זוג יחיד ומיוחד מגיע אלי להדרכת הורים, עקב בעיות מוכרות עם שני ילדיהם הקטנים.
פגישה של צעד קדימה, שניים אחורה, וחוזר חלילה. משהו מעט תקוע שם.
האמא מנסה להכיל וליישם, האבא מסכים עם הדברים אבל יותר קשה עם היישום,
הפערים גדלים
והופ!
נדלק ניצוץ, מתגלעת מריבה ענקית, והאבא יוצא מן הבית.
לא ברור לאן, לא ברור לכמה זמן.

הנטייה הראשונה של האמא היא לעשות את מה שהיא מכירה הכי טוב –
לחכות שהאבא ישוב.
כמו שהיא מחכה לו בכל יום שיחזור מהעבודה ו'יגאל' אותה מענייני הילדים המתישים,
כך היא מחכה לו שישוב.

פה אני נכנסת לתמונה ומכניסה גם אתכן.ם:
מעטים האנשים שאוהבים שבן.ת הזוג תלוי.ה בהם.
רוב האנשים, אם הם מאחרים לשוב הביתה או יוצאים לערב בילוי עם חברים, מעדיפים לדעת שבן.ת הזוג מסתדרים יפה בלעדיהם ו'משחררים אותם נפשית' ליהנות, לעבוד או לעשות את כל מה שהם רוצים וצריכים.
אין ספק שזה נחמד לחלוק את נטל הילדים (ההשכבות, המקלחות, שיעורי הבית, הארוחות, השיחות) עם עוד מישהו.י,
אבל כל אחד מאיתנו צריך.ה, אפילו חייב.ת, להיות בטוח ביכולתו.ה לעשות את זה לבד.

וכך אמרתי לאותה אמא. והיא, אלופה שכמותה, לקחה את זה בשתי ידיים ולא נמלטה להוריה כמו שהיא עושה בדרך כלל כשהאבא של הילדים לא נמצא. היא נשארה והתמודדה, עם שניהם, ונחשו מה?
היה לה קל ונעים ופשוט.
במקום שאין ציפיות – גם אין אכזבות.
במקום שבו יש 'מנהל' אחד שמסדר לעצמו את הלו"ז ואת המטרות – רוב הסיכויים שגם ישיג אותן.

כשהאבא הזה ישוב הביתה, הוא יוכל רק ליהנות מהפרות האלה, לראות את המשפחה הקטנה מסתדרת מצוין בכל זמן, לראות שכולם עצמאים בבית ולא להרגיש שהעול חונק אותו.
בפעם הבאה כשהאמא הזאת תצא לנופש / עבודה / בילוי / בריחה – האבא יהיה שם, במלוא עצמאותו,
וידע שאם בת הזוג שלו הצליחה, גם הוא יכול להצליח.

זה מנוע מקדם.
עצמאות של ההורה, כל הורה, בכל תחומי החיים, היא מנוע מקדם להורה, להורה השני ולילדים.

השבוע, בצירוף מקרים בלתי רגיל, היו לי שתי שיחות עם שתי אימהות שהיו אצלי בעבר בהדרכת הורים עם בני הזוג,
וכעת ביקשו פגישה או שתיים של חיזוק לבד.
שתי האימהות האלה דיברו בדיוק על אותו מוקש:
האחת סיפרה שבעלה מבקש ממנה הרבה תשומת לב, מתלונן שהיא אוהבת את הילדים יותר ממנו, שהיא כל הזמן איתם עד שלא נשאר לה כלום בשבילו, שאת האמפטיה שלה היא שומרת רק בשביל הילדים ועוד.
השניה סיפרה שהיא צועקת ועצבנית על הילדים, אבל היא מודעת לזה שהם לא עשו שום דבר, וזה הכל רק פריקת תסכול שלה מהדברים שהיא מצפה מבעלה שלא מתממשים.

רואים?
בדיוק אותו מוקש.
בעיניי, המוקש הוא התלות שלנו באחרים.
אם אני מגדלת ארבעה ילדים, טרודה כל היום בעבודה ובעבודות הבית וגידול הילדים, סביר להניח שאשמח למילה טובה מההורה השני. הבעיה הגדולה מתחילה כשאני תלויה במילה הזאת, שבלעדיה שאני מרגישה שאני לא טובה.
בעיה נוספת תצוץ בהמשך – אני ארצה הרבה מילים טובות ומחוות, וכמה שההורה השני לא ייתן לי, אני ארגיש שזה לא מספיק, זה לא בדיוק מה שהתכוונתי או שאלה לא המילים והמחוות המדויקות שרציתי לקבל.
וכאן בדיוק זה ייפול על הילדים. אם אני אסתובב מתוסכלת בבית, כל הילדים יסבלו איתי. גם ההורה השני.

אני רוצה להציע רעיון אחר:
אנחנו מכירים את בני הזוג שלנו.
אנחנו יודעים בדיוק מה הם מסוגלים לתת ומה לא, באיזה תחומים הם חזקים ובאיזה לא.
אני רוצה להציע שנלמד למצוא את הסיפוק שלנו לא רק בקרב השותף הטבעי לחיים, אלא גם בקרב חברים, עבודה, תחביבים, וכל מה שיכול למלא לנו את הבור של הפרגון וההכרה שחסר לנו.
וככה – נהיה שמחות. ושמחים.
ולא נצפה מבן/ת הזוג שלנו למלא לנו את כללללללל הצרכים.
ולא נפיל ערימות של תסכול על הילדים.

מה אתם אומרים?

הגיע אלינו זוג מאוד סוער, בשלהי שנות ה-40 לחייהם, עם 5 ילדים בגילי 16 עד 3.
הם הגיעו לדבר על הזוגיות ההורית שלהם,
כי כל דבר שאחד ההורים עשה עם הילדים – גרר המון ביקורת מההורה השני.
לו הייתה ביקורת על האופן בו היא משכיבה את הילדים לישון.
לה הייתה ביקורת על כך שהוא צועק על הילדים במקום לדבר איתם.
לו הייתה ביקורת על כך שהיא מזניחה את הגדולים ומתמקדת בקטנים.
לה הייתה ביקורת על תובענות היתר שלו ממנה ומהילדים.
משהו שם לא עבד בכלל. הייתה ביניהם אהבה, אבל היא הייתה משולבת בכל כך הרבה טינה, שהם בעצמם כבר לא יכלו למצוא את הניצוץ ההוא, את מה שחיבר אותם מלכתחילה.

בתהליך העבודה איתם, עבדנו בשני צירים מקבילים:
האחד – קבענו "סדרי עולם" מוצקים ששניהם יכלו להסכים להם (מי משכיב את הילדים, מתי ואיך, אילו מילים אסור שייאמרו בבית, מה קורה אם הוא מרגיש שהוא חייב להוציא עצבים, וכן הלאה)
השני – לימדנו אותם ל ה ק ש י ב זה לזו ולהיפך. לימדנו אותם להקשיב באמת, לא לשלוף ישר חיצים, להבין מה מפריע לבן/ת הזוג ולנסות להתפשר כשאפשר, או לקחת צעד אחורה כשאי אפשר. לא להיכנס 'ראש בראש' בבן/ת הזוג.

סיימנו את המפגשים איתם כשהם עדיין סוערים, אבל הרבה פחות.
הרבה התנהגויות מפריעות של הילדים פחתו במהלך התהליך הזה, מאחר שהיה הרבה פחות סטרס בבית.
רוב ענייני ההשכבה עברו לרשות האב, מה שהקל על האם וגם הפסיק את הביקורת מצדו. היא קיבלה את דעתו על כך שהיא צריכה להשקיע מעט יותר בילדיהם הגדולים, ועשתה מאמצים להתקרב אליהם.
לאט לאט ראינו שהם כבר יכולים לעשות את זה לבד; הם למדו את עקרונות ההקשבה, והבינו שכשהם צועקים ומשפילים זה את זו ולהיפך – כל המערכת המשפחתית נפגעת.

כעבור שלושה שבועות קיבלנו מהם הודעה שהם ייסדו, בעצמם, ערב זוגי אחת לשבועיים לבד, במרפסת ביתם. הם הודיעו לילדים יש להם "דייט" והילדים התגייסו ושמחו לשמור על הזמן הפרטי הזה של הוריהם.

העבודה בשני הצירים המקבילים, הזוגי וההורי, עשתה להם פלאים,
ולתחושתנו – אף הצילה אותם מפרידה בלתי נמנעת.

אחת המתנות הנפלאות שאפשר לקבל בהדרכת הורים, היא צפייה בבית המשפחה. להפתעתי ולשמחתי, עוד לא הייתה לי משפחה שסירבה להכניס אותי לביתה, והערך של צפייה בדינמיקה המשפחתית, בזמן אמת, הוא עצום!
ובכן… לאחר צפייה בעשרות משפחות בביתן, מצאתי מכנה אחד משותף (וסליחה מראש על החלוקה המגדרית, אבל טרם יצא לי לצפות בבית בו החלוקה והמגדר שונים):
האימא רואה את ילדיה בזווית קהה (רחבה) – כלומר, רואה את הילד הקטן שרוצה עכשיו לשחק אתה, ומאחוריו את ערימות הכביסה שיש לקפל, את ארוחת הערב שיש להכין, את הריבים על המקלחת שבוא יבואו וכו'.
הילד לא עומד אף פעם "נטו" מול עיניה של האם.
לעומת זאת, האבא רואה את ילדיו בזווית חדה (צרה) – הוא רואה ילד קטן שרוצה לשחק אתו. אולי הוא יסכים, אולי לא, אבל זה כל מה שיש.

רוצה לומר, שאנחנו, האימהות, חיות בתחושת "תקתוקיישן" תמידית, נעות בטבלת אקסל של מטלות, מבצעות מטלה ומסתכלות כבר על הבאות ברשימה. גם אם אנחנו אכן משחקות עם הילד הקטן שרק רוצה לשחק, אנחנו עושות זאת עם עין אחת פוזלת אל שאר המטלות.
וכך יוצא, בעצם, שהמשחק עם הילד אף הוא הופך למטלה, אחת מני רבות.

אבות, לעומת זאת, נמצאים ב"כאן ובעכשיו", בין אם הם אחראים על המטלות הנוספות ובין אם לא. הם אינם חיים בתחושת ה"תקתוקיישן", אלא יותר ברגע עצמו – האם מתחשק לי לשחק עכשיו עם הילד שלי? האם אני פנוי עכשיו לשחק עם הילד שלי?

אין כאן טוב ורע, כמובן, אבל יש כאן בעייתיות שגולשת לקשר הזוגי. אימהות רבות רואות בבני זוגן "עוד ילד שצריך לטפל בו", לא סומכות עליהם שיצליחו בביצוע מטלות הבית, מתוסכלות מכך שכל האחריות נמצאת בידיים שלהן וכל הנ"ל – פוגע בשלווה שלהן, באופן שבו הן מעבירות את זמנן עם הילדים ובאופן שבו הן מצליחות ליהנות מהשהות עם הילדים.
אבות רבים מתלוננים שברגע שהם מגיעים מהעבודה, האישה שלהם דורשת מהם להיכנס למעגל המשימות (מה שנקרא "מקלחות והשכבות"), מכניסה אותם מיד ל"קרב" ולא נותנת להם זמן ליהנות מהילדים.

אז מה עושים?
לא תמיד צריך לעשות משהו; לפעמים מספיק להבין את נקודת המבט של הצד השני, כדי שמשהו יתרכך בגישה שלנו באופן אוטומטי.
מי שכן רוצה, מוזמנת לנסות להחליט, באופן מודע לחלוטין, שעם החזרה מהגן / בי"ס, היא שותה קפה ונחה על הספה. הילד ירצה לשחק? סבבה! הילדה תרצה לשבת גם על הספה ולראות ביחד טלוויזיה? סבבה!
רק להיות ברגע. לצאת  מטבלת המשימות האינסופית, כדי להיות, בלב, עם הילדים.

נינוחות ורוגע הם מפתחות לאווירה נעימה בבית, ולפעמים מוטב שתהיה ארוחת ערב פחות מושקעת, שעת השכבה מעט יותר מאוחרת או סלון מבולגן, מאשר בית מתוקתק, אך בני משפחה מתוסכלים…

בהצלחה!

מכירים את הקטע הזה שאתם נמצאים מול מטפל בקליניקה ו… מתחילים להאשים אחד את השנייה (או להפך)?
השבוע זה קרה לי פעמיים. שני זוגות שונים שישבו מולי, התחילו להאשים זה את זו וזו את זה.

אצל הזוג הראשון זה היה ממש out of the blue. הם נראו כל כך מאוחדים בדרך החינוכית שלהם לאורך כל 4 המפגשים הקודמים!
אצל הזוג השני זה כבר קצת פחות הפתיע אותי, כי השוני ביניהם היה באמת מאוד גדול.
ותכל'ס?
ממש אין לי בעיה עם זה. להוציא את כל מה שרובץ לך על הלב בחדר הטיפולים זה מתכון בטוח לצאת ממנו נקי יותר, וכשאתה נקי – אתה חושב ופועל מתוך מקום נקי. בקיצור, מבורך.

אבל מה נראה לכם?
שהילד שלכם לא רואה את מה שאני רואה?
שהוא לא רואה שאבא מאשים את אימא בכל פעם שהיא עושה משהו שנראה לו מוגזם?
– מה את קושרת לו נעליים?? בגללך הוא עוד לא יודע לקשור!
– מה את נותנת לו כל יום פיתה עם שוקולד לבי"ס? בגללך הוא יהיה בררן ושמן!
– למה את לא נותנת לו ללכת לבד לגן המשחקים? בגללך הוא פחדן!

ומה נראה לכם? שהילד לא רואה את אימא מאשימה את אבא?
– בשביל מה קנית לו את זה?? בגללך הוא מפונק!
– למה אתה מראה לו את המשחקים האלימים האלה? בגללך הוא יהיה אלים!
– שוב פעם אתה לוקח אותו לאימא שלך? בגללך הוא לא לומד איך להיות גבר!

תודו שיש לכם עוד דוגמאות למכביר, מהחיים הפרטיים שלכם… כי ככה זה זוגיות, ברור. יש סיבה ותוצאה, ותמיד יש את מי להאשים – הרי הוא/היא עומד/ת כאן ממש ליד!

<a href='https://www.freepik.com/free-vector/a-set-of-vector-cartoon-illustrations-the-patient-is-talking-with-a-psychotherapist_1265775.htm'>Designed by Freepik</a>

העניין הוא שההאשמות האלה אולי נכונות (ילד שיאכל כל יום פיתה עם שוקולד עשוי להיות בררן ושמן, ילד שלא משחררים אותו ללכת לבד עשוי להיות פחדן, ילד שכל פעם קונים לו משהו עשוי להיות מפונק וכן הלאה…), אבל הן לא פרודוקטיביות. הן לא מקדמות אותנו לשום מקום, אלא משאירות אותנו במעגל של האשמות ושל כעס, ואם זה לא מספיק – המעגל הזה חשוף, מול עיניו ואוזניו של הילד, וזה מה שהוא לומד. ככה הוא לומד לפעול.

לעומת זאת, אנחנו בהחלט יכולים לקחת את "הדבר הזה", ולנסות לפעול על פיו.
אם אני שוחר בריאות ולא כ"כ מבסוט מהסנדביצ'ים שאשתי מכינה לילדים, אנסה אני להכין את הסנדביצ'ים לביה"ס פעמיים – שלוש בשבוע.
אם לא מוצאת חן בעיני העובדה שבעלי לוקח את הילדים לאימא שלו בכל פעם שהוא אתם, אנסה להציע להם אלטרנטיבה מגניבה יותר.
אם אשתי לא מסוגלת לשחרר את הילד לבד בגן המשחקים – אצא אני אתו לשם ואנהג לפי רצוני.
אם אשתי קושרת לילד את שרוכי הנעליים, אקדיש אחר צהריים שלם ללמד את הילד לקשור אותם בעצמו.
אם המשחקים של בעלי לא נראים לי הולמים את גיל הילד, אקח אותו למקום אחר בזמן בו בעלי משחק.
וכן הלאה.

הטחת האשמות בין בני זוג היא אולי טבעית, אבל היא מכניסה אווירה לא פשוטה לקשר הזוגי ולחיי המשפחה ולרוב – היא לא גורמת לדברים להיפסק. אם אנחנו באמת רוצים ללמד משהו, להעביר את מה שחשוב לנו להעביר, אנחנו יכולים רק לקחת אחריות על החלק שלנו בעניין, לייצר איזון בין מה שבן/ת הזוג  נותן לבין מה שאנחנו נותנים.
כך, גם הילד מרוויח – הוא לומד להכיר את שני ההורים במידה שווה, לומד להכיר חוויות שונות, דרכי התמודדות שונות וכדומה, וגם ההורים מרוויחים – במקום אווירה של כעס ואשמה, יש לנו אווירה פרודוקטיבית יותר, בה שני ההורים נושאים בנטל של מה שחשוב להם.

בהצלחה 🙂

לא אחת, לא שתיים ולא שלוש אמהות שפגשתי במסגרת הדרכת ההורים, העלו את הסיטואציה הבאה:
הן אלה שמוציאות את הילדים ממסגרות ברוב הימים, הן אלה שנמצאות אתם אחה"צ, ולכן הן גם קובעות את הכללים בבית – אוכל, שיעורים, חוגים, חברים ועוד.
אי שם בשעות הערב מגיע בן הזוג שלהן ומנסה להיכנס לעניינים.
פתאום יש "עוד מישהו" בבית, שכן מרשה שוקולד רגע לפני ארוחת הערב, שכן מרשה עוד כמה דקות על המחשב, שמרגיש צורך להתערב במריבות בין האחים… "עוד מישהו" שמכניס מתח אחר לבית, שמעז להתערב באיזון העדין שהן הצליחו לבנות עם הילדים.
אמא אחת סיפרה שהיא מאד מקפידה לא להרים את הקול, אך כשבעלה נכנס בשעת ערב, הוא מסוגל לצעוק על הילדים, להתרגז, להתערב להם במריבות שלהם ולהשליט את הטון שלו בבית. היא "נטרפת" מהסיטואציה, מעירה לו שידבר אחרת, הוא מתרגז גם עליה והערב הולך ומדרדר.
אמא אחרת סיפרה שהיא מאד מקפידה על לו"ז ברור, כזה ש"אוסף" את כל בני הבית לארוחת ערב משותפת ב-19:00, אך כשהאבא נמצא, הוא נוזף בה – "נו, יאללה, מה אכפת לך, תני להם לשחק עוד קצת, אל תהיי כבדה!". היא מרגישה מושפלת, "לא מגניבה", נמנעת מלהתווכח אך צוברת כעסים ערב אחר ערב.
אמא נוספת דיברה על חיכוכים סביב ארוחת הערב – בעוד היא מנסה להקפיד על תזונה בריאה, בן הזוג שלה מעתיר על הילדים מתוקים ופחמימות, כי הוא מאמין בפינוק. היא מרגישה שהוא מתייג אותה כ"אמא רעה" ומחזירה מלחמה שערה.

כך, במשפחה אחת אחרי השנייה, נוצרים ערבים מלאי חיכוכים וויכוחים, בהם כל אחד מבני הזוג עומד על זכותו לפעול כראות עיניו.

אחת אחרי השנייה הן סיפרו כמה קל להן כשבן הזוג שלהן בחו"ל, במילואים או עובד עד מאוחר… "ככה אני לבד, יודעת בדיוק מה אני עושה ומה הולך לקרות. אמנם פיזית זה יותר קשה – מקלחות, השכבות, סידור הבית, אבל נפשית זה הרבה יותר קל."

ובכן, אנחנו בהחלט מדברים כאן על שליטה. על איך אני רוצה שהחיים בבית יתנהלו. שזה ממש מצוין, אגב, כי זה מתווה לי דפוסי חינוך מסודרים וגורם לי לפעול בעקביות.
אבל אז נכנס ה"עוד מישהו" הזה – מישהו שאני בחרתי להקים אתו בית ולהביא אתו ילדים לעולם, ואם נודה על האמת – גם לו יש זכויות בבית הזה…

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/card-deck-with-king-and-queen_801819.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? איך מורידים את רמת המתח הזאת?
קודם כל, נפריד בין 2 דברים עיקריים:
1. עקרונות חינוכיים – כתבתי כאן בעבר על הרמזור, שהוא דרך מצוינת ליישב בין שני ההורים את הערכים עליהם הם מסכימים להקפיד בבית.
2. סיטואציות יומיומיות פשוטות – כאלה שהן לא רבות חשיבות, וכל הורה יכול לנהוג בהן על פי דרכו.

אחרי שהסכמנו על העקרונות החינוכיים החשובים ביותר, יגיע בן הזוג בערב וידע להמשיך את אותו הקו – אם זה אוכל, "זמן מחשב", ארוחת ערב משותפת או כל דבר אחר.
לעומת זאת, כאשר הוא "נכנס" לסיטואציות היומיומיות הפשוטות – אתן לו להתנהל על פי דרכו.
אם הוא מדבר אל הילדים לא כמו שאני הייתי מדברת – אני לא אעיר לו.
אם הוא חוזר קצת עצבני ומרים עליהם את הקול – אני לא אעיר לו.
אם הוא מרשה לילד לא להתקלח – אני לא אעיר לו. גם אם הוא מכריח את הילד להתקלח בכוח – גם אז אני לא אעיר לו.
אחר כך, אחרי שהילדים ילכו לישון ונשב נינוחים בסלון (כי עברנו ערב בלי מתחים ובלי ויכוחים) – אז אוכל להביע את דעתי, בדרך מכבדת.

והנה מגיעה "התרופה" האמתית למחלת השליטה:
אם אני לא יכולה להיות בבית ולראות את בן הזוג מדבר / פועל בצורה שונה ממני – אדאג להרחיק את עצמי מהסיטואציה: טיול עם הכלב, הליכה בשכונה, שיחת טלפון עם חברה במרפסת, ספר טוב במיטה ואפילו 5 דקות בשרותים… כל מה שיאפשר לי להתרחק כדי להתאפק מלהעיר לו און ליין.

אין כאן מחקר אמפירי ואפילו לא מדגם תקני, אך אני מאמינה ש"יצר ההישרדות" מחייב את רובנו לתכנן ולארגן את אחר הצהריים עם הילדים בצורה בה יהיה לנו קל לשלוט.
עם זאת, עלינו לזכור שגם אביהם של הילדים רוצה לקחת חלק ולהביע את עצמו במסגרת המשפחתית, ולכן – במקומות שלא מדובר בפגיעה בילדים או בעקרונות החינוכיים החשובים, כדאי שניקח צעד אחד אחורה ופשוט ניתן לו להתמודד (וגם נסמוך על הילדים שידעו להתמודד עם אביהם).

בהצלחה!

במסגרת עבודתי כמדריכת הורים גם לישראלים ברילוקיישן, אני מדריכה את ס' ו-א' המקסימים אשר גרים מעבר לים עם 3 ילדיהם הקטנים. במהלך המפגשים שלנו בסקייפ ראיתי כי ה"זוגיות ההורית" שלהם אינה במיטבה ובעצם, היא זאת שמהווה את שורש הבעיה (כפי שהם הגדירו – "הילדים פורקים כל עול ואין שום כללים בבית").
ביחד עם ס' ו-א', הגדרנו את הכללים לזוגיות הורית טובה, כזאת שמשפיעה באופן חיובי על מערכות היחסים בבית, מעבירה את הערכים הרצויים לילדים, משרה אווירה טובה ופתוחה ובסופו של דבר – מאפשרת להשריש כללים ברורים בבית אשר מקלים על כולם את החיים:

1. כבדו זה את זה
כבוד הוא ערך חשוב אותו כל אחד רוצה להנחיל לילדיו; כבוד להורה, כבוד לאח, כבוד למורה ובכלל – לסובבים. אי אפשר להנחיל לילדים את הערך הזה מבלי שיראו אותו, קודם כל, אצל הוריהם.
מה זה אומר לכבד זה את זה?
– לא "לשבור את המילה" של בן הזוג לפני הילדים (אפילו אם אתם לא מסכימים איתו!)
– לא לצעוק ולנהוג באלימות זה עם זה
– לא להשפיל את בן הזוג

2. דברו זה עם זה
בהמשך ישיר לדיבר הראשון – לאחר שהתאפקתם מלהעיר / לצעוק / להשפיל את בן הזוג במהלך הסיטואציה עצמה, כדאי לפתוח את הדברים לאחר שהילדים ישנים/ יוצאים למסגרות: להזכיר את הסיטואציה, לומר מה אהבתם ומה לא, איך לדעתכם צריך לנהוג אחרת, מה אתם חושבים שהיה קורה אם… אמרו את כל מה שיש לכם לומר, שכנעו זה את זה וצרו סוג של דיון פתוח בו לכל אחד מבני הזוג יש מקום להביע דעה. גם אם לא תסכימו – לפחות כל אחד מכם ידע מהן עמדותיו של השני.

3. אל "תבגדו" זה בזה
כן, ברור שאין לבגוד עם גבר / אישה אחרים, אבל כאן הכוונה היא גם לא לבגוד עם הילדים בבן הזוג; כלומר – אם בן זוג אחד חרד מסוכרים ומקפיד על צריכת ממתקים, אסור שבן הזוג השני יקנה ממתקים וישביע את הילדים לא לספר… הברית בין ההורים והכנות ביניהם חשובה לאין ערוך מגחמותיהם הרגעיות של הילדים. אתם המודל של ילדיכם ליחסים זוגיים בפרט ויחסים בין בני אדם בכלל, לכן, אם אתם לא רוצים שהם ילמדו לשקר, לתחמן ולבגוד – עליכם להימנע מכך.

4. למדו לריב ולהתפייס
זוגות רבים נקלעים למשברים או חיכוכים, מפסיקים לדבר זה עם זה כשהם טעונים בכעס ולאט לאט, מכורח הנסיבות, חוזרים לדבר זה עם זה עם העניינים הפרקטיים של הבית והילדים, כשמשקע הכעס עוד יושב להם מאחורי הראש. לאחר כמה ימים או שבועות, מתמסמס העניין והתקשורת חוזרת, במקרה הטוב, למצבה הרגיל. מה שהילדים רואים זה, בעצם, זוג מבוגרים אשר רבים וממשיכים להיות טעונים זה כלפי זה. בעצם – לימדנו אותם לריב, אבל לא לימדנו אותם להתפייס (שזאת יכולת הרבה יותר חשובה לחייהם מאשר היכולת לריב…).

5. החליטו, במשותף, על ערכי וכללי הבית
בעבר כתבתי כאן פוסט על הדרך לביצוע ההחלטות הללו. לאחר ששני בני הזוג מייצרים רשימה של ערכים וכללים, אין יותר וויכוחים, כפל משמעויות, עם אמא ככה ועם אבא ככה… הכל גלוי וברור, בני הזוג משכנעים זה את זה ומגיעים לרשימה מוסכמת, ברורה ונהירה גם לילדים. זה כשלעצמו מוריד 50% מהמתחים בבית.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/superhero-couple_761391.htm'>Designed by Freepik</a>

6. אין זוגיות הורית בלי זוגיות
כן, ברור שאתם צריכים לטפח את הזוגיות… כולם אומרים את זה. אבל אני אגיד לכם את זה גם מהפריזמה של הילדים: ברגע שהילדים רואים שהזוג משקיע בעצמו גם מעבר לזמן עם הילדים, הם מבינים שיש כאן ברית חזקה, שההורים היו זוג עוד לפני שהילדים נולדו וימשיכו, בתקווה, גם לאחר שיצאו מן הבית. ברגעים כאלה הילדים מקבלים פרופורציות על מקומם במשפחה, גם מבלי שאלה יאמרו בקול. הפרופורציות האלה, ההבנה של המקום שלהם במשפחה, מסייעת להם לקבל את הסמכות ההורית.

7. יש זוגיות הורית בלי זוגיות
למרות שנראה לכם שאני סותרת את עצמי ואת הדיבר ה-6, סעיף זה מוקדש למשפחות מורכבות בהן שני ההורים חיים בנפרד. גם שם יש לדאוג ל"זוגיות הורית", לברית מסוימת הנוגעת לדרכי חינוך הילדים. גם שם יש לדאוג לא לשבור את המילה, לא להשפיל, לא לבגוד, לכבד ולדבר זה עם זה… כדי לייצר ביטחון עבור הילדים, שיראו שלמרות שהזוגיות כבר לא מתקיימת, החוקים הנקבעים במסגרת הזוגיות ההורית כן מתקיימים. חוקים משמעם ביטחון. הילד מרגיש שהוא אינו תלוש בעולם ובתת המודע שלו הוא מבין שהוריו ישבו, דיברו, תכננו וחשבו עליו.

8. כבדו את השוני ביניכם
בן זוג אחד שונא את הים, השני מתעב פארקי מים. בן זוג אחד צמחוני והשני קרניבור. בן זוג אחד שומר מסורת והשני חילוני גמור. בן זוג אחד אוהב לנהוג והשני לא. בן זוג אחד נוח לכעוס והשני רגוע. בן זוג אחד מאד מסור לילדים והשני פחות. כל אחד מאיתנו שונה בתכלית השינוי מבן הזוג שלו, וזה נהדר. כל עוד אין בכל פגיעה בילדים או בסביבה – כבדו את השוני הזה ותנו לו את המקום שלו.
זוגיות הורית טובה היא לא סימביוזה, נהפוך הוא. כאשר הילדים רואים כי בני זוג מכבדים את השוני ביניהם, הם לומדים בעצמם לכבד את השונים מהם וערכי הסבלנות הללו מחלחלים אל המערך המשפחתי.

9. חייכו, מצלמה נסתרת!
טוב… זאת לא ממש מצלמה, אבל חשוב שתבינו שכל דבר שקורה ביניכם, ההורים, נצפה על ידי מי מן הילדים. אתם, בעצם, דוגמנים. דוגמנים לחיים. אתם המודל הראשוני לחיקוי. הדרך בה אתם מדברים, הפרצופים שאתם עושים, התגובות שאתם מגיבים… כל דבר נרשם ומתועד במוחם של הילדים ובתת המודע שלהם, ועצם המודעות המשותפת שלכם לעניין הזה תעזור לכם למתן את תגובותיכם בעצמכם או לעזור אחד לשני בשיקוף של הדברים.

10. היו מאושרים, פרגנו זה לזה
זה כבר לא סוד ש"הורה טוב הוא הורה שטוב לו"; פרגנו לעצמכם ולבני הזוג את מה שעושה להם טוב – ספורט, חוג, תחביב, הרגל מסוים… אם לתחושתכם זה בא "על חשבון הילדים" מצאו יחד את הדרך להפוך את הדבר לאפשרי, אך אל תחסמו את האופציה. כאשר כל אחד מבני הזוג מוצא את ה"טעינה" שלו במקום אחר, הוא חוזר אל המשפחה מחוזק יותר, חיוני וטעון באנרגיות חיוביות. כך, רואים גם הילדים מודל מצוין לטיפוח העצמי בתוך הקשר ולא לביטול עצמי כדי לקיים את הקשר.

לא שמתי מרכאות בכותרת, כי זה לא באמת ציטוט מהקליניקה… בשלב בו הגעתי עם משפחת ע. למסקנה כי עליהם לפנות לטיפול זוגי עוד בטרם נמשיך עם הדרכת ההורים, היה ברור גם להם וגם לי שזה מה שצריך לעשות.

משפחת ע. פנתה אלי בעקבות בעיות חמורות ביותר של שלושת ילדיהם הקטנים; חוסר משמעת עד כדי סכנה ממשית לחייהם, חוסר גבולות, אווירה מתוחה וכעוסה בבית ולחץ מתמיד של ההורים ממעשיהם של הילדים, עד כדי כך שכמעט שלא יצאו מפתח ביתם, כדי שזה לא ירוץ לכביש וזה לא יעשה בושות באמצע הרחוב.
בפגישתנו הראשונה שמעתי תעלולים למכביר, מקרים אמיתיים של סכנת חיים ומיני רמזים על כך שמדובר בשלושה ילדים חכמים ופקחים אשר עושים הכל כדי לערער את הוריהם.
עם זאת, בתחושתי הפנימית, הרגשתי סוג של לחץ מצד ההורים, כאילו הם אפילו מצליחים להלחיץ אותי רק מעצם סגנון הדיבור והדינמיקה ביניהם.

עברה לה צפייה ועוד שלוש פגישות, עד שיצא לי לדבר עם האמא במשפחת ע. לבד. לפתע, ראיתי מולי אישה אחרת – יותר רגועה ונינוחה, יותר משוחררת, מצחיקה… אז נפל לי אסימון בגודל של תפוח. אווירת הלחץ נובעת מה"ביחד" של ההורים, ואם הלחץ הזה עובר אלי, אז על אחת כמה וכמה הוא עובר אל הילדים.
שאלתי כמה שאלות, הסקנו ביחד כמה מסקנות, ובקיצורו של דבר שררה בינינו הסכמה,
שעד שלא ייפתר המתח בין ההורים, כל טקטיקה שננסה ליישם בבית על מנת להשיג אווירה טובה יותר ושיתוף פעולה מהילדים – לא תעבוד.
כאשר יש מתח בין ההורים, הילדים (גם אם באופן בלתי מודע) שרויים בחרדה מתמדת. יכול להיות שהם מבצעים את התעלולים הכי נוראיים שיש, כי דווקא שם מתאחדים ההורים מעצם ההיסטריה. יכול להיות שהם לא הולכים לישון כמו שצריך כי הם באים לבדוק כל עשר דקות מה המצב בסלון – האם ההורים מדברים ביניהם? נינוחים? רבים? עדיין ביחד?

הרבה דברים יכולים להיות, אבל מה שבטוח זה שלא יכולה לשרור הרמוניה בבית בו בין ההורים שוררת בעייתיות.