ארכיון תגיות: ציורי ילדים

כשהילד מפחד, והאימא מפחדת לשחרר

ע' ו-ר' החמודים, הגיעו אלי בעקבות פחדים של הבן הגדול שלהם בן ה-5.5. "הוא לא הולך לבד לשום מקום, אפילו לא לשירותים!", הם סיפרו, "הוא מתעורר באמצע הלילה ורוצה לבוא אלינו למיטה, מפחד לפעמים להגיב בחברה ובכלל… יש לו הרבה פחדים."

א' הקטן היה ילד קסום. בצפייה אצלם בבית ראיתי אותו משחק ומצייר, מרוכז במעשיו ולא חושש להגניב אלי מבט או שניים. עם זאת, משהו בדינמיקה בינו לבין האם היה הדוק, אפילו מהודק מדי.
בשיחות בינינו, סיפרה ע' על חששות רבים שיש לה לגבי בנה – חששות מהעלייה הקרובה לכיתה א', חששות מכך שהילד רוצה ללכת לבד מהאוטו לגן ועוד ועוד חששות.
בנוסף, הסתבר כי במשך ארבע שנות חייו הראשונות, ישן א' הקטן במיטת הוריו, וכיום, כאשר הוא כבר ישן במיטתו, הוא הולך לישון תוך משחק בטלפון הנייד, אחרת לא יירדם.
גם הטלוויזיה דלקה בבית המשפחה לאורך כל היום, מתוך אמונה שהקולות והצלילים מלווים את הילד ומעניקים לו ביטחון.

במהלך העבודה המשותפת, דיברנו על מה זה עושה לילד שלנו כשאנחנו מפחדים עליו;
מה מרגיש ילד אשר הוריו מבטאים בפניו את החשש מפני העלייה שלו לכיתה א'?
הוא מרגיש שכל חבריו, כנראה, מסוגלים – אבל הוא לא.
מה מרגיש ילד אשר הוריו לא משדרים לו שהם סומכים עליו שיירדם לבד?
הוא מרגיש שהוא לא יכול להירדם לבד.
מה מרגיש ילד שאמו לא סומכת עליו שילך לבד את 10 המטרים המפרידים בין האוטו לגן?
הוא מרגיש שיש משהו שהוא כנראה צריך לפחד ממנו, משהו שהוא לא יכול להתמודד אתו.

וכך, צעד אחר צעד, מחלחל הפחד שלנו, ההורים, אל תוך הביטחון העצמי ואל תחושת המסוגלות של הילדים שלנו.

בציורים של א' באמת ניכרו חששות רבים, עומס רגשי דפוסי פעולה חדים, ביקורתיים, כלפי עצמו:
WhatsApp Image 2018-01-14 at 20.25.34

WhatsApp Image 2018-01-14 at 19.22.10

 

לאחר 3 פגישות בלבד, החלה ע' המקסימה לשחרר את הילד מפחדיה שלה.
הטלוויזיה כובתה ראשונה, ו-א' בכלל לא ביקש להדליק אותה מחדש.
נושא כיתה א' לא דובר יותר בבית אלא במובן חיובי.
סדרי ההשכבה כללו ישיבה של אחד ההורים ליד מיטתו של א', במקום הטלפון הנייד.
בכל בוקר א' צעד לבדו מהאוטו לגן.
במקביל, ככל שהאם "פינתה מקום", כך נכנס האב יותר לחייו של א', מבלי לחשוש מתגובותיה של ע'.

פתאום שמו לב ההורים ש-א' הולך לפעמים לבד לשירותים או להביא צעצוע מחדר אחר, בלי לקרוא להם, ובתוך שלושה שבועות בלבד, חל שינוי של ממש בציור של א':
WhatsApp Image 2018-02-01 at 21.26.04
החששות והביקורתיות נעלמו, ומשהו חם ומחבק יותר נוצר.

בסופו שלדבר, גילינו ש-א' הוא ילד די אמיץ. הוא התרגל ללכת לישון ללא הטלפון, שמח לקראת כיתה א' אליה יעלה עם חבריו מהגן, גאה להיכנס לבדו בדלת הגן בכל בוקר… אך את האומץ הזה הצלחנו לגלות רק בזכות השחרור של האם וההבנה שהפחדים שאתם אנחנו באים מהבית לא תמיד תואמים ל"סרטים" שיש לילד שלנו בראש, ולעתים אף מעצבים פחדים חדשים עבור הילד, פחדים שאין לו צורך בהם כלל.

הילדים שלנו אלופים. זה בדוק. אם רק נשדר להם שהם יכולים ושאנחנו סומכים עליהם – הם יוכלו לעשות הכול.
הפחדים שלנו והאמונות המוקדמות שלנו הם אלה שחוסמים אותם מלהעז.

מה הילד שלכם לא מספר לכם ואיך תוכלו לגלות זאת בציורי משפחה?

אחד מהכלים הפופולריים בפענוח ציורי ילדים, הוא ציורי המשפחה.

כש-ע' הגיעה אלי לקליניקה, היא סיפרה שהיא ובעלה נמצאים בהליך גירושים ארוך, וכי מאיה, בתה בת ה-10, החלה לסרב להיפגש עם אביה שחי בנפרד.
לכאורה, מדובר במצב נורמטיבי, בו בת ה-10 מתבגרת ומבינה פחות או יותר מה קרה בין הוריה. במקרה הזה, היה נראה שהילדה "לוקחת צד", ואינה מוכנה לראות את אביה כאמצעי להבעת הכעס עליו, כמו גם כאמצעי להבעת ההזדהות עם אימא שלה.
ע' התלבטה מה לעשות… מצד אחד, היא הייתה רוצה שמאיה תמשיך להתראות עם אביה (כמו שאר אחיה), ומצד שני היא לא רצתה להכריח אותה, או לייצר מצב בו המפגשים עם האב יהיו "חובה", מטלה שיש לבצע.

ביקשתי מ-ע' שתבקש ממאיה לצייר את משפחתה. חשבתי שזאת תהיה דרך טובה לראות כיצד היא מתייחסת לאביה:
שקופית1

דרך הציור, ראיתי שמאיה היא ילדה שפועלת בהיגיון מלא:
כל הדמויות עומדות בבטחה על הקרקע ומצוירות באופן פרופורציונלי ואסתטי, הסדר בו מצוירות הדמויות הוא הסדר הכרונולוגי המשפחתי והסדר והארגון של הציור ביחס לדף מצביע על היותה מאורגנת. מסגנון הציור ה"מסודר" אפשר להבין שההחלטות של מאיה הן לא אימפולסיביות, אלא מושכלות.
בנושא האב, אפשר לראות שלמרות שהוא חי בנפרד מהמשפחה כבר מספר שנים, מאיה רואה אותו כחלק אינטגרלי מהמשפחה, כאילו למעשה לא עזב את הבית וכאילו לא חל שינוי במבנה המשפחתי.
אם מסתכלים על האופן בו היא מציגה את בגדי הדמויות, אפשר לראות שלשני ההורים ולאח הגדול יש חולצה צבועה, בעוד שלה עצמה ולשני אחיה הקטנים החולצות אינן צבועות. לכאורה מדובר בעניין פעוט, אך למעשה מדובר בחלוקת המשפחה ל"קואליציות". מאיה רואה את הוריה ואחיה הגדול כיחידה אחת ואותה ואת אחיה הקטנים כיחידה נפרדת.

מתוך סיפוריה של ע', למדתי שיש לה קשר מאוד קרוב עם בתה. עם זאת, בציור המשפחה הזה, לא ניכר קשר ייחודי בין האם לבת – לא בקרבה הפיזית, לא בתלבושת, לא בשיער…
אין זה אומר, כמובן, כי מאיה לא רואה את אמה כקרובה, אלא שמאיה רואה את כל משפחתה כקרובה, ולאו דווקא את האם.
עוד עלה מהשיחות בינינו, כי מאיה מאוד משתדלת לקחת חלק בחיי המשפחה, לעזור, לסייע לאחיה הקטנים ועוד. גם לפי הצורה שבה היא מציירת את עיני הדמויות, אפשר לראות את תכונת הריצוי הזאת – עיניים גדולות ו"מפתות".

ה"גבול" בצורת לב שמצויר סביב ע', הראה לי שמאיה מנסה לגונן עליה – אם מפני הבעיות שנגרמות עקב הגירושין או מפני בעיות אחרות.
ניסיונות ההגנה האלה + האופי המרצה שלה, הביאו אותי לחשוב שלא בטוח שמאיה באמת רוצה להפסיק להתראות עם אביה, אלא שהיא חושבת שאם תפסיק להתראות אתו – הדבר ימצא חן בעיני אימא שלה.
עם התובנה הזאת, ע' הלכה לשוחח עם מאיה, וכולי תקווה שהן יצליחו לדבר פתוח אחת עם השנייה, ושמאיה אכן תשוב להתראות עם אביה.

לסיכום… אם תרצו לראות איך ילדיכם תופסים את המשפחה, הסתכלו כיצד הם מציירים אותה:
– מי קרוב למי ועד כמה?
– מי מצויר בקווים דומים ומי לא?
– האם הילד מצייר את עצמו גבוה יותר מאחיו, נמוך יותר, או שווה להם?
– האם יש דמויות אותן הילד משחית? מקשקש עליהן? נמנע מלצייר להם אברים מסוימים?
– האם הילד מצייר עיניים גדולות במיוחד (פיתוי), כתפיים גדולות במיוחד (אחריות, עמדות כוח), ידיים קצרות במיוחד (אין אונים) או אברים אחרים חריגים?
– ובגדול – האם הילד מצייר את המשפחה באופן שנעים להסתכל עליה, או באופן שגורם לכם אי נוחות?

לכל שאלה על הורות – אני כאן.

בהצלחה!!
עפרה שפר ברוש

אולי יעניין אותך גם:

חלומות רעים, סיוטים, ביעותים… מה אנחנו יכולים לעשות עם זה?

א' הגיעה לפגישה טרוטת עיניים, וללא שהיות שטחה את הבעיה: בתה בת ה-7.5, מעירה אותה בכל לילה, לאחר חלום רע במיוחד. נופלת, נחטפת, נטרפת… בכל לילה קורה לה משהו איום ונורא, והיא מתעוררת בבהלה והולכת למיטת הוריה, שם היא ממשיכה לישון עד הבוקר. א' המשיכה ואמרה שלאחרונה, הילדה אף מבקשת להירדם במיטת הוריה, כשאימה לצידה.
"כל הערב והלילה אני סביבה, אין לי זמן לילדי האחרים, ובטח שלא לחיי זוגיות…".
אכן, מצב ביש.

חלומות רעים נפוצים בכל הגילאים; מה קורה לכם כשאתם מתעוררים מסיוט? רוב האנשים הבוגרים מסוגלים להרגיע את עצמם ולחזור לישון באופן עצמאי.
אצל ילדים, המצב לעתים שונה.
בת ה-7.5 הייתה זקוקה, בכל לילה מחדש, להוריה על מנת להירגע ולחזור לישון בחיקם.
א' אף הביאה ציור שציירה בתה, אשר תיאר את אחד הסיוטים שחלמה:

20170926_110037
מבלי להיכנס לתוכן הציור, אפשר לראות מספר סממנים המבטאים חרדה – ציור ריק באופן יחסי, שימוש עיקרי בעיפרון, קשקוש על אזור הפה, הבטן (המכל הרגשי) מלאה וסוערת, חוסר יציבות במנח של הרגליים (אינן על הקרקע, חסרות כפות רגליים), חוסר אונים (ידיים נטולות כפות ידיים) ועוד.

מה שמרגיע ילדים, כמעט בכל מצב, אלה הם הוריהם (או הדמויות המטפלות העיקריות). נשאלת השאלה – איך א' תוכל להרגיע את בתה מבלי להרוס את שנת הלילה שלה עצמה?…
הצגתי בפני א' את שתי האפשרויות העומדות בפניה:
1. לאפשר לילדה להירגע בדרך בה היא בוחרת – כלומר, להמשיך לארח אותה במיטת ההורים לתקופת מה, עד שהתופעה תחלוף.
2. להיות אקטיביים (מאוד!)  – לישון על מזרן או ב"מיטת חבר" לצד הילדה, בחדר שלה, למשך שבוע – שבועיים.
במצב כזה, בו ההורה ישן ליד הילד, בכל התעוררות – הילד רואה את ההורה מולו, ונרגע מהר יותר מאשר אילו הלך לחדר ההורים. כך, לאחר מספר התעוררויות כאלה, בהן הילד פוקח את עיניו ורואה את "המרגיע הלאומי" לצדו, הוא חש יותר ויותר בטוח, ותדירות ההתעוררויות הולכת ופוחתת.
לאחר שתפסיק הילדה להתעורר כליל, על א' להמשיך ולישון לצדה עוד מספר לילות, כדי אכן לוודא שהילדה לא מתעוררת (כי אם תתעורר ולא תראה את אמה לצדה – נצטרך להתחיל הכל מההתחלה…).

א' האמיצה בחרה באופציה השנייה והחלה לישון ב"מיטת החבר" של בתה. לאחר שני לילות בלבד, היא שלחה לי את הציור הזה:
WhatsApp Image 2017-09-22 at 15.31.12
אם בציורי גוף אנחנו מסתכלים על הבטן כמכל רגשי, בציורי בית מסמלת הדלת את האופן שבו הילד מזמין או חוסם את הכניסה לתוככי נפשו. כאן, בציור, אפשר לראות בקלות את שביל הכניסה והדלת המזמינה לתוך הבית. בנוסף, יש פריסה גדולה יותר על הדף, תחושת יציבות וחיוניות, צביעה מותאמת יותר לקווי המילוי ובכלל – אחוז צבעוניות גבוה יותר מאשר ציור בעיפרון. במשפט אחד – הילדה החלה לחוש בטוחה הרבה יותר, ולפי דיווחיה של א', גם התחילה לישון לילות רצופים, מה שמשפיע לחיוב על החיוניות שלה בימים.

אחד הכישורים החשובים ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו, זה היכולת להרגיע את עצמם, בלילה, כמו ביום. מעבר לעובדה שהדבר מפתח אצל הילד תחושת מסוגלות וחוזק, זה מאפשר לו לישון שנת לילה רציפה וחיונית לגדילה שלו.
במקרים של רגרסיה בשנת הלילה, כמו זה, השקעה חד פעמית של שבועיים – שלושה בהם נישן לצד הילד, בהחלט יכולה לעשות פלאים…

ההורים שלא היו שם (והילדה שהתחילה לצייר רק בעיפרון)

ר' ו-ק' הנהדרים נמצאים אצלי בהדרכת הורים כבר מספר פגישות. הסיבה הראשונית להגעתם הייתה ע', בתם המתוקה בת הארבע, שגם בורח לה פיפי, וגם היא "עצבנית" לדבריהם.

כבר בהתחלה היה ברור, מהסיפורים ומניתוח הציורים של ע', כי העובדה שאין להם סדר יום קבוע, אין שעות קבועות לארוחות, כל אחד אוכל בזמן אחר ובמקום אחר, כל אחד עושה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה – היא עובדה שיש לטפל בה.

20170702_182710

ציור סוער, ניסיון ליצור סדר (צורות מובחנות) בתוך הכאוס

ציור סוער, ניסיון ליצור סדר (צורות מובחנות) בתוך הכאוס

במהלך השבועות הבאים, ניסו ר' ו-ק' לייצב את סדר היום, אולם הדרישות התובעניות של העסק המשפחתי שלהם לא אפשרו להם לעשות זאת.
תוך כדי שהתחלנו בהדרכה וביישום של מה שדובר בינינו, נקלעו ההורים למצב בעסק המשפחתי ששאב אותם אליו כליל. הם היו בבית, באופן פיזי, אספו את הילדים מהמסגרות, שיחקו אתם אחר הצהריים, קילחו והשכיבו לישון, אבל… הם לא היו שם. לא באופן רגשי. הם ניסו לתקתק את אחר הצהריים כמה שיותר מהר וביעילות, כדי שיוכלו לחזור ולטפל בעניינים הדחופים של העסק.

לכאורה, לא היה כל שינוי בבית, אולם בשלב הזה, ע' החלה לצייר באופן שונה – היא עברה לציור בעיפרון, ציירה קווים יציבים וחדים, ואף הוסיפה מחיקות על מה שכבר צויר:

20170702_182600

20170702_182548

ציור בעיפרון = צורך בשליטה על הנעשה; אלמנטים חדים ומחיקות (השחתה) = אגרסיות, סכסוכים פנימיים

ציור בעיפרון = צורך בשליטה על הנעשה; אלמנטים חדים ומחיקות (השחתה) = אגרסיות, סכסוכים פנימיים

הציורים החדשים, מראים על שינוי בנפשה של ע' הקטנה. מצד אחד – התפתחות קוגניטיבית יפה, ניסיון (והצלחה) בציור אלמנטים ברורים ומובנים, ומן הצד השני – יותר חששות ופחדים, יותר ניסיון לייצר שליטה בחייה, ויותר ניסיונות להסתיר את עולמה הפנימי מהסביבה.
אפשר לומר, שמבחינה רגשית, ע' הולכת ו"נסגרת".
כשחושבים על זה לעומק – אפשר להבין אותה; לילדים יש סנסורים מאד רגישים, והם קולטים אותנו, ההורים, גם בלי מילים.
ע' הרגישה שלמרות שהוריה נמצאים אתה ועם אחיה, הם בעצם לא שם. הגוף נמצא בבית, מטפל בצרכים הפיזיים של הילדים, אולם הלב נשאר בעסק המשפחתי, שדורש מהם תשומת לב של 24 שעות ביממה.

בהדרכת הורים, כמעט לכל בעיה יש פתרון, אולם במקרה כזה קשה להגיד להורים "תרגישו!", "תהיו בבית עם כל הלב!"…
אבל זה מה שצריך לקרות, כדי שע' תסיר מעליה את החששות והפחדים שגורמים לה לעצבנות ולאגרסיות. זה מה שצריך לקרות כדי שהמתח בו היא חשה יתפוגג. זה מה שצריך לקרות כדי שתתחיל לבטוח בהוריה ובסביבתה הטבעית.
אמנם אי אפשר לצוות על ההורים להרגיש, אבל ברגע שהם מבינים, דרך הציורים, את מה שמתחולל בנפשה של בתם – הצרכים שלה עולים למודעות, והמודעות מביאה את השינוי, לאט לאט.

לכל הפוסטים בנושא פענוח ציורי ילדים – כאן