ע' ו-ר' החמודים, הגיעו אלי בעקבות פחדים של הבן הגדול שלהם בן ה-5.5. "הוא לא הולך לבד לשום מקום, אפילו לא לשירותים!", הם סיפרו, "הוא מתעורר באמצע הלילה ורוצה לבוא אלינו למיטה, מפחד לפעמים להגיב בחברה ובכלל… יש לו הרבה פחדים."

א' הקטן היה ילד קסום. בצפייה אצלם בבית ראיתי אותו משחק ומצייר, מרוכז במעשיו ולא חושש להגניב אלי מבט או שניים. עם זאת, משהו בדינמיקה בינו לבין האם היה הדוק, אפילו מהודק מדי.
בשיחות בינינו, סיפרה ע' על חששות רבים שיש לה לגבי בנה – חששות מהעלייה הקרובה לכיתה א', חששות מכך שהילד רוצה ללכת לבד מהאוטו לגן ועוד ועוד חששות.
בנוסף, הסתבר כי במשך ארבע שנות חייו הראשונות, ישן א' הקטן במיטת הוריו, וכיום, כאשר הוא כבר ישן במיטתו, הוא הולך לישון תוך משחק בטלפון הנייד, אחרת לא יירדם.
גם הטלוויזיה דלקה בבית המשפחה לאורך כל היום, מתוך אמונה שהקולות והצלילים מלווים את הילד ומעניקים לו ביטחון.

במהלך העבודה המשותפת, דיברנו על מה זה עושה לילד שלנו כשאנחנו מפחדים עליו;
מה מרגיש ילד אשר הוריו מבטאים בפניו את החשש מפני העלייה שלו לכיתה א'?
הוא מרגיש שכל חבריו, כנראה, מסוגלים – אבל הוא לא.
מה מרגיש ילד אשר הוריו לא משדרים לו שהם סומכים עליו שיירדם לבד?
הוא מרגיש שהוא לא יכול להירדם לבד.
מה מרגיש ילד שאמו לא סומכת עליו שילך לבד את 10 המטרים המפרידים בין האוטו לגן?
הוא מרגיש שיש משהו שהוא כנראה צריך לפחד ממנו, משהו שהוא לא יכול להתמודד אתו.

וכך, צעד אחר צעד, מחלחל הפחד שלנו, ההורים, אל תוך הביטחון העצמי ואל תחושת המסוגלות של הילדים שלנו.

בציורים של א' באמת ניכרו חששות רבים, עומס רגשי דפוסי פעולה חדים, ביקורתיים, כלפי עצמו:

לאחר 3 פגישות בלבד, החלה ע' המקסימה לשחרר את הילד מפחדיה שלה.
הטלוויזיה כובתה ראשונה, ו-א' בכלל לא ביקש להדליק אותה מחדש.
נושא כיתה א' לא דובר יותר בבית אלא במובן חיובי.
סדרי ההשכבה כללו ישיבה של אחד ההורים ליד מיטתו של א', במקום הטלפון הנייד.
בכל בוקר א' צעד לבדו מהאוטו לגן.
במקביל, ככל שהאם "פינתה מקום", כך נכנס האב יותר לחייו של א', מבלי לחשוש מתגובותיה של ע'.

פתאום שמו לב ההורים ש-א' הולך לפעמים לבד לשירותים או להביא צעצוע מחדר אחר, בלי לקרוא להם, ובתוך שלושה שבועות בלבד, חל שינוי של ממש בציור של א':

החששות והביקורתיות נעלמו, ומשהו חם ומחבק יותר נוצר.

בסופו שלדבר, גילינו ש-א' הוא ילד די אמיץ. הוא התרגל ללכת לישון ללא הטלפון, שמח לקראת כיתה א' אליה יעלה עם חבריו מהגן, גאה להיכנס לבדו בדלת הגן בכל בוקר… אך את האומץ הזה הצלחנו לגלות רק בזכות השחרור של האם וההבנה שהפחדים שאתם אנחנו באים מהבית לא תמיד תואמים ל"סרטים" שיש לילד שלנו בראש, ולעתים אף מעצבים פחדים חדשים עבור הילד, פחדים שאין לו צורך בהם כלל.

הילדים שלנו אלופים. זה בדוק. אם רק נשדר להם שהם יכולים ושאנחנו סומכים עליהם – הם יוכלו לעשות הכול.
הפחדים שלנו והאמונות המוקדמות שלנו הם אלה שחוסמים אותם מלהעז.