באחת הפגישות עם אחד הזוגות, סיפר לי האבא שהוא משיג סמכות בבית על ידי צעקות. "כשאני מרים את הקול, אז הם יודעים שזה רציני!" הוא אמר.
"ומה בשאר הזמן?" שאלתי, "אם אתה מבקש משהו סתם, לא מתוך כעס?"
הוא ישב וחשב ואמר שבעצם, הוא לא תמיד מצליח לקבל שיתוף פעולה מן הילדים – בין אם הוא צועק או לא.

עבדנו שם על הרבה דברים ביחסי ההורים והילדים במשפחה ההיא, אבל בפגישה ההיא היה אסימון גדול שנפל אל חלל החדר:

כשאני צועק / כועס = אני יוצא משליטה.

כשאני יוצא משליטה = אני לא חזק.

כשאני לא חזק = הילד יכול לזלזל בי ולא לראות בי את הגב החזק שהוא צריך.

חשבו על זה; משחר ילדותם, אנחנו מהווים את הקיר של הילדים – אנחנו אלה שתוחמים עבורם את מרחב המחיה, אומרים להם מה מותר ומה אסור, מכריחים אותם ללכת לישון בשעה מסוימת, ללכת לאירוע מסוים, לציית לכללים מסוימים וכן הלאה.

אנחנו קיר, לכל דבר ועניין – גם לתחום אותם, וגם לתת להם להישען עלינו ככל שיצטרכו.

כאשר הם גדלים ומעצם ההתפתחות הטבעית שלהם הם מנסים לגלות היכן ניתן לפרוץ גבולות (לצעוק על אמא? להרביץ לאבא? לעשות פיפי על הספה? לזרוק צעצוע על האח התינוק? להתחצף?…), התגובה שלנו, הקיר, היא זאת שמגדירה את הצלחת הפעולה שהם עשו.

אם אני, הקיר, טולטלתי ונרעדתי מהפעולה של הילד שלי, במוחו הקטן והלא מפותח כליל, רואה הילד הורה חלש שאפשר בקלות לטלטל אותו.
ובכל מקרה, במאבק הכוחות הנוכחי, ההורה יוצא מנוצח.
אם שם זה היה נגמר, זה אולי לא היה נורא כל כך, אבל בטווח הרחוק, אותו ילד עלול לא לספר להוריו דברים קשים שעוברים עליו מחשש שלא יעמדו במעמסה, לשקר מתוך הפחד שהקיר שלו, התמיכה שלו, תתמוטט, לגנוב מילדים אחרים או מחנויות כי הוא אינו מרגיש שהוא יכול לספר לנו על תשוקותיו והיד עוד נטויה.

ביחסים שלנו עם הילדים, אנחנו טווים את הקשר שלנו לכל החיים. אם אני צועק – משמע אני חלש – משמע אי אפשר לסמוך עלי. ואת זה אנחנו ממש לא רוצים שהילדים שלנו ירגישו.

אז לא, סמכות היא לא צעקות.
סמכות היא להתאפק, לנשוך את הלשון, לשדר תקיפות אבל ברוגע, וללכת להתפוצץ בחדר השינה אחרי שהילדים הולכים לישון.

ואחרי כל זה, יש להודות שאנחנו בני אדם ולפעמים אנחנו באמת יוצאים משליטה, כועסים וצועקים… חשוב שנבין את המשמעות של הצעקות וננסה להפחית את הסיטואציות האלה למינימום.