ארכיון תגיות: הורות חזקה

תנו לילד להתבגר בקצב שלו

אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי במקביל בהורות ובהדרכת הורים,
זה שלא ניתן להאיץ תהליכים.
לא של זחילה, לא של גמילה, לא של התבגרות…
זה פשוט לא עובד.
את זה בדיוק ניסיתי להסביר לזוג יקר שהגיע אלי להדרכה, עם תלונות מכאן ועד להודעה חדשה על בן ה-10 שלהם;
הוא 'קלאמזי', הוא מבולגן, הוא לא זוכר איפה שם כל דבר, הוא מתחיל דברים ולא מסיים, הוא לא שומע כשמדברים אליו אם הוא מרוכז במשהו, הוא חייב כל דבר כאן ועכשיו ועוד שלל מאפיינים ו'סופרלטיבים'.

יש ילדים כאלה, ולא מעט. אנחנו מכירים אותם היטב.
בתור הורים, אנחנו בטוחים שאנחנו יכולים 'לעזור להם' להשתנות,
ללמד אותם להיות יותר מסודרים, ללמד אותם לזכור איפה הניחו את מה שהם מחפשים,
ללמד אותם לסיים מה שהתחילו…
אבל לצערי, תחושת הכוח הזאת שלנו היא מדומה. אנחנו לא באמת יכולים.
ואז… אז קורה הפיצוץ!
כשפעם אחר פעם אנחנו מזכירים לילד שהוא היה בדרך למקלחת, ולא מבינים איך לא הייתה פה עקומת למידה מאתמול, משלשום ומכל השנים שאנחנו צריכים להזכיר לו שהוא בדרך למקלחת.
זה קורה גם כשפעם אחר פעם אנחנו 'מועסקים' על ידו במשך שעות כדי למצוא את אותו הדבר שהוא איבד גם אתמול וגם שלשום וגם לפני כן.
איך הוא לא לומד?? מה לא בסדר איתו? מה לא בסדר איתנו??

כדי למנוע את הפיצוצים האלה, אני יכולה להציע דבר אחד:
לקבל את הילד, כמו שהוא.
בעבר כתבתי כאן על יחס לילד שמן – איך עלינו לראות את השומן רק כחלק קטן ממנו, ולזכור שהוא גם מצחיק / נדיב / חבר טוב או כל תכונה אחרת שיש לו.
כך גם במקרה הזה; הבלבול או הקלאמזיות הן רק חלק מסך כל הדברים הנהדרים שיש בילד שלנו,
אבל אנחנו מצמצמים את כל הפריזמה שלנו לזה. לדבר הזה, הבעייתי, שרובץ לנו על הלב, מפחיד אותנו, מתנגש לנו עם הפנטזיה שהייתה לנו על ילד בוגר ועצמאי, או השד יודע מה.

אם נקבל את הילד על כל המורכבות שלו, נוכל להגיד לעצמנו באמת שהוא חכם, רציני, משקיען, חבר טוב, בשלן, רקדן, ספורטאי, בעל כישרון לשפות… יו ניים איט… וגם קלאמזי. וגם מבולבל.
וזה בסדר, זה רק חלק מסט התכונות שלו, ש (טה דאם!) ישתפר בבוא הזמן.
כי זה ישתפר.
זה ישתפר בתיכון עם עומס המטלות, זה ישתפר בצבא כשהבלבול יגרום לענישה, זה ישתפר כשיטייל לבד בעולם (כן, זה יחזור!) ויצטרך לקום מוקדם כדי לתפוס את הרכבת שיוצאת פעם ביום לעיירה בהרים אליה הוא רוצה להגיע…
הוא ילמד להסתדר!
אבל הוא ילמד להסתדר רק אם נניח לו לעשות את זה בקצב שלו ולא נגרום לו להרגיש שיש בו מום נצחי, מום שלעולם לא יוכל להתגבר עליו.
אז ננשוך שפתיים בינתיים, נראה אותו מאבד, מתבלבל וטועה, אבל נסמוך עליו שזה ילך ויתאזן עם הזמן, ובעיקר – נפסיק להרוס את היחסים איתו כשאנחנו מנסים לשנות אותו השכם והערב.

את כל זה אמרתי להורים בפגישת ההיכרות, וסיכמנו שהמשך התהליך יהיה לעזור להם לנשוך את השפתיים ולאמץ את ההסתכלות הזאת על הבן שלהם. בפעם הבאה – צפייה אצלם בבית. אני בטוחה שאמצא שם ילד שהוא עוד כל מני דברים מאשר קלאמזי ומבולבל 🙂

איך להסתדר לבד עם הילדים ולהישאר בחיים?

זוג יחיד ומיוחד מגיע אלי להדרכת הורים, עקב בעיות מוכרות עם שני ילדיהם הקטנים.
פגישה של צעד קדימה, שניים אחורה, וחוזר חלילה. משהו מעט תקוע שם.
האמא מנסה להכיל וליישם, האבא מסכים עם הדברים אבל יותר קשה עם היישום,
הפערים גדלים
והופ!
נדלק ניצוץ, מתגלעת מריבה ענקית, והאבא יוצא מן הבית.
לא ברור לאן, לא ברור לכמה זמן.

הנטייה הראשונה של האמא היא לעשות את מה שהיא מכירה הכי טוב –
לחכות שהאבא ישוב.
כמו שהיא מחכה לו בכל יום שיחזור מהעבודה ו'יגאל' אותה מענייני הילדים המתישים,
כך היא מחכה לו שישוב.

פה אני נכנסת לתמונה ומכניסה גם אתכן.ם:
מעטים האנשים שאוהבים שבן.ת הזוג תלוי.ה בהם.
רוב האנשים, אם הם מאחרים לשוב הביתה או יוצאים לערב בילוי עם חברים, מעדיפים לדעת שבן.ת הזוג מסתדרים יפה בלעדיהם ו'משחררים אותם נפשית' ליהנות, לעבוד או לעשות את כל מה שהם רוצים וצריכים.
אין ספק שזה נחמד לחלוק את נטל הילדים (ההשכבות, המקלחות, שיעורי הבית, הארוחות, השיחות) עם עוד מישהו.י,
אבל כל אחד מאיתנו צריך.ה, אפילו חייב.ת, להיות בטוח ביכולתו.ה לעשות את זה לבד.

וכך אמרתי לאותה אמא. והיא, אלופה שכמותה, לקחה את זה בשתי ידיים ולא נמלטה להוריה כמו שהיא עושה בדרך כלל כשהאבא של הילדים לא נמצא. היא נשארה והתמודדה, עם שניהם, ונחשו מה?
היה לה קל ונעים ופשוט.
במקום שאין ציפיות – גם אין אכזבות.
במקום שבו יש 'מנהל' אחד שמסדר לעצמו את הלו"ז ואת המטרות – רוב הסיכויים שגם ישיג אותן.

כשהאבא הזה ישוב הביתה, הוא יוכל רק ליהנות מהפרות האלה, לראות את המשפחה הקטנה מסתדרת מצוין בכל זמן, לראות שכולם עצמאים בבית ולא להרגיש שהעול חונק אותו.
בפעם הבאה כשהאמא הזאת תצא לנופש / עבודה / בילוי / בריחה – האבא יהיה שם, במלוא עצמאותו,
וידע שאם בת הזוג שלו הצליחה, גם הוא יכול להצליח.

זה מנוע מקדם.
עצמאות של ההורה, כל הורה, בכל תחומי החיים, היא מנוע מקדם להורה, להורה השני ולילדים.

מרכז הכובד של האושר שלך

השבוע, בצירוף מקרים בלתי רגיל, היו לי שתי שיחות עם שתי אימהות שהיו אצלי בעבר בהדרכת הורים עם בני הזוג,
וכעת ביקשו פגישה או שתיים של חיזוק לבד.
שתי האימהות האלה דיברו בדיוק על אותו מוקש:
האחת סיפרה שבעלה מבקש ממנה הרבה תשומת לב, מתלונן שהיא אוהבת את הילדים יותר ממנו, שהיא כל הזמן איתם עד שלא נשאר לה כלום בשבילו, שאת האמפטיה שלה היא שומרת רק בשביל הילדים ועוד.
השניה סיפרה שהיא צועקת ועצבנית על הילדים, אבל היא מודעת לזה שהם לא עשו שום דבר, וזה הכל רק פריקת תסכול שלה מהדברים שהיא מצפה מבעלה שלא מתממשים.

רואים?
בדיוק אותו מוקש.
בעיניי, המוקש הוא התלות שלנו באחרים.
אם אני מגדלת ארבעה ילדים, טרודה כל היום בעבודה ובעבודות הבית וגידול הילדים, סביר להניח שאשמח למילה טובה מההורה השני. הבעיה הגדולה מתחילה כשאני תלויה במילה הזאת, שבלעדיה שאני מרגישה שאני לא טובה.
בעיה נוספת תצוץ בהמשך – אני ארצה הרבה מילים טובות ומחוות, וכמה שההורה השני לא ייתן לי, אני ארגיש שזה לא מספיק, זה לא בדיוק מה שהתכוונתי או שאלה לא המילים והמחוות המדויקות שרציתי לקבל.
וכאן בדיוק זה ייפול על הילדים. אם אני אסתובב מתוסכלת בבית, כל הילדים יסבלו איתי. גם ההורה השני.

אני רוצה להציע רעיון אחר:
אנחנו מכירים את בני הזוג שלנו.
אנחנו יודעים בדיוק מה הם מסוגלים לתת ומה לא, באיזה תחומים הם חזקים ובאיזה לא.
אני רוצה להציע שנלמד למצוא את הסיפוק שלנו לא רק בקרב השותף הטבעי לחיים, אלא גם בקרב חברים, עבודה, תחביבים, וכל מה שיכול למלא לנו את הבור של הפרגון וההכרה שחסר לנו.
וככה – נהיה שמחות. ושמחים.
ולא נצפה מבן/ת הזוג שלנו למלא לנו את כללללללל הצרכים.
ולא נפיל ערימות של תסכול על הילדים.

מה אתם אומרים?

התפרעתם עם היצירתיות בהורות? עכשיו הזמן לסמן גבולות גזרה בחזרה.

עד עכשיו נמנעתי מלכתוב דבר וחצי דבר בהקשר של הקורונה, כי חשבתי שמדובר במצב זמני והנה, אוטוטו,
נחזור לשגרת חיינו הברוכה.
לצערנו, זה לא קרה וזה כנראה לא הולך לקרות בקרוב.
גם כשהסגר משתחרר – הילדים עדיין בבית.
גם אם יחזרו לבתי הספר ולגנים – מקומות הבילוי עדיין יהיו סגורים.
גם אם יהיו מספר ימי לימודים ביולי – החופש הגדול עדיין יהיה נוכח, ולאחריו תקופת החגים.

רוצה לומר, שקיבלנו המוווווון זמן עם הילדים בבית, מה שמעצים את הבעיות שנכחו בבית שלנו לפני כן,
אבל אולי גם מעצים את מנעד הרגעים היפים שאנחנו יכולים לחוות עם הילדים.

אז למה אני מדברת על יצירתיות בהורות??

כי פתאום חלק מהכללים שהיו נהוגים אצלנו במשפחה כבר לא תופסים. צריך לקבוע כללים חדשים, לשחרר ישנים,
להיות סבלניים לזמני מסכים אולי, להתיר את רסן הגישה למזווה, לעשות דברים שאנחנו פחות אוהבים (מי אמר יצירה?), לספק לילדים הסברים מפורטים יותר (אז מי ניצח, ביבי או גנץ? למה סבתא לא באה אלינו למרות שהיא צעירה ובריאה? למה בהליכה צריך מסיכה ובריצה לא? למה צריך חולצה לבנה בטקס אם אנחנו בבית?) ובאופן כללי – לחשוב בכל רגע מחדש על ההורות שלנו, על היחסים בבית ועל איך לשמור אותם טובים.

כמה מכם היו יצירתיים יותר במטבח לאחרונה, כשאת כל הארוחות ביום כולם אוכלים בבית?
כמה מכם היו יצירתיים יותר בעבודה לאחרונה, כשאת כל הפגישות צריך לעשות און ליין?
כמה מכם היו יצירתיים יותר בלבוש לאחרונה, כשאפשר ללבוש מה שרוצים ולא את קוד הלבוש המשרדי?

אין ספק, שזאת תקופה שדורשת מאיתנו יצירתיות, בכל התחומים.
החדשות הטובות הן, שבשיחות רבות שקיימתי עם הורים בחודש האחרון, נראה כי רובם אכן משקיעים את המקסימום במציאת פתרונות יצירתיים בקשר שלהם עם הילדים, אבל…
האם נחזיק כך מעמד עוד מספר חודשים?
או שמלאי "האנרגיה ההורית" שלנו מוגבל?

הורות יצירתית צריכה להיות דו"צ

עם מלוא ההערכה ליצירתיות שלכם בכל הנוגע לכלל התחומים בחיים,
הייתי רוצה להשיא לכם עצה, לפחות בנוגע לילדים:

תנו דרור ליצירתיות, אבל שמרו גם על עצמכם בתוך כך, על היעדים החינוכיים שלכם ועל עתיד היחסים שלכם.

לדוגמה,
אם הילדים התרגלו לקרוא "אמא" על כל דבר קטן ואת נענית להם (כי את בבית, כי היית פנויה, כי חסת על חרדותיהם מהמצב החדש והלא ברור, או מכל סיבה אחרת) – התחילי לסנן את את הפניות שלך עבורם, כדי להפחית את התלות שלהם בך.
אם הילדים התרגלו שאבא מכין להם כל מה שהם רוצים לאכול (כי בא לו לפנק, כי אין מסעדות זמינות, כי יש לו זמן פנוי, או מכל סיבה אחרת) – התחילו לסנן מעט את הדרישות ולקבוע זמנים קבועים בשבוע בהם "חוגגים" עם מתכונים מורכבים ומפנקים, ובשאר הזמן אוכלים כרגיל.
אם הילדים התרגלו שאתם מעסיקים אותם בכל רגע שאתם מבקשים מהם לכבות את המסך (כי הייתם פנויים, כי ידעתם שרק אם תהיו שם אכן המסך יישאר כבוי, כי היה לכם כיף להיות עם הילדים ברגוע, או מכל סיבה אחרת) – התחילו לדרוש כיבוי מסכים בלי הצ'ופר של "אבאמא" שמגיע לאחריו. תנו לילדים להיות יצירתיים בעצמם ולמצוא משהו לעשות שלא כולל מסך.

הדוגמאות ברורות?
יופי.
זאת הדרך להמשיך ליהנות מההזדמנויות שהקורונה הביאה לביתנו (כיף, בישולים, זמן איכות וכו'), מבלי לבטל את הצרכים שלנו ואת מה שאנחנו רוצים להשיג בחינוך – עצמאות, עמידה בכללים, קבלת סמכות וכן הלאה.
יצירתיות זה נפלא, אבל כשאנחנו רואים שאנחנו נכנסים למשך זמן ארוך, גם כאן צריך לייצר איזה שהוא מינון חכם, אשר תורם לשני הצדדים ולא מבטל אף אחד מהם.

בהצלחה!

 

אם עוד לא מצאתם אחד כזה – זה הזמן למצוא את סימן הקריאה הפנימי שלכם!

א' ו-א', זוג הורים משקיענים ונפלאים, הגיעו אלי להדרכת הורים בעקבות קשיים עם בתם האמצעית, אשר "עשתה להם בית ספר" והפסיקה ללכת לבית הספר. הילדה, תלמידת כיתה ה', פשוט החליטה בוקר אחד שבית הספר לא מתאים לה, וסירבה לצאת מהבית.
הוריה ידעו שאכן קשה לה בלימודים, שיש לה פער רציני בחלק מהמקצועות ושהיא רגישה מאוד, ולכן נמנעו מלהילחם איתה בבוקר. הם יצאו לעבודה, היא נשארה בבית והופ – העניין הזה הפך להרגל. לשגרה.
במשך מספר שבועות הילדה סירבה ללכת לבית הספר, וההורים סירבו להעמיד לה עובדה, כדי לא לפגוע בשגרת העבודה שלהם ובשגרת היציאה מהבית של ילדיהם הנוספים.
עוד בטרם הגעתם להדרכה, הם החלו לשקול מספר אופציות – ממעבר בית ספר, דרך מעבר לחינוך ביתי ועד לטיפול פסיכיאטרי.
בתוך כל הכאוס הזה, הם הגיעו להדרכה כדי להתייעץ בעניין.

לאחר ההיכרות בינינו, הבנתי שלילדה יש כוח בל יתואר על הוריה. כל דבר שהיא רוצה, היא משיגה. לא מיד, אלא במעין מלחמת התשה מתמשכת – בסוף היא מצליחה "לסחוט" את ההורים ולהשיג את שלה.
חוות הדעת הפסיכיאטרית שלה לא הצביעה על קושי מובהק, פרט לחשש מפני הלימודים, אשר נוצר לאחרונה בעקבות הפערים הלימודיים שצברה.
בשיחה עם המורה שלה, הבנתי שלילדה אין שום קושי חברתי בכיתה; היא ילדה אהובה ואהודה, והקושי הלימודי שלה מתבטא רק בחלק מהמקצועות, בעיקר כאלה שדורשים תרגול רב. במקצועות בהם הקשבה בכיתה הספיקה לה – הילדה הגיעה להישגים יפים ולאהדת המורים.

לאחר שלילת בעיות מהותיות (לימודיות, אורגניות והתנהגותיות), נראה היה שהדבר היחיד שחסר לילדתם של א' ו-א' זה סימן קריאה בדבריהם של הוריה.
לאם היו זיכרונות לא נעימים משנותיה שלה בבית הספר, והיה לה קשה לחשוב על הסבל שבתה עוברת. לאב (העובד רחוק מן הבית) לא היה זמן להתעכב ולהתעקש. כך, נוצר מצב שבכל בוקר שניהם לא היו נחרצים לגבי ההליכה לבית הספר.

אז מה עושים??

עיקר העבודה שלנו בהדרכה הייתה חיזוק הנחישות של ההורים. ילדים צריכים ללכת לבית ספר. נקודה. ההבנה שלהם כי לילדה, יותר משקשה לה ללכת לבית הספר – קל לה להיכנס לפרצה שנפערה אצלם, עשתה את ההבדל.
א' ו-א' עמדו מולה בשעות הערב והסבירו לה שמהיום נגמר הסיפור, והיא הולכת לבית הספר. פשוט כך.
למחרת בבוקר היא ניסתה לקטר ולומר את כל מה שהייתה רגילה לומר, אולם ההורים לא ויתרו וליוו אותה אל תחנת ההסעה.
בבוקר הבא, היא אפילו לא קיטרה.
ברגע שהילדה ראתה כי הוריה נחושים והפרצה נסגרה – היא הפסיקה לנסות להיכנס אליה.

אז הילדה הולכת לבית הספר על בסיס קבוע. לפעמים מעט מקטרת (כמו כל ילד), אולם מוכנה בזמן והולכת.
כעת הגיע הזמן לשלוח אותה להוראה מתקנת כדי להתגבר על הפערים הלימודיים שצברה.
א' ו-א' חששו מתגובתה ומכך שלא תסכים ללכת. ביקשתי מהם לדבר עם המחנכת שלה ולבקש ממנה לבשר לילדה שעליה ללכת להוראה מתקנת כדי להתגבר על הפער, וכך היה.
המחנכת דיברה איתה בשעות הלימודים, ולאחר שחזרה הביתה – סיפרה לה אמה כי קבעה לה שיעור ביום זה וזה ובשעה זאת וזאת. היא פשוט הודיעה לה. בלי לשים סימן שאלה בסוף המשפט, בלי לשתף אותה בחיפושים אחר מורה מתאימה, בלי לפתוח לה פתח להתנגד. הילדה קיטרה מעט, כמובן, אולם הלכה עם אמה לשיעור הראשון ומאז ממשיכה ללכת, לבד, פעמיים בשבוע, להוראה מתקנת.

כעת, מהמשבר הגדול בו הייתה נתונה הילדה ובו היו נתונים ההורים – לא נשאר כמעט דבר.
ברגע בו א' ו-א' החליטו כי הם יודעים מה צריך לעשות וכי יש להם מעין סימן קריאה פנימי – הילדה חשה בכך וחדלה להתנגד.
למה זה קורה?
כי ילדים, עם כמה שהם חכמים, ורבלים, עצמאים ומה לא… הם עדיין ילדים. הם זקוקים לנו שנדע מה כן ומה לא, שנדע לנווט את ספינת החיים. הם זקוקים להורים חזקים.
תארו לכם שאתם עולים על מטוס והקברניט מתחיל למלמל במערכת הכריזה… שואל שאלות בקול רם, תוהה, מגמגם בנוגע לפרטי הטיסה… האם הייתם חשים בטוחים במהלך הטיסה? או שהייתם מתרעמים ורוצים לרדת מהמטוס?
זה בדיוק הסיפור.
כשהילדים שלנו מתחילים את חייהם, הם רוצים לדעת שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, שאפשר לבטוח בנו. אז נכון שצריך להקשיב להם, להתחשב בדעתם, לסייע להם למצוא פתרונות לקשיים שהם חווים, אבל עד גבול מסוים.

ההורות שלנו היום מאוד מבלבלת, זה נכון, אבל דברים גדולים וגורליים הם עדיין בידיים שלנו, וטוב שכך.
זכרו את סימן הקריאה הפנימי, אמצו אותו ואל תתנו לו להיעלם.
בהצלחה!

5 הכללים להתנהגות בעת התקף זעם של הילדים

מי מאיתנו לא חווה התקפי זעם של הילדים?

זה קורה בגיל שנתיים, שלוש וארבע, זה קורה בגיל חמש, שש ושבע, ויכול להמשיך גם ממש אל תוך גיל ההתבגרות.

התקפי הזעם של הילדים שלנו מתבטאים בתחילה ב"היזרקות" על הרצפה, בכי, צרחות, בעיטות ונשיכות, ועם הגיל יכולים להפוך למופע אלים יותר של נשיכות, זריקת חפצים, טריקת דלתות ו…כמובן זעקות שבר.
ברוב המקרים, כאשר אנחנו נתקלים במופע אימים שכזה, אנחנו מרגישים שהילד/ה שלנו הפך/ה בתוך רגע אחד למפלצת. רק לפני רגע הוא היה רגוע ומחויך, ובתוך דקה אחת הוא מחליף את עורו והופך לגוש של זעם מתפרץ.
ברוב המקרים, הילדים מרגישים בדיוק את אותו הדבר.
משהו בתוכם מתפרץ ללא שליטה, והוא זר להם בדיוק כמו שהוא זר לנו.

התקפי זעם, 5 הכללים להתנהגות בעת התקף זעם של הילדים

אז מה עושים?? לשלוח את הילד/ה לחדר? להעניש? להקים אותו/ה בכוח? להתעלם?

בכל אחת מהדרכים הנ"ל יש יתרונות וחסרונות, אולם הדרך המוצלחת ביותר, היא עבודה לפי 5 הכללים הבאים:

1. הכרה במצוקה  – קודם כל, להבין את הדבר הזה; עלינו להבין שה"דבר" הזה מתפרץ אצל הילד/ה בדרך כלל בלי שליטה שלו/ה או רצון להזיק או לפגוע בנו.

2. "התיידדות עם המפלצת" – אחרי שאנחנו מבינים שיש כאן ילד/ה במצוקה ולא ילד/ה שעושה לנו דווקא, יותר קל לנו להתקרב אליו/ה, לנסות לחבק, להרים, לאחוז חזק בזרועותינו ולהראות לילד/ה שאנחנו אתו/ה.
למרות שבדרך כלל מופע האימים הזה מפחיד ודוחה אותנו, ההבנה שהילד/ה במצוקה מחייבת אותנו להתקרב אליו/ה ולנסות להראות לו/ה שאנחנו כאן, פיזית, אתו/ה בתוך המופע המלחיץ הזה. הוא/היא לא לבד. אנחנו לא מפחדים מהמפלצת הזאת, שהיא חלק מהילד/ה שלנו, ואם אנחנו לא מפחדים – זה סימן טוב לילד/ה שלנו שגם הם לא צריכים לפחד ממנה.

3. אמרות מרגיעות – אם הצלחנו לחבק, להרים או לאחוז בילד/ה שלנו, הרי שהפה שלנו סמוך לאוזן שלהם, ולמרות שנראה לנו שהם לא קשובים בכלל – זה המקום לומר להם: "אני אתך עד שתירגע/י", או "אני כאן, אתך", או אפילו "בוא/י נלך לשטוף פנים ביחד".

כל אמירה כזאת, מעבירה לילד/ה את אותו המסר, שאנחנו לא מ פ ח ד י ם, לא ממנו/ה ולא מה"מפלצת" הזאת שיצאה ממנו/ה. במסר הזה אנחנו מהווים את הגב החזק שהילדים שלנו צריכים, את הידיעה שלא חשוב מה יהיה – ההורים שלהם יהיו תמיד שם, בעדם.

4. אם לא הצלחנו להתקרב – מה שקורה, בדרך כלל, בגילאים המבוגרים יותר, כשהילדים כבר באמת גדולים וחזקים פיזית, אפשר בהחלט לשלוח אותם לחדר או להיעלם בעצמנו מהמקום (אם אנחנו חוששים או אם אנחנו לא מסוגלים לסבול את השהות באותו החדר עם הילד/ה).

אבל (וזה אבל גדול!), מיד בתום האירוע, מבלי שהיות, עלינו להתקרב אל הילד/ה ולומר את משהו שיעביר את המסר שאנחנו לא מפחדים… "רוצה לספר לי על מה אתה כל כך עצבני?", "קרה משהו מיוחד היום בבית הספר?", "אני יודעת שאת רוצה שנקנה לך הוברבורד, וזה ממש מבאס שאנחנו לא מרשים לך… אבל אני בסלון, אם את רוצה לבוא ולחשוב ביחד מה כן אפשר לקנות לך." וכן הלאה.
לא לתת לאירוע להישכח, לא לעבור הלאה. אם נעבור הלאה – הילדים יבינו שאנחנו לא עומדים מאחוריהם גם כשהם במצוקה, ואולי בפעם הבאה שיהיו במצוקה הם יפנו לאפיקים אחרים, הרבה פחות סימפטיים.

5. מעקב לאורך זמן – אם אנחנו פועלים לפי הכללים האלה, אנחנו צריכים לראות לאורך זמן ירידה בתדירות ובעצמה של התקפי הזעם.
המשוואה פשוטה:
ככל שהילד/ה מרגיש/ה יותר אהוב, מקובל ושייך – כך פוחתת אצלו רמת החרדה והלחץ, מה שמשפיע באופן ישיר על רמת החוסן הרגשי שלו ועל עצמת התגובה.
אם אין שיפור בתדירות ובעצמה של ההתקפים – כנראה שאנחנו עושים משהו לא נכון, לא מדויק, מזויף או חריג לגמרי ממערכת היחסים שלנו עם הילד/ה (ופה, אתם לגמרי מוזמנים להתייעץ אתי).

בהצלחה ובברכת אווירה טובה בכל בית 🙂

עפרה שפר ברוש

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:

מי אשם? אבא או אימא?

מכירים את הקטע הזה שאתם נמצאים מול מטפל בקליניקה ו… מתחילים להאשים אחד את השנייה (או להפך)?
השבוע זה קרה לי פעמיים. שני זוגות שונים שישבו מולי, התחילו להאשים זה את זו וזו את זה.

אצל הזוג הראשון זה היה ממש out of the blue. הם נראו כל כך מאוחדים בדרך החינוכית שלהם לאורך כל 4 המפגשים הקודמים!
אצל הזוג השני זה כבר קצת פחות הפתיע אותי, כי השוני ביניהם היה באמת מאוד גדול.
ותכל'ס?
ממש אין לי בעיה עם זה. להוציא את כל מה שרובץ לך על הלב בחדר הטיפולים זה מתכון בטוח לצאת ממנו נקי יותר, וכשאתה נקי – אתה חושב ופועל מתוך מקום נקי. בקיצור, מבורך.

אבל מה נראה לכם?
שהילד שלכם לא רואה את מה שאני רואה?
שהוא לא רואה שאבא מאשים את אימא בכל פעם שהיא עושה משהו שנראה לו מוגזם?
– מה את קושרת לו נעליים?? בגללך הוא עוד לא יודע לקשור!
– מה את נותנת לו כל יום פיתה עם שוקולד לבי"ס? בגללך הוא יהיה בררן ושמן!
– למה את לא נותנת לו ללכת לבד לגן המשחקים? בגללך הוא פחדן!

ומה נראה לכם? שהילד לא רואה את אימא מאשימה את אבא?
– בשביל מה קנית לו את זה?? בגללך הוא מפונק!
– למה אתה מראה לו את המשחקים האלימים האלה? בגללך הוא יהיה אלים!
– שוב פעם אתה לוקח אותו לאימא שלך? בגללך הוא לא לומד איך להיות גבר!

תודו שיש לכם עוד דוגמאות למכביר, מהחיים הפרטיים שלכם… כי ככה זה זוגיות, ברור. יש סיבה ותוצאה, ותמיד יש את מי להאשים – הרי הוא/היא עומד/ת כאן ממש ליד!

האשמה

<a href='https://www.freepik.com/free-vector/a-set-of-vector-cartoon-illustrations-the-patient-is-talking-with-a-psychotherapist_1265775.htm'>Designed by Freepik</a>

העניין הוא שההאשמות האלה אולי נכונות (ילד שיאכל כל יום פיתה עם שוקולד עשוי להיות בררן ושמן, ילד שלא משחררים אותו ללכת לבד עשוי להיות פחדן, ילד שכל פעם קונים לו משהו עשוי להיות מפונק וכן הלאה…), אבל הן לא פרודוקטיביות. הן לא מקדמות אותנו לשום מקום, אלא משאירות אותנו במעגל של האשמות ושל כעס, ואם זה לא מספיק – המעגל הזה חשוף, מול עיניו ואוזניו של הילד, וזה מה שהוא לומד. ככה הוא לומד לפעול.

לעומת זאת, אנחנו בהחלט יכולים לקחת את "הדבר הזה", ולנסות לפעול על פיו.
אם אני שוחר בריאות ולא כ"כ מבסוט מהסנדביצ'ים שאשתי מכינה לילדים, אנסה אני להכין את הסנדביצ'ים לביה"ס פעמיים – שלוש בשבוע.
אם לא מוצאת חן בעיני העובדה שבעלי לוקח את הילדים לאימא שלו בכל פעם שהוא אתם, אנסה להציע להם אלטרנטיבה מגניבה יותר.
אם אשתי לא מסוגלת לשחרר את הילד לבד בגן המשחקים – אצא אני אתו לשם ואנהג לפי רצוני.
אם אשתי קושרת לילד את שרוכי הנעליים, אקדיש אחר צהריים שלם ללמד את הילד לקשור אותם בעצמו.
אם המשחקים של בעלי לא נראים לי הולמים את גיל הילד, אקח אותו למקום אחר בזמן בו בעלי משחק.
וכן הלאה.

הטחת האשמות בין בני זוג היא אולי טבעית, אבל היא מכניסה אווירה לא פשוטה לקשר הזוגי ולחיי המשפחה ולרוב – היא לא גורמת לדברים להיפסק. אם אנחנו באמת רוצים ללמד משהו, להעביר את מה שחשוב לנו להעביר, אנחנו יכולים רק לקחת אחריות על החלק שלנו בעניין, לייצר איזון בין מה שבן/ת הזוג  נותן לבין מה שאנחנו נותנים.
כך, גם הילד מרוויח – הוא לומד להכיר את שני ההורים במידה שווה, לומד להכיר חוויות שונות, דרכי התמודדות שונות וכדומה, וגם ההורים מרוויחים – במקום אווירה של כעס ואשמה, יש לנו אווירה פרודוקטיבית יותר, בה שני ההורים נושאים בנטל של מה שחשוב להם.

בהצלחה 🙂

מה עושים עם ילד שלא מקבל "לא"?

לא מזמן התארחתי בפעוטון הסמוך למקום מגורי, לערב של שאלות ותשובות בנושאי הורות.
אחד האבות שהשתתפו בערב הזה שאל  "מה לעשות כשהילד שלי לא מקבל "לא" כתשובה?".
מוכר לכם?
האם בכל פעם שאמרתם לילדים שלכם "לא" הם הנהנו בהבנה ופנו לעיסוקיהם?
ברור שלא!

נניח שאתם הולכים על ילדיכם לקניות בסופר והם grumpyמבקשים לקחת משהו מהמדף שלא מקובל עליכם. מה אתם עושים?
נניח שאתם נמצאים אצל חברים והילד מבקש להישאר לישון שם אבל זה לא מתאים לכם.
מה אתם עושים?
נניח שאתם נוסעים בכביש והילד שלכם מבקש להוריד את חגורת הבטיחות? מה אתם עושים?

החיים שלנו מלאים בסיטואציות בהן אנחנו צריכים / נאלצים לומר "לא" לילדינו.
הורים רבים מעידים על כך שברגע שה"לא" נזרק מאיתנו לחלל האוויר, הילד מתחיל להשתולל – לצעוק, לבכות, לזרוק את עצמו על הרצפה ולהביא את עצמו להתקף זעם כזה, שרובץ לנו על המצפון יומיים.
אז… האם כדאי בכל זאת להיענות לבקשה?
לא!

ילדים, מעצם טבעם והתהליך ההתפתחותי שהם עוברים, בודקים גבולות; בכל רגע נתון הם חוקרים את מי שסביבם ובודקים מהי דרך ההתנהגות הנכונה, מה יוכלו לקבל או להרוויח מהסיטואציה ועד כמה אפשר למשוך את התענוג וההנאה שלהם מהמצב.
אם הילד ביקש משהו והוא לא מתאים לנו באותו רגע, אנחנו אומרים "לא".
וה"לא" הזה שלנו, צריך להישאר "לא" גם במידה בה הילד פוצח במופע תסכול מרשים.
למה?
ממספר סיבות וטעמים:
1. בהציבנו את ה"לא" אנחנו משרטטים לילד את גבולות הגזרה והפעולה שנהוגות אצלנו במשפחה (לא נשארים לישון אצל חבר באמצע השבוע / לא קונים מוצרים שלא צריכים בסופר / לא מקבלים ממתק לפני הארוחה וכיו"ב).
2. כאשר אנחנו מתייצבים בעמדה ברורה, אנחנו משדרים לילד חוזק. לא מדובר בכוח הזרוע או ב"חזק השולט" כי אם בהורה חזק, אשר כמו שהוא עומד בפני התפרצויות הזעם שלי ואינו נרעד מכל פיפס שלי – כך הוא חזק גם כלפי דברים אחרים ויוכל להגן עלי בעת הצורך. יש לי (לילד) על מי להישען!
3. במערכת ההיררכית של המשפחה יש מי שמקבל את ההחלטות החשובות ואלה הם ההורים. אם הם אינם משנים את דעתם בקלות עקב התפרצות זעם כזאת או אחרת, הם משדרים "הנהגה" חזקה וסמכותית, מה שיוביל לצמצום התקפי הזעם בעתיד, שהרי אין בהם טעם – מה שההורים שלי החליטו, זה מה שיהיה.

אם איננו יכולים לעמוד בפני הילד המתפרץ ולבסוף אנו נענים לבקשתו, בתת המודע שלו הוא מפתח את המשוואה הלא נכונה הזאת:

ההורה שלי לא יכול לעמוד בפני –>אני חזק ויכול לשלוט בהחלטות של ההורה שלי –> אם אני יכול, אז כל אחד יכול = ההורה שלי חלש ואני, כנראה, לא יכול לסמוך עליו.

המסקנה המתבקשת היא, שעלינו לעמוד מאחורי המילה שלנו, פעם אחר פעם אחר פעם, על מנת להשריש את העובדה שמה שאני אומר נשאר ואינו משתנה.
כאשר ההורים נחושים ועקביים, לא משנים את עמדתם ולא נכנסים לעמדת הרחמים על הילד, כך הילד מבין ששום התנהגות שלו לא תשנה את "רוע הגזרה", ועם ההבנה הזאת יגיע גם עידון התגובות.

עוד מילה אחת על "לא" שתנקה לכם את המצפון –
מאחר שתפקידנו בעולם הוא להכין את ילדינו לבגרות, תחושות תסכול ועצב הן תחושות לגיטימיות אשר יציפו את ילדינו לאורך כל חייהם. ככל שיצליחו להתמודד איתן בגיל צעיר – כך ירוויחו במהלך חייהם.

בהצלחה!