יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מ-כ', אשר שטחה את סיפורה בטלפון בקיצור, וסיפרה שלבעלה יש בן אחד, בן 12, מנישואים קודמים, ובנוסף יש להם עוד שני ילדים משותפים.

"הבעיה היא," אמרה כ', "שהילד מאובחן עם ספקטרום רחב של בעיות, כולנו מבלים הרבה זמן בטיפולים שונים, אין טיפול שלא ניסינו, אבל משהו קרה בשנה האחרונה ואני לא מסוגלת להיות בבית כשהוא מגיע. בכל פעם שהוא בא, אני לוקחת את הקטנים ויוצאת מהבית."
היה נשמע לי שהיא מבקשת ממני לתקן את הילד, להפוך אותו שוב לנסבל, כפי שהיה עד לפני מספר חודשים.

בפגישת ההיכרות עימם היכרתי זוג מקסים, אשר עושה מעל ומעבר למען הילדים, כמעט בכל מישור, ובעל מודעות גבוהה מאד להורות שלהם ולהשפעתה על הילדים. עם זאת, היה נראה שחתול שחור עבר בין כ' לבין הילד של בן זוגה. היא סיפרה עליו הרבה דברים טכניים ונראתה מאד מעורבת בפן הטיפולי של חייו, אך גם נראתה מעט מרוחקת וחסרת סבלנות כלפיו.
כך גם ראיתי בצפייה שערכתי בביתם;
ראיתי את הילד בן ה-12 מכבד מאד את אשתו של אביו, אוהב את אחיו למחצה, אך למעשה הולך כאילו על ביצים ולא מרגיש שם "בבית".

בפגישה שלאחר הצפייה, הגעתי חדורת מטרה; מאחר שבשנה האחרונה סירב הילד להישאר לישון בביתם, חשבתי שנכון יהיה להציב את החזרה שלו לישון בביתם כמטרה לתהליך שלנו.
רק כאשר הצגתי את המטרה לבני הזוג, גיליתי שהם ואני לא נמצאים באותו המקום.
כ' החלה לדבר על הילד בבוטות ובישירות וביטאה רגשות שליליים כלפיו. גם בן זוגה גילה שהוא חווה אכזבה מתמשכת מהילד ושניהם ביחד לא ידעו כיצד לצאת מהמצב הזה.

מצד אחד, השכל הישר מורה להם לעשות הכל כדי לשמור עליו קרוב, כבן בית.
מצד שני, ההתנהגות שלו מפחידה אותם, מאכזבת אותם ובעצם די רווח להם שהוא אינו רוצה להישאר יותר משעתיים – שלוש.
הפגישה נערכה בטונים גבוהים; כ' חשה מותקפת, על ידי ועל ידי בן זוגה, כאילו היא זאת שאחראית על התהליך ועל "תחושת הבית" שיש לתת לילד, בעוד שהיא בכלל לא אמו הביולוגית ואין לה את אותה רמת מחויבות כלפיו כמו שיש לבן זוגה.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/modern-teenagers-illustration_835674.htm'>Designed by Freepik</a>

בפגישה הבאה שככה הסערה והצלחנו לדבר באמת על הילד, על בני הזוג, על הילדים האחרים… לאט לאט נראה היה שמשהו שם נפתח; דיברנו על התפקיד ההורי של כל אחד מהם, על הילדון שנקרע בין אמו לאביו ומחפש את תחושת השייכות שלו בנרות, על מהן ציפיות ראליות מילד כזה, על איך אכזבה מהילד עוברת במבט עיניים או עקמומית של הפה גם אם מילה לא נאמרת ועוד.
הגענו לפסגת הפחד והצלחנו לרדת ממנה, צעד אחר צעד, בביטחון.

פגישה נוספת עברה, ועוד אחת, ומפעם לפעם דיווחו בני הזוג על שיפורים קטנים בחייהם ובקשר עם הילד, עד שבמפגש הסיכום נכונה לי הפתעה: הילד ביקש, מיזמתו, לישון אצלם בלילה בין שישי לשבת!

האם תיקנו את הילד?
בוודאי שלא. הוא עדיין מאובחן עם לקויות שונות והוא עדיין עשוי להרגיש ולהתנהג באופן מעט שונה מילדים אחרים.

מה שכן תיקנו בתהליך המרגש הזה, זה את תחושת השייכות של הילד, את המקום של הילד בחייהם של בני הזוג (מגורם "זר" או "מפריע" לחלק מהמשפחה) את שימת את הילד בפרופורציות, שני בני הזוג הבינו שאסור להם להיבהל ולהיטלטל מכל התפרצות שלו ובשום פנים ואופן אסור להחביא את הילד מאחיו למחצה. זה אחיהם, והוא יישאר כזה לכל חייהם, לטוב ולרע.
במילותיה של כ', היא "העבירה את האנרגיה שלה הצידה", למדה יותר להכיל ולקבל אותו, ומאידך גם לפנות לו יותר מקום בתא המשפחתי.
אביו של הילד כבר אינו מאוכזב ממנו תמידית, סיפר בגאווה על חוג חדש אליו הולך הילד ועל כישורים חדשים שרכש שם, נכנס איתו קצת לעומק משחקי המחשב שמעסיקים אותו, והחל להתקרב אליו יותר ויותר.
דיברנו על הפחתת השיפוטיות והביקורת, הגברת החמלה והמגע (גם אם מזויף בהתחלה), מתן אוזן קשבת (שוב, ללא שיפוטיות) וחיזוקים חיוביים מאיפה שרק אפשר. בלי לפחד מהילד, בלי להאשים אותו, בלי להיכנס לכוננות ספיגה בכל פעם שהוא בנמצא, בלי להלביש עליו ציפיות שאין ביכולתו לעמוד בהן ובלי להתאכזב מכך שהוא אינו עונה על הציפיות.

קשה להעביר במילים תהליך כל כך משמעותי שעובר על משפחה אחת, אבל אם אתם רוצים מסקנה אחת לדרך (בכל זאת… קראתם עד לפה…), הרי היא שאסור לנו לוותר. גם אם הילד המתבגר שלנו "מפיץ רעל" סביבו, מתפרץ, נוהג באלימות מילולית ואפילו פיזית – אנחנו תמיד צריכים להיות שם, להראות לו שהוא שייך ולהראות לו שאנחנו לא מוותרים. וגם לא מפחדים.