ביום שישי האחרון, שתי אימהות מודרכות שלי שאלו, בזו אחר זו, אם יש לי המלצה לסדנה לניהול כעסים. "אני מנסה לא לכעוס, ומבינה שאני זאת שמלהיטה את האווירה בבית, אבל אני לא מצליחה להתאפק!" אמרה האחת. "איך אפשר לא לכעוס עליו כשאני שומעת את כל המעללים שלו בבית הספר?!" צעקה עליי השנייה.

אין לי המלצה לסדנה כזאת, צר לי.
עם זאת, לתפיסתי, "לא לכעוס" זאת תוצאה של אימון, של תרגול רב ומתמשך.
האימון הזה חייב להגיע עם תשתית מוצקה של הבנת הגורמים להתנהגות של הילדים שמדליקה אותנו.
כדי שתוכלו לרדת לסוף דעתי, אנסה להדגים זאת על מספר מקרים נפוצים:

*הילדים מתגוששים וצועקים, ולא מפסיקים למרות שמבקשים מהם שוב ושוב

מה אנחנו עושים? צועקים עליהם, צורחים עליהם, מתפוצצים עליהם ושולחים אותם לחדר במקרה הטוב, או לכל הרוחות במקרה הפחות טוב.
מה שיגרום לנו, במקרה הזה, לא לכעוס, הוא ההבנה שהילדים משחקים, מתקשרים זה עם זה, בדרכם שלהם. מאחר שזה בסך הכל מה שהם עושים, על פניו אין בכך כל רע, נכון? אז בעצם אין סיבה לכעס.
נוכל לומר להם שאנחנו שמחים שהם נהנים, אבל אם הווליום לא ירד, ניאלץ להפריד ביניהם.
נוכל לומר שקשה לנו להיות לידם במצב הזה, אז אנחנו הולכים לחדר השני.
כל הורה והקטע שלו, אולם אם הדברים נאמרים בשקט וללא כעס – הם מתקבלים בכבוד גם על ידי הילדים.

(האיור באדיבות Designed by Brgfx)

*הילד מסרב להיכנס למקלחת, למרות שהשעה מאוחרת ושעת השינה שלו מתקרבת

מה אנחנו עושים? מנסים בטוב, מנסים לשחד, מנסים לשכנע, עד שנמאס לנו ואנחנו מתפוצצים עליו בכעס. יכול להיות שהוא יתקלח בסוף, אבל שנינו נלך לישון עצבניים, נכון?
מה שיגרום לנו לא לכעוס במקרה כזה, זה להבין שהילד שלנו מחפש מקום אחד קטן לשלוט בו במהלך חייו… הוא לא בוחר מתי לקום בבוקר, לאיזו מסגרת ללכת, מה לאכול לארוחת ערב… הכל אנחנו מחליטים עליו. הוא יודע שהמקלחת נמצאת שם, בסדר היום, אבל מתחשק לו רק הפעם למרוד, ולהחליט לבד.
נוכל לומר לו שאנחנו מבינים שלפעמים הוא צריך לסטות מהשגרה, ולהציע לו אלטרנטיבה.
נוכל לומר לו שהמקלחת היא שלו, ולשחרר את העקשנות שלנו.
נוכל להציע לו לבחור איך להתקלח, עם מי, איפה וכן הלאה.
כל הורה והקטע שלו… אבל בלי כעס, ובלי להפוך את המקלחת לאקורד הסיום הצורם של היחסים שלנו ביום הזה.

*הילד חוזר מבית הספר עם תלונה מהמורה על בעיית משמעת / התנהגות
מה אנחנו עושים? מתחילים לכעוס עליו ולצעוק – "למה עשית את זה??", "מה יהיה??", "לא יצא ממך שום דבר!" ושאר פנינים שיוצאות לנו מהפה כשאנחנו מאבדים שליטה.
מה שיגרום לנו לא לכעוס, זה להבין שילד שעושה מעשה חריג שכזה בבית הספר, היה במצוקה באותו רגע. נדירים הילדים שפועלים מתוך רוע לב טהור…
אז אם הילד שלנו היה במצוקה, ננסה לתת לו את התמיכה הרגשית שהוא צריך באותו רגע. הלא בבית הספר כבר צעקו וכעסו עליו מספיק!
נוכל לשאול מה הטריף אותו כל כך שגרם לו לעשות את מה שעשה.
נוכל לבדוק איתו, ביחד, אם יש משהו שאפשר לעשות כדי שהמקרה הזה לא יחזור על עצמו.
כל הורה והקטע שלו… אבל שוב, בלי כעס, כי אין בו שום תועלת, חוץ מלאטום את הילד שלנו ולגרום לו לכעוס עלינו בחזרה.

רוצה לומר, שהילדים שלנו לא פועלים מתוך רוע, כמעט אף פעם!
כמעט בכל פעם שאנחנו מתים להתפרץ עליהם בלי שליטה, אנחנו יכולים למצוא את ההסבר ההגיוני להתנהגות הזאת שלהם, לנשום רגע, ולחשוב איך להגיב מבלי להרוס את מערכת היחסים שלנו איתם.
רק לעצור רגע, ולחשוב.
ככל שעושים את זה יותר – כך זה מגיע כבר באופן טבעי, והרי לכם סדנה עצמית לניהול כעסים בהורות.

בהצלחה!