"הפעם זה עובר כל גבול!"

בקבוצת ההורים האינטימית שאני מנחה (יחד עם הגר מקובר, הפסיכותרפיסטית והמנחה הכי מוכשרת שאני מכירה), ביקשנו מכל המשתתפים לכתוב על פתק קטן לשם מה הגיעו אל הקבוצה.
לא היה הורה אחד שלא כתב את המילה "גבולות"; חסרים להם גבולות בבית, לילדים אין גבולות, רוצים ללמוד כיצד לשים גבולות…
ומה אתכם? גם לכם חסרים גבולות בבית?

אגלה לכם ישר את הסוף:
גבול הוא משהו שאנחנו, ההורים, אמורים להציב סביבנו. לא סביב הילד.  30150-nxwxgk1Designed by Freepik

על מנת להמחיש את הרעיון, אתן לכם מקבץ דוגמאות שעלו בקבוצה, כמו גם בייעוצים אחרים בקליניקה:

– מ' סיפרה שהיא נטרפת מכך שילדיה משתוללים בסלון בהשתוללויות פרועות ומחרישות אוזניים, "התפרעויות ללא גבול". במקרה כזה, במקום לצעוק על הילדים ולריב אתם, עליה להציב את הגבול שמתאים לה, למשל – ללכת מהסלון לחדר אחר בבית כי אינה סובלת את הרעש, או להסביר לילדים כי השתוללויות בסלון אינן מקובלות עליה ולהפנות אותם לחדרם או לגינה.

– ד' סיפר כי ילדיו מקללים ומתחצפים, גם בתקשורת ביניהם וגם בתקשורת מול הוריהם. במקרה כזה, במקום לצעוק על הילדים או "להעניש" אותם, ד'  יכול להציב את הגבול שלו – לצאת מהחדר במקרה בו נשמעות מילים שאינן מקובלות עליו, גם אם מדובר באמצע ארוחה משפחתית או אפילו נסיעה במכונית!

– ע' סיפרה כי ילדתה מתעקשת לישון עם ע' ובן זוגה במיטתם, מה שלחלוטין לא מקובל עליהם. עם זאת, נראה כי הילדה שרויה בחרדות בלילות, ואינה מצליחה להרדים את עצמה בחדרה. במקרה כזה, על אחד ההורים להיות אתה בחדרה ולהפיס את חרדותיה, על מנת לעזור לה לא להגיע אל הגבול אותו הציבו הוריה.

– א' דיבר על ילד שבורח מביתו, החוצה, בכל פעם שהוא נקרא להכין שיעורים, לקחת תרופה או לבצע כל מטלה אחרת שלא מוצאת חן בעיניו. במקרה כזה, הגבול של א' יכול להיות הפוך – הוא יכול להסביר לבנו כי אחריותו מוגבלת, וכי הוא יכול רק להזכיר לו לבצע את המטלה ואף מוכן לסייע לו לבצע אותה, אך הוא לא מתכוון לרדוף אחריו ולדאוג שהמטלה תתבצע.

וכן הלאה, וכן הלאה.
לכל אחד מאיתנו יש את הדברים שיותר מפריעים לו ויותר חשובים לו, ויש את הדברים שפחות. ה"גבול" הוא השרטוט הזה של הקו שתוחם אותי, ההורה, ומגדיר עבורי את הכללים.
אחד ההורים בקבוצה אף ביטא זאת יפה, כשאמר שהגבול הוא לא רק קו, אלא נקודת מפגש – לפעמים סוערת, אך לפעמים גם רכה ומאפשרת תקשורת.
וזה בדיוק העניין: כשאני, ההורה, מבין מה חשוב לי, מסביר אותו קצרות ומתנהג כך באופן עקבי, אני מלמד את ילדי עד איפה הם יכולים להגיע בתחום הספציפי – עד איזה דציבלים אפשר לצעוק בבית עד שאמא "פורשת", אילו מילים מותר להגיד ליד אבא בלי שהוא יקום וילך, איפה מותר לישון בבית ואיפה אסור, עד לאן אבא ירדוף אחרי אם אברח, וכן הלאה.

הגבולות הללו הם אינם הגבולות של הילד.
לילדים יש גבולות אחרים, אותם הם "משרטטים" בינם לבין סביבתם. כל הורה יודע להגיד מתי הילד שלו "עבר את גבול העייפות", באילו נסיבות הוא ישתתף במפגש חברים, כמה אחריות ניתן להעמיס על כתפיו וכדומה.
ואיך אנו יודעים זאת? לפי הגבולות שהילד משרטט בעצמו.
ואיך הילד לומד לשרטט את הגבולות שלו? לפי ה"מודלינג" שלנו, ההורים.

הגבול הוא שלנו. בידינו לקבוע אותו, לשנות, להזיז או לשמור עליו מכל משמר. הוא יכול להיות מלווה בהסבר ובלמידה, הוא יכול להיות שונה מהורה להורה, אך הוא תמיד נמצא באחריותנו.
בהצלחה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *