לאחרונה הגיעו אלי מספר הורים, שבזה אחר זה, הודו כי הם מפחדים מהתגובות של ילדיהם;
אימא אחת הודתה שהיא ממתנת את תגובותיה למעשים הלא מקובלים של הבן שלה, כי היא מפחדת להעצים את האסטמה שלו. אבא אחר סיפר שכאשר הוא מגיב בנוקשות אל הילד (צועק, כועס), הוא מיד "מתקרר" וניגש אל הילד להסביר ולהתנצל. אבא נוסף סיפר שהוא מעדיף "להעביר את הזמן" עם התאומים בני השנה, מאשר עם בתו בת ה-3.5 כי הוא מפחד מהתקפות הזעם שלה ולא יודע כיצד להתמודד איתן. זוג נוסף סיפר שהאבא לא נשאר לבד עם 3 ילדיהם הקטנים. מעולם. כשהאימא לא נמצאת, הקטנים נמצאים עם הסבתא, כי האבא פשוט מפחד להישאר אתם לבד.
ממש "פסגת הפחד"!

למה זה קורה לנו?? למה אנחנו מפחדים מהקטנים האלה? מה יש בתגובות שלהם שגורם לנו לפחד ולהימנע מלהיחשף אליהן?
תכל'ס, הכל מגיע מאיתנו – מהאופי שלנו ומתפיסות העולם אליהן הגענו להורות.
במילים יותר פשוטות:
אם אנחנו מפחדים מרופאים – נפחד מהתקף האסטמה של הילד; אם אנחנו מפחדים מעימותים – נפחד להתעמת עם הילד; אם אנחנו מפחדים ממה יגידו עלינו – נפחד מהתקפות הזעם הצווחניות של הבת שלנו; אם אנחנו מפחדים לאבד את החופש שלנו, או מפחדים מההצטיינות של בת הזוג שלנו – נפחד מ"להתחייב" להתמסר ל-3 ילדינו הקטנטנים או להיכשל בטיפול בהם.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/wicked-skulls-template_725764.htm'>Designed by Freepik</a>

מה שאני רוצה להציע לכם כאן, זה – א. להבין את הנקודה הזאת, ו-ב. להתחיל לנסות להפריד בין הפחד לבין הצרכים של הילד.
ילדים צריכים הורים חזקים (וכבר כתבתי על זה בעבר כאן וגם כאן), והורים חזקים הם הורים שלא מפחדים.
כאשר ילד רואה שהוריו מפחדים ממנו, הוא מרגיש שתי תחושות מנוגדות:
1. אני חזק! אני מפחיד! אני כל-יכול!
2. אין מי שמגן עלי… אני לבד בעולם… מי ישמור עלי?…

לכאורה, אותה אימא שלא רוצה שלבן שלה יהיה התקף אסטמה חושבת שהיא עוזרת לו בכך שהיא נמנעת מעימות, אולם באופן הפוך לחלוטין, היא מעצימה את החרדה של הילד – אם אימא שלי כל כך נלחצת מהאסטמה שלי אז אולי אני עד כדי כך חולה? אני הולך למות??
אותו אב שנבהל מעצמו לאחר שהוא מתעמת עם ילדיו, בעצם מחריף את פחדם של הילדים. זה אמנם לא נעים כשאבא כועס עלי, אבל הרבה יותר מפחיד לחשוב שאבא שלי לא מספיק חזק לשמור עלי.

חשבו על אותה סיטואציה מוכרת של הילד שמשתטח וצורח על רצפת הקניון. אם אימא שלו מסתכלת לכל הכיוונים במבוכה ומזרזת אותו לקום תוך כדי הבטחות "טוב, טוב, אני אקנה לך את הממתק שרצית, רק תקום כבר!", טעמו של הממתק כבר לא חשוב כל כך, אלא 2 סערות הנפש שמתחוללות בלבו הקטן: 1. אני כל-יכול! 2. אם אני כל-יכול, אז מי בעצם שומר עלי?

בואו נזכור שאת הילדים שלנו עשינו מתוך רצון ואהבה. רצינו לגדל ילדים, ואנחנו רוצים לגדל אותם בצורה הטובה ביותר. הם לא דרקונים ולא מפלצות ולא אסון טבע. הם הילדים שלנו, ואם יש משהו בהתנהגות שלהם שמפחיד אותנו – ככל הנראה, אנחנו יצרנו אותו במו ידינו ולפיכך – אנחנו גם נוכל לשנות אותו.
אם אבא שכועס ומיד מתחרט יפסיק להתחרט ויכעס באופן אותנטי, סביר להניח שההתנהגויות האלה שמכעיסות אותו, ילכו ויפחתו.
אם האסטמה (שמשלבת קושי פיזי ורגשי) תפסיק להיות "נשק" ביחסים בין הילד לאמו, והאימא תפסיק לפחד מההתקפים (שגם כך לא מגיעים רק בגללה ולא רק כשהיא כועסת על הילד!) – יכול מאד להיות שתדירות ההתקפים תפחת.
אם האב שחושש להיות עם ילדיו לבד יאזור אומץ ויתחיל לבלות אתם זמן, הם גם יתחילו לראות בו הורה ויפסיקו את ההתנהגויות איתן האב לא חושב שהוא מסוגל להתמודד.

ותאמינו לי… שווה מאד לאמץ את כל הנ"ל כשהילדים עוד קטנים, כי כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות והיחסים בינינו לבינם מושתתים על פחד – את זה כבר מאד קשה לשנות.

בהצלחה!!