ארכיון תגיות: התארגנות

מה מגירת הממתקים שלכם אומרת עליכם?

מ' ו-ע' הגיעו אלי לקליניקה בעקבות משבר שעבר על בנם בן ה-6.5, עם המעבר לכיתה א'.
דיברנו על הילד, צפיתי בהם בביתם, חזרנו לקליניקה ומצאנו דרכים לסייע לילד לצלוח את המשבר.
ואז התחילו מ' ו-ע' להתווכח.
על מה?
על מיקום מגירת הממתקים בבית.

מ' הציף את הקושי שלו לראות את ילדיו במשך ימים שלמים עם עוגייה ביד.
ע' הציפה את החזון ההורי שלה – ליצור בית מכיל ומאפשר, בו אין כללים וחוקים, אלא ילדים שגדלים בתחושה של חופש בחירה.
"אבל הם עוד לא יודעים לבחור נכון!", הוא אמר.
"אז אפשר להסביר להם!", היא התעקשה.
"אבל למרות שאת מסבירה להם, הם עדיין כל היום עם עוגייה ביד!" הוא הרים את הקול.
"אם לא היית נוזף בהם על כל עוגייה, אולי הם לא היו נמשכים לזה כל כך!" היא לא נשארה חייבת.
אני ישבתי בכסאי, מעבירה את מבטי מן האחד לשנייה, כמו במשחק פינג פונג, מנסה להבין מה מסתתר מאחורי העוגיות.

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa1
<a href='http://www.freepik.com/free-vector/gingerbread-man-turquoise-pattern_823276.htm'>Designed by Freepik</a>

לפתע השתררה שתיקה ושניהם הסתכלו אלי בחיוך מבויש, כאילו סטו מן הנושא.
ובכן – הם ממש לא סטו מן הנושא. מגירת הממתקים הייתה הסמן, הסימבול, להבדלים בגישות ההוריות שלהם, והביאה אותנו היישר אל לב לבה של הדרכת ההורים – יצירת מערכת משותפת של הערכים והכללים עליהם נשען החינוך בבית.

כל אחד מאיתנו מגיע עם חזון הורי, שאיפות, או אפילו ידיעה "כמו מי אני לא רוצה להיות". אולם כאשר אנו נפגשים עם ההורה השני/ה אתו/ה נגדל את הילדים, עלינו לקחת גם את החזון ההורי שלו/ה בחשבון.
אז מה עושים כשהורה אחד רוצה לאפשר לילדים מגירת ממתקים נגישה וכשההורה השני רוצה שהממתקים יהיו בארון גבוה, בשליטה בלעדית של ההורים?
מה עושים כשהורה אחד דוגל ב"זרימה טבעית" וההורה השני מאמין שילדים צריכים מערכת חוקים ברורה כדי לגדול בה בביטחון ובאושר?
עושים פוס.
מעלים את הדברים על הכתב בשיטת הרמזור, משכנעים זה את זה בנחיצות ובחשיבות של הערכים שכל אחד מאמין בהם, ומנסים להגיע למכנה משותף אחד, כזה שניתן "לנהל" את הבית על פיו.

ע' ו-מ' החליטו, לבסוף, להשאיר את מגירת הממתקים במקומה הנגיש, אך לייצר כלל בבית בו אוכלים רק ממתק אחד בכל יום. כל ילד יכול לפתוח את המגירה בזמנו החופשי ולבחור ממנה מה שהוא רוצה, אך רק פעם אחת בכל יום.
זה לא הפתרון האידאלי מבחינת ע' וגם לא הגשמה מוחלטת של שאיפותיו של מ', אבל זאת פשרה ששניהם יכולים לחיות אתה לאורך זמן.
החשיבות העיקרית, מעבר לכך של-ע' ו-מ' היה נושא אחד פחות להתווכח עליו, היא ההשפעה על הילדים:
תארו לכם את ילדיהם של ע' ו-מ' – מצד אחד היה מותר להם לגשת אל המגירה ולהוציא ממתק מתי שרצו, אך מן הצד השני הם "חטפו" גערות בכל פעם שעשו כן.
ומאחר שמגירת הממתקים היא רק קצה הקרחון, שתי הגישות ההוריות השונות של ע' ו-מ' באו לידי ביטוי בדיוק באותו אופן במקרים אחרים – כמה ומתי מותר לשחק בפלאפון של אמא, באיזו שעה צריך ללכת לישון, ועוד.

הסוד הוא, כמו תמיד – בתקשורת; מדברים, מחליטים ומתחילים לתרגל בבית.
בהצלחה!

נמצאה התרופה למחלת השליטה!

לא אחת, לא שתיים ולא שלוש אמהות שפגשתי במסגרת הדרכת ההורים, העלו את הסיטואציה הבאה:
הן אלה שמוציאות את הילדים ממסגרות ברוב הימים, הן אלה שנמצאות אתם אחה"צ, ולכן הן גם קובעות את הכללים בבית – אוכל, שיעורים, חוגים, חברים ועוד.
אי שם בשעות הערב מגיע בן הזוג שלהן ומנסה להיכנס לעניינים.
פתאום יש "עוד מישהו" בבית, שכן מרשה שוקולד רגע לפני ארוחת הערב, שכן מרשה עוד כמה דקות על המחשב, שמרגיש צורך להתערב במריבות בין האחים… "עוד מישהו" שמכניס מתח אחר לבית, שמעז להתערב באיזון העדין שהן הצליחו לבנות עם הילדים.
אמא אחת סיפרה שהיא מאד מקפידה לא להרים את הקול, אך כשבעלה נכנס בשעת ערב, הוא מסוגל לצעוק על הילדים, להתרגז, להתערב להם במריבות שלהם ולהשליט את הטון שלו בבית. היא "נטרפת" מהסיטואציה, מעירה לו שידבר אחרת, הוא מתרגז גם עליה והערב הולך ומדרדר.
אמא אחרת סיפרה שהיא מאד מקפידה על לו"ז ברור, כזה ש"אוסף" את כל בני הבית לארוחת ערב משותפת ב-19:00, אך כשהאבא נמצא, הוא נוזף בה – "נו, יאללה, מה אכפת לך, תני להם לשחק עוד קצת, אל תהיי כבדה!". היא מרגישה מושפלת, "לא מגניבה", נמנעת מלהתווכח אך צוברת כעסים ערב אחר ערב.
אמא נוספת דיברה על חיכוכים סביב ארוחת הערב – בעוד היא מנסה להקפיד על תזונה בריאה, בן הזוג שלה מעתיר על הילדים מתוקים ופחמימות, כי הוא מאמין בפינוק. היא מרגישה שהוא מתייג אותה כ"אמא רעה" ומחזירה מלחמה שערה.

כך, במשפחה אחת אחרי השנייה, נוצרים ערבים מלאי חיכוכים וויכוחים, בהם כל אחד מבני הזוג עומד על זכותו לפעול כראות עיניו.

אחת אחרי השנייה הן סיפרו כמה קל להן כשבן הזוג שלהן בחו"ל, במילואים או עובד עד מאוחר… "ככה אני לבד, יודעת בדיוק מה אני עושה ומה הולך לקרות. אמנם פיזית זה יותר קשה – מקלחות, השכבות, סידור הבית, אבל נפשית זה הרבה יותר קל."

ובכן, אנחנו בהחלט מדברים כאן על שליטה. על איך אני רוצה שהחיים בבית יתנהלו. שזה ממש מצוין, אגב, כי זה מתווה לי דפוסי חינוך מסודרים וגורם לי לפעול בעקביות.
אבל אז נכנס ה"עוד מישהו" הזה – מישהו שאני בחרתי להקים אתו בית ולהביא אתו ילדים לעולם, ואם נודה על האמת – גם לו יש זכויות בבית הזה…

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa1

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/card-deck-with-king-and-queen_801819.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? איך מורידים את רמת המתח הזאת?
קודם כל, נפריד בין 2 דברים עיקריים:
1. עקרונות חינוכיים – כתבתי כאן בעבר על הרמזור, שהוא דרך מצוינת ליישב בין שני ההורים את הערכים עליהם הם מסכימים להקפיד בבית.
2. סיטואציות יומיומיות פשוטות – כאלה שהן לא רבות חשיבות, וכל הורה יכול לנהוג בהן על פי דרכו.

אחרי שהסכמנו על העקרונות החינוכיים החשובים ביותר, יגיע בן הזוג בערב וידע להמשיך את אותו הקו – אם זה אוכל, "זמן מחשב", ארוחת ערב משותפת או כל דבר אחר.
לעומת זאת, כאשר הוא "נכנס" לסיטואציות היומיומיות הפשוטות – אתן לו להתנהל על פי דרכו.
אם הוא מדבר אל הילדים לא כמו שאני הייתי מדברת – אני לא אעיר לו.
אם הוא חוזר קצת עצבני ומרים עליהם את הקול – אני לא אעיר לו.
אם הוא מרשה לילד לא להתקלח – אני לא אעיר לו. גם אם הוא מכריח את הילד להתקלח בכוח – גם אז אני לא אעיר לו.
אחר כך, אחרי שהילדים ילכו לישון ונשב נינוחים בסלון (כי עברנו ערב בלי מתחים ובלי ויכוחים) – אז אוכל להביע את דעתי, בדרך מכבדת.

והנה מגיעה "התרופה" האמתית למחלת השליטה:
אם אני לא יכולה להיות בבית ולראות את בן הזוג מדבר / פועל בצורה שונה ממני – אדאג להרחיק את עצמי מהסיטואציה: טיול עם הכלב, הליכה בשכונה, שיחת טלפון עם חברה במרפסת, ספר טוב במיטה ואפילו 5 דקות בשרותים… כל מה שיאפשר לי להתרחק כדי להתאפק מלהעיר לו און ליין.

אין כאן מחקר אמפירי ואפילו לא מדגם תקני, אך אני מאמינה ש"יצר ההישרדות" מחייב את רובנו לתכנן ולארגן את אחר הצהריים עם הילדים בצורה בה יהיה לנו קל לשלוט.
עם זאת, עלינו לזכור שגם אביהם של הילדים רוצה לקחת חלק ולהביע את עצמו במסגרת המשפחתית, ולכן – במקומות שלא מדובר בפגיעה בילדים או בעקרונות החינוכיים החשובים, כדאי שניקח צעד אחד אחורה ופשוט ניתן לו להתמודד (וגם נסמוך על הילדים שידעו להתמודד עם אביהם).

בהצלחה!

מה עושים כשהבוקר לחוץ, ההורים גם והילד מסרב להתארגן לגן?

מי ששאל אותי את השאלה הזאת היה אבא אחד, שהגיע אלי להדרכה עם אשתו, בנוגע לילדם האמצעי. בהדרכה כמו בהדרכה, התגלה שאת התנהגותו של הבן האמצעי קל מאד לשפר, ועל זה אספר לכם בהזדמנות אחרת, אבל הפוקוס עבר אל הבת הקטנה, בת 3.

"בכל בוקר," הוא סיפר, "כשאני אמור לצאת לעבודה ולקחת אותה בדרך לגן, היא מתחילה להתמהמה – פעם לא רוצה להתלבש, פעם לא מסכימה לצחצח שיניים, פעם יש לה בעיה עם הנעליים… כל בוקר משהו אחר. עוד לא היה בוקר אחד בשנה האחרונה בו יצאתי בשעה שאני צריך לצאת! כל בוקר אני מאחר, וזה תמיד מלווה בעצבים! מה עושים??"

אני לא צריכה לספר לכם שהאבא הזה לא לבד, נכון?…
אצל משפחות רבות עם קטנטנים, יש "אישו" של התארגנות בבוקר, לחץ ועצבים.
חלק גדול מהילדים "מזהה" את הבוקר כנקודת החולשה שלנו, ההורים, בזמן שאנחנו עושים את כל המאמצים להתארגן לעבודה בזמן, לארגן את התיקים, הסנדביצ'ים, הבגדים ולצאת לפני הפקקים.
המתוקה בת ה-3 שמוצאת לעצמה סיבות שונות ומגוונות "לתקוע" את התארגנות הבוקר, הבינה מהר מאד שאם היא תתלבש, תשטוף פנים ותאכל ארוחת בוקר בזמן – לא יקרה כלום, אולם אם היא תצליח למצוא "בעיה" באחד מן התחומים – סביר להניח ששני הוריה יגיעו לכרכר סביבה, להוציא את כל הבגדים מהארון בזה אחר זה, להציע חלופות, לשחד, לדגדג, לגעור, לצעוק ולעשות ה-כ-ל כדי להוציא אותה מן הבית מוכנה ומהר.
עבור בת ה-3 המתוקה, אין זמן מתאים יותר לקבלת תשומת לב.

אנחנו, כמובן, רוצים שהיא תצא אל יום חדש בגן שמחה ומאושרת, אבל מהר מאד נגררים לכעס ולעצבים, למריבות מול ארון הבגדים או המראה באמבטיה ולמירוץ נגד השעון.

%d7%9e%d7%a6%d7%92%d7%aa1

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/nice-vignettes-of-routine-actions_851519.htm'>Designed by Freepik</a>
יש רק פתרון אחד לעניין הזה, והוא – לנטרל את הכעס ולהוציא אותו מהמשוואה.
איך עושים את זה?
מייצרים אלטרנטיבה, עבורנו ועבור הילד.
למשל: לקחת את הילד ברגע רגוע במהלך היום (בארוחת הערב, במקלחת, בדרך אל גינת השעשועים…) ולומר לו – "מתוק שלי, נכון בכל בוקר אנחנו רבים וכועסים? כמעט כל בוקר אני מאחר לעבודה וגם מגיע כועס ועצבני… אני לא רוצה יותר לכעוס בבוקר וגם לא לאחר לעבודה. הערב, לפני שתלך לישון, נביא תיק קטן ונכין אותו ליד הדלת, ומחר, אם לא תהיה מוכן בזמן בו אני צריך לצאת, אנחנו נשים בתיק את הבגדים או את מברשת השיניים, ומה שלא הספקת לעשות בבית – תעשה בגן. אם לא הספקת להתלבש – ניקח את הבגדים לגן. אם לא הספקת לצחצח – תצחצח שיניים בגן."

האבא האוהב שישב מולי, פער את עיניו והיסס… הוא פחד שבתו תהיה מושפלת בגן. הרגעתי אותו (ואני מרגיעה גם אתכם) שרוב הילדים מבינים את העניין כבר ממבט על התיק הריק, ולא מגיעים בפיג'מה לגן.
עם התיק הקטן והשיחה הנעימה שלפניו, אנחנו נותנים לילד מוצא של כבוד מהסיטואציה אליה הוא נגרר, ובעיקר – מנטרלים את הכעס שלנו בבוקר, כי אנחנו יודעים שנצא בזמן, שיש לנו פתרון אם הילד לא יהיה מוכן בזמן.

גם אם לא תבחרו לפעול עם התיק הקטן, מצאו לכם פתרון יצירתי אחר שיאפשר לילד מוצא של כבוד ויאפשר לכם להוציא את הכעס מהמשוואה של הבוקר (למשל – אתם תצאו בזמן ואת הילד מישהו אחר ייקח לגן, אתם תצאו בזמן והילד יישאר בבית עם מישהו אחר ויפסיד יום בגן, וכן הלאה).

אם תהיו נחושים, עקביים ולא כועסים, תוך יומיים – שלושה יראו הבקרים שלכם אחרת לגמרי.
בהצלחה 🙂