אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי במקביל בהורות ובהדרכת הורים,
זה שלא ניתן להאיץ תהליכים.
לא של זחילה, לא של גמילה, לא של התבגרות…
זה פשוט לא עובד.
את זה בדיוק ניסיתי להסביר לזוג יקר שהגיע אלי להדרכה, עם תלונות מכאן ועד להודעה חדשה על בן ה-10 שלהם;
הוא 'קלאמזי', הוא מבולגן, הוא לא זוכר איפה שם כל דבר, הוא מתחיל דברים ולא מסיים, הוא לא שומע כשמדברים אליו אם הוא מרוכז במשהו, הוא חייב כל דבר כאן ועכשיו ועוד שלל מאפיינים ו'סופרלטיבים'.

יש ילדים כאלה, ולא מעט. אנחנו מכירים אותם היטב.
בתור הורים, אנחנו בטוחים שאנחנו יכולים 'לעזור להם' להשתנות,
ללמד אותם להיות יותר מסודרים, ללמד אותם לזכור איפה הניחו את מה שהם מחפשים,
ללמד אותם לסיים מה שהתחילו…
אבל לצערי, תחושת הכוח הזאת שלנו היא מדומה. אנחנו לא באמת יכולים.
ואז… אז קורה הפיצוץ!
כשפעם אחר פעם אנחנו מזכירים לילד שהוא היה בדרך למקלחת, ולא מבינים איך לא הייתה פה עקומת למידה מאתמול, משלשום ומכל השנים שאנחנו צריכים להזכיר לו שהוא בדרך למקלחת.
זה קורה גם כשפעם אחר פעם אנחנו 'מועסקים' על ידו במשך שעות כדי למצוא את אותו הדבר שהוא איבד גם אתמול וגם שלשום וגם לפני כן.
איך הוא לא לומד?? מה לא בסדר איתו? מה לא בסדר איתנו??

כדי למנוע את הפיצוצים האלה, אני יכולה להציע דבר אחד:
לקבל את הילד, כמו שהוא.
בעבר כתבתי כאן על יחס לילד שמן – איך עלינו לראות את השומן רק כחלק קטן ממנו, ולזכור שהוא גם מצחיק / נדיב / חבר טוב או כל תכונה אחרת שיש לו.
כך גם במקרה הזה; הבלבול או הקלאמזיות הן רק חלק מסך כל הדברים הנהדרים שיש בילד שלנו,
אבל אנחנו מצמצמים את כל הפריזמה שלנו לזה. לדבר הזה, הבעייתי, שרובץ לנו על הלב, מפחיד אותנו, מתנגש לנו עם הפנטזיה שהייתה לנו על ילד בוגר ועצמאי, או השד יודע מה.

אם נקבל את הילד על כל המורכבות שלו, נוכל להגיד לעצמנו באמת שהוא חכם, רציני, משקיען, חבר טוב, בשלן, רקדן, ספורטאי, בעל כישרון לשפות… יו ניים איט… וגם קלאמזי. וגם מבולבל.
וזה בסדר, זה רק חלק מסט התכונות שלו, ש (טה דאם!) ישתפר בבוא הזמן.
כי זה ישתפר.
זה ישתפר בתיכון עם עומס המטלות, זה ישתפר בצבא כשהבלבול יגרום לענישה, זה ישתפר כשיטייל לבד בעולם (כן, זה יחזור!) ויצטרך לקום מוקדם כדי לתפוס את הרכבת שיוצאת פעם ביום לעיירה בהרים אליה הוא רוצה להגיע…
הוא ילמד להסתדר!
אבל הוא ילמד להסתדר רק אם נניח לו לעשות את זה בקצב שלו ולא נגרום לו להרגיש שיש בו מום נצחי, מום שלעולם לא יוכל להתגבר עליו.
אז ננשוך שפתיים בינתיים, נראה אותו מאבד, מתבלבל וטועה, אבל נסמוך עליו שזה ילך ויתאזן עם הזמן, ובעיקר – נפסיק להרוס את היחסים איתו כשאנחנו מנסים לשנות אותו השכם והערב.

את כל זה אמרתי להורים בפגישת ההיכרות, וסיכמנו שהמשך התהליך יהיה לעזור להם לנשוך את השפתיים ולאמץ את ההסתכלות הזאת על הבן שלהם. בפעם הבאה – צפייה אצלם בבית. אני בטוחה שאמצא שם ילד שהוא עוד כל מני דברים מאשר קלאמזי ומבולבל 🙂

זוג יחיד ומיוחד מגיע אלי להדרכת הורים, עקב בעיות מוכרות עם שני ילדיהם הקטנים.
פגישה של צעד קדימה, שניים אחורה, וחוזר חלילה. משהו מעט תקוע שם.
האמא מנסה להכיל וליישם, האבא מסכים עם הדברים אבל יותר קשה עם היישום,
הפערים גדלים
והופ!
נדלק ניצוץ, מתגלעת מריבה ענקית, והאבא יוצא מן הבית.
לא ברור לאן, לא ברור לכמה זמן.

הנטייה הראשונה של האמא היא לעשות את מה שהיא מכירה הכי טוב –
לחכות שהאבא ישוב.
כמו שהיא מחכה לו בכל יום שיחזור מהעבודה ו'יגאל' אותה מענייני הילדים המתישים,
כך היא מחכה לו שישוב.

פה אני נכנסת לתמונה ומכניסה גם אתכן.ם:
מעטים האנשים שאוהבים שבן.ת הזוג תלוי.ה בהם.
רוב האנשים, אם הם מאחרים לשוב הביתה או יוצאים לערב בילוי עם חברים, מעדיפים לדעת שבן.ת הזוג מסתדרים יפה בלעדיהם ו'משחררים אותם נפשית' ליהנות, לעבוד או לעשות את כל מה שהם רוצים וצריכים.
אין ספק שזה נחמד לחלוק את נטל הילדים (ההשכבות, המקלחות, שיעורי הבית, הארוחות, השיחות) עם עוד מישהו.י,
אבל כל אחד מאיתנו צריך.ה, אפילו חייב.ת, להיות בטוח ביכולתו.ה לעשות את זה לבד.

וכך אמרתי לאותה אמא. והיא, אלופה שכמותה, לקחה את זה בשתי ידיים ולא נמלטה להוריה כמו שהיא עושה בדרך כלל כשהאבא של הילדים לא נמצא. היא נשארה והתמודדה, עם שניהם, ונחשו מה?
היה לה קל ונעים ופשוט.
במקום שאין ציפיות – גם אין אכזבות.
במקום שבו יש 'מנהל' אחד שמסדר לעצמו את הלו"ז ואת המטרות – רוב הסיכויים שגם ישיג אותן.

כשהאבא הזה ישוב הביתה, הוא יוכל רק ליהנות מהפרות האלה, לראות את המשפחה הקטנה מסתדרת מצוין בכל זמן, לראות שכולם עצמאים בבית ולא להרגיש שהעול חונק אותו.
בפעם הבאה כשהאמא הזאת תצא לנופש / עבודה / בילוי / בריחה – האבא יהיה שם, במלוא עצמאותו,
וידע שאם בת הזוג שלו הצליחה, גם הוא יכול להצליח.

זה מנוע מקדם.
עצמאות של ההורה, כל הורה, בכל תחומי החיים, היא מנוע מקדם להורה, להורה השני ולילדים.

השבוע, בצירוף מקרים בלתי רגיל, היו לי שתי שיחות עם שתי אימהות שהיו אצלי בעבר בהדרכת הורים עם בני הזוג,
וכעת ביקשו פגישה או שתיים של חיזוק לבד.
שתי האימהות האלה דיברו בדיוק על אותו מוקש:
האחת סיפרה שבעלה מבקש ממנה הרבה תשומת לב, מתלונן שהיא אוהבת את הילדים יותר ממנו, שהיא כל הזמן איתם עד שלא נשאר לה כלום בשבילו, שאת האמפטיה שלה היא שומרת רק בשביל הילדים ועוד.
השניה סיפרה שהיא צועקת ועצבנית על הילדים, אבל היא מודעת לזה שהם לא עשו שום דבר, וזה הכל רק פריקת תסכול שלה מהדברים שהיא מצפה מבעלה שלא מתממשים.

רואים?
בדיוק אותו מוקש.
בעיניי, המוקש הוא התלות שלנו באחרים.
אם אני מגדלת ארבעה ילדים, טרודה כל היום בעבודה ובעבודות הבית וגידול הילדים, סביר להניח שאשמח למילה טובה מההורה השני. הבעיה הגדולה מתחילה כשאני תלויה במילה הזאת, שבלעדיה שאני מרגישה שאני לא טובה.
בעיה נוספת תצוץ בהמשך – אני ארצה הרבה מילים טובות ומחוות, וכמה שההורה השני לא ייתן לי, אני ארגיש שזה לא מספיק, זה לא בדיוק מה שהתכוונתי או שאלה לא המילים והמחוות המדויקות שרציתי לקבל.
וכאן בדיוק זה ייפול על הילדים. אם אני אסתובב מתוסכלת בבית, כל הילדים יסבלו איתי. גם ההורה השני.

אני רוצה להציע רעיון אחר:
אנחנו מכירים את בני הזוג שלנו.
אנחנו יודעים בדיוק מה הם מסוגלים לתת ומה לא, באיזה תחומים הם חזקים ובאיזה לא.
אני רוצה להציע שנלמד למצוא את הסיפוק שלנו לא רק בקרב השותף הטבעי לחיים, אלא גם בקרב חברים, עבודה, תחביבים, וכל מה שיכול למלא לנו את הבור של הפרגון וההכרה שחסר לנו.
וככה – נהיה שמחות. ושמחים.
ולא נצפה מבן/ת הזוג שלנו למלא לנו את כללללללל הצרכים.
ולא נפיל ערימות של תסכול על הילדים.

מה אתם אומרים?

בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה במוסף 'הארץ' על רינה, ילדה מקסימה אשר נולדה כבן,
וכבר מגיל 4-5 ידעה שהיא רוצה וצריכה להיות בת.
הכתבה מתארת בהרחבה את הנושא של טרנסג'נדריות אצל ילדים, ואני ממליצה בחום לקרוא אותה כאן ,
אבל לא זאת מטרת הפוסט 🙂

כולנו חושבים שאנחנו מכירים את הילדים שלנו הכי טוב בעולם,
ובדרך כלל זה נכון; אנחנו מכירים אספקטים מסוימים שלהם יותר טוב מכולם.
אבל,

אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב להם.

אנחנו שומעים את מה שהם אומרים, אבל לא באמת מקשיבים להם. 

"התחלתי לחבר את כל הנקודות," כך מספרת אימא של רינה בכתבה, "הבקשה ללבוש שמלה, לשים לק, לעשות עגילים בשתי האוזניים, לא להסתפר… החלטתי לאפשר לה ולא לחסום, אבל הרגשתי שזה לא מספיק… הרגשתי שהמצוקה שלה לא עברה. היא הייתה שמה לק, קורנת מאושר, ואחרי שעה-שעתיים דועכת. הבכי בלילות נמשך."
כך, צעד אחר צעד, מתארת אימא של רינה את הדרך שלהם לאושר של רינה,
אבל בסוף הכתבה טמון הממתק האמיתי:
"מבחינתנו מה שהיא תחליט, זה בסדר גמור. לא משנה לי מה זהותה המגדרית והמינית. המטרה היא שרינה תדע שהיא יכולה להיות מי שהיא. אני מרגישה שרינה היום היא בדיוק מי שהיא הייתה מאז שנולדה. היא לא עשתה שינוי. השינוי מתבטא בנו, בתפיסה שלנו…"

עם כמה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב לילדים שלנו,
חשוב חשוב חשוב שנדע להקשיב להם ולראות אותם ולשנות את התפיסות שלנו בהתאם.

זאת, כפי הנראה, הדרך היחידה לגדל ילדים מאושרים.

אני פוגשת הרבה מאוד הורים שלא סומכים על הילדים שלהם, שבטוחים שהם יודעים טוב מהם מה נכון עבורם –
מי החברים שצריכים להיות להם,
איפה הם צריכים ללמוד,
לאילו חוגים הם צריכים ללכת,
מה הם צריכים ללבוש…
האמונה העיוורת הזאת בהורות כיודעת-כל, יכולה להשאיר הרבה ילדים מתוסכלים,
ותסכולים, כמו שאתם כבר יודעים, מביאים להתנהגויות לא רצויות – מאלימות ועד הימנעות.

רוב הילדים שלנו לא יהיו טרנסג'נדרים,
אבל גם בכל תחום אחר – הגיע הזמן שנקשיב להם ונסמוך על הבחירות שלהם.

היום יום העצמאות.
אמנם כולנו סגורים בבתים ללא יכולת בחירה עצמאית, אבל בכל זאת – יום העצמאות היום.
בתחום בו אני עוסקת, הרבה מדברים ביום הזה על העצמאות של הילד – מה כדאי לתת לו לעשות לבד ואיך להרחיב עבורו את התחומים בהם יוכל להיות עצמאי, אבל אני בוחרת להיפך. אני בוחרת לדבר עליכן, האימהות.

עם בוא הילדים לחיינו, רבות מאיתנו מאבדות חלקים נרחבים מהעצמאות שלנו;
אנחנו מנוהלות על ידי לו"ז שלא תמיד אנחנו קובעות, אנחנו חוששות לצאת בערב כי הילד נרדם רק כשאנחנו לידו, אנחנו מאחרות לעבודה (זוכרות מה זה? :)) כי הילדים מתעכבים בבוקר, אנחנו לא מתקדמות בעבודה כי אנחנו רוצות (או מרגישות מחויבות) להיות בבית עם הילדים, אנחנו לא מבלות כמו שאנחנו רוצות, לא נפגשות עם מי שאנחנו רוצות, לא תמיד יכולות לקיים זוגיות כמו שהיינו רוצות, וכן הלאה…
חלק מאיתנו דווקא מפצות על היעדר העצמאות הזאת בעצמאות אחרת, העצמאות של גידול הילדים וניהול המשפחה, שואבות כוחות ותחושה של שליטה ומפיקות ממנה את תחושת העצמאות ("אני מכירה הכי טוב את הילד שלי!"), אבל כמו גלגל שמתהפך – גם כאן, לבסוף, המשפחה הופכת לתלויה בנו, מה שמוריד את היכולת שלנו לחוש עצמאות.

איך אפשר להיות אימא וגם לחוש עצמאות בעת ובעונה אחת?
התשובה לשאלה טמונה ב-2 תובנות עיקריות, לדעתי.
התובנה הראשונה היא
להפנים את הקלישאה "כשלך טוב, אז גם לילדים שלך טוב."
זאת לא קלישאה… זאת האמת לאמיתה! אם אנחנו מדברות על סדרי עדיפויות, אז קודם כל צריך לבוא ה"אני". משם הכל התחיל. ה"אני" הוא הבסיס לכל המשפחה הזאת. כל אחד מההורים דואג לעצמו, להיות מאושר ומסופק. אחר כך הם דואגים ביחד לזוגיות. הזוגיות באה אחרי ה"אני". גם באופן כרונולוגי, וגם כי אי אפשר לקיים זוגיות טובה אם שני הצדדים בה לא מרגישים מסופקים. רק אחרי ה"אני" והזוגיות – מגיע תורם של הילדים, וכמו בכל פירמידה – כשהבסיס שלה איתן, אז השלבים שמורכבים עליה לא מתמוטטים. אם אני מרוצה בחיי ומרגישה סיפוק, אז אני יכולה "לעבוד" על הקשרים שלי עם ההורה הנוסף (בין אם אני נשואה לו או לא), ואז הילד רואה שני אנשים שלמים ומסופקים אשר מנהלים קשר קרוב טוב ומיטיב, ומתוכו הגיע הוא. הילד.
בפרקטיקה,
אני מדברת על לדאוג לעצמך. פשוט ככה. אם את רוצה לצאת לעשות ספורט – תצאי. אם את רוצה להיפגש עם חברות – תיפגשי. אם את רוצה לבשל בשקט – עשי זאת. אם את רוצה ללמוד – תלמדי. כל דבר שאת רוצה לעשות. הכל מונח לפנייך. אף אחד לא יגיד לך "לא". זה שלך בלבד.
גם אם הילד יבכה כשתלכי, הוא יתגבר על כך תוך מספר דקות. אם תישארי "בגללו" – את תתחרטי על כך עוד זמן רב.
מצטרפת לכך העובדה שילדים זקוקים להורים חזקים, שעומדים על שלהם ומקיימים את עצמם גם מחוץ למסגרת המשפחתית. עבורם, זה גם מודל לחיקוי וגם מספק תחושת יציבות בבית. אימא שמתמודדת עם הרבה דברים, בהרבה זירות, היא אימא שגם יכולה להגן על הילדים שלה בכל מצב. זה לגמרי win-win.
התובנה השנייה היא
לשחרר.
לשחרר את מה?
את העונג שלך מהתלות של בני המשפחה בך. את התחושה שאם תלכי, בן הזוג שלך לא יכין לילדים בדיוק את ארוחת הערב שאת מכינה ולא ישכיב אותם לישון בדיוק עם אותה הכלה וסבלנות שיש לך.
לשחרר את הילדים מהתלות בך בתעסוקה אחר הצהריים, במקלחת, בארוחה, במשחק, במריבות עם האחים שלהם… בכל דבר.
השחרור הוא דו כיווני; מצד אחד את יכולה לקבל את הזמן והמקום לעשות דברים שאת בוחרת ורוצה, ומצד שני, הילד מקבל את הזכות הגדולה ללמוד ליהנות גם מאי הנוכחות שלך. מהזמן עם אבא שלו, סבתא שלו, הבייביסיטר שלו או עם עצמו בלבד.

זאת בעיניי העצמאות האמיתית: לקחת את מה שאת רוצה וצריכה על מנת שתהיי מרוצה ומסופקת, ו"על הדרך" גם לשחרר מקום לילדים שלך (ולבן זוגך) לצמוח ולגדול.

חג שמח 🙂

עד עכשיו נמנעתי מלכתוב דבר וחצי דבר בהקשר של הקורונה, כי חשבתי שמדובר במצב זמני והנה, אוטוטו,
נחזור לשגרת חיינו הברוכה.
לצערנו, זה לא קרה וזה כנראה לא הולך לקרות בקרוב.
גם כשהסגר משתחרר – הילדים עדיין בבית.
גם אם יחזרו לבתי הספר ולגנים – מקומות הבילוי עדיין יהיו סגורים.
גם אם יהיו מספר ימי לימודים ביולי – החופש הגדול עדיין יהיה נוכח, ולאחריו תקופת החגים.

רוצה לומר, שקיבלנו המוווווון זמן עם הילדים בבית, מה שמעצים את הבעיות שנכחו בבית שלנו לפני כן,
אבל אולי גם מעצים את מנעד הרגעים היפים שאנחנו יכולים לחוות עם הילדים.

אז למה אני מדברת על יצירתיות בהורות??

כי פתאום חלק מהכללים שהיו נהוגים אצלנו במשפחה כבר לא תופסים. צריך לקבוע כללים חדשים, לשחרר ישנים,
להיות סבלניים לזמני מסכים אולי, להתיר את רסן הגישה למזווה, לעשות דברים שאנחנו פחות אוהבים (מי אמר יצירה?), לספק לילדים הסברים מפורטים יותר (אז מי ניצח, ביבי או גנץ? למה סבתא לא באה אלינו למרות שהיא צעירה ובריאה? למה בהליכה צריך מסיכה ובריצה לא? למה צריך חולצה לבנה בטקס אם אנחנו בבית?) ובאופן כללי – לחשוב בכל רגע מחדש על ההורות שלנו, על היחסים בבית ועל איך לשמור אותם טובים.

כמה מכם היו יצירתיים יותר במטבח לאחרונה, כשאת כל הארוחות ביום כולם אוכלים בבית?
כמה מכם היו יצירתיים יותר בעבודה לאחרונה, כשאת כל הפגישות צריך לעשות און ליין?
כמה מכם היו יצירתיים יותר בלבוש לאחרונה, כשאפשר ללבוש מה שרוצים ולא את קוד הלבוש המשרדי?

אין ספק, שזאת תקופה שדורשת מאיתנו יצירתיות, בכל התחומים.
החדשות הטובות הן, שבשיחות רבות שקיימתי עם הורים בחודש האחרון, נראה כי רובם אכן משקיעים את המקסימום במציאת פתרונות יצירתיים בקשר שלהם עם הילדים, אבל…
האם נחזיק כך מעמד עוד מספר חודשים?
או שמלאי "האנרגיה ההורית" שלנו מוגבל?

הורות יצירתית צריכה להיות דו"צ

עם מלוא ההערכה ליצירתיות שלכם בכל הנוגע לכלל התחומים בחיים,
הייתי רוצה להשיא לכם עצה, לפחות בנוגע לילדים:

תנו דרור ליצירתיות, אבל שמרו גם על עצמכם בתוך כך, על היעדים החינוכיים שלכם ועל עתיד היחסים שלכם.

לדוגמה,
אם הילדים התרגלו לקרוא "אמא" על כל דבר קטן ואת נענית להם (כי את בבית, כי היית פנויה, כי חסת על חרדותיהם מהמצב החדש והלא ברור, או מכל סיבה אחרת) – התחילי לסנן את את הפניות שלך עבורם, כדי להפחית את התלות שלהם בך.
אם הילדים התרגלו שאבא מכין להם כל מה שהם רוצים לאכול (כי בא לו לפנק, כי אין מסעדות זמינות, כי יש לו זמן פנוי, או מכל סיבה אחרת) – התחילו לסנן מעט את הדרישות ולקבוע זמנים קבועים בשבוע בהם "חוגגים" עם מתכונים מורכבים ומפנקים, ובשאר הזמן אוכלים כרגיל.
אם הילדים התרגלו שאתם מעסיקים אותם בכל רגע שאתם מבקשים מהם לכבות את המסך (כי הייתם פנויים, כי ידעתם שרק אם תהיו שם אכן המסך יישאר כבוי, כי היה לכם כיף להיות עם הילדים ברגוע, או מכל סיבה אחרת) – התחילו לדרוש כיבוי מסכים בלי הצ'ופר של "אבאמא" שמגיע לאחריו. תנו לילדים להיות יצירתיים בעצמם ולמצוא משהו לעשות שלא כולל מסך.

הדוגמאות ברורות?
יופי.
זאת הדרך להמשיך ליהנות מההזדמנויות שהקורונה הביאה לביתנו (כיף, בישולים, זמן איכות וכו'), מבלי לבטל את הצרכים שלנו ואת מה שאנחנו רוצים להשיג בחינוך – עצמאות, עמידה בכללים, קבלת סמכות וכן הלאה.
יצירתיות זה נפלא, אבל כשאנחנו רואים שאנחנו נכנסים למשך זמן ארוך, גם כאן צריך לייצר איזה שהוא מינון חכם, אשר תורם לשני הצדדים ולא מבטל אף אחד מהם.

בהצלחה!

אבי ויעל (שמות בדויים), נמצאים אצלי בהדרכה מזה תקופה. הם מאוד שונים זה מזה, באופן בו גדלו, באופן בו הם רואים את הילדים ותפקידם במשפחה ובחיים, אבל יש ביניהם אהבה גדולה, קבלה והרבה ביטחון בקשר ובמשפחה כולה.
אחד הוויכוחים העקרוניים אשר התגלע שוב ושוב, בכל פגישה בינינו, היה סביב העניין של דחיפת הילדים להישגים.
עד כמה לדחוף אותם ועד כמה לסמוך עליהם שיעשו זאת בעצמם?
הוויכוח החריף בנוגע לבתם בת ה-11, תלמידת כיתה ה', אשר מצד אחד 'זוכה' מהם לציפיות נמוכות בשל לקויות למידה שיש לה, ומצד שני 'זוכה' לדאגה מתמדת, לדחיפה ולהתעקשות על עשיית מטלות שאינן נחוצות תמיד.
"אני רוצה שהיא תתאמץ!" אמר אבי, "היא צריכה ללמוד איך להתאמץ להשיג דברים בחיים, ואם היא לא תתאמץ עכשיו – איך יהיו לה מיומנויות כאלה בעתיד?"
יעל הסכימה עם אבי שהמיומנויות האלה נחוצות, אבל היא גם הצליחה לראות את העובדה כי בתם לא מתמודדת בהצלחה עם ה'דחיפה', ורצתה לדחוף אותה פחות. להיות יותר סלקטיבית בעניין הדברים והמטלות ש'דוחפים' את הילדה לבצע.

"אז תגידי, מה אני צריך לעשות כדי שהיא תלמד יותר טוב?"
כך אבי שאל אותי ממש בסיומה של הפגישה.

"אני אגיד לך את דעתי, אבל אתה לא ממש תאהב את מה שאני אומר," עניתי לו; "הדרך הכי טובה לגרום לה ללמוד, היא לאהוב אותה ולקבל אותה בדיוק כמו שהיא. הבת שלכם צריכה לקבל את התחושות הכי טובות בבית. להרגיש הכי אהובה, הכי חכמה, הכי מקסימה. רק כשהיא תרגיש כך בבית – יהיו לה את הכוחות להרגיש טוב בחוץ, ורק כשהיא תרגיש טוב בחוץ – היא תהיה פנויה ללמידה, פנויה להתאמץ ולהשקיע את המקסימום שלה. שלה, לא שלך."

זאת הייתה הפגישה האחרונה שלנו לעת עתה, לאחר תהליך של חודשיים בקירוב.
אני לא יודעת אם הם ישובו לקליניקה, אבל אני מאמינה שהמשפט הזה שנאמר שם, ממש קרוב לדלת, ישב לאבי טוב בתוך הלב, ורוצה להמליץ גם לכם – אל תדחפו. תאהבו, תתמכו, תחבקו, תאמינו, אבל אל תדחפו.

ד' הקטנצ'יק היה ילד  "קשה", כפי שהוריו הגדירו אותו. הם הגיעו אלי להדרכה עם מטען מאוד כבד. "הוא כל הזמן נושך, גם בגן וגם בבית. הוא לא מקשיב לשום דבר שאומרים לו, בוכה וצורח על כל דבר… אנחנו צועקים, מענישים, סוגרים בחדר, ושום דבר לא עוזר, זה רק מחמיר. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות."

בשיחת ההיכרות איתם, סיפרו בני הזוג של-ד' הקטן היה עיכוב בדיבור והוא טופל אצל קלינאית תקשורת, כמו כן יש לו אחות שקטנה ממנו בשנה, והוא גם עבר לדירה חדשה ולגן חדש.
אלה באמת הרבה מאוד קשיים לילד אחד בן שלוש וחצי.
האם הם מצדיקים נשיכות, אלימות והתנהגות אגרסיבית?
אולי.

השאלה היא איך מחבקים את הקושי שלו, אבל נוקטים ביד קשה ונחושה נגד ההתנהגויות הללו?

בהתחלה, נתתי להוריו של ד' את כל הכלים והשיטות לעמידה נחושה מול ילד שמרביץ, נושך ומתפרע. בגיל צעיר כל כך, הכלים האלה עובדים מאוד מהר.
לא אצל ד'.
ככל שההורים היו נחושים יותר בעמידה מולו – כך גם הוא "הקשיח עמדות", נתקף יותר התקפי זעם, נשך יותר, פגע באחותו הקטנה והמשיך להיות "הילד הרע" בגן.
הוא היה מוכן לוותר על הצ'ופרים שהבטיחו לו אם יתנהג יפה, היה מוכן לפרוש הביתה באמצע פעילות משפחתית כי לא הסכים לשתף פעולה ושילם מחירים כבדים על ההתנהגות שלו. באמת ששום דבר לא עזר.

גם אני, כמו הוריו של ד', עמדתי אובדת עצות לנוכח הקשיחות של ד' הקטן, ופניתי לכוהנת הגדולה (מיכל דליות, כמובן) לקבל את עצתה. כבר בתחילת הסיפור, היא הסבה את תשומת לבי שהילדון הקטנצ'יק הזה אכל הרבה מרורים בחייו – קושי בדיבור, אחות קטנה, מעברים, צעקות מהגננת, עונשים מההורים, מחירים לשלם, שכר ועונש…
היא לא הייתה צריכה לומר יותר מזה. הקטנצ'יק הזה היה מתוסכל מכל כך הרבה דברים, והתסכול שלו פשוט "השפריץ" החוצה ללא שליטה.

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

בפגישתנו הבאה, הצעתי להורים של ד' להפוך את הקערה על פיה, ולהתחיל למלא את הילד באהבה.
ברגע שהוא נושך – במקום לצעוק עליו או ללכת ממנו, לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו למשחק.
ברגע שהוא צורח ומתפרע – לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו לצפות בתכנית אהובה בטלוויזיה.
ברגע שהוא תופס משהו כדי לזרוק על אחותו – לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו להכין ביחד ארוחת ערב.
כשהגננת מספרת בסוף היום שהוא שוב נשך בגן – לתפוס אותו לחיבוק גדול וללחוש לו באוזן שהם בטוחים שמחר או מחרתיים הוא יצליח להתאפק מלנשוך.
כך, דקה אחר דקה, למלא את יומו של ד' באהבה, חיבוקים, נשיקות וכוונות טובות במקום למלא את יומו בסנקציות, תוצאות טבעיות וכעס.
וכמובן – לתדלק את האהבה הזאת במחוות קטנות לאורך כל היום, ולא רק כשהוא עושה משהו "רע".

עברו מספר ימים עד שקרה השינוי, אבל הוא קרה.
היה נראה כאילו המכל הפנימי של ד' היה מלא ב"רע" עד שהתחיל לגלוש מתוכו, וכעת – המכל הפנימי של ד' התמלא באהבה, עד שהיא התחילה לגלוש מתוכו:

לפעמים ד' הקטן עדיין נושך, מתפרע או צועק, כמו כל ילד בגילו, אבל התיוג של "הילד הרע" כבר לא יושב לו על הכתפיים ומנהל אותו, את ההורים ואת הגננת.
לא שוחד או פרס, לא צעקות, לא עונשים, לא סנקציות ולא טיפולים… בסופו של יום – אין תחליף לאהבה ולתחושת הביטחון של הילד כשהוא מרגיש שהעולם איתו, ולא נגדו.

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים
054-3623501

פייסבוק  | קליניקה בלהבים

מבט לאחור על כל ההורים שהגיעו אלי עד היום להדרכת הורים, מגלה כי לרוב המקרים יש מכנה אחד משותף: חוסר התאמה בין הציפיות של ההורה לביצועים של הילד.
רוב ההורים מגיעים לקליניקה עם השאלה איך אפשר לגרום לילד לעשות XYZ, או להפסיק לעשות XYZ.

מ' התחרפנה ממש מבת ה-15 שלה שמראה הבית ההפוך לא מזיז לה ולא מניע אותה לסדר אותו.
ד' הייתה נכנסת למאבקי כוח בלתי פוסקים עם בנה בן ה-8 שלא ידע להתארגן בזמן לבית הספר ולכל יציאה מן הבית.
ש' ו-י' התאכזבו מרה ממסלול הלימודים של בנם כאשר זה עלה לתיכון ובחר מגמה שאינה נראית להם.
א' ו-ג' לא התאפקו מלריב, ערב ערב, עם ילדיהם הקטנים על מי יסדר את הצעצועים המפוזרים בסלון ביתם המתוקתק לעילא.
והדוגמאות עוד רבות מספור, כמובן, מאחר שהילדים שלנו הם לא שעתוק שלנו, ולא כל דבר שאנחנו רוצים שיקרה אתם אכן קורה.

יש דרכים רבות לגרום לילדים לעשות את מה שאנחנו רוצים או מבקשים, במיוחד בגיל הצעיר, אבל מאידך – יש מקרים בהם אפשר להתבונן על הילדים ולקחת מהם שיעור לחיים שלנו.

Vintage vector created by freepik – www.freepik.com

למשל, אותה מ' שהתחרפנה מבתה המתבגרת, הייתה אישה מאוד יעילה ותקתקנית, ושום דקה בסדר יומה לא הוקדשה לרביצה או מנוחה. "בלילה אני ישנה. זה מספיק לי." היא אמרה.

במהלך השיחות שלנו נתתי לה כלים לגייס את בת ה-15 הרובצת לטובת חלק מעבודות הבית, אולם במקביל ביקשתי ממנה מדי פעם לרבוץ על הספה למשך מספר דקות, בלי לעשות כלום. מ' הבטיחה וקיימה, רבצה פה ושם על הספה, ובסיום התהליך גילתה שהבת שלה לימדה אותה פשוט לנוח ולצבור כוחות להמשך היום.

ד' הדייקנית הרגישה שהיא נכשלת במשימה הורית חשובה מאין כמוה – להנחיל לבנה הצעיר הרגלים של עמידה בזמנים. עזרתי לה להחליף את מאבקי הכוח בתכנון מוקדם בעזרת טיימר של אפייה (פתרון מומלץ לילדים שעוד לא קוראים שעון), אך במקביל ביקשתי ממנה לנסות ולהתחבר אליו בדיוק ברגע הזה שהוא עסוק בדמיונות ולא מתארגן ליציאה. ד' חזרה אל הקליניקה המומה. מרוב שהייתה עסוקה בעמידה בלו"ז, היא מעולם לא נכנסה אל עולם הדמיון של בנה החולמני… וכעת, כשהיא ביקשה ממנו להכניס אותה אל עולמו, הקרבה שנוצרה ביניהם החליפה את מאבקי הכוח ויצרה ביניהם שיח אחר.

ש' ו-י' היו מעט יותר "קשים לפיצוח". הם חלמו שבנם יהיה ממשיך דרכו של אביו, איש אקדמיה במקצוע ריאלי, ועד לחטיבה היה נראה שבנם על המסלול "הנכון" מבחינתם. בכיתה ט' הוא הודיע להם שהוא בוחר במגמת קולנוע, והיה להם קשה מאוד להתגבר על "המשבר" כפי שהציגו אותו. התהליך היה מורכב לכל הצדדים, אבל בסיומו החלו ההורים לצפות בקולנוע איכותי ביחד עם בנם, מדי פעם, ו"פתחו את הראש" בנוגע לעולם התעסוקה שמחכה לו בעתיד. מיותר לומר שגם כאן, הקרבה לתחום שמעניין אותו (ולא אותם), יצרה שיפור אדיר ביחסים ביניהם.

גם א' ו-ג' למדו, בסוף תהליך ארוך, שחשוב יותר לשמור על אווירה טובה ונעימה בבית, מאשר "לבזבז" את האנרגיות על מריבות עם הילדים בסוף היום. עוד הם למדו, שבית מסודר ומתוקתק לא אומר שום דבר על המשפחה שלהם… יש משפחות מקסימות ומיטיבות החיות בבית מבולגן, ויש משפחות לא מקסימות ולא מיטיבות שחיות בבית מסודר.

לכל אחד מאיתנו, ההורים, יש דברים מאוד חשובים שנרצה שהילדים שלנו יבצעו, אבל עלינו להכניס את עצמנו לנעליים שלהם לפעמים, ולשאול את עצמנו "ומה יקרה אם לא? מה יקרה אם הילד שלי לא יעשה את זה?"

ברוב המקרים נגלה רווח אחר שאנחנו יכולים להרוויח פה. שיעור שהילד ילמד אותנו מבלי ידיעתו. וכמובן שמעל הכל – נפחית את ההסלמה באווירה המשפחתית ונראה לילד שלנו נכונות לשמוע את דעתו ולכבד את מעשיו.

למידה נעימה 🙂

ילדים בכיינים ויללנים, זה אחד הדברים שממש מוציאים הורים מהכלים. "אני לא מבינה כשאתה בוכה!", "אבל מה את רוצה? תגידי!", "מכל דבר היא בוכה", "כשהוא לא מקבל משהו הוא מיד מתחיל ליילל."
מכירים את זה?

ד' ו-ש' הגיעו אליי להדרכה בעקבות ההמלצה של הגננת של א' בת ה-4, בת הזקונים שלהם, שחששה מכך שהילדה בוכה ומיללת על כל דבר, ולכאורה – חסרת כלים להתמודד עם סיטואציות שקורות בגן. ההורים הודו בפניה שגם בבית היא לא מפסיקה ליילל, והחליטו להתחיל את השנה החדשה עם ילדה שלא בוכה (לפחות לא על כל דבר).

ילדים בוכים הם לא מחזה נדיר. הבכי הוא אחד מכלי התקשורת שלהם, לפחות עד שהם לומדים להבהיר את עצמם כראוי. עם זאת, מילדה בת 4 בהחלט אפשר לצפות שבחלק מהסיטואציות היא תדבר ולא תבכה, נכון?
א' הקטנה באמת בכתה כל הזמן, בבית וגם בגן.
מהשיחות עם ההורים ומהצפייה בביתם, הבנתי ש-ד' ו-ש' הם הורים מאוד אוהבים ומאוד מסורים, ו-א' הקטנה היא ילדה שמחה ואהובה, ורבלית מאוד ומפותחת ביחס לגילה.

אז מה הבעיה?

ההשערה שלי הייתה ש-א' בוכה מאחר שלמרות כל כישרונותיה ויכולותיה, היא נמצאת בסוג של חרדה מתמדת בפני הבאות, ולו בשל העובדה שבמשפחה הזאת אין שום דבר קבוע.
א' לא תמיד יודעת מי יאסוף אותה מהצהרון, לפעמים היא נשארת עם בייביסיטר אחר הצהריים ולפעמים לא, אין שעה קבועה לארוחת ערב, מקלחת או שינה, אין איסורים מוחלטים בבית, ובעצם – הכל נתון לכאורה למשא ומתן.
איזו שמלה היא יכולה לבחור לגן?
כמה ממתקים היא יכולה לאכול?
כמה זמן היא יכולה להיות עם הפלאפון של אימא?
איפה היא נרדמת לשנת הלילה?
שום דבר לא היה קבוע.

ד' ו-ש' רצו לגדל ילדה מאושרת ולהשתדל לומר לה "לא" כמה שפחות – והנה יצאה ילדה חרדה ומתוסכלת, אשר ביללות הבלתי פוסקות שלה מוכיחה להם שהיא זקוקה לגבולות ולסדר כדי להיות מאושרת.

Kids vector created by brgfx – www.freepik.com

וזה מה שעשינו.

ד' ו-ש' נתבקשו להכין תכנית מסודרת שעונה על כל הלבטים של א' הקטנה. הם קבעו שעה קבועה לארוחת ערב ושינה, הכריזו כי מעתה היא נרדמת רק במיטה שלה, הודיעו לה שעם שמלות חגיגיות אפשר ללכת לגן רק בימי שישי והקציבו לה בכל יום 20 דקות עם הטלפון של אימא.
בנוסף, ביקשתי מהם לעדכן את א' בכל בוקר מי אוסף אותה מהגן ומה הם מתכננים עבורה לשעות אחר הצהריים.

הראשונה שזכתה לראות את השינוי הייתה דווקא הגננת של א'. בעוד שבבית, הקטנה התמרדה והגבירה את עוצמת הבכי – בגן היללות נפסקו כליל.
המסקנה הייתה בלתי נמנעת: כשא' יודעת מי אוסף אותה ומה יקרה איתה – היא רגועה ובטוחה לאורך כל היום בגן.
לאט לאט חל גם שינוי מהותי בבית; ל-א' היו הרבה פחות "צומתי החלטות" במהלך היום, וכך נחסכה ממנה ההתלבטות לגבי ההתלבשות בבוקר (שגררה בכי בעבר), המריבות על עוד זמן פלאפון (שהוחלט ונאכף על ידי אימא), הבחירה היכן ללכת לישון ועם מי (שחסכה מ-א' החלטה שהייתה גדולה על מידותיה וגם סייעה לכל בני המשפחה ללכת לישון במיטותיהם, בזמן) וכן הלאה.

רוצה לומר, ש:

סדר מפחית חרדה.
גבולות מפחיתים חרדה.
עקביות מפחיתה חרדה.

לא ש-א' לא בוכה מדי פעם כשהיא מתוסכלת או עצובה, אבל ד' ו-ש' הצליחו להפחית את כמות היללות בבית באופן משמעותי, וגם למדו לנחם את א' כשהיא עצובה, מבלי להיענות לדרישותיה.

אם הילד שלכם בוכה הרבה ומיילל על כל דבר – בדקו עד כמה הוא בטוח בין הקירות שאתם מציבים לו – שעות קבועות, הרגלים קבועים, הגבלות כאלה ואחרות וכדומה.
יכול להיות שהוא מיילל כשהוא מבקש ממתק כי הוא יודע שאם יחריש לכם את האוזניים אתם תתייאשו בסוף ותוותרו לו, אבל אם תעמדו על שלכם שבוע, שבועיים ויותר – היללות על הממתק הזה יפסיקו.
הבכי הזה נובע גם מהמקום בו הילד "מנסה אתכם", אבל גם מהמקום בו הוא אינו יודע מה צפוי לו. האם יאכל עכשיו שוקולד או לא? ואם לא – מתי כן יאכל שוקולד? ואולי לנצח אתם לא תסכימו לו לאכול שוקולד? ואולי תסכימו לו כל הזמן והוא יצטרך להחליט לבד מתי הוא אוכל וכמה?
נכון, זה נשמע זוטות, אבל עבור ילד בן 3, 4 ואפילו 5 מדובר בהחלטה גדולה, שהיא רק חלק ממאות החלטות שעליו לקחת במהלך היום, בכל יום. אז תעשו לעצמכם טובה, וגם לו: החליטו מתי וכמה שוקולד הוא יאכל, כמו גם זמן מסך, בגדים, ארוחת ערב, שינה וכל "צומת החלטה" בעייתית עבורו וחסכו מכל בני הבית את הבכי והיללות הבלתי פוסקות.

שנה טובה ובהצלחה!

עפרה שפר ברוש