת מסבירה להם, הם עדיין כל היום עם עוגייה ביד!" הוא הרים את הקול.
"אם לא היית נוזף בהם על כל עוגייה, אולי הם לא היו נמשכים לזה כל כך!" היא לא נשארה חייבת.
אני ישבתי בכסאי, מעבירה את מבטי מן האחד לשנייה, כמו במשחק פינג פונג, מנסה להבין מה מסתתר מאחורי העוגיות.

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa1
<a href='http://www.freepik.com/free-vector/gingerbread-man-turquoise-pattern_823276.htm'>Designed by Freepik</a>

לפתע השתררה שתיקה ושניהם הסתכלו אלי בחיוך מבויש, כאילו סטו מן הנושא.
ובכן – הם ממש לא סטו מן הנושא. מגירת הממתקים הייתה הסמן, הסימבול, להבדלים בגישות ההוריות שלהם, והביאה אותנו היישר אל לב לבה של הדרכת ההורים – יצירת מערכת משותפת של הערכים והכללים עליהם נשען החינוך בבית.

כל אחד מאיתנו מגיע עם חזון הורי, שאיפות, או אפילו ידיעה "כמו מי אני לא רוצה להיות". אולם כאשר אנו נפגשים עם ההורה השני/ה אתו/ה נגדל את הילדים, עלינו לקחת גם את החזון ההורי שלו/ה בחשבון.
אז מה עושים כשהורה אחד רוצה לאפשר לילדים מגירת ממתקים נגישה וכשההורה השני רוצה שהממתקים יהיו בארון גבוה, בשליטה בלעדית של ההורים?
מה עושים כשהורה אחד דוגל ב"זרימה טבעית" וההורה השני מאמין שילדים צריכים מערכת חוקים ברורה כדי לגדול בה בביטחון ובאושר?
עושים פוס.
מעלים את הדברים על הכתב בשיטת הרמזור, משכנעים זה את זה בנחיצות ובחשיבות של הערכים שכל אחד מאמין בהם, ומנסים להגיע למכנה משותף אחד, כזה שניתן "לנהל" את הבית על פיו.

ע' ו-מ' החליטו, לבסוף, להשאיר את מגירת הממתקים במקומה הנגיש, אך לייצר כלל בבית בו אוכלים רק ממתק אחד בכל יום. כל ילד יכול לפתוח את המגירה בזמנו החופשי ולבחור ממנה מה שהוא רוצה, אך רק פעם אחת בכל יום.
זה לא הפתרון האידאלי מבחינת ע' וגם לא הגשמה מוחלטת של שאיפותיו של מ', אבל זאת פשרה ששניהם יכולים לחיות אתה לאורך זמן.
החשיבות העיקרית, מעבר לכך של-ע' ו-מ' היה נושא אחד פחות להתווכח עליו, היא ההשפעה על הילדים:
תארו לכם את ילדיהם של ע' ו-מ' – מצד אחד היה מותר להם לגשת אל המגירה ולהוציא ממתק מתי שרצו, אך מן הצד השני הם "חטפו" גערות בכל פעם שעשו כן.
ומאחר שמגירת הממתקים היא רק קצה הקרחון, שתי הגישות ההוריות השונות של ע' ו-מ' באו לידי ביטוי בדיוק באותו אופן במקרים אחרים – כמה ומתי מותר לשחק בפלאפון של אמא, באיזו שעה צריך ללכת לישון, ועוד.

הסוד הוא, כמו תמיד – בתקשורת; מדברים, מחליטים ומתחילים לתרגל בבית.
בהצלחה!