ארכיון תגיות: התפרצויות זעם

המגירה הסודית

בוודאי נתקלתם במצב בו הילד או הילדה שלכם מתרגזים. הוא יכול לחזור עצבני מהגן או מבית הספר, היא יכולה להתרגז כי ביקשה משהו ולא קיבלה, הוא יכול להתרגז כי ביקשתם ממנו משהו שהוא לא רוצה לעשות… דוגמאות לא חסרות, נכון?
ומה קורה כשהילד שלכם מתרגז, צועק, בוכה ויוצא במופע האימים?
מה מתעורר אצלכם?
מתעורר אצלכם הצורך לפייס אותו, להרגיע אותו, להפסיק את המופע הזה.

יש בנו, ההורים, משהו מותנה שרוצה לספק עבור הילדים שלנו אושר, תחושת מרוצות ושמחה. הלא זה ברור, כל הורה היה נוהג כך.

אני רוצה להציע לכם כאן עוד נקודת השקפה.

לדינמיקה היומיומית שלנו, לרוגז ולכעס של הילדים ולתגובה המיידית שלנו נקרא "הכאן והעכשיו".
מה שאני רוצה להציע לכם, זה לפתוח את המגירה הסודית שיש לכם בראש,
המגירה של האופק של הילד/ה, של העתיד.

כל אחד מאיתנו רוצה שהילדים שלו יגדלו להיות גברים ונשים בעלי בטחון עצמי, כאלה שיודעים להתגבר בעצמם על משברים, לבטא את עצמם ולבטוח בעצמם ובמסוגלות שלהם, נכון?

מה שקורה כשאנחנו ממהרים לפייס את הילדים שלנו כשהם מתרגזים, לוקח אותם בדיוק בכיוון ההפוך.

ניקח לדוגמה את ר' ו-ב', זוג הורים שנמצאים אצלי בהדרכה. יש להם ילד בן שבע שמאוד אוהב לראות טלוויזיה. מה זה אוהב? לא יכול בלי זה. אז הוא נשאר לראות טלוויזיה עד השעות המאוחרות של הלילה, כי הם יודעים שאם ידרשו ממנו לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון, הוא יפצח במופע האימים.
ניקח גם את ע', הילדה המתוקה, שמבקשת להתקשר לאמא שלה מבית הספר פעם ביומיים-שלושה בתואנות שונות ומשונות. פעם כואבת לה הבטן, פעם כואב לה הראש, פעם היא נעלבת מאוד מחברה שלה ולא יכולה להיות איתה באותה הכיתה וכן הלאה.
ומה אמא שלה עושה? עוזבת את עבודתה ומגיעה לאסוף את ע' הקטנה.
בדיוק כך זה עובד אצל ג', שבכל יום מגיע הביתה עם רעיון מופלא ליצירה, מתחנן לאמו שיצאו לקנות חומרי יצירה ו"מושיב" אותה במשך כל אחר הצהריים לעזור לו ביצירה המפוארת. כל יום. אמא שלו יודעת שיצירה עדיפה על מסכים, ולמרות שהיא לא נהנית מהעבודה הסיזיפית, היא יושבת איתו, כל יום, לעשות יצירות מופלאות אשר לא תמיד מסתיימות לשביעות רצונו של ג' ומוצאות את עצמן בפח הזבל.

בכל אחת מהדוגמאות האלה, ובכל אחת מהדוגמאות שאתם יכולים לחשוב עליהן (ויש כאלה למכביר, תודו), אנחנו, ההורים, פועלים בניגוד לרצוננו רק על מנת לספק בדיוק את מה שהילדים שלנו רוצים.
ובכל פעם שאנחנו עושים את זה, אנחנו מונעים מהילד או הילדה שלנו לגדול ולרכוש את כל מה שרצינו שיהיה לו או לה – בטחון עצמי, ביטוי אישי, מסוגלות וכן הלאה.

כל התכונות היפות הללו שאנחנו מאחלים לילדים שלנו, נרכשות בעיקר במצבי משבר.

כשילד לא מקבל את מה שהוא רוצה כי זה לא מתאים להורה או לסביבה, מה הוא עושה? בהתחלה הוא מתרגז ובוכה, אבל לאחר מכן הוא מתרגל למצוא לעצמו חלופות שיספקו אותו, מתרגל להרגיע את עצמו, מתרגל למצוא בתוכו את הכוחות להתגבר. זאת הדרך בה הוא רוכש את כל מה שאנחנו רוצים שיהיה לו בבגרותו.

התגברות

התמונה באדיבות: Designed by Freepik

אז מהי המגירה הסודית?

חשבו על כך שברוב שעות היום, המגירה הפתוחה בראשכם היא המגירה של ה"כאן ועכשיו" – הסעות, חוגים, קניות, כביסות, להרים טלפון למורה, לעזור להכין שיעורים ועוד.
מעל למגירה הזאת, חשוב שתשאירו עוד מגירה אחת פתוחה. אפילו חצי פתוחה, כזאת שרק אפשר להציץ בה. במגירה הסודית הזאת נמצא האופק, סל התכונות שאנחנו רוצים שיהיו לילדים שלנו בבגרותם.
וכך,
כאשר הילד מתרגז או מתוסכל ממשהו, אנחנו מציצים במגירה הסודית ואומרים לעצמנו שזה ממש בסדר שהוא מתוסכל עכשיו, כי התסכול הזה יביא אותו להתגבר וההתגברות תביא איתה למידה חשובה לעתיד.
המגירה הסודית הזאת מייצרת לנו את הסבלנות. אחרי שאנחנו מציצים במגירה ונזכרים, יש לנו את הסבלנות לבוא אל הילד שלנו ולחבק אותו, להבין אותו, אבל לא להציע לו פתרון מיידי, לא לפייס אותו על ידי כך שנמנע את התסכול שלו.

אחת המשתתפות בקבוצת הורים שאני מנחה, אמרה אתמול בקבוצה: "לי יש את המגירה הזאת, היא תמיד פתוחה. הבעיה היא שלפעמים אני טורקת אותה על האצבע הקטנה."
לכל אחד מאיתנו יש מגירה כזאת, רק שאנחנו בדרך כלל משאירים אותה סגורה, כי זה לא קל לחשוב על העתיד של הילד בזמן שהוא צורח  או על העתיד של הילדה שלנו בזמן שהיא מוציאה אותנו מדעתנו.
אני מציעה לכם לפתוח אותה ולשמור אותה פתוחה. לתת לעתיד של הילדים שלכם ללוות אתכם כבר מעכשיו, כי עכשיו זאת התשתית. עכשיו זה המאני-טיים. לא תמיד זה מצליח, נכון, אבל גם אם רק בחלק מהמקרים נוכל ללמד את הילדים שלנו להתגבר, הם יפתחו את תחושות המסוגלות האלה.

וקבלו גם בונוס –

כשאנחנו אומרים "לא" לילדים ומציבים את הגבול שלנו וגם עומדים בו, אחרי שהילדים יתגברו על המשבר, הגבול הופך להיות ברור ומובן, ואין צורך להילחם עליו בכל פעם מחדש.

אל תשכחו להשאיר את המגירה פתוחה, ובהצלחה 🙂

עפרה שפר ברוש

איך לא להתערב במריבות של הילדים ולהישאר בחיים

"את כל הזמן אומרת לי לא להתערב, אבל אני לא מצליחה להתאפק!" אמרה לי אימא מקסימה אחת, שעברה אצלי הדרכת הורים בעבר ואף השתתפה בקבוצת אמהות שהנחיתי. "…אני מקשיבה לך ומיישמת הכל, אבל כשהם רבים והגדול כל הזמן מציק לקטן, אני חייבת להתערב!"

אז זהו, שאת לא.

סליחה על ההשוואה, אבל בואו ניקח לשם המחשה את עולמם של הכלבים (אני מאוד אוהבת כלבים. לא לכעוס :)) –
כאשר שני כלבים מטיילים עם הבעלים שלהם, קשורים ברצועה, ברוב המקרים הם ינהמו זה על זה, יחרחרו מלחמה או ישיבו מלחמה, ללא כל קשר לגודל שלהם או לעצמה שלהם.
הרצועה והבעלים מספקים להם תחושת כוח מדומה.
לעומת זאת,
כאשר שני כלבים חופשיים, ללא רצועה, נפגשים זה עם זה, הם ירחרחו זה את זה בחשדנות, ואז נראה את אחד מהם שוכב על האדמה, מתרפס, ואת השני עומד כמנצח מעליו.
הם מקבעים לעצמם מעמדות.

איך לא להתערב במריבות של הילדים ולהישאר בחיים

(התמונה באדיבות: Designed by Freepik)

עכשיו בואו נחזור לילדים.

כאשר אנחנו מתערבים במריבה של הילדים, אנחנו (אם נרצה או לא נרצה), נוקטים עמדה, מצדדים באחד מהם. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו מעניקים להם את הרצועה, את הכוח המדומה.

אם ניזכר לרגע במעשינו פה… נזכור שהמטרה שלנו היא לחנך את הילדים, כלומר – להכשיר אותם להיות אנשים בוגרים. אנחנו רוצים שהם ידעו להשתמש במה שיש להם, למנף את התכונות ואת תנאי החיים שלהם.
אם הקטן סובל באופן תדיר מהצקות של הגדול – עליו ללמוד כיצד להימלט מהן, כיצד לשחד את אחיו שיפסיק להציק לו, כיצד להתחנף אליו, או כל דבר אחר שהוא מסוגל לעשות.
אם הגדולה סובלת מהצקות של הקטנה – עליה ללמוד להשתמש באופי וביכולות שלה כדי לעמוד אל מול אחותה; להסתגר בחדר, לאיים עליה, לקחת לה דברים…
כן, כן. ממש ככה.
כל אחד מהילדים בבית צריך ללמוד "לשרוד" בעולם, באמצעות מה שיש לו.
גם אם נראה לכם שהקטן כל הזמן סובל מהגדולה, או הגדול כל הזמן מציק לקטן, אלה הם מעמדות שהם מקבעים ביניהם, ואל לנו להתערב בהם.

אם נחזור לעולמם של הכלבים, נגלה כי לאחר תקופה בה נשמרו המעמדות ובמשך זמן מה המתרפס היה מתרפס והחזק היה חזק – המתרפס מתחיל קצת פחות לשכב על הארץ והחזק מתחיל לוותר לו, ובהמשך מתקיימת ביניהם מערכת יחסים של כבוד.
אם אנחנו, הבעלים, מפריעים להם בתהליך הזה, כל אחד מהכלבים יחוש חזק יותר ממה שהוא, והדרך למלחמת עולם ביניהם תהיה קצרה.

בחזרה אל הילדים – אם ניתן להם לקבע את המעמדות ביניהם בעצמם, כל אחד מהם ילמד לכבד את "השיגעונות" של השני, את החכמה, את החוזק, את חוש ההומור, את העדינות או כל תכונה אחרת בה הוא משתמש. ומתוך הכבוד הזה, יפחתו ההצקות והמריבות.

אז מתי מתערבים בכל זאת??

הרבה פעמים אני שומעת הורים שאומרים שהם מתערבים "רק כשיש דם"… זאת גם אופציה 🙂 אבל בגדול, עלינו להתערב באמת כשהריב גולש לאלימות או חוצה את הכללים הברורים שהגדרנו בבית (קללות, שבירת חפצים, עלייה עם נעליים על הספה או כל דבר אחר שאסור אצלנו בבית).
אבל גם כשאנחנו מתערבים – אנחנו לא באמת מתערבים, אלא רק מפרידים. "אתה לפה ואתה לפה." בלי להיכנס למהות המריבה, מי לקח למי ומי עשה מה למי. אנחנו לא שופטים ולא מעוניינים לתת כוח מדומה לאף אחד מן הצדדים.
זה אמנם מצריך מאיתנו לנשום עמוק, לצאת אל הגינה / המרפסת, לקטר על הרעש… אבל זה בהחלט עדיף על להתערב להם במריבה ולגרום לכך שהילדים יצטרכו אתכם בכל פעם שיידלק ביניהם הניצוץ.

נסו את זה בבית.
הב הב 🙂

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:
ילדים לא מסתדרים בשלשות…

רוצים סמכות הורית? הנה דרך מצוינת לבנות אחת כזאת:

אבא טרוט עיניים נכנס אל הקליניקה: "שוב לא ישנתי כמעט כל הלילה. הבן שלי רגיל להירדם רק עם אשתי, ומאז שהיא עובדת במשמרות, בכל ערב שהיא לא נמצאת אני אוכל אותה!"
***
אימא משתפת במפגש פתיחה של קבוצת הורים: "הבת שלי עונה לי! על כל דבר היא מתחצפת! 'לא רוצה, מה תעשי לי?' זאת התשובה הקבועה שלה ואני מתחרפנת!!!"
***
אימא נוספת, במפגש 1:1 בקליניקה: "הבת שלי לא עושה שום דבר שאני מבקשת ממנה. היא פשוט מתעלמת ממני, לא חשוב כמה אני צורחת עליה."
***
ובכן, מן הסתם, רוב הזוגות שמגיעים אלי, מגיעים בשל חוסר היכולת לייצר סמכות הורית בבית. מה זה אומר בכלל, סמכות הורית?
סמכות הורית היא היכולת שלנו, ההורים, להכפיף חוקים, כללים וגבולות בבית, כאלה שיתרמו לחינוך הילדים שלנו וגם יגנו עליהם.
אם נהיה כנים, כאשר הורים מגיעים אלי לקליניקה, הם רוצים לייצר מצב בו הם אומרים משהו, והילד עושה זאת, בלי להתנגד, בלי להתווכח ובלי להתחצף.

מאחר שרובנו לא מפקדים בצבא ולא מעוניינים לייצר "חיילים קטנים" בבית, אני רוצה להציע לכם דרך נהדרת לתקשר עם הילדים בסיטואציות מסוימות. דרך התקשורת הזאת תסייע לכם לבנות את הסמכות שלכם, כלומר – תסייע לכם להשיג שיתוף פעולה מן הילדים בסיטואציות מסוימות.
וכמובן שכאשר נשיג שיתוף פעולה, אז נוציא הרבה כעסים מהמערכת, נייצר אווירה טובה יותר בבית וכולנו נרוויח.

family-1150995_1920

הדרך עליה אני מדברת היא דרך שיחה קצרה שההורה יוזם, בעקבות התנהגויות שלא מתאימות לו ולהלך החיים בבית.
על מנת להדגים אותה, נחזור אל הסיטואציות שתיארתי בהתחלה:
1. ילד שבוכה כל הלילה כשאמו לא נמצאת
כאשר הילד והאב נמצאים לבד בסיטואציה נעימה (למשל בדרך חזרה מהגן), האב אומר:
"תשמע חמוד, בכל פעם שאימא לא נמצאת להרדים אותך, אתה בוכה נורא ולא נרגע. הצעתי לך להרדים אותך, הצעתי לך לבוא אלי למיטה, הצעתי לשבת לידך… אבל אתה רק בוכה וככה שנינו לא ישנים. אימא התחילה עבודה חדשה והיא לא תהיה בבית X ערבים בשבוע, מה אתה מציע שנעשה? איך נישן טוב שנינו?"
2. ילדה שמתחצפת
כאשר הילדה ואמה נמצאות ברגע שקט, האם אומרת:
"תשמעי מתוקה, נכון בכל פעם שאני מבקשת ממך משהו את עונה לי לא יפה? אני לא רוצה לריב אתך כל היום במקום שנשחק ונעשה כיף ביחד. אני גם רוצה שאת תסדרי את התיק שלך לבית הספר, שנאכל ארוחת ערב כמו שצריך ושתיכנסי למקלחת אחר כך. מה את מציעה שנעשה? איך אני יכולה לבקש את הדברים האלה בלי שנריב?"
3. ילדה שמתעלמת
שוב, ברגע שקט ונחמד יחסית, על האימא לומר:
"אהובה שלי, אני ממש מתגעגעת לדבר אתך… בזמן האחרון אני רק צועקת עלייך ואת לא עונה לי. איך את מציעה שנחזור לדבר כמו אימא ובת שאוהבות אחת את השנייה?"

מה עשינו בזה?
גרמנו לילד שלנו לחוש שאנחנו רואים אותו, ושאנחנו רוצים גם בטובתו ולא רק בטובתנו. עצם הקדשת הזמן לשיחה, הרצון לשתף ולשמוע את הצד השני – מייצרים הרבה כבוד. כשאתם תכבדו את הילד ותבקשו לשמוע את דעתו ואת פתרונותיו, הילד ירגיש שייך, ירגיש אהוב וירגיש חשוב. וכאשר ילד מרגיש תחושות שכאלה – הוא נוטה להתפרץ פחות, לרטון פחות ולהתחצף פחות.

מתי ולמי זה מתאים?
השיטה הזאת מצוינת כמעט לכל גיל, מעל 4-5, כאשר הילדים כבר מבינים עניין, זוכרים מה היה אתמול ומה יהיה מחר.
השיטה הזאת מצוינת לפתרון בעיות "כרוניות", כאלה שחוזרות על עצמן שוב ושוב ומעיבות על האווירה בבית.

ואם הילד מביא פתרונות שלא מקובלים עלינו?
אז לא נקבל אותם… שיחה עם כבוד הדדי היא שיחה בה כל צד שומע את הצד השני ומביע את דעותיו. ביחד תגיעו לפתרון שמקובל על שניכם, גם אם כל צד יצטרך להתגמש מעט. בסופו של דבר, לילדים ולנו יש את אותו האינטרס – לחיות ביחד, כמשפחה, באווירה אוהבת ותומכת.

ומה הקשר לסמכות הורית??
באמת שלא הבנתם? 🙂
דרך השיחה הזאת, אנחנו מסבירים לילד מה אנחנו מצפים ממנו, מהם הכללים בבית ומהם הגבולות שלנו. ביחד, אנחנו מוצאים דרכים לעמוד בכללים הללו ולשתף פעולה.
וזאת סמכות הורית. שקטה, מכילה ואפקטיבית.

בהצלחה 🙂

כלל חשוב לחיים, שיעזור לכם להפסיק לכעוס על הילדים

אחד מהדברים הכי מעצבנים ומתישים בהורות שלנו, הוא הכעס שמתעקש להתפרץ בדיוק בזמנים הכי לחוצים… הילד לא מתארגן מספיק מהר בבוקר? כעס! הילדה לא משתפת במשחק את החברה שהגיעה במיוחד? כעס! הילדים משתוללים במיטות במקום ללכת כבר לישון? כעס! הילד לא מכין שיעורי בית? כעס!

מתי הכעס שלנו מתפרץ?
אנחנו כועסים כשאנחנו חסרי אונים, כשניסינו את כל מה שאנחנו יודעים כדי לפתור את המצב ולא הצלחנו. הסברנו, איימנו, הענשנו, ועדיין – הילד ממשיך בשלו. אז עולים מאיתנו הקולות הגבוהים ואנחנו גוררים את עצמנו ואת הילד למריבה כועסת וקולנית, שמחרבת לנו את היום, ומחרבת את האווירה המשפחתית כולה.
התוצאה ארוכת הטווח של הכעס, היא מערכת היחסים שלנו עם הילד, שהולכת ונהיית עכורה, ככל שאפיזודות הכעס מצטברות. איך אפשר ללכת לומר לילד לילה טוב בחיוך וליטוף, כשלפני עשר דקות צרחתי עליו שייכנס כבר למקלחת אחרת אני לא יודעת מה אני אעשה לו??

שקופית1

(התמונה באדיבות <a href="https://www.freevector.com/bunny-cartoon-character">FreeVector.com</a>)


איך נוכל לא לכעוס?
הפתרון לכעס, הוא לא להישאר חסרי אונים. לדעת שיש לנו פתרון-קצה לסיטואציה.
בדיוק כמו אצל הילדים – כך גם אצלנו; כשאנחנו מוכנים מראש לטווח האפשרויות, אנחנו נשארים רגועים יותר.
פתרון הקצה הזה יכול להיות תובנה או דבר מעשי, אך בכל מקרה הוא תוצאה טבעית או יזומה אליה אנחנו מוכנים מראש.

איך עושים את זה?
חושבים על המצבים היומיומיים בהם אנחנו מתפרצים, ומנסים למצוא להם פתרונות.
על מנת לסייע לכם, אביא כאן מספר דוגמאות מהקליניקה:
1.
הילד מושך את הזמן ולא נכנס למקלחת למרות שאנחנו אומרים לו "נו כבר", "יאללה", "הגיע הזמן", "בוא עכשיו"?
הפתרון: להראות לו על השעון עד איזו שעה אנחנו מצפים ממנו להתקלח / פנויים לעזור לו להתקלח. אם תעבור השעה – הוא ילך לישון בלי מקלחת. (כן, כן. תרגיעו כבר את עניין המקלחת… גם אם הילד ינצל את המצב, כעבור 3-4 ימים הוא כבר ייכנס למקלחת בעצמו!)
2.
הילד מושך את זמן ההתארגנות בבוקר ומביא אתכם "אל הקצה" כשאתם כבר מאחרים לעבודה בגללו?
הפתרון: להודיע שאתם יוצאים מן הבית בדיוק בשעה היעודה ולהראות לו שקית צבעונית ויפה אליה ייכנס כל מה שהוא לא הספיק לעשות (מבגדים, דרך מברשת שיניים ועד ארוחת בוקר).
3.
הילד ממשיך לשחק במחשב למרות שאתם מבקשים ממנו לכבות אותו שוב ושוב?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם מנתקים את הכבל מהחשמל / סוגרים את הראוטר (ולעשות זאת, אם צריך).
4.
כל שעות אחר הצהריים אתם מכרכים סביב הילד שיבוא להכין שיעורים, עד שהזמן נגמר ואתם צועקים עליו?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם פנויים לעזור לו עם השיעורים. אם הוא לא מגיע בשעה היעודה, להבין שזאת בעיה שלו. או שיפתור אותה בעצמו, או שיגיע לבית הספר ללא שיעורים ויתמודד מול המורה.
5.
הילד מזמין חבר ומסרב לשתף אותו במשחקים שלו?
הפתרון: לקחת את הילד הצידה ולומר לו שזה ממש בסדר אם לא בא לו לשתף, אבל החבר ילך עכשיו הביתה (וכן, אפשר להסביר להורים של החבר שהדברים לא עלו יפה ושתנסו שוב בפעם אחרת!)
6.
הילד מסרב לאכול את כל מה שהכנתם לארוחת ערב ודורש מכם לקום ולהכין משהו אחר?
הפתרון: לא להתרגש. לומר שזה מה שיש ולדעת שהילד יכול לבחור אם לאכול או ללכת לישון רעב.
7.
הילד מתחצף, מקלל אתכם או אפילו מכה אתכם?
הפתרון: לא ללבות אם הכעס, אלא לקחת את המפתחות ולצאת מן הבית. אם הילד ממש קטן, להישאר מחוץ לדלת למשך דקה. אם הילד גדול יותר, אפשר להאריך את הזמן. זה יתן לכם הזדמנות לנשום עמוק ולאסוף כוחות, וגם יבהיר לילד שכשהוא מדבר כך – אתם לא שם.

הדוגמאות עוד רבות ומגוונות, אבל אני מניחה שהבנתם את הכוונה.
חשבו על המקומות האלה, המעצבנים, במהלך היום שלכם, ויצרו לעצמכם פתרון-קצה משלכם, כזה שתוכלו לומר לעצמכם "לא נורא, מקסימום…" ולתאר לעצמכם מה יכול לקרות במקרה הכי גרוע.

הכעס מזהם לנו את המערכת, ויתרה מכך – מאחר שאנחנו המודל של הילדים, הם לומדים מאיתנו את דרכי התגובה. אם נתפרץ בכעס, הם ילמדו להתפרץ גם. אם נייצר פתרון ונאמר אותו בשלווה, הם ילמדו לעשות גם את זה.

בהצלחה 🙂