ארכיון תגיות: פענוח ציורי ילדים

מה העץ אומר על הילד/ה שלך?

בעבר הלא רחוק, הנחיתי קבוצה קטנה ואינטימית של 3 אימהות לילדות בנות 11 עם קשיים כאלה ואחרים במיומנויות חברתיות. באחת הפגישות, ביקשתי מהן לבקש מהבנות לצייר עץ, כדי שנוכל לדייק את האבחנה לגבי כל אחת מהן, ונוכל לדבר על הדברים להם היא זקוקה.

3 העצים שקיבלתי היו שונים במובהק זה מזה, למרות שהאימהות התקבצו להדרכה כי לכל הבנות, לכאורה, הייתה בעיה דומה.

באופן כללי, ציור עץ הוא ציור קלאסי לניתוח ומאפשר לנו להבין בעיקר מאיפה הילדים שואבים את כוחם, איפה מושקעות האנרגיות שלהם ומה הם חושבים על עצמם, בתוך תוכם.

העץ של הראשון, של הילדונת המקסימה, מספר לנו הרבה מאוד; מה העץ אומר על הילד/ה שלך? 1 | פענוח ציורי ילדים - עפרה שפר ברוש
*הציור נראה דל וקטן יחסית לגודל הדף (מה גם שהאמא סיפרה שהילדה ציירה כדי לצאת לידי חובה…), מה שמעיד על בטחון עצמי נמוך ועל חששות גדולים במפגש עם "החוץ".
*קשה לראות זאת בבירור כאן, אולם העץ צוייר קודם כל בעיפרון, ורק לאחר מכן הילדה עברה עליו עם טושים. בנוסף, קווי הציור מעט רועדים ולא יציבים; מכאן, אנחנו יכולים ללמוד שלילדה מאוד חשוב מה חושבים עליה, איך היא ומעשיה נתפסים בעיני הסביבה וכמה אסור לה לטעות (ואם אסור לה לטעות – מוטב שתעשה הכל בקטן, תהיה כמעט לא מורגשת…).
*למרות שהעץ מאוד חינני, אין מה לומר, הציור כולו אינו חיוני, אין בו "חיים", הוא נותר שטוח על הדף ולא "מקפיץ" בנו שום תחושה. העץ ריק, הסביבה ריקה והתחושה שנוצרת היא של מעין מסך שמכסה על רגשותיה האמיתיים של הילדה, כלומר – היא מסוגרת מאוד וחוששת להתבטא כלפי חוץ, ואפילו חוששת להביט לעתיד, לראות את ה"פירות" או ה"פרחים" שהיא עשויה להניב.

הציור השני של הילדה השנייה הוא כמעט ההופכי של העץ הראשון:
מה העץ אומר על הילד/ה שלך? 2 | פענוח ציורי ילדים - עפרה שפר ברוש*הציור כולו מלא בצביעה מלאת אנרגיה, וניצול מקסימלי של הדף, כלומר – יש כאן ילדה שרוצה ויודעת להיות נוכחת, מאוד נוכחת, בכל מקום בו היא נמצאת.
*הגזע מאוד רחב ויציב, ומאחר שהוא מסמל את ה"אני", אפשר להסיק שהילדה הזאת בטוחה בעצמה וביכולותיה, מרגישה יציבה ובטוחה אל מול העולם ויכולה לשאת את מה שהוא מזמן לה.
*הצמרת לכאורה נראית אחידה, אך חדי העין מביניכם יבחינו כי צדה השמאלי מעט גדול ובולט יותר, וכן דווקא שם, מצד שמאל, בחרה הילדה להכניס שני צבעים נוספים (צהוב וכחול). על פי רוב, התנודות בצמרת העץ יעידו על כיוון המשיכה של הילד – צד ימין משיכה יותר כלפי העולם החיצוני (חברתי, קוגניטיבי), וצד שמאל משיכה יותר כלפי העולם הפנימי (משפחה). אצל הילדה הזאת ניכר כי יש התעסקות והשקעת משאבים יותר בסביבה המשפחתית שלה.
*סביבת העץ מלאה וגדושה – עצים קטנים (ממש קטנים :)) צומחים בצלו, העץ של הילדה מאפיל עליהם, דוחק אפילו את השמיים הצידה… ואם לא די בכך, את הרווח הקטן הנותר מנצלת הילדה להעביר מסר לעולם.
*כל הציור מעיד על בטחון עצמי, ללא ספק, אולם העיקשות של הילדה למלא כל פינה במרחב, יכולה להעיד על כך שהביטחון שלה נובע, בעצם, מלחץ. במילים אחרות: חוסר הביטחון שלה דוחף אותה להציג נוכחות מוגזמת בכל מקום ובכל זמן.

הציור של הילדה השלישית מציג מגמה מאוזנת יותר;
מה העץ אומר על הילד/ה שלך? 1 | פענוח ציורי ילדים - עפרה שפר ברוש*הציור ממלא יפה את הדף (אבל לא בלחץ ולא בהיסטריה)
*הקווים זורמים, לא "שבורים" ולא רועדים, מה שמעיד על יד בוטחת ועל קלות ביצוע
*שורשיו של הגזע (=הילדה) טמונים באדמה, מה שמעיד על כך שהילדה שואבת את כוחותיה ממשפחתה
*צדו הימני של העץ דומיננטי יותר (זוכרים? חברים ולימודים) – הצמרת נוטה מטה, מארחת קן עם ציפור ואף מצילה על הפרח הבודד שבוחר דווקא לגדול מצד ימין 🙂
* למרות שהציור מצויר בעט פשוט, הוא "נושם" ומלא חיים, ואפילו הפירות על העץ מעידים על כך שהילדה רואה פירות במאמציה, או לפחות יודעת שבבוא הזמן היא תקצור את הפירות.

אז מה יש לנו כאן?
3 ילדות עם קשיים במיומנויות חברתיות; האחת מסוגרת עם בטחון עצמי נמוך, השנייה all over – מה שמקשה מעט על ילדים להתקרב אליה, והשלישית… על פי הציור הספציפי הזה, לא ניכר שיש לה קשיים במיומנויות חברתיות, אולם היא מאוד מחוייבת לעולם החברתי, כך שיכול להיות שמה שיש לה פשוט לא מספיק לה.

בפעם הבאה שהילדים שלכם מציירים עץ – הסתכלו עליו ונסו להבין אם יש לילד קשיים, מאיפה הם נובעים ומה אתם יכולים לעשות כדי לעזור לו להתגבר עליהם.

בהצלחה!

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים
פייסבוק | קליניקה בלהבים

 

סיפור שהיה על הילדה שסובבה משפחה שלמה על האצבע הקטנה

לפני חודשיים-שלושה התקשרה אלי ע', וביקשה להגיע בדחיפות להדרכת הורים: "תביני, אני לא מצליחה להסתדר עם הבת האמצעית שלנו, בת ה-8. כל היום מריבות וצעקות והיא לא עושה שום דבר שאנחנו אומרים לה. אנחנו כבר לא יכולים יותר!"
בפגישת ההיכרות עם ע' ובעלה ד', שמעתי בהרחבה על מצבה העגום של המשפחה, על ימים מלאים במאבקי כוח:
– עשרות פעמים מבקשים ממנה להיכנס למקלחת בערב, והילדה מושכת את הזמן ומושכת ומושכת, עד שמגיעות הצעקות ולפעמים גם עונשים.
– הילדה משחקת בסליים דווקא איפה שאסור, מותירה עקבות דביקים על רהיטים
– הילדה צועקת על ע' ומשפילה אותה מול חברות שבאות הביתה
– הילדה לוקחת חטיפים מהמטבח רגע לפני האוכל, למרות שאומרים לה "לא"
– הילדה דבוקה למסך הפלאפון בכל רגע נתון, גם כשמבקשים ממנה לכבות
וכן הלאה, וכן הלאה.
כמעט כל התקשורת של ההורים עם בת ה-8 הייתה תקשורת כוחנית, ויכוחים, מריבות וצעקות, עד שכבר לא נותר מקום לחיוכים, חיבוקים, מילות אהבה והרגעה.

בחוץ, בכיתה, בחוגים ואצל חברות, הילדה הייתה מקסימה במיוחד, אהובה על כולם ולעולם לא מתפרצת. הכל היה קורה רק בבית.

ביקשתי לראות ציורים של בת ה-8, מהם יכולתי להבין כי היא ילדה רגישה מאוד, שמסתובבת עם עומס רגשי קבוע בתוכה, מסתירה את מה שעובר לה בראש ובלב ומאוד מאוד חשוב לה למצוא חן בעיני הסביבה. ניכר כי יש לה תלות גדולה בהוריה, וכי היא מאוד עקשנית ופרפקציוניסטית, עד כדי סיזיפיות.

לכאורה, הציורים שמחים, צבעוניים ומלאי דימויים, אך בפועל עולה מהם לחץ גדול.

מאיפה יכול לנבוע לחץ של ילדה בת 8 שהיא תלמידה מצטיינת, יפהפייה, אהובה על המורים, מקובלת בין החברות לכיתה, מקבלת בביתה את כל מה שהיא מבקשת, החדר שלה נראה כמו חנות מתנות, מלא בכל טוב… אז למה היא כל כך לחוצה?

בעקבות השיחות עם ע' ו-ד', שיערתי שהלחץ של הילדה נובע מכך שהיא מרגישה שהם נבהלים ממנה.
בכל פעם שהייתה יוצאת ממנה "המפלצת" (וכבר כתבתי על זה כאן בהרחבה) כשהיא מרשה לעצמה להתפרק בבית אחרי שהחזיקה את פאסון הילדה המושלמת בחוץ – ההורים שלה נבהלים ממנה. הם כועסים, צועקים, מאיימים, או מוותרים ומרימים ידיים – היא נבהלת והבהלה מחריפה את החרדה, שמביאה להתפרצות אלימה וקולנית יותר – ההורים עוד יותר "מאבדים את זה", וכן הלאה.
כך נוצר כדור שלג.
ברגע שהתחילו לפחד מהילדה, בעצם יצרו אצלה עומס נפשי שאין לה איך לפתור אותו.

אז מה הפתרון?
הפתרון הוא להפסיק לפחד ממנה. פשוט ככה.
במקביל, להתחיל לייצר מערכת יחסים קרובה יותר בבית, שגם תאפשר לחוות רגעים יפים ביחד, וגם תחזיר את ההורים לעמדת הסמכות הטבעית שלהם.
במקרה של ע' ו-ד', ביקשתי שיתחילו בארוחות משותפות. במקום לשבת על הספה, ולקרוא לעבר הילדה שאוכלת תוך כדי שהיא צופה בנייד, "תכבי את הטלפון בזמן האוכל!" – להתחיל לשבת עם הילדים, לאכול ביחד, ולייצר מצב בו מתקיימת שיחה ויש סיבה טובה להניח את הטלפון בצד.
כל הילדים שיתפו פעולה באופן מידי, ו-ע' אפילו גילתה שהיא נהנית לשבת איתם!
בשלב השני, ביקשתי שיפסיקו לריב עם הילדה על המקלחת; בכל ערב הם "הכריזו" שהגיעה שעת המקלחת, ואם הילדה לא הלכה להתקלח – לא העירו לה ולא אמרו מילה.
אמרנו כבר שהילדה עקשנית, נכון?
10 ימים תמימים היא לא נכנסה למקלחת. ההורים נשכו שפתיים ועשו מאמץ גדול לא לומר מילה, עד שביום העשירי היא נכנסה למקלחת לבד, ומאותו יום ממשיכה להיכנס לבד למקלחת בלי ויכוחים או הפצרות חוזרות ונשנות.
ההורים הראו לה שהם לא נבהלים מההחלטות שלה, לא רבים איתה על זה ולא "מתחרפנים" מזה (גם לאורך 10 ימים!).
הצעד הבא היה ללמד את ע' להפסיק להיגרר למריבות עם הילדה; בכל פעם שהילדה דיברה לא יפה, ע' נטשה את הזירה ועברה לעסוק במשהו אחר. לא צעקה, לא הגיבה, לא איימה ולא הענישה – פשוט הוכיחה לילדה, במעשים, שדיבור כזה לא מוביל לשום דבר.
בנוסף, ביקשתי מ-ע' להתחיל להיות אסרטיבית יותר, גם באופן מילולי וגם באופן פיזי. לא לפחד לומר "לא!" בקול רם כשהסליים מגיע לסלון, לא לפחד להוציא לילדה את הטלפון מהיד ולא לפחד לחסום בגופה את הכניסה למטבח כשהילדה רוצה לנשנש משהו חמש דקות לפני ארוחת הערב.
עוד צעד משמעותי היה לטפל בבקרים, שהיו תמיד עמוסים ולחוצים, מלווים בצעקות, בכי ואיומים, והסתיימו תמיד באיחורים לבית הספר; הנחיתי את ע' ו-ד' להשתמש בפתרון "השקית" (שגם עליו כבר כתבתי בעבר, מוזמנים להיזכר), ואכן, אחרי שבת ה-8 העקשנית נכנסה פעם אחת למכונית בפיג'מה – התחילו הבקרים להסתדר בשקט מופתי.

כך, צעד אחר צעד, החלו ע' ו-ד' להיראות בעיני בת ה-8 כהורים חזקים, שלא נבהלים מהמפלצת הפנימית שפורצת ממנה.
כעבור מספר ימים כבר דיווחו ע' ו-ד' שתדירות ההתפרצויות שלה ירדה משמעותית. שבוע נוסף עבר, ובת ה-8 ניגשה ל-ע' ביוזמתה, חיבקה אותה ואמרה שהיא אוהבת אותה.
ככל שנקפו הימים, נראה היה שבת ה-8 מתחילה להשתחרר מהמועקה הנפשית, ולו בשל העובדה כי היא נוכחה לדעת שיש מי ששומר עליה, יש מי ש"מנהל" את הבית, יש שתי דמויות חזקות וסמכותיות שמובילות את המשפחה ומהוות עבורה עוגן.
הידיעה הזאת שחררה את בת ה-8 מהחרדה בה הייתה נתונה, ובציור שלה לאחר חודשיים, כבר ניתן לראות משהו "נושם" יותר, רגוע יותר, פחות קפדני וסיזיפי, ויותר מלא חמלה ורוך:
שקופית4
וגם ע' החלה לעדכן בעוד ועוד הודעות חיוביות ומשמחות:
שקופית5

בסיכומו של דבר, נפרדנו לשלום כשאני יודעת שבת ה-8 מטופלת היטב וכי יש לה שני הורים שלמדו שעם כל העצמאות שלה – היא עדיין צריכה אותם בתור עוגן חזק ונחוש, ועליהם לפעול בהתאם כדי לספק לה את הביטחון לו היא כל כך זקוקה. על הדרך – הם גם הרוויחו אותה מחדש 🙂

מה הילד שלכם לא מספר לכם ואיך תוכלו לגלות זאת בציורי משפחה?

אחד מהכלים הפופולריים בפענוח ציורי ילדים, הוא ציורי המשפחה.

כש-ע' הגיעה אלי לקליניקה, היא סיפרה שהיא ובעלה נמצאים בהליך גירושים ארוך, וכי מאיה, בתה בת ה-10, החלה לסרב להיפגש עם אביה שחי בנפרד.
לכאורה, מדובר במצב נורמטיבי, בו בת ה-10 מתבגרת ומבינה פחות או יותר מה קרה בין הוריה. במקרה הזה, היה נראה שהילדה "לוקחת צד", ואינה מוכנה לראות את אביה כאמצעי להבעת הכעס עליו, כמו גם כאמצעי להבעת ההזדהות עם אימא שלה.
ע' התלבטה מה לעשות… מצד אחד, היא הייתה רוצה שמאיה תמשיך להתראות עם אביה (כמו שאר אחיה), ומצד שני היא לא רצתה להכריח אותה, או לייצר מצב בו המפגשים עם האב יהיו "חובה", מטלה שיש לבצע.

ביקשתי מ-ע' שתבקש ממאיה לצייר את משפחתה. חשבתי שזאת תהיה דרך טובה לראות כיצד היא מתייחסת לאביה:
שקופית1

דרך הציור, ראיתי שמאיה היא ילדה שפועלת בהיגיון מלא:
כל הדמויות עומדות בבטחה על הקרקע ומצוירות באופן פרופורציונלי ואסתטי, הסדר בו מצוירות הדמויות הוא הסדר הכרונולוגי המשפחתי והסדר והארגון של הציור ביחס לדף מצביע על היותה מאורגנת. מסגנון הציור ה"מסודר" אפשר להבין שההחלטות של מאיה הן לא אימפולסיביות, אלא מושכלות.
בנושא האב, אפשר לראות שלמרות שהוא חי בנפרד מהמשפחה כבר מספר שנים, מאיה רואה אותו כחלק אינטגרלי מהמשפחה, כאילו למעשה לא עזב את הבית וכאילו לא חל שינוי במבנה המשפחתי.
אם מסתכלים על האופן בו היא מציגה את בגדי הדמויות, אפשר לראות שלשני ההורים ולאח הגדול יש חולצה צבועה, בעוד שלה עצמה ולשני אחיה הקטנים החולצות אינן צבועות. לכאורה מדובר בעניין פעוט, אך למעשה מדובר בחלוקת המשפחה ל"קואליציות". מאיה רואה את הוריה ואחיה הגדול כיחידה אחת ואותה ואת אחיה הקטנים כיחידה נפרדת.

מתוך סיפוריה של ע', למדתי שיש לה קשר מאוד קרוב עם בתה. עם זאת, בציור המשפחה הזה, לא ניכר קשר ייחודי בין האם לבת – לא בקרבה הפיזית, לא בתלבושת, לא בשיער…
אין זה אומר, כמובן, כי מאיה לא רואה את אמה כקרובה, אלא שמאיה רואה את כל משפחתה כקרובה, ולאו דווקא את האם.
עוד עלה מהשיחות בינינו, כי מאיה מאוד משתדלת לקחת חלק בחיי המשפחה, לעזור, לסייע לאחיה הקטנים ועוד. גם לפי הצורה שבה היא מציירת את עיני הדמויות, אפשר לראות את תכונת הריצוי הזאת – עיניים גדולות ו"מפתות".

ה"גבול" בצורת לב שמצויר סביב ע', הראה לי שמאיה מנסה לגונן עליה – אם מפני הבעיות שנגרמות עקב הגירושין או מפני בעיות אחרות.
ניסיונות ההגנה האלה + האופי המרצה שלה, הביאו אותי לחשוב שלא בטוח שמאיה באמת רוצה להפסיק להתראות עם אביה, אלא שהיא חושבת שאם תפסיק להתראות אתו – הדבר ימצא חן בעיני אימא שלה.
עם התובנה הזאת, ע' הלכה לשוחח עם מאיה, וכולי תקווה שהן יצליחו לדבר פתוח אחת עם השנייה, ושמאיה אכן תשוב להתראות עם אביה.

לסיכום… אם תרצו לראות איך ילדיכם תופסים את המשפחה, הסתכלו כיצד הם מציירים אותה:
– מי קרוב למי ועד כמה?
– מי מצויר בקווים דומים ומי לא?
– האם הילד מצייר את עצמו גבוה יותר מאחיו, נמוך יותר, או שווה להם?
– האם יש דמויות אותן הילד משחית? מקשקש עליהן? נמנע מלצייר להם אברים מסוימים?
– האם הילד מצייר עיניים גדולות במיוחד (פיתוי), כתפיים גדולות במיוחד (אחריות, עמדות כוח), ידיים קצרות במיוחד (אין אונים) או אברים אחרים חריגים?
– ובגדול – האם הילד מצייר את המשפחה באופן שנעים להסתכל עליה, או באופן שגורם לכם אי נוחות?

לכל שאלה על הורות – אני כאן.

בהצלחה!!
עפרה שפר ברוש

אולי יעניין אותך גם:

ההורים שלא היו שם (והילדה שהתחילה לצייר רק בעיפרון)

ר' ו-ק' הנהדרים נמצאים אצלי בהדרכת הורים כבר מספר פגישות. הסיבה הראשונית להגעתם הייתה ע', בתם המתוקה בת הארבע, שגם בורח לה פיפי, וגם היא "עצבנית" לדבריהם.

כבר בהתחלה היה ברור, מהסיפורים ומניתוח הציורים של ע', כי העובדה שאין להם סדר יום קבוע, אין שעות קבועות לארוחות, כל אחד אוכל בזמן אחר ובמקום אחר, כל אחד עושה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה – היא עובדה שיש לטפל בה.

20170702_182710

ציור סוער, ניסיון ליצור סדר (צורות מובחנות) בתוך הכאוס

ציור סוער, ניסיון ליצור סדר (צורות מובחנות) בתוך הכאוס

במהלך השבועות הבאים, ניסו ר' ו-ק' לייצב את סדר היום, אולם הדרישות התובעניות של העסק המשפחתי שלהם לא אפשרו להם לעשות זאת.
תוך כדי שהתחלנו בהדרכה וביישום של מה שדובר בינינו, נקלעו ההורים למצב בעסק המשפחתי ששאב אותם אליו כליל. הם היו בבית, באופן פיזי, אספו את הילדים מהמסגרות, שיחקו אתם אחר הצהריים, קילחו והשכיבו לישון, אבל… הם לא היו שם. לא באופן רגשי. הם ניסו לתקתק את אחר הצהריים כמה שיותר מהר וביעילות, כדי שיוכלו לחזור ולטפל בעניינים הדחופים של העסק.

לכאורה, לא היה כל שינוי בבית, אולם בשלב הזה, ע' החלה לצייר באופן שונה – היא עברה לציור בעיפרון, ציירה קווים יציבים וחדים, ואף הוסיפה מחיקות על מה שכבר צויר:

20170702_182600

20170702_182548

ציור בעיפרון = צורך בשליטה על הנעשה; אלמנטים חדים ומחיקות (השחתה) = אגרסיות, סכסוכים פנימיים

ציור בעיפרון = צורך בשליטה על הנעשה; אלמנטים חדים ומחיקות (השחתה) = אגרסיות, סכסוכים פנימיים

הציורים החדשים, מראים על שינוי בנפשה של ע' הקטנה. מצד אחד – התפתחות קוגניטיבית יפה, ניסיון (והצלחה) בציור אלמנטים ברורים ומובנים, ומן הצד השני – יותר חששות ופחדים, יותר ניסיון לייצר שליטה בחייה, ויותר ניסיונות להסתיר את עולמה הפנימי מהסביבה.
אפשר לומר, שמבחינה רגשית, ע' הולכת ו"נסגרת".
כשחושבים על זה לעומק – אפשר להבין אותה; לילדים יש סנסורים מאד רגישים, והם קולטים אותנו, ההורים, גם בלי מילים.
ע' הרגישה שלמרות שהוריה נמצאים אתה ועם אחיה, הם בעצם לא שם. הגוף נמצא בבית, מטפל בצרכים הפיזיים של הילדים, אולם הלב נשאר בעסק המשפחתי, שדורש מהם תשומת לב של 24 שעות ביממה.

בהדרכת הורים, כמעט לכל בעיה יש פתרון, אולם במקרה כזה קשה להגיד להורים "תרגישו!", "תהיו בבית עם כל הלב!"…
אבל זה מה שצריך לקרות, כדי שע' תסיר מעליה את החששות והפחדים שגורמים לה לעצבנות ולאגרסיות. זה מה שצריך לקרות כדי שהמתח בו היא חשה יתפוגג. זה מה שצריך לקרות כדי שתתחיל לבטוח בהוריה ובסביבתה הטבעית.
אמנם אי אפשר לצוות על ההורים להרגיש, אבל ברגע שהם מבינים, דרך הציורים, את מה שמתחולל בנפשה של בתם – הצרכים שלה עולים למודעות, והמודעות מביאה את השינוי, לאט לאט.

לכל הפוסטים בנושא פענוח ציורי ילדים – כאן

 

ידיים בציורי ילדים – מה הן אומרות עלינו?

במסגרת מפגשי הדרכת ההורים שלי עם ב' ו-מ', הם סיפרו לי שהילד שלהם, בן 5, לא ממש מקשיב להם, ושבגדול – הוא עושה מה שהוא רוצה. מ' סיפרה שהיא כן משתדלת לייצר כללים בבית, ושהיא גם פועלת בדרכים שנראות לה סמכותיות כדי לאכוף את אותם כללים, אבל עדיין – לא משנה אם היא מבקשת יפה, דורשת או צועקת, הילד לא מקשיב ולא מבצע. ומכאן – שהיא בעיקר צועקת.

כדי להבין את המצב לאשורו, ביקשתי מהם להביא ציורים של של הילד. מאחר שהוא לא ממש אוהב לצייר, הם הגיעו רק עם ציור אחד, אבל הציור הזה אמר (כמעט) הכל:

ידיים

לאמא ולילד אין ידיים, בעוד לאבא יש.
בתורת פענוח ציורי הילדים, אנו נוהגים להתייחס אל הידיים כמסמלות יכולות של תקשורת. ובעצם… אם חושבים על זה, מאחר שכמעט כל היכולות שלנו תלויות בתקשורת, הידיים יכולות לסמל אף יכולות, באופן כללי.
יש תופעה מוכרת של השמטת ידיים בציורים של בני הגיל הזה (5 עד 7 שנים), אולם במקרה הזה, כאשר הילד כן מצייר ידיים לדמות אחת ולא מצייר ידיים לאחרות – אין מדובר בהשמטה, אלא במשהו שדורש התייחסות.

ובכן… מה זה אומר שהילד מצייר את אביו עם ידיים ואת אמו ואת עצמו ללא ידיים?
במקרה הזה, זה אומר שהילד תופס בעיקר את אביו כבעל יכולות בבית. למרות שהאם היא זאת שמנסה לייצר את הכללים ולשמור עליהם.

איך זה יכול להיות?
במקרה של המשפחה הספציפית הזאת, גילינו שלמרות שהאם מנסה לשמור על כללים בבית, היא למעשה אינה נוכחת באופן מלא בבית, פיזית ונפשית כאחד. והילד, כמו כל ילד, קלט בחושיו העדינים כי למרות הצעקות והבקשות של האם, מי שבאמת מסוגל לייצר משהו בבית, זה דווקא האב.
בנוסף, אם נסתכל על הרגליים שהילד צייר לבני המשפחה, נראה שלאב ולאם כאחד הוא צייר "רגלי קופסאות" – רגליים לא פונקציונליות בעליל, כאלה שמאד קשה להניע ולהתקדם איתן. גם מידת הריחוק בין רגלי ההורים לאדמה, מעידה על כך שהילד חש שהוריו אינם יציבים ואינם פונקציונליים.

מה עושים עם זה?
הייתי שמחה לכתוב שהפתרון פשוט, אבל הוא לא… על מנת לייצר סמכות הורית בבית, כזאת שמשדרת לילד כי הוריו הם אלה שמסוגלים ליצור עבורו מסגרת תומכת, צריך לעבוד קשה ולהתמיד לאורך זמן. ישנן דרכים נפלאות ושקטות לייצר שיתוף פעולה והרמוניה, מבלי לעלות לטונים גבוהים ומבלי לייצר מאבקי כוח, ורוב הדרכים מושתתות על ההבנה של מה עובר על נפשו של הילד ועל טרמינולוגיה שונה בבית.

השילוב של הדרכת ההורים עם הפענוח של ציורי הילדים, מאפשר להגיע לסיבה ולפתרון המדויקים לכל ילד וילד ולכל משפחה בפני עצמה.

הילד בוגר ועצמאי? לכו תדעו מה מסתתר שם…

לא מזמן סיימתי את לימודי במרכז הישראלי לפענוח ציורי ילדים של מיכל וימר המופלאה, במטרה להעשיר את סט הכלים שלי בהדרכת ההורים.
במקרה של ס' ו-מ', זה היה בינגו; הם הגיעו אלי לאחר שבנם הבכור עלה לכיתה א', בה החריפו מספר קשיים שהיו לו עוד בגן, והם מצאו כי ההתנהלות אתו קשה להם, בעיקר סביב הכנת שעורי הבית ופרצי זעם ואלימות.
גם בשיחות אתם וגם בצפייה בביתם, עלה הרושם שבנם הבכור הוא ילד חכם, בוגר ועצמאי מאד, והוריו התגאו (בצדק!) בכל הדברים אותם הוא יודע לעשות לבד.
עם זאת, כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, גם לילד הזה היו, לכאורה, שני פנים – ברוב הזמן בוגר ועצמאי, ולעתים מתפרץ באופן ילדותי.

הנחיתי את ההורים כיצד יש לנהוג כאשר הילד מתפרץ, בזעם או באלימות, אולם במקביל ביקשתי שיצלמו לי ציורים שהוא מצייר, כדי שאוכל לנסות ולראות מאיפה נובעים הקשיים שלו:

הילד מתפרץ, בזעם או באלימות

הילד מתפרץ, בזעם או באלימות 2
מהציורים, ראיתי שילדם של ס' ו-מ' אכן בוגר, עצמאי מאד ובעל כישורים קוגניטיביים בלתי מבוטלים, אבל ראיתי גם שהוא חווה פחדים וחששות ו"בורח" לעולם הדמיון כדי להתמודד עם הקושי.

כעת, היה קל יותר להניח שהילד מתפרץ, כי הבגרות והעצמאות שלו "מתנגשים" עם הפחדים והחששות.
במקרה הספציפי הזה, נקטו ההורים מספר צעדים:
– רכשו לילדם טלפון, באמצעותו יוכל לתקשר אתם כשהוא שוהה לבד בבית
– "פרקו" את הכנת שיעורי הבית למנות קטנות של 10 דקות בכל פעם (בשיתוף ויידוע של המחנכת)
– שיתפו אותו, בהתאמה לגילו, בקביעת הלו"ז המשפחתי
– החלו להשית כללים ברורים יותר בבית

לאחר מספר שבועות של הדרכת הורים ויישום כל הנ"ל, צייר הילד את הציור הבא:
WhatsApp Image 2017-03-07 at 16.13.22
בציור הזה אנחנו כבר רואים פחות הצמדות לפרטים, תנועה חופשית וזורמת, פריסה מלאה על הדף ומגמה "נינוחה" יותר. גם בהתנהגותו של הילד חל שיפור, והאווירה בבית החלה להיות טובה יותר.

בזכות העבודה העקבית של ס' ו-מ', מפלס הפחדים של בנם הולך ויורד, והוא מקבל מהוריו בדיוק את מה שהוא צריך, במידה שהם מסוגלים לתת.

בהדרכת הורים אין פתרונות קסם וגם לא "זבנג וגמרנו", אבל כשההורים מקבלים נקודת מבט שונה על הילד וכלים להתמודד עם ההתנהגות שלו – יכולים לצמוח משם רק דברים טובים 🙂

עוד פוסטים על מתבגרים – כאן

עפרה שפר ברוש