ארכיון תגיות: הורות

עשר הדברות ל"זוגיות הורית" טובה

במסגרת עבודתי כמדריכת הורים גם לישראלים ברילוקיישן, אני מדריכה את ס' ו-א' המקסימים אשר גרים מעבר לים עם 3 ילדיהם הקטנים. במהלך המפגשים שלנו בסקייפ ראיתי כי ה"זוגיות ההורית" שלהם אינה במיטבה ובעצם, היא זאת שמהווה את שורש הבעיה (כפי שהם הגדירו – "הילדים פורקים כל עול ואין שום כללים בבית").
ביחד עם ס' ו-א', הגדרנו את הכללים לזוגיות הורית טובה, כזאת שמשפיעה באופן חיובי על מערכות היחסים בבית, מעבירה את הערכים הרצויים לילדים, משרה אווירה טובה ופתוחה ובסופו של דבר – מאפשרת להשריש כללים ברורים בבית אשר מקלים על כולם את החיים:

1. כבדו זה את זה
כבוד הוא ערך חשוב אותו כל אחד רוצה להנחיל לילדיו; כבוד להורה, כבוד לאח, כבוד למורה ובכלל – לסובבים. אי אפשר להנחיל לילדים את הערך הזה מבלי שיראו אותו, קודם כל, אצל הוריהם.
מה זה אומר לכבד זה את זה?
– לא "לשבור את המילה" של בן הזוג לפני הילדים (אפילו אם אתם לא מסכימים איתו!)
– לא לצעוק ולנהוג באלימות זה עם זה
– לא להשפיל את בן הזוג

2. דברו זה עם זה
בהמשך ישיר לדיבר הראשון – לאחר שהתאפקתם מלהעיר / לצעוק / להשפיל את בן הזוג במהלך הסיטואציה עצמה, כדאי לפתוח את הדברים לאחר שהילדים ישנים/ יוצאים למסגרות: להזכיר את הסיטואציה, לומר מה אהבתם ומה לא, איך לדעתכם צריך לנהוג אחרת, מה אתם חושבים שהיה קורה אם… אמרו את כל מה שיש לכם לומר, שכנעו זה את זה וצרו סוג של דיון פתוח בו לכל אחד מבני הזוג יש מקום להביע דעה. גם אם לא תסכימו – לפחות כל אחד מכם ידע מהן עמדותיו של השני.

3. אל "תבגדו" זה בזה
כן, ברור שאין לבגוד עם גבר / אישה אחרים, אבל כאן הכוונה היא גם לא לבגוד עם הילדים בבן הזוג; כלומר – אם בן זוג אחד חרד מסוכרים ומקפיד על צריכת ממתקים, אסור שבן הזוג השני יקנה ממתקים וישביע את הילדים לא לספר… הברית בין ההורים והכנות ביניהם חשובה לאין ערוך מגחמותיהם הרגעיות של הילדים. אתם המודל של ילדיכם ליחסים זוגיים בפרט ויחסים בין בני אדם בכלל, לכן, אם אתם לא רוצים שהם ילמדו לשקר, לתחמן ולבגוד – עליכם להימנע מכך.

4. למדו לריב ולהתפייס
זוגות רבים נקלעים למשברים או חיכוכים, מפסיקים לדבר זה עם זה כשהם טעונים בכעס ולאט לאט, מכורח הנסיבות, חוזרים לדבר זה עם זה עם העניינים הפרקטיים של הבית והילדים, כשמשקע הכעס עוד יושב להם מאחורי הראש. לאחר כמה ימים או שבועות, מתמסמס העניין והתקשורת חוזרת, במקרה הטוב, למצבה הרגיל. מה שהילדים רואים זה, בעצם, זוג מבוגרים אשר רבים וממשיכים להיות טעונים זה כלפי זה. בעצם – לימדנו אותם לריב, אבל לא לימדנו אותם להתפייס (שזאת יכולת הרבה יותר חשובה לחייהם מאשר היכולת לריב…).

5. החליטו, במשותף, על ערכי וכללי הבית
בעבר כתבתי כאן פוסט על הדרך לביצוע ההחלטות הללו. לאחר ששני בני הזוג מייצרים רשימה של ערכים וכללים, אין יותר וויכוחים, כפל משמעויות, עם אמא ככה ועם אבא ככה… הכל גלוי וברור, בני הזוג משכנעים זה את זה ומגיעים לרשימה מוסכמת, ברורה ונהירה גם לילדים. זה כשלעצמו מוריד 50% מהמתחים בבית.

zug

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/superhero-couple_761391.htm'>Designed by Freepik</a>

6. אין זוגיות הורית בלי זוגיות
כן, ברור שאתם צריכים לטפח את הזוגיות… כולם אומרים את זה. אבל אני אגיד לכם את זה גם מהפריזמה של הילדים: ברגע שהילדים רואים שהזוג משקיע בעצמו גם מעבר לזמן עם הילדים, הם מבינים שיש כאן ברית חזקה, שההורים היו זוג עוד לפני שהילדים נולדו וימשיכו, בתקווה, גם לאחר שיצאו מן הבית. ברגעים כאלה הילדים מקבלים פרופורציות על מקומם במשפחה, גם מבלי שאלה יאמרו בקול. הפרופורציות האלה, ההבנה של המקום שלהם במשפחה, מסייעת להם לקבל את הסמכות ההורית.

7. יש זוגיות הורית בלי זוגיות
למרות שנראה לכם שאני סותרת את עצמי ואת הדיבר ה-6, סעיף זה מוקדש למשפחות מורכבות בהן שני ההורים חיים בנפרד. גם שם יש לדאוג ל"זוגיות הורית", לברית מסוימת הנוגעת לדרכי חינוך הילדים. גם שם יש לדאוג לא לשבור את המילה, לא להשפיל, לא לבגוד, לכבד ולדבר זה עם זה… כדי לייצר ביטחון עבור הילדים, שיראו שלמרות שהזוגיות כבר לא מתקיימת, החוקים הנקבעים במסגרת הזוגיות ההורית כן מתקיימים. חוקים משמעם ביטחון. הילד מרגיש שהוא אינו תלוש בעולם ובתת המודע שלו הוא מבין שהוריו ישבו, דיברו, תכננו וחשבו עליו.

8. כבדו את השוני ביניכם
בן זוג אחד שונא את הים, השני מתעב פארקי מים. בן זוג אחד צמחוני והשני קרניבור. בן זוג אחד שומר מסורת והשני חילוני גמור. בן זוג אחד אוהב לנהוג והשני לא. בן זוג אחד נוח לכעוס והשני רגוע. בן זוג אחד מאד מסור לילדים והשני פחות. כל אחד מאיתנו שונה בתכלית השינוי מבן הזוג שלו, וזה נהדר. כל עוד אין בכל פגיעה בילדים או בסביבה – כבדו את השוני הזה ותנו לו את המקום שלו.
זוגיות הורית טובה היא לא סימביוזה, נהפוך הוא. כאשר הילדים רואים כי בני זוג מכבדים את השוני ביניהם, הם לומדים בעצמם לכבד את השונים מהם וערכי הסבלנות הללו מחלחלים אל המערך המשפחתי.

9. חייכו, מצלמה נסתרת!
טוב… זאת לא ממש מצלמה, אבל חשוב שתבינו שכל דבר שקורה ביניכם, ההורים, נצפה על ידי מי מן הילדים. אתם, בעצם, דוגמנים. דוגמנים לחיים. אתם המודל הראשוני לחיקוי. הדרך בה אתם מדברים, הפרצופים שאתם עושים, התגובות שאתם מגיבים… כל דבר נרשם ומתועד במוחם של הילדים ובתת המודע שלהם, ועצם המודעות המשותפת שלכם לעניין הזה תעזור לכם למתן את תגובותיכם בעצמכם או לעזור אחד לשני בשיקוף של הדברים.

10. היו מאושרים, פרגנו זה לזה
זה כבר לא סוד ש"הורה טוב הוא הורה שטוב לו"; פרגנו לעצמכם ולבני הזוג את מה שעושה להם טוב – ספורט, חוג, תחביב, הרגל מסוים… אם לתחושתכם זה בא "על חשבון הילדים" מצאו יחד את הדרך להפוך את הדבר לאפשרי, אך אל תחסמו את האופציה. כאשר כל אחד מבני הזוג מוצא את ה"טעינה" שלו במקום אחר, הוא חוזר אל המשפחה מחוזק יותר, חיוני וטעון באנרגיות חיוביות. כך, רואים גם הילדים מודל מצוין לטיפוח העצמי בתוך הקשר ולא לביטול עצמי כדי לקיים את הקשר.

 

מה עושים עם ילד שלא מקבל "לא"?

לא מזמן התארחתי בפעוטון הסמוך למקום מגורי, לערב של שאלות ותשובות בנושאי הורות.
אחד האבות שהשתתפו בערב הזה שאל  "מה לעשות כשהילד שלי לא מקבל "לא" כתשובה?".
מוכר לכם?
האם בכל פעם שאמרתם לילדים שלכם "לא" הם הנהנו בהבנה ופנו לעיסוקיהם?
ברור שלא!

נניח שאתם הולכים על ילדיכם לקניות בסופר והם grumpyמבקשים לקחת משהו מהמדף שלא מקובל עליכם. מה אתם עושים?
נניח שאתם נמצאים אצל חברים והילד מבקש להישאר לישון שם אבל זה לא מתאים לכם.
מה אתם עושים?
נניח שאתם נוסעים בכביש והילד שלכם מבקש להוריד את חגורת הבטיחות? מה אתם עושים?

החיים שלנו מלאים בסיטואציות בהן אנחנו צריכים / נאלצים לומר "לא" לילדינו.
הורים רבים מעידים על כך שברגע שה"לא" נזרק מאיתנו לחלל האוויר, הילד מתחיל להשתולל – לצעוק, לבכות, לזרוק את עצמו על הרצפה ולהביא את עצמו להתקף זעם כזה, שרובץ לנו על המצפון יומיים.
אז… האם כדאי בכל זאת להיענות לבקשה?
לא!

ילדים, מעצם טבעם והתהליך ההתפתחותי שהם עוברים, בודקים גבולות; בכל רגע נתון הם חוקרים את מי שסביבם ובודקים מהי דרך ההתנהגות הנכונה, מה יוכלו לקבל או להרוויח מהסיטואציה ועד כמה אפשר למשוך את התענוג וההנאה שלהם מהמצב.
אם הילד ביקש משהו והוא לא מתאים לנו באותו רגע, אנחנו אומרים "לא".
וה"לא" הזה שלנו, צריך להישאר "לא" גם במידה בה הילד פוצח במופע תסכול מרשים.
למה?
ממספר סיבות וטעמים:
1. בהציבנו את ה"לא" אנחנו משרטטים לילד את גבולות הגזרה והפעולה שנהוגות אצלנו במשפחה (לא נשארים לישון אצל חבר באמצע השבוע / לא קונים מוצרים שלא צריכים בסופר / לא מקבלים ממתק לפני הארוחה וכיו"ב).
2. כאשר אנחנו מתייצבים בעמדה ברורה, אנחנו משדרים לילד חוזק. לא מדובר בכוח הזרוע או ב"חזק השולט" כי אם בהורה חזק, אשר כמו שהוא עומד בפני התפרצויות הזעם שלי ואינו נרעד מכל פיפס שלי – כך הוא חזק גם כלפי דברים אחרים ויוכל להגן עלי בעת הצורך. יש לי (לילד) על מי להישען!
3. במערכת ההיררכית של המשפחה יש מי שמקבל את ההחלטות החשובות ואלה הם ההורים. אם הם אינם משנים את דעתם בקלות עקב התפרצות זעם כזאת או אחרת, הם משדרים "הנהגה" חזקה וסמכותית, מה שיוביל לצמצום התקפי הזעם בעתיד, שהרי אין בהם טעם – מה שההורים שלי החליטו, זה מה שיהיה.

אם איננו יכולים לעמוד בפני הילד המתפרץ ולבסוף אנו נענים לבקשתו, בתת המודע שלו הוא מפתח את המשוואה הלא נכונה הזאת:

ההורה שלי לא יכול לעמוד בפני –>אני חזק ויכול לשלוט בהחלטות של ההורה שלי –> אם אני יכול, אז כל אחד יכול = ההורה שלי חלש ואני, כנראה, לא יכול לסמוך עליו.

המסקנה המתבקשת היא, שעלינו לעמוד מאחורי המילה שלנו, פעם אחר פעם אחר פעם, על מנת להשריש את העובדה שמה שאני אומר נשאר ואינו משתנה.
כאשר ההורים נחושים ועקביים, לא משנים את עמדתם ולא נכנסים לעמדת הרחמים על הילד, כך הילד מבין ששום התנהגות שלו לא תשנה את "רוע הגזרה", ועם ההבנה הזאת יגיע גם עידון התגובות.

עוד מילה אחת על "לא" שתנקה לכם את המצפון –
מאחר שתפקידנו בעולם הוא להכין את ילדינו לבגרות, תחושות תסכול ועצב הן תחושות לגיטימיות אשר יציפו את ילדינו לאורך כל חייהם. ככל שיצליחו להתמודד איתן בגיל צעיר – כך ירוויחו במהלך חייהם.

בהצלחה!

באנו להדרכת הורים, אז מה ייעוץ זוגי עכשיו??

couple-307287_960_720

לא שמתי מרכאות בכותרת, כי זה לא באמת ציטוט מהקליניקה… בשלב בו הגעתי עם משפחת ע. למסקנה כי עליהם לפנות לטיפול זוגי עוד בטרם נמשיך עם הדרכת ההורים, היה ברור גם להם וגם לי שזה מה שצריך לעשות.

משפחת ע. פנתה אלי בעקבות בעיות חמורות ביותר של שלושת ילדיהם הקטנים; חוסר משמעת עד כדי סכנה ממשית לחייהם, חוסר גבולות, אווירה מתוחה וכעוסה בבית ולחץ מתמיד של ההורים ממעשיהם של הילדים, עד כדי כך שכמעט שלא יצאו מפתח ביתם, כדי שזה לא ירוץ לכביש וזה לא יעשה בושות באמצע הרחוב.
בפגישתנו הראשונה שמעתי תעלולים למכביר, מקרים אמיתיים של סכנת חיים ומיני רמזים על כך שמדובר בשלושה ילדים חכמים ופקחים אשר עושים הכל כדי לערער את הוריהם.
עם זאת, בתחושתי הפנימית, הרגשתי סוג של לחץ מצד ההורים, כאילו הם אפילו מצליחים להלחיץ אותי רק מעצם סגנון הדיבור והדינמיקה ביניהם.

עברה לה צפייה ועוד שלוש פגישות, עד שיצא לי לדבר עם האמא במשפחת ע. לבד. לפתע, ראיתי מולי אישה אחרת – יותר רגועה ונינוחה, יותר משוחררת, מצחיקה… אז נפל לי אסימון בגודל של תפוח. אווירת הלחץ נובעת מה"ביחד" של ההורים, ואם הלחץ הזה עובר אלי, אז על אחת כמה וכמה הוא עובר אל הילדים.
שאלתי כמה שאלות, הסקנו ביחד כמה מסקנות, ובקיצורו של דבר שררה בינינו הסכמה,
שעד שלא ייפתר המתח בין ההורים, כל טקטיקה שננסה ליישם בבית על מנת להשיג אווירה טובה יותר ושיתוף פעולה מהילדים – לא תעבוד.
כאשר יש מתח בין ההורים, הילדים (גם אם באופן בלתי מודע) שרויים בחרדה מתמדת. יכול להיות שהם מבצעים את התעלולים הכי נוראיים שיש, כי דווקא שם מתאחדים ההורים מעצם ההיסטריה. יכול להיות שהם לא הולכים לישון כמו שצריך כי הם באים לבדוק כל עשר דקות מה המצב בסלון – האם ההורים מדברים ביניהם? נינוחים? רבים? עדיין ביחד?

הרבה דברים יכולים להיות, אבל מה שבטוח זה שלא יכולה לשרור הרמוניה בבית בו בין ההורים שוררת בעייתיות.

ככה יעשה למי שקורא לילד שלו "אבא"

ככה יעשה למי שקורא לילד שלו "אבא"הגיעה אלי משפחה, עם סיפור רקע מאד קשה;
ילד מפה, שני ילדים מפה, אב עם עבר מפוקפק שחזר למוטב ואם שעיקר ניסיונה בחיים התמצה בשנים של טיפולי פוריות, בלי עבודה ובלי לימודים.
והאמת? הם היו מקסימים.

עיקר התלונות נסבו על הילד בן ה-4.5 שמקלל, מרביץ, רץ לכביש ועושה כל מה שאסור.
התחלנו, לאט לאט, לראות את מערכות היחסים בבית ומה הקטנצ'יק הזה מרוויח מזה שהוא מקלל, רץ לכביש או צובט את אחותו התינוקת.
כמובן שבעצם, בתוך כל עננת "הרוע" היה ילד חמוד וחכם בצורה בלתי רגילה… ברגע שנתתי להורים כלים לרתום את הילד לטובת המשפחה, להיות חזקים ונחושים למול גחמותיו ולהוריד את רמות הכעס, שלל ההתנהגויות של הילדון השתפרו פלאים, אבל לי, עדיין, משהו מאד הפריע.

כאשר הייתי אצלם בצפייה בבית, ראיתי שהאבא קורא לילדון "אבא" או "אבאל'ה", כמנהג אבות רבים בארצנו הקטנטונת. זה היה הזמן להסביר לאבא האמיתי, מה קורה במוחו של ילדון בן 4.5 כשקוראים לו "אבא": לילדים בגיל הזה יש חשיבה מאד קונקרטית. הקוגניציה שלהם עוד לא מפותחת דיה להבין מטאפורות מורכבות, מושגים מופשטים או אפילו סלנג.
מכאן, שאם יש אבא במשפחה וגם ילד שקוראים לו "אבא" – הרי שהם בעצם שווים. שווי כוחות. בעיניו של הילד – מילה של "אבא" שקולה למילה של "אבא", ולכן אין שום סיבה, מבחינתו, שהוא לא יהיה זה שקובע ומחליט, נכון?

ילד הוא ילד, ויש לו זכויות וחובות של ילד.
אבא הוא אבא, ויש לו זכויות וחובות של אבא.
אסור שמישהו מהם יתבלבל בדרך בנוגע לתפקיד שלו בהיררכיה המשפחתית, אחרת נקבל ילד מתוסכל שלא מבין למה הוא לא יכול "להחליט על עצמו" או על אחרים, והורים מתוסכלים שלא מבינים מהיכן שואב הילד את החוצפה והתעוזה לנהוג כפי שהוא נוהג.

על אותו משקל בדיוק, הורים הקוראים לילדיהם "נסיך", "נסיכה", "אמאל'ה", "גאון" ושאר תארים מוחלטים אשר לא באמת נובעים ממציאות חייו של הילד, עשויה להותיר את ילדיהם מבולבלים בנוגע לתפקיד שלהם בחיי המשפחה ובחיי החברה שסובבת אותם…

לכן, עשו לעצמכם ולילדיכם טובה גדולה, קראו להם בשמם או בשם חיבה, והניחו את התארים למי שבאמת הרוויחו אותם.

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים
054-3623501
פייסבוק  | קליניקה בלהבים