"אני שונאת אותה! סליחה שאני אומרת את זה, אבל זה באמת מה שאני מרגישה! כל היום היא שרועה על הספה עם הטלפון שלה, שמה עלינו כזה ז@# ולא עושה שום דבר אחר. אני כבר לא יכולה לסבול את זה!"
זה ציטוט אמיתי (נשבעת!) של אימא של ל', בת 14.5 טיפוסית, שהגיעה אליי להדרכה בקליניקה כדי להתמודד עם מה שהיא כינתה "חוסר היכולת שלי לסבול את הבת הגדולה שלי."
לא נבהלתי מהאמירה הזאת, ואני מקווה שגם אתם לא נבהלים… הקליניקה היא המקום הבטוח לשפוך את כל מה שיש לנו על הלב, גם אם זה רגש זמני קשה ככל שיהיה כלפי הילדים שלנו.
"אני מבינה אותך," אמרתי לה, "אני מתארת לעצמי שכל הבית רוחש מסביב, ונראה לך שהיא כבר לא חלק מהמשפחה…"
"בדיוק."
"את יכולה לספר לי עליה קצת?" ביקשתי.
"תראי… היא מאוד פעילה בצופים, זה ממש הבית השני שלה. היא גם מאוד יפה כזאת, ויש לה המון חברים. בלימודים היא בסדר, לא יותר מדי משקיעה, אבל עושה את מה שצריך. היא גם עצמאית מאוד, עובדת בבייביסיטר וכמעט לא מבקשת מאיתנו כסף."
"היא נשמע אחלה בחורה, תכל'ס!" אמרתי.
"לגמרי!" היא ענתה, "שלא תביני, היא ילדה נהדרת וכולם מאוד אוהבים אותה! אני פשוט משתגעת מהרביצה האינסופית הזאת עם האגודל על המסך."
"מה היית רוצה שהיא תעשה במקום זה?" שאלתי.
"אממ…"
"בואי אני אעזור לך," ניסיתי, "יש משהו שאת מצפה ממנה לעשות, בפועל, והיא לא עושה?"
"הייתי רוצה שהיא תעזור יותר בבית. היא הבת הגדולה, היא יכולה כבר לעשות הרבה דברים, חוץ מלשמור על אחיה הקטן עד שאני חוזרת מהעבודה."
"אה!" חייכתי, "היא שומרת על אחיה כל יום?"
"כן, שעה וחצי-שעתיים. מחממת לו צהריים ונשארת איתו עד שאני מגיעה."
"וואו! יפה!" אמרתי.
"כן… היא בסדר. אולי השתמשתי במילים קשות מדי…"
"אולי." אמרתי. "אז מה עוד היית רוצה שהיא תעשה? או במילים אחרות – אם היא הייתה, למשל, אחראית על העמסה ופינוי של המדיח, או אחראית על קיפול כביסה, ובשאר הזמן הייתה יושבת על הספה עם הטלפון… מה היה קורה?"
"עם זה הייתי יכולה לחיות, האמת." היא חייכה. "אני מבינה שזה העולם שלה היום, הזירה החברתית שלה. אני גם לא יכולה ממש לומר שהיא מכורה, כי היא בכל זאת יוצאת הרבה לחברים, לצופים, לבייביסיטר …"
"אז בואי נתמקד בדבר הקטן הזה שישפר לכן את היחסים, טוב?" הצעתי. "בואי נתמקד במשהו נוסף שהיא יכולה לעשות לטובת הבית והמשפחה, כדי שיעזור לשתיכן להרגיש שאתן חלק מאותה משפחה, אבל עדיין יקנה לה את "הזכות" לרבוץ על הספה עם הטלפון."
בסופו של דבר, במשפחה הנהדרת הזאת, נערכה טבלה ובה כל אחד מבני המשפחה בחר להיות אחראי על מטלה אחת או שתיים בבית.
אבל זה לא ממש העניין.
העניין הוא שקשה לנו לראות את המתבגרים שלנו מכנסים את העיניים למסך אחד קטן ולכאורה לא רואים שום דבר סביבם.
זאת לא התמכרות. התמכרות היא רק כאשר המסך מונע מהם לעשות דברים אחרים. כל עוד המתבגר/ת שלכם פעיל באיזו שהיא מסגרת, יוצא, מבלה, לומד ואפילו עוזר בבית – הניחו לו.
כך פועל הדור הזה, ואת "הברזלים" לידם אנחנו היינו מתכנסים, החליפו קבוצות הווטסאפ, האינסטוש והיוטיוב.
זה נראה לנו רע בעיקר בגלל שאנחנו גדלנו אחרת… לא בגלל שזה, בהכרח, גרוע יותר.
הבהירו למתבגר/ת שלכם מה אתם מצפים ממנו/ה, ובשאר הזמן תנו לו/ה לנהל את חייו בהתאם לסביבתו ולהבנתו/ה. אלה בדיוק השנים בהן המתבגרים מגבשים את זהותם הנפרדת, ואם הזירה היא סלולרית – הם חייבים לבחון את עצמם אל מול ובתוך הזירה הזאת.
בהצלחה 🙂