ארכיון תגיות: שיעורי בית

לדחוף או למשוך? מה הילד צריך יותר?

אבי ויעל (שמות בדויים), נמצאים אצלי בהדרכה מזה תקופה. הם מאוד שונים זה מזה, באופן בו גדלו, באופן בו הם רואים את הילדים ותפקידם במשפחה ובחיים, אבל יש ביניהם אהבה גדולה, קבלה והרבה ביטחון בקשר ובמשפחה כולה.
אחד הוויכוחים העקרוניים אשר התגלע שוב ושוב, בכל פגישה בינינו, היה סביב העניין של דחיפת הילדים להישגים.
עד כמה לדחוף אותם ועד כמה לסמוך עליהם שיעשו זאת בעצמם?
הוויכוח החריף בנוגע לבתם בת ה-11, תלמידת כיתה ה', אשר מצד אחד 'זוכה' מהם לציפיות נמוכות בשל לקויות למידה שיש לה, ומצד שני 'זוכה' לדאגה מתמדת, לדחיפה ולהתעקשות על עשיית מטלות שאינן נחוצות תמיד.
"אני רוצה שהיא תתאמץ!" אמר אבי, "היא צריכה ללמוד איך להתאמץ להשיג דברים בחיים, ואם היא לא תתאמץ עכשיו – איך יהיו לה מיומנויות כאלה בעתיד?"
יעל הסכימה עם אבי שהמיומנויות האלה נחוצות, אבל היא גם הצליחה לראות את העובדה כי בתם לא מתמודדת בהצלחה עם ה'דחיפה', ורצתה לדחוף אותה פחות. להיות יותר סלקטיבית בעניין הדברים והמטלות ש'דוחפים' את הילדה לבצע.

"אז תגידי, מה אני צריך לעשות כדי שהיא תלמד יותר טוב?"
כך אבי שאל אותי ממש בסיומה של הפגישה.

"אני אגיד לך את דעתי, אבל אתה לא ממש תאהב את מה שאני אומר," עניתי לו; "הדרך הכי טובה לגרום לה ללמוד, היא לאהוב אותה ולקבל אותה בדיוק כמו שהיא. הבת שלכם צריכה לקבל את התחושות הכי טובות בבית. להרגיש הכי אהובה, הכי חכמה, הכי מקסימה. רק כשהיא תרגיש כך בבית – יהיו לה את הכוחות להרגיש טוב בחוץ, ורק כשהיא תרגיש טוב בחוץ – היא תהיה פנויה ללמידה, פנויה להתאמץ ולהשקיע את המקסימום שלה. שלה, לא שלך."

זאת הייתה הפגישה האחרונה שלנו לעת עתה, לאחר תהליך של חודשיים בקירוב.
אני לא יודעת אם הם ישובו לקליניקה, אבל אני מאמינה שהמשפט הזה שנאמר שם, ממש קרוב לדלת, ישב לאבי טוב בתוך הלב, ורוצה להמליץ גם לכם – אל תדחפו. תאהבו, תתמכו, תחבקו, תאמינו, אבל אל תדחפו.

מכל ילדי השכלתי

מבט לאחור על כל ההורים שהגיעו אלי עד היום להדרכת הורים, מגלה כי לרוב המקרים יש מכנה אחד משותף: חוסר התאמה בין הציפיות של ההורה לביצועים של הילד.
רוב ההורים מגיעים לקליניקה עם השאלה איך אפשר לגרום לילד לעשות XYZ, או להפסיק לעשות XYZ.

מ' התחרפנה ממש מבת ה-15 שלה שמראה הבית ההפוך לא מזיז לה ולא מניע אותה לסדר אותו.
ד' הייתה נכנסת למאבקי כוח בלתי פוסקים עם בנה בן ה-8 שלא ידע להתארגן בזמן לבית הספר ולכל יציאה מן הבית.
ש' ו-י' התאכזבו מרה ממסלול הלימודים של בנם כאשר זה עלה לתיכון ובחר מגמה שאינה נראית להם.
א' ו-ג' לא התאפקו מלריב, ערב ערב, עם ילדיהם הקטנים על מי יסדר את הצעצועים המפוזרים בסלון ביתם המתוקתק לעילא.
והדוגמאות עוד רבות מספור, כמובן, מאחר שהילדים שלנו הם לא שעתוק שלנו, ולא כל דבר שאנחנו רוצים שיקרה אתם אכן קורה.

יש דרכים רבות לגרום לילדים לעשות את מה שאנחנו רוצים או מבקשים, במיוחד בגיל הצעיר, אבל מאידך – יש מקרים בהם אפשר להתבונן על הילדים ולקחת מהם שיעור לחיים שלנו.

Business Situations_02

Vintage vector created by freepik – www.freepik.com

למשל, אותה מ' שהתחרפנה מבתה המתבגרת, הייתה אישה מאוד יעילה ותקתקנית, ושום דקה בסדר יומה לא הוקדשה לרביצה או מנוחה. "בלילה אני ישנה. זה מספיק לי." היא אמרה.

במהלך השיחות שלנו נתתי לה כלים לגייס את בת ה-15 הרובצת לטובת חלק מעבודות הבית, אולם במקביל ביקשתי ממנה מדי פעם לרבוץ על הספה למשך מספר דקות, בלי לעשות כלום. מ' הבטיחה וקיימה, רבצה פה ושם על הספה, ובסיום התהליך גילתה שהבת שלה לימדה אותה פשוט לנוח ולצבור כוחות להמשך היום.

ד' הדייקנית הרגישה שהיא נכשלת במשימה הורית חשובה מאין כמוה – להנחיל לבנה הצעיר הרגלים של עמידה בזמנים. עזרתי לה להחליף את מאבקי הכוח בתכנון מוקדם בעזרת טיימר של אפייה (פתרון מומלץ לילדים שעוד לא קוראים שעון), אך במקביל ביקשתי ממנה לנסות ולהתחבר אליו בדיוק ברגע הזה שהוא עסוק בדמיונות ולא מתארגן ליציאה. ד' חזרה אל הקליניקה המומה. מרוב שהייתה עסוקה בעמידה בלו"ז, היא מעולם לא נכנסה אל עולם הדמיון של בנה החולמני… וכעת, כשהיא ביקשה ממנו להכניס אותה אל עולמו, הקרבה שנוצרה ביניהם החליפה את מאבקי הכוח ויצרה ביניהם שיח אחר.

ש' ו-י' היו מעט יותר "קשים לפיצוח". הם חלמו שבנם יהיה ממשיך דרכו של אביו, איש אקדמיה במקצוע ריאלי, ועד לחטיבה היה נראה שבנם על המסלול "הנכון" מבחינתם. בכיתה ט' הוא הודיע להם שהוא בוחר במגמת קולנוע, והיה להם קשה מאוד להתגבר על "המשבר" כפי שהציגו אותו. התהליך היה מורכב לכל הצדדים, אבל בסיומו החלו ההורים לצפות בקולנוע איכותי ביחד עם בנם, מדי פעם, ו"פתחו את הראש" בנוגע לעולם התעסוקה שמחכה לו בעתיד. מיותר לומר שגם כאן, הקרבה לתחום שמעניין אותו (ולא אותם), יצרה שיפור אדיר ביחסים ביניהם.

גם א' ו-ג' למדו, בסוף תהליך ארוך, שחשוב יותר לשמור על אווירה טובה ונעימה בבית, מאשר "לבזבז" את האנרגיות על מריבות עם הילדים בסוף היום. עוד הם למדו, שבית מסודר ומתוקתק לא אומר שום דבר על המשפחה שלהם… יש משפחות מקסימות ומיטיבות החיות בבית מבולגן, ויש משפחות לא מקסימות ולא מיטיבות שחיות בבית מסודר.

לכל אחד מאיתנו, ההורים, יש דברים מאוד חשובים שנרצה שהילדים שלנו יבצעו, אבל עלינו להכניס את עצמנו לנעליים שלהם לפעמים, ולשאול את עצמנו "ומה יקרה אם לא? מה יקרה אם הילד שלי לא יעשה את זה?"

ברוב המקרים נגלה רווח אחר שאנחנו יכולים להרוויח פה. שיעור שהילד ילמד אותנו מבלי ידיעתו. וכמובן שמעל הכל – נפחית את ההסלמה באווירה המשפחתית ונראה לילד שלנו נכונות לשמוע את דעתו ולכבד את מעשיו.

למידה נעימה 🙂

המגירה הסודית

בוודאי נתקלתם במצב בו הילד או הילדה שלכם מתרגזים. הוא יכול לחזור עצבני מהגן או מבית הספר, היא יכולה להתרגז כי ביקשה משהו ולא קיבלה, הוא יכול להתרגז כי ביקשתם ממנו משהו שהוא לא רוצה לעשות… דוגמאות לא חסרות, נכון?
ומה קורה כשהילד שלכם מתרגז, צועק, בוכה ויוצא במופע האימים?
מה מתעורר אצלכם?
מתעורר אצלכם הצורך לפייס אותו, להרגיע אותו, להפסיק את המופע הזה.

יש בנו, ההורים, משהו מותנה שרוצה לספק עבור הילדים שלנו אושר, תחושת מרוצות ושמחה. הלא זה ברור, כל הורה היה נוהג כך.

אני רוצה להציע לכם כאן עוד נקודת השקפה.

לדינמיקה היומיומית שלנו, לרוגז ולכעס של הילדים ולתגובה המיידית שלנו נקרא "הכאן והעכשיו".
מה שאני רוצה להציע לכם, זה לפתוח את המגירה הסודית שיש לכם בראש,
המגירה של האופק של הילד/ה, של העתיד.

כל אחד מאיתנו רוצה שהילדים שלו יגדלו להיות גברים ונשים בעלי בטחון עצמי, כאלה שיודעים להתגבר בעצמם על משברים, לבטא את עצמם ולבטוח בעצמם ובמסוגלות שלהם, נכון?

מה שקורה כשאנחנו ממהרים לפייס את הילדים שלנו כשהם מתרגזים, לוקח אותם בדיוק בכיוון ההפוך.

ניקח לדוגמה את ר' ו-ב', זוג הורים שנמצאים אצלי בהדרכה. יש להם ילד בן שבע שמאוד אוהב לראות טלוויזיה. מה זה אוהב? לא יכול בלי זה. אז הוא נשאר לראות טלוויזיה עד השעות המאוחרות של הלילה, כי הם יודעים שאם ידרשו ממנו לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון, הוא יפצח במופע האימים.
ניקח גם את ע', הילדה המתוקה, שמבקשת להתקשר לאמא שלה מבית הספר פעם ביומיים-שלושה בתואנות שונות ומשונות. פעם כואבת לה הבטן, פעם כואב לה הראש, פעם היא נעלבת מאוד מחברה שלה ולא יכולה להיות איתה באותה הכיתה וכן הלאה.
ומה אמא שלה עושה? עוזבת את עבודתה ומגיעה לאסוף את ע' הקטנה.
בדיוק כך זה עובד אצל ג', שבכל יום מגיע הביתה עם רעיון מופלא ליצירה, מתחנן לאמו שיצאו לקנות חומרי יצירה ו"מושיב" אותה במשך כל אחר הצהריים לעזור לו ביצירה המפוארת. כל יום. אמא שלו יודעת שיצירה עדיפה על מסכים, ולמרות שהיא לא נהנית מהעבודה הסיזיפית, היא יושבת איתו, כל יום, לעשות יצירות מופלאות אשר לא תמיד מסתיימות לשביעות רצונו של ג' ומוצאות את עצמן בפח הזבל.

בכל אחת מהדוגמאות האלה, ובכל אחת מהדוגמאות שאתם יכולים לחשוב עליהן (ויש כאלה למכביר, תודו), אנחנו, ההורים, פועלים בניגוד לרצוננו רק על מנת לספק בדיוק את מה שהילדים שלנו רוצים.
ובכל פעם שאנחנו עושים את זה, אנחנו מונעים מהילד או הילדה שלנו לגדול ולרכוש את כל מה שרצינו שיהיה לו או לה – בטחון עצמי, ביטוי אישי, מסוגלות וכן הלאה.

כל התכונות היפות הללו שאנחנו מאחלים לילדים שלנו, נרכשות בעיקר במצבי משבר.

כשילד לא מקבל את מה שהוא רוצה כי זה לא מתאים להורה או לסביבה, מה הוא עושה? בהתחלה הוא מתרגז ובוכה, אבל לאחר מכן הוא מתרגל למצוא לעצמו חלופות שיספקו אותו, מתרגל להרגיע את עצמו, מתרגל למצוא בתוכו את הכוחות להתגבר. זאת הדרך בה הוא רוכש את כל מה שאנחנו רוצים שיהיה לו בבגרותו.

התגברות

התמונה באדיבות: Designed by Freepik

אז מהי המגירה הסודית?

חשבו על כך שברוב שעות היום, המגירה הפתוחה בראשכם היא המגירה של ה"כאן ועכשיו" – הסעות, חוגים, קניות, כביסות, להרים טלפון למורה, לעזור להכין שיעורים ועוד.
מעל למגירה הזאת, חשוב שתשאירו עוד מגירה אחת פתוחה. אפילו חצי פתוחה, כזאת שרק אפשר להציץ בה. במגירה הסודית הזאת נמצא האופק, סל התכונות שאנחנו רוצים שיהיו לילדים שלנו בבגרותם.
וכך,
כאשר הילד מתרגז או מתוסכל ממשהו, אנחנו מציצים במגירה הסודית ואומרים לעצמנו שזה ממש בסדר שהוא מתוסכל עכשיו, כי התסכול הזה יביא אותו להתגבר וההתגברות תביא איתה למידה חשובה לעתיד.
המגירה הסודית הזאת מייצרת לנו את הסבלנות. אחרי שאנחנו מציצים במגירה ונזכרים, יש לנו את הסבלנות לבוא אל הילד שלנו ולחבק אותו, להבין אותו, אבל לא להציע לו פתרון מיידי, לא לפייס אותו על ידי כך שנמנע את התסכול שלו.

אחת המשתתפות בקבוצת הורים שאני מנחה, אמרה אתמול בקבוצה: "לי יש את המגירה הזאת, היא תמיד פתוחה. הבעיה היא שלפעמים אני טורקת אותה על האצבע הקטנה."
לכל אחד מאיתנו יש מגירה כזאת, רק שאנחנו בדרך כלל משאירים אותה סגורה, כי זה לא קל לחשוב על העתיד של הילד בזמן שהוא צורח  או על העתיד של הילדה שלנו בזמן שהיא מוציאה אותנו מדעתנו.
אני מציעה לכם לפתוח אותה ולשמור אותה פתוחה. לתת לעתיד של הילדים שלכם ללוות אתכם כבר מעכשיו, כי עכשיו זאת התשתית. עכשיו זה המאני-טיים. לא תמיד זה מצליח, נכון, אבל גם אם רק בחלק מהמקרים נוכל ללמד את הילדים שלנו להתגבר, הם יפתחו את תחושות המסוגלות האלה.

וקבלו גם בונוס –

כשאנחנו אומרים "לא" לילדים ומציבים את הגבול שלנו וגם עומדים בו, אחרי שהילדים יתגברו על המשבר, הגבול הופך להיות ברור ומובן, ואין צורך להילחם עליו בכל פעם מחדש.

אל תשכחו להשאיר את המגירה פתוחה, ובהצלחה 🙂

עפרה שפר ברוש

כלל חשוב לחיים, שיעזור לכם להפסיק לכעוס על הילדים

אחד מהדברים הכי מעצבנים ומתישים בהורות שלנו, הוא הכעס שמתעקש להתפרץ בדיוק בזמנים הכי לחוצים… הילד לא מתארגן מספיק מהר בבוקר? כעס! הילדה לא משתפת במשחק את החברה שהגיעה במיוחד? כעס! הילדים משתוללים במיטות במקום ללכת כבר לישון? כעס! הילד לא מכין שיעורי בית? כעס!

מתי הכעס שלנו מתפרץ?
אנחנו כועסים כשאנחנו חסרי אונים, כשניסינו את כל מה שאנחנו יודעים כדי לפתור את המצב ולא הצלחנו. הסברנו, איימנו, הענשנו, ועדיין – הילד ממשיך בשלו. אז עולים מאיתנו הקולות הגבוהים ואנחנו גוררים את עצמנו ואת הילד למריבה כועסת וקולנית, שמחרבת לנו את היום, ומחרבת את האווירה המשפחתית כולה.
התוצאה ארוכת הטווח של הכעס, היא מערכת היחסים שלנו עם הילד, שהולכת ונהיית עכורה, ככל שאפיזודות הכעס מצטברות. איך אפשר ללכת לומר לילד לילה טוב בחיוך וליטוף, כשלפני עשר דקות צרחתי עליו שייכנס כבר למקלחת אחרת אני לא יודעת מה אני אעשה לו??

שקופית1

(התמונה באדיבות <a href="https://www.freevector.com/bunny-cartoon-character">FreeVector.com</a>)


איך נוכל לא לכעוס?
הפתרון לכעס, הוא לא להישאר חסרי אונים. לדעת שיש לנו פתרון-קצה לסיטואציה.
בדיוק כמו אצל הילדים – כך גם אצלנו; כשאנחנו מוכנים מראש לטווח האפשרויות, אנחנו נשארים רגועים יותר.
פתרון הקצה הזה יכול להיות תובנה או דבר מעשי, אך בכל מקרה הוא תוצאה טבעית או יזומה אליה אנחנו מוכנים מראש.

איך עושים את זה?
חושבים על המצבים היומיומיים בהם אנחנו מתפרצים, ומנסים למצוא להם פתרונות.
על מנת לסייע לכם, אביא כאן מספר דוגמאות מהקליניקה:
1.
הילד מושך את הזמן ולא נכנס למקלחת למרות שאנחנו אומרים לו "נו כבר", "יאללה", "הגיע הזמן", "בוא עכשיו"?
הפתרון: להראות לו על השעון עד איזו שעה אנחנו מצפים ממנו להתקלח / פנויים לעזור לו להתקלח. אם תעבור השעה – הוא ילך לישון בלי מקלחת. (כן, כן. תרגיעו כבר את עניין המקלחת… גם אם הילד ינצל את המצב, כעבור 3-4 ימים הוא כבר ייכנס למקלחת בעצמו!)
2.
הילד מושך את זמן ההתארגנות בבוקר ומביא אתכם "אל הקצה" כשאתם כבר מאחרים לעבודה בגללו?
הפתרון: להודיע שאתם יוצאים מן הבית בדיוק בשעה היעודה ולהראות לו שקית צבעונית ויפה אליה ייכנס כל מה שהוא לא הספיק לעשות (מבגדים, דרך מברשת שיניים ועד ארוחת בוקר).
3.
הילד ממשיך לשחק במחשב למרות שאתם מבקשים ממנו לכבות אותו שוב ושוב?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם מנתקים את הכבל מהחשמל / סוגרים את הראוטר (ולעשות זאת, אם צריך).
4.
כל שעות אחר הצהריים אתם מכרכים סביב הילד שיבוא להכין שיעורים, עד שהזמן נגמר ואתם צועקים עליו?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם פנויים לעזור לו עם השיעורים. אם הוא לא מגיע בשעה היעודה, להבין שזאת בעיה שלו. או שיפתור אותה בעצמו, או שיגיע לבית הספר ללא שיעורים ויתמודד מול המורה.
5.
הילד מזמין חבר ומסרב לשתף אותו במשחקים שלו?
הפתרון: לקחת את הילד הצידה ולומר לו שזה ממש בסדר אם לא בא לו לשתף, אבל החבר ילך עכשיו הביתה (וכן, אפשר להסביר להורים של החבר שהדברים לא עלו יפה ושתנסו שוב בפעם אחרת!)
6.
הילד מסרב לאכול את כל מה שהכנתם לארוחת ערב ודורש מכם לקום ולהכין משהו אחר?
הפתרון: לא להתרגש. לומר שזה מה שיש ולדעת שהילד יכול לבחור אם לאכול או ללכת לישון רעב.
7.
הילד מתחצף, מקלל אתכם או אפילו מכה אתכם?
הפתרון: לא ללבות אם הכעס, אלא לקחת את המפתחות ולצאת מן הבית. אם הילד ממש קטן, להישאר מחוץ לדלת למשך דקה. אם הילד גדול יותר, אפשר להאריך את הזמן. זה יתן לכם הזדמנות לנשום עמוק ולאסוף כוחות, וגם יבהיר לילד שכשהוא מדבר כך – אתם לא שם.

הדוגמאות עוד רבות ומגוונות, אבל אני מניחה שהבנתם את הכוונה.
חשבו על המקומות האלה, המעצבנים, במהלך היום שלכם, ויצרו לעצמכם פתרון-קצה משלכם, כזה שתוכלו לומר לעצמכם "לא נורא, מקסימום…" ולתאר לעצמכם מה יכול לקרות במקרה הכי גרוע.

הכעס מזהם לנו את המערכת, ויתרה מכך – מאחר שאנחנו המודל של הילדים, הם לומדים מאיתנו את דרכי התגובה. אם נתפרץ בכעס, הם ילמדו להתפרץ גם. אם נייצר פתרון ונאמר אותו בשלווה, הם ילמדו לעשות גם את זה.

בהצלחה 🙂

איך עוזרים לילד עם שיעורי הבית?

בשבוע שעבר יצא לי לעשות צפייה בשני בתים, יום אחר יום, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הידועות גם כ"שעות המריבה עם הילדים על שיעורי הבית" 🙂
בשני הבתים ראיתי תופעה דומה, ואני מניחה שלא רק בהם ניתן לראות את התופעה הבאה:
הורה אומר לילד "לך להכין שיעורי בית".
הילד מתמזמז עם הזמן, משחק, מציק לאחיו.
ההורה מתעצבן ומרים את הקול – "אמרתי לך להכין עכשיו שיעורי בית! לך תוציא את הדברים מהילקוט ושב ליד השולחן!"
הילד ממזמז עוד קצת את הזמן, עד שמתיישב, ואיך שהוא פותח את הספר, הוא קורא "אימא/אבא! אני צריך עזרה!"
ההורה עסוק בדבר מה וצועק לו בחזרה "תתחיל, אני תכף בא/ה!"
והילד לא מתחיל. הוא קם מהשולחן, מציק לאחיו הקטנים, מבקש משהו לאכול או בקיצור – עושה הכל כדי לא להכין את השיעורים. ההורה מתרגז, צועק וכך נוצרת שעה שלמה או יותר בה עולים הטונים, וכשכבר מתיישבים הילד וההורה אל השולחן להכין את השיעורים – שניהם מרוגזים ולא פנויים באמת ללמידה ולעזרה.

אז מה עושים?
מתכננים את הזמן מראש ומודיעים לילד מה הולך לקרות, למשל – "אני פנוי/ה לעזור לך מ-17:30 עד 18:00. אם את/ה צריך/ה את העזרה שלי, תהיה מוכן עם כל החומרים ליד השולחן בשעה הזאת."
ומה קורה אם הילד לא מגיע, או לא מוכן עם כל מה שהוא צריך?
כלום.
אפשר להזכיר לו שוב כעבור עשר דקות שיש לנו עוד עשרים דקות פנויות לעזור לו אם הוא רוצה, אבל אם הוא לא "מתייצב" אז פשוט משחררים.
ומה קורה אם הילד נזכר ב-20:00 שיש לו שיעורים?
כלום. לא צועקים ולא מתרגזים, אלא מסבירים בנחת שהזמן שלנו לעזור לו עבר כבר, ועכשיו הוא יכול לבחור אם לעשות את השיעורים לבד, או לא. אנחנו סומכים עליו. ובכל מקרה, מחר נודיע לו בדיוק מתי אנחנו פנויים, והוא יכול לנסות שוב להיעזר בנו.
שיעורים
<a href='https://www.freepik.com/free-vector/mathematics-student-concept_1538760.htm'>Designed by Freepik</a>

מה המטרה?
1. לנטרל את הכעס מהיחסים שלנו סביב שיעורי הבית. ברגע שאנחנו מודיעים מראש מה הולך לקרות, אין שום צורך להרים את הקול, לגעור וכו'. יש רק מציאות. מצב קיים.
2. להרגיל את הילד לעובדה שיש זמן קצוב והגיוני לשיעורים ולקבלת עזרה, וכי אם הוא רוצה בעזרתנו – עליו להתרגל גם להתחשב בצרכים שלנו.
3. להעביר את האחריות על שיעורי הבית לידיו של הילד; במקום שאנחנו "נרדוף אחריו" כל אחר הצהריים ונגרום ליחסים שלנו להיות מתוחים במשך כל השעות שאנחנו ביחד, נותיר את שיעורי הבית בידיו ונלמד אותו לקחת אחריות אם נזכר בשיעורים בדקה ה-90.

כל אימוץ של הרגלים חדשים בבית לוקח קצת זמן, אך לאחר מספר ימים בהם תעמדו בכללים הללו, הילד ילמד אף הוא מתי ואיך מכינים שיעורים.
בהצלחה!