הורים, שמרו על עצמכם!

מכירים את הקטע הזה שאתם הולכים להרדים את הילדים ונרדמים לידם במיטה?

מכירים את הקטע הזה שהילד בוכה מרה כשאתם צריכים לצאת, ואתם פשוט מוותרים, או דוחים את היציאה לאחר שיירדם?
מכירים את הקטע הזה שגם אם אתם יוצאים ומשאירים אותם לבד / עם בייביסיטר, הם לא מפסיקים להתקשר?
מכירים את הקטע הזה שאתם חוזרים מעולפים מהעבודה אחר הצהריים ומגייסים את כל הכוחות שאין לכם כדי לשבת ולשחק עם הילדים?

גם אני מכירה. יותר מדי מקרוב.
אתמול ערכתי פגישת היכרות עם אימא חד הורית, אשר השאירה את שני ילדיה (8, 12) לבד בבית אחר הצהריים כדי להגיע לפגישה איתי. לאורך כל הפגישה, התקשר אליה הבן הקטן כדי להתלונן על אחיו הגדול. היא התנצלה שהיא משאירה את הטלפון פתוח, ובכל דקה ענתה לשיחות ממנו: "טוב די, שחר (שם בדוי), אני באמצע פגישה. אני לא יכולה לדבר עכשיו… טוב, טוב, תביא לי את מתן (שם בדוי)."… "מתן, תעשה טובה, אני באמצע פגישה, אל תעצבן אותו עכשיו, אני לא יכולה לדבר."
ושוב פעם, ושוב פעם. ושוב פעם. עד שביקשתי ממנה לכבות את הטלפון, ובקושי רב היא העבירה אותו למצב "שקט", והצלחנו להציל את הפגישה, כשהיא פוזלת לעבר הטלפון, אבל לא עונה לשיחות.

עוד כאשר שוחחנו בטלפון כדי לקבוע את הפגישה הראשונה, הצעתי לאימא להיפגש בשעות הערב, אבל היא אמרה לי ש"אין סיכוי ששחר ייתן לי לצאת בערב. עדיף שנעשה את זה ישר כשאני חוזרת מהעבודה, בלי שאעבור בבית."

נקרא לה אנה. אנה היא לא היחידה. רוב ההורים שאני מכירה, למעשה נכנעים לגחמות של ילדיהם, לעתים בצדק, אולם פעמים רבות שלא בצדק.
האם אימא חד הורית לא תוכל להשאיר את ילדיה לעולם בערב בבית כדי לצאת לפגישה? או אפילו סתם לבלות?
האם הורה לא יכול לדרוש מילדיו לא להתקשר אליו במשך שעה, בזמן שהוא בפגישה חשובה?
האם הורה לא יכול לעמוד על זכותו לקבל ערב שקט עם / בלי בן הזוג שלו, כאשר הילדים נרדמים בחדרם, לבד?
או במילים אחרות –

למה אנחנו נכנעים לרצונם של הילדים במקום לרצונותינו שלנו?

אני אגיד לכם למה.
כי אנחנו לא עומדים בבכי של הילדים שלנו, ובחרדה שלנו לגבי ה"טראומות" וה"שריטות" שנחרוץ בנפשם העדינה של ילדינו. אנחנו רוצים להיות זמינים עבורם כל הזמן ולהקל עליהם בכל מצב.

אז ריציתם את הילד. עניתם לו לשיחה גם כשהייתם באמצע משהו חשוב. נשארתם להירדם איתו במיטה למרות שרציתם לראות סדרה בסלון עם בן/ת הזוג. ויתרתם על יציאה לבילוי כי הילד "לא נתן לכם לצאת".

זה כיבוי שרפות לזמן קצר.

בהסתכלות לטווח הרחוק, אתם עושים טעות אחר טעות.

כולנו יודעים שהצורך הבסיסי של הילד (ושל כל אדם) הוא צורך בביטחון.
כדי שילד יחוש בטוח במערכת המשפחתית ובעולם בכלל, הוא צריך לדעת שהוא "מוחזק" בידי אנשים חזקים. ההורים שלו.

הוא צריך הורים חזקים כדי להרגיש מוגן.

הורים, שמרו על עצמכם!

Family vector created by macrovector – www.freepik.com

הורים חזקים הם אנשים ש –
1. לא מתרגשים מהבכי שלו (או מהנדנוד, מהכעס וכל הלאה) ולא משנים את תכניותיהם בהתאם אליו
2. עושים מה שהם רוצים וצריכים לעשות – עובדים, לומדים, יוצאים, מבלים, מתחזקים חברויות, מתנדבים וכן הלאה.
3. מתחזקים את הזוגיות שלהם ויוצרים מערכת זוגית חזקה וטובה ששומרת, כמובן, על כל בני המשפחה (במשפחות בהן יש שני הורים)

אם אנחנו לא מקפידים לשמור על עצמנו בתוך ההורות, אנחנו מגלים אט-אט שנותרנו בלי חברים, בלי תחביבים, עם זוגיות מקרטעת (במקרה הטוב) ועם ילדים שגדלים בתחושה שאין מי שמחזיק את המערכת המשפחתית. כאשר ילדים גדלים בתחושה כזאת, הם חשים עצמם "כל יכולים" וחסרי גבולות מחד, אבל חרדים וחוששים מן העולם מאידך.

בשורה התחתונה – עשו רק מה שמתאים לכם לעשות. תהיו חזקים ושמרו על עצמכם בתוך כל ההורות הזאת, לטובתכם ולטובת הילדים שלכם. ה"שריטה" עמוקה הרבה יותר אם אין הורה חזק בסביבה, מאשר בכי או תסכול רגעי.

בהצלחה 🙂

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *