ארכיון תגיות: תשומת לב

חלומות רעים, סיוטים, ביעותים… מה אנחנו יכולים לעשות עם זה?

א' הגיעה לפגישה טרוטת עיניים, וללא שהיות שטחה את הבעיה: בתה בת ה-7.5, מעירה אותה בכל לילה, לאחר חלום רע במיוחד. נופלת, נחטפת, נטרפת… בכל לילה קורה לה משהו איום ונורא, והיא מתעוררת בבהלה והולכת למיטת הוריה, שם היא ממשיכה לישון עד הבוקר. א' המשיכה ואמרה שלאחרונה, הילדה אף מבקשת להירדם במיטת הוריה, כשאימה לצידה.
"כל הערב והלילה אני סביבה, אין לי זמן לילדי האחרים, ובטח שלא לחיי זוגיות…".
אכן, מצב ביש.

חלומות רעים נפוצים בכל הגילאים; מה קורה לכם כשאתם מתעוררים מסיוט? רוב האנשים הבוגרים מסוגלים להרגיע את עצמם ולחזור לישון באופן עצמאי.
אצל ילדים, המצב לעתים שונה.
בת ה-7.5 הייתה זקוקה, בכל לילה מחדש, להוריה על מנת להירגע ולחזור לישון בחיקם.
א' אף הביאה ציור שציירה בתה, אשר תיאר את אחד הסיוטים שחלמה:

20170926_110037
מבלי להיכנס לתוכן הציור, אפשר לראות מספר סממנים המבטאים חרדה – ציור ריק באופן יחסי, שימוש עיקרי בעיפרון, קשקוש על אזור הפה, הבטן (המכל הרגשי) מלאה וסוערת, חוסר יציבות במנח של הרגליים (אינן על הקרקע, חסרות כפות רגליים), חוסר אונים (ידיים נטולות כפות ידיים) ועוד.

מה שמרגיע ילדים, כמעט בכל מצב, אלה הם הוריהם (או הדמויות המטפלות העיקריות). נשאלת השאלה – איך א' תוכל להרגיע את בתה מבלי להרוס את שנת הלילה שלה עצמה?…
הצגתי בפני א' את שתי האפשרויות העומדות בפניה:
1. לאפשר לילדה להירגע בדרך בה היא בוחרת – כלומר, להמשיך לארח אותה במיטת ההורים לתקופת מה, עד שהתופעה תחלוף.
2. להיות אקטיביים (מאוד!)  – לישון על מזרן או ב"מיטת חבר" לצד הילדה, בחדר שלה, למשך שבוע – שבועיים.
במצב כזה, בו ההורה ישן ליד הילד, בכל התעוררות – הילד רואה את ההורה מולו, ונרגע מהר יותר מאשר אילו הלך לחדר ההורים. כך, לאחר מספר התעוררויות כאלה, בהן הילד פוקח את עיניו ורואה את "המרגיע הלאומי" לצדו, הוא חש יותר ויותר בטוח, ותדירות ההתעוררויות הולכת ופוחתת.
לאחר שתפסיק הילדה להתעורר כליל, על א' להמשיך ולישון לצדה עוד מספר לילות, כדי אכן לוודא שהילדה לא מתעוררת (כי אם תתעורר ולא תראה את אמה לצדה – נצטרך להתחיל הכל מההתחלה…).

א' האמיצה בחרה באופציה השנייה והחלה לישון ב"מיטת החבר" של בתה. לאחר שני לילות בלבד, היא שלחה לי את הציור הזה:
WhatsApp Image 2017-09-22 at 15.31.12
אם בציורי גוף אנחנו מסתכלים על הבטן כמכל רגשי, בציורי בית מסמלת הדלת את האופן שבו הילד מזמין או חוסם את הכניסה לתוככי נפשו. כאן, בציור, אפשר לראות בקלות את שביל הכניסה והדלת המזמינה לתוך הבית. בנוסף, יש פריסה גדולה יותר על הדף, תחושת יציבות וחיוניות, צביעה מותאמת יותר לקווי המילוי ובכלל – אחוז צבעוניות גבוה יותר מאשר ציור בעיפרון. במשפט אחד – הילדה החלה לחוש בטוחה הרבה יותר, ולפי דיווחיה של א', גם התחילה לישון לילות רצופים, מה שמשפיע לחיוב על החיוניות שלה בימים.

אחד הכישורים החשובים ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו, זה היכולת להרגיע את עצמם, בלילה, כמו ביום. מעבר לעובדה שהדבר מפתח אצל הילד תחושת מסוגלות וחוזק, זה מאפשר לו לישון שנת לילה רציפה וחיונית לגדילה שלו.
במקרים של רגרסיה בשנת הלילה, כמו זה, השקעה חד פעמית של שבועיים – שלושה בהם נישן לצד הילד, בהחלט יכולה לעשות פלאים…

הרגע הנכון להרים ידיים

"תגידי, את מטפלת גם במשפחות עם ילדים גדולים?", כך שאלה אותי ב', אימא לילד בן 25.
אמנם זאת הפעם היחידה שקיבלתי פנייה כזאת, אבל אמרתי לעצמי ולה שהדרכת הורים עוסקת ביחסים, ויחסים עם ילדים יש לנו בכל גיל…
וכך הם הגיעו אלי, ב' ו-נ', זוג בשנות ה-50 המאוחרות, הורים ל-3, ושטחו בפני את "הבעיה":
הבן הצעיר, בן ה-25, חסר מוטיבציה, לדבריהם. "הוא לא מזיז את עצמו" הם אמרו, "לא דוחף את עצמו" התלוננו, "לא מתקדם לשום מקום".
כשהתקדמנו בשיחה, הסתבר שה"ילד" הוא ילד טוב – לומד, עובד, מבלה עם חברים, עוזר להורים בבית ואפילו בקשר טוב עם אחיו הגדולים.
הבעיה של הוריו הייתה שהוא לא לומד כמו שהם היו רוצים שילמד, לא שואף להתקדם בעבודה כמו שהם היו רוצים שיתקדם, לא מבלה עם חברים נכונים לדעתם, וכדומה.
הם ייחלו עבורו לטוב ביותר, וחשבו שכל מה שהוא עושה – הוא יכול לעשות טוב יותר.
האמנם?
האם אנחנו באמת יכולים לגרום לילד שלנו לעשות דברים שהוא לא בנוי להם?
במקרה של ב' ו-נ', מדובר בהורים עם יצר הישגי ושאפתני גדול יותר מאשר של בנם בן ה-25. הם רצו שהוא ילך לקצונה בצבא, הוא לא רצה. הם רצו שילמד מקצוע מסוים באוניברסיטה, הוא לא רצה. הם רצו שיצא לגור לבד, הוא העדיף לגור בינתיים בבית.
ובכל "התנגשות" כזאת בין הרצונות שלהם לשלו – הייתה אכזבה. מצידם. ועם האכזבה – הגיעו התוכחות: "למה אתה לא מתעקש על קידום בעבודה? למה אתה רק יושב מול המחשב כל היום ולא עושה ספורט? למה אתה יוצא עם אותם חבר'ה כל הזמן? למה אתה לא לומד יותר? עובד יותר? נוסע יותר?"
vector-illustration-of-a-boxer_1441-17
עכשיו חשבו על הילד שלכם – בן 3, בן 5, בת 11… זה כלל לא משנה.
חשבו כמה פעמים אנחנו באים בטענות לילדים שלנו, על משהו שהם לא יכולים לשנות.
כמה הורים מנסים לדחוף את הילד שלהם להשתתף במסיבת הסיום בגן, למרות שהוא לא רוצה?
כמה הורים מנסים להכריח את הילד שלהם לשחק עם חבר שהם בחרו עבורו?
כמה הורים כועסים על הילד שלהם שהוא ותרן מדי ולא עומד על שלו?
כמה הורים מתנגשים בעקשנות של הילד שלהם על בסיס יום יומי?
כמה הורים מאוכזבים מהבחירה המקצועית של הילד שלהם בחוגים, בתיכון, באוניברסיטה?

כמו אצל ב' ו-נ', גם אצלכם במשפחה יש מצבים בהם לא תוכלו להשפיע.
כל ילד נולד עם אופי, עם טמפרמנט, עם כישרונות ויכולות. חשוב לדעת מהי הנקודה בה עלינו "להרים ידיים", להבין ש"זה הוא" ולחשוב מחדש איך אנחנו לא הורסים את מערכת היחסים אתו, אלא "עובדים" בהתאמה אליו.
לא רוצה להשתתף במסיבת הסיום בגן? במקום לנדנד לו שייכנס, נשאל אותו אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לו, או שפשוט ישב איתנו בקהל.
לא עומד על שלו בסיטואציה בין חברים? במקום לזלזל בהתנהגות שלו, נשאל אם הוא רוצה לשמוע את דעתנו או אם הוא צריך את עזרתנו.
מתעקש על משהו שנראה לנו מיותר? במקום לצעוק עליו, נוותר מראש על מאבק הכוח.
כך, נפחית את העימותים בזירה המשפחתית, ונגיע לאווירה נעימה יותר בבית, כזאת שמוכיחה לילד שאנחנו מקבלים אותו, על כל מה שיש בו.

במקרה של ב' ו-נ', דיברנו על האופי הלא הישגי ולא תחרותי של בנם. האם אפשר להפוך ילד לא תחרותי לתחרותי?
מובן שלא.
כדי לפשט את ההסבר, עשינו סימולציה על העדפה מינית, כאילו הבן שלהם היה יוצא מהארון בפניהם. האם הם היו מנסים לשנות אותו? או מחליטים לקבל אותו כמו שהוא ו"לעבוד עם זה"?
כאשר מדובר בתכונה (חוסר הישגיות, לצורך הדוגמה), אנחנו לא יכולים לשנות אותה, והבחירה אם להילחם בכל יום מחדש בתכונה הזאת, היא בחירה שלנו בלבד.
אם בכל מסיבה או אירוע אני אנסה להילחם בילד הביישן שישתתף – הדבר היחיד שאשיג בכך, הוא קלקול היחסים ביני לבין הילד, וגם אם הוא ישתתף במסיבה, הוא יעשה זאת כדי לרצות אותי, והריצוי הזה, משמעו התבטלות. ביטול הרצון שלו כנגד הרצון שלי.
אם אני אשכנע את הבן שלי לצאת לקצונה בצבא כנגד רצונו, אם אני אפציר בו להיפגש עם חברים "טובים יותר" בעיני, אם אני אכריח אותו להילחם על דברים שהוא לא מאמין בהם – שנינו נצא מופסדים. במקום מערכת יחסים של קבלה ותמיכה, נחיה במערכת יחסים של אכזבה ותוכחה.
התפקיד שלנו, כהורים, הוא להנחיל לילדים שלנו ערכים – ללמד כבוד, השקעה, אכפתיות, קבלה… אבל לעשות זאת בהתאמה ובקבלה של עצמיותו של הילד, ולא כנגדה, ולהבין עד איפה אנחנו יכולים להשפיע על ההתנהגות של הילד, ואיפה אנחנו צריכים פשוט לקבל אותו כמו שהוא.

מה עושים עם ילד שכל הזמן מחפש את תשומת הלב שלי?

אתמול אחר הצהריים, שוחחתי עם חברה בטלפון. בעוד אנחנו מדברות, אני שומעת את בתה בת השנתיים קוראת לה מרחוק, מגיעה עד אליה וקוראת לה, בוכה, צועקת ומנסה בכל לבה להסיט את תשומת הלב של חברתי אליה.
החברה היקרה שלי ניצלה את הרגע ושאלה – "מה את אומרת על זה?? מה עושים עם ילדה שלא נותנת לי לזוז ממנה לרגע, לא נותנת לי לדבר בטלפון, לא נותנת לי לתלות כביסה, לא נותנת לי אפילו להכין לה ארוחת ערב! כלום! כל פעם שאני מתרחקת ממנה מטר, היא מגיעה ותובעת ממני עוד ועוד תשומת לב, אני לא יכולה כבר!!!"

ובכן… אתם בטח מכירים את התופעה, שמוכרת בעיקר בקרב הגילאים הנמוכים, אבל לא רק. הילד/ה יכול/ה לשבת לצייר, לבנות ולשחק, אבל בשנייה שהוא מזהה שקמתם והלכתם לעשות משהו אחר, הוא מגיע אחריכם וחייב, בדיוק באותו רגע, להגיד משהו חשוב, לבקש על הידיים או לתבוע כל צורה אחרת של תשומת לב.
אם אתם בדיוק תולים כביסה או מכינים ארוחת ערב, זה לא כל כך נורא, אבל מה קורה אם אתם בדיוק בשיחה חשובה עם לקוח גדול או עם הבוס? איך מצליחים להשקיט את הגזרה הביתית כדי להתרכז בשיחה הטלפונית?

אז ככה; 2323
התביעה הזאת לתשומת לב נובעת, בעצם, מהפחד של הילדים מן העובדה שהם כבר לא חשובים לנו, שאנחנו לא רואים אותם.
לפני רגע ישבנו לידם (השקענו בהם, ראינו אותם) והופ – עברנו להתרכז במשהו אחר. מבחינתם, באותו רגע, הפסקנו לראות אותם, לחשוב עליהם, ובעצם – לאהוב אותם.
התופעה מוכרת בגילאים הצעירים, מאחר שלקראת גילאי 4-5-6 מבינים כבר הילדים שאנחנו שם, כל הזמן, אוהבים ודואגים גם כשאיננו לצדם.

 

על מנת להפיס את החרדה הקיומית הזאת אצל הילד (והיא באמת קיומית עבורו, באותו הרגע), עלינו לנקוט ב-2 פעולות:

1. בעת ההפרעה עצמה (למשל, בשיחת טלפון), להניח עליו יד ברכות, על הכתף או על הראש, ולחייך אליו, תוך כדי שאנו ממשיכים את השיחה.
המטרה בפעולה הזאת היא לשדר לילד את המסר – גם כשאני עם מישהו אחר, אני רואה אותך ואוהב אותך.
2. בזמן חיי היומיום הרגילים בבית, להתחיל "לראות" את הילד במקומות בהם הוא לא מצפה לכך – להזמין אותו לבוא למרפסת הכביסה כשאני הולכת לתלות כביסה, להתיישב לידו כשהוא צופה בטלוויזיה ולהניח עליו יד, לספר לו ש"ראיתי לפני כמה דקות את המגדל הגבוה שבנית! הוא היה בנוי מאד בחכמה!" וכדומה.
המטרה בפעולה הזאת, היא, שוב – לשדר לילד שאנחנו כל הזמן רואים אותו וכל הזמן אוהבים אותו, 24 שעות ביממה.

בהצלחה!