אם אי פעם קראתם משהו שקשור לעולם חינוך הילדים, בוודאי שמעתם את המשפט "לבחור את המלחמות שלנו".
בקרב רוב המשפחות שאני פוגשת, המשפט הזה ידוע ומוכר, אך המלחמות נבחרות חדשות לבקרים, מלחמות של אבא, מלחמות של אמא, מלחמות של היום ומלחמות של מחר… כך שבעצם, לא נעשית בחירה אמיתית ומוחלטת.
ומהי בחירת המלחמות?
הבחירה היא התמקדות בעיקר; על מה אני אריב עם הילד שלי ולא אוותר, כי הוא באמת-באמת חשוב לי. את כל מה שלא בחרתי אניח בצד ואתן לילד שלי להתנהל כרצונו (עם הכוונה, המלצה ועידוד, אך ללא ריב).
בדיוק בשל כך, "בחירת המלחמות" היא בחירה בערכים המרכזיים של הבית ושל המשפחה, ובדיוק בשל כך הם אינם יכולים להיות שרירותיים ו/או זמניים, אלא קבועים, מוחלטים וידועים גם לילדים וגם להורים.

אני, למשל, מאמינה שתזונה בריאה היא ערך עליון; אני מאמינה שתזונה נכונה מפחיתה בעיות בריאות ונפש לאורך כל החיים, שהרגלי אכילה נכונים מלמדים את הילדים גם על בריאות אבל גם על איפוק ושליטה בדחפים, כבוד, נימוסים ועוד.
הורים אחרים שפגשתי רואים בלימודים ערך עליון; הם מסייעים לילדיהם בכל דרך אפשרית להשיג ציונים טובים בבית הספר, מתחזקים סוללות מורים פרטיים, מסיעים אותם לחוגים למחוננים הרחוקים מביתם ומתנים כל יציאה מהבית בכך שהילדים יסיימו את שיעוריהם קודם.
אצל משפחה אחרת שהדרכתי, גיליתי שניקיון הוא ערך עליון; כוווולם מורידים נעליים בכניסה לבית, כוווולם מתקלחים כשהם חוזרים מהגן ומהעבודה, כלים נשטפים אחרי כל ארוחה (ובאמת… הבית מצוחצח וכולם מריחים טוב 🙂 )

לכל משפחה יש את ה"שטיק" שלה, הדבר המיוחד הזה שההורים מביאים איתם ושהוא ערך עליון. על הדברים האלה ההורים נלחמים עם הילדים ולא מוותרים.

אך מה קורה בשאר התחומים? ומה קורה כאשר האב חולה ניקיון ולאם לא ממש אכפת?
מה קורה אם האמא חרדה מכל גרגיר סוכר והאבא "דוחף" לילדים גלידות וממתקים?
מה קורה אם להורים חשוב להעביר לילדיהם גם את ערכי הניקיון, גם את התזונה, גם את שיעורי הבית, גם תרומה לעבודות משק הבית, גם להגביל את שעות הטלוויזיה והמחשב, גם וגם וגם?

במקרים כאלה (ורובנו כאלה…) נוצר מצב בו אנחנו רבים ומתווכחים עם הילדים לאורך כל שעות היום, מהסירוב לצחצח שיניים בבוקר, דרך חוסר האכילה המספקת בארוחת הצהריים, צפייה מרובה בטלוויזיה אחר הצהריים, חוסר הרצון להתקלח בערב וכן הלאה.
וכמובן, כאשר אנחנו רבים ומתווכחים עם הילדים מסביב לשעון – לא נותר זמן ליהנות יחד, לשחק, לזרוק מילה טובה, לעודד, לצחוק…
כאשר אנחנו רבים ומתווכחים על דברים רבים מדי, אנחנו גורמים לאווירה הביתית להיות טעונה 24/7.

ובכן… מה עושים?

קודם כל, חשוב להבין שבחירת המלחמות היא עבודה משותפת של שני ההורים. פנו לכם ערב או שניים וכתבו רשימה שמחולקת לצבעי רמזור:
אדום – ערכים / התנהגויות שהן מבחינתכם "יהרג ובל יעבור"
כתום – ערכים / התנהגויות חשובות, אך כאלה שניתן להתגמש עליהן בעת הצורך
ירוק – ערכים / התנהגויות בהן הילדים מקבלים יד חופשית

תחת העמודה ה"אדומה" נסו להכניס לא יותר מ-5-6 ערכים, כאלה שבאמת חשובים לשניכם. אם לבן זוג אחד חשוב משהו מסוים ולשני לא, נסו לשכנע זה את זה ולהגיע להסכמה.

איך מתווכים זאת לילדים?
לאחר השלמת ה"רמזור", מומלץ לקיים שיחה רגועה, בשעת ארוחה משותפת או מקום נינוח אחר בו מצויים כל בני המשפחה ביחד. באותה שיחה, כדאי לומר לילדים כי "עד היום נהגנו כך (ולפרט) ואילו מהיום, החלטנו שעל X, Y ועל Z אנחנו לא מוותרים."
למשל – עד היום כל אחד ראה טלוויזיה מתי שהוא רצה וכמה שהוא רצה. מהיום, החלטנו שכל אחד יכול לראות טלוויזיה שעה אחת ביום.
עד היום כל אחד אכל ארוחת ערב מתי שהוא רצה ואיפה שהוא רצה. מהיום, החלטנו שנאכל ארוחת ערב משפחתית, ביחד, סביב השולחן.
וכדומה.

מה תרוויחו?
1. הפחתת אווירת המתח הטעונה בבית (פחות "מלחמות", יותר פנאי ופניות נפשית לרגעים שמחים יותר)
2. שיחה אמיתית, כנה ופתוחה ביניכם והתוויית הזוגיות ההורית שלכם, מכאן ואילך
3. בסיס ברור, לכם ולילדים, ליצירת שגרה ברורה בבית

בהצלחה רבה (וכתבו לי איך היה 🙂 )

יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מ-כ', אשר שטחה את סיפורה בטלפון בקיצור, וסיפרה שלבעלה יש בן אחד, בן 12, מנישואים קודמים, ובנוסף יש להם עוד שני ילדים משותפים.

"הבעיה היא," אמרה כ', "שהילד מאובחן עם ספקטרום רחב של בעיות, כולנו מבלים הרבה זמן בטיפולים שונים, אין טיפול שלא ניסינו, אבל משהו קרה בשנה האחרונה ואני לא מסוגלת להיות בבית כשהוא מגיע. בכל פעם שהוא בא, אני לוקחת את הקטנים ויוצאת מהבית."
היה נשמע לי שהיא מבקשת ממני לתקן את הילד, להפוך אותו שוב לנסבל, כפי שהיה עד לפני מספר חודשים.

בפגישת ההיכרות עימם היכרתי זוג מקסים, אשר עושה מעל ומעבר למען הילדים, כמעט בכל מישור, ובעל מודעות גבוהה מאד להורות שלהם ולהשפעתה על הילדים. עם זאת, היה נראה שחתול שחור עבר בין כ' לבין הילד של בן זוגה. היא סיפרה עליו הרבה דברים טכניים ונראתה מאד מעורבת בפן הטיפולי של חייו, אך גם נראתה מעט מרוחקת וחסרת סבלנות כלפיו.
כך גם ראיתי בצפייה שערכתי בביתם;
ראיתי את הילד בן ה-12 מכבד מאד את אשתו של אביו, אוהב את אחיו למחצה, אך למעשה הולך כאילו על ביצים ולא מרגיש שם "בבית".

בפגישה שלאחר הצפייה, הגעתי חדורת מטרה; מאחר שבשנה האחרונה סירב הילד להישאר לישון בביתם, חשבתי שנכון יהיה להציב את החזרה שלו לישון בביתם כמטרה לתהליך שלנו.
רק כאשר הצגתי את המטרה לבני הזוג, גיליתי שהם ואני לא נמצאים באותו המקום.
כ' החלה לדבר על הילד בבוטות ובישירות וביטאה רגשות שליליים כלפיו. גם בן זוגה גילה שהוא חווה אכזבה מתמשכת מהילד ושניהם ביחד לא ידעו כיצד לצאת מהמצב הזה.

מצד אחד, השכל הישר מורה להם לעשות הכל כדי לשמור עליו קרוב, כבן בית.
מצד שני, ההתנהגות שלו מפחידה אותם, מאכזבת אותם ובעצם די רווח להם שהוא אינו רוצה להישאר יותר משעתיים – שלוש.
הפגישה נערכה בטונים גבוהים; כ' חשה מותקפת, על ידי ועל ידי בן זוגה, כאילו היא זאת שאחראית על התהליך ועל "תחושת הבית" שיש לתת לילד, בעוד שהיא בכלל לא אמו הביולוגית ואין לה את אותה רמת מחויבות כלפיו כמו שיש לבן זוגה.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/modern-teenagers-illustration_835674.htm'>Designed by Freepik</a>

בפגישה הבאה שככה הסערה והצלחנו לדבר באמת על הילד, על בני הזוג, על הילדים האחרים… לאט לאט נראה היה שמשהו שם נפתח; דיברנו על התפקיד ההורי של כל אחד מהם, על הילדון שנקרע בין אמו לאביו ומחפש את תחושת השייכות שלו בנרות, על מהן ציפיות ראליות מילד כזה, על איך אכזבה מהילד עוברת במבט עיניים או עקמומית של הפה גם אם מילה לא נאמרת ועוד.
הגענו לפסגת הפחד והצלחנו לרדת ממנה, צעד אחר צעד, בביטחון.

פגישה נוספת עברה, ועוד אחת, ומפעם לפעם דיווחו בני הזוג על שיפורים קטנים בחייהם ובקשר עם הילד, עד שבמפגש הסיכום נכונה לי הפתעה: הילד ביקש, מיזמתו, לישון אצלם בלילה בין שישי לשבת!

האם תיקנו את הילד?
בוודאי שלא. הוא עדיין מאובחן עם לקויות שונות והוא עדיין עשוי להרגיש ולהתנהג באופן מעט שונה מילדים אחרים.

מה שכן תיקנו בתהליך המרגש הזה, זה את תחושת השייכות של הילד, את המקום של הילד בחייהם של בני הזוג (מגורם "זר" או "מפריע" לחלק מהמשפחה) את שימת את הילד בפרופורציות, שני בני הזוג הבינו שאסור להם להיבהל ולהיטלטל מכל התפרצות שלו ובשום פנים ואופן אסור להחביא את הילד מאחיו למחצה. זה אחיהם, והוא יישאר כזה לכל חייהם, לטוב ולרע.
במילותיה של כ', היא "העבירה את האנרגיה שלה הצידה", למדה יותר להכיל ולקבל אותו, ומאידך גם לפנות לו יותר מקום בתא המשפחתי.
אביו של הילד כבר אינו מאוכזב ממנו תמידית, סיפר בגאווה על חוג חדש אליו הולך הילד ועל כישורים חדשים שרכש שם, נכנס איתו קצת לעומק משחקי המחשב שמעסיקים אותו, והחל להתקרב אליו יותר ויותר.
דיברנו על הפחתת השיפוטיות והביקורת, הגברת החמלה והמגע (גם אם מזויף בהתחלה), מתן אוזן קשבת (שוב, ללא שיפוטיות) וחיזוקים חיוביים מאיפה שרק אפשר. בלי לפחד מהילד, בלי להאשים אותו, בלי להיכנס לכוננות ספיגה בכל פעם שהוא בנמצא, בלי להלביש עליו ציפיות שאין ביכולתו לעמוד בהן ובלי להתאכזב מכך שהוא אינו עונה על הציפיות.

קשה להעביר במילים תהליך כל כך משמעותי שעובר על משפחה אחת, אבל אם אתם רוצים מסקנה אחת לדרך (בכל זאת… קראתם עד לפה…), הרי היא שאסור לנו לוותר. גם אם הילד המתבגר שלנו "מפיץ רעל" סביבו, מתפרץ, נוהג באלימות מילולית ואפילו פיזית – אנחנו תמיד צריכים להיות שם, להראות לו שהוא שייך ולהראות לו שאנחנו לא מוותרים. וגם לא מפחדים.

באחת הפגישות עם אחד הזוגות, סיפר לי האבא שהוא משיג סמכות בבית על ידי צעקות. "כשאני מרים את הקול, אז הם יודעים שזה רציני!" הוא אמר.
"ומה בשאר הזמן?" שאלתי, "אם אתה מבקש משהו סתם, לא מתוך כעס?"
הוא ישב וחשב ואמר שבעצם, הוא לא תמיד מצליח לקבל שיתוף פעולה מן הילדים – בין אם הוא צועק או לא.

עבדנו שם על הרבה דברים ביחסי ההורים והילדים במשפחה ההיא, אבל בפגישה ההיא היה אסימון גדול שנפל אל חלל החדר:

כשאני צועק / כועס = אני יוצא משליטה.

כשאני יוצא משליטה = אני לא חזק.

כשאני לא חזק = הילד יכול לזלזל בי ולא לראות בי את הגב החזק שהוא צריך.

חשבו על זה; משחר ילדותם, אנחנו מהווים את הקיר של הילדים – אנחנו אלה שתוחמים עבורם את מרחב המחיה, אומרים להם מה מותר ומה אסור, מכריחים אותם ללכת לישון בשעה מסוימת, ללכת לאירוע מסוים, לציית לכללים מסוימים וכן הלאה.

אנחנו קיר, לכל דבר ועניין – גם לתחום אותם, וגם לתת להם להישען עלינו ככל שיצטרכו.

כאשר הם גדלים ומעצם ההתפתחות הטבעית שלהם הם מנסים לגלות היכן ניתן לפרוץ גבולות (לצעוק על אמא? להרביץ לאבא? לעשות פיפי על הספה? לזרוק צעצוע על האח התינוק? להתחצף?…), התגובה שלנו, הקיר, היא זאת שמגדירה את הצלחת הפעולה שהם עשו.

אם אני, הקיר, טולטלתי ונרעדתי מהפעולה של הילד שלי, במוחו הקטן והלא מפותח כליל, רואה הילד הורה חלש שאפשר בקלות לטלטל אותו.
ובכל מקרה, במאבק הכוחות הנוכחי, ההורה יוצא מנוצח.
אם שם זה היה נגמר, זה אולי לא היה נורא כל כך, אבל בטווח הרחוק, אותו ילד עלול לא לספר להוריו דברים קשים שעוברים עליו מחשש שלא יעמדו במעמסה, לשקר מתוך הפחד שהקיר שלו, התמיכה שלו, תתמוטט, לגנוב מילדים אחרים או מחנויות כי הוא אינו מרגיש שהוא יכול לספר לנו על תשוקותיו והיד עוד נטויה.

ביחסים שלנו עם הילדים, אנחנו טווים את הקשר שלנו לכל החיים. אם אני צועק – משמע אני חלש – משמע אי אפשר לסמוך עלי. ואת זה אנחנו ממש לא רוצים שהילדים שלנו ירגישו.

אז לא, סמכות היא לא צעקות.
סמכות היא להתאפק, לנשוך את הלשון, לשדר תקיפות אבל ברוגע, וללכת להתפוצץ בחדר השינה אחרי שהילדים הולכים לישון.

ואחרי כל זה, יש להודות שאנחנו בני אדם ולפעמים אנחנו באמת יוצאים משליטה, כועסים וצועקים… חשוב שנבין את המשמעות של הצעקות וננסה להפחית את הסיטואציות האלה למינימום.