ארכיון תגיות: פחד

כשהילד מפחד, והאימא מפחדת לשחרר

ע' ו-ר' החמודים, הגיעו אלי בעקבות פחדים של הבן הגדול שלהם בן ה-5.5. "הוא לא הולך לבד לשום מקום, אפילו לא לשירותים!", הם סיפרו, "הוא מתעורר באמצע הלילה ורוצה לבוא אלינו למיטה, מפחד לפעמים להגיב בחברה ובכלל… יש לו הרבה פחדים."

א' הקטן היה ילד קסום. בצפייה אצלם בבית ראיתי אותו משחק ומצייר, מרוכז במעשיו ולא חושש להגניב אלי מבט או שניים. עם זאת, משהו בדינמיקה בינו לבין האם היה הדוק, אפילו מהודק מדי.
בשיחות בינינו, סיפרה ע' על חששות רבים שיש לה לגבי בנה – חששות מהעלייה הקרובה לכיתה א', חששות מכך שהילד רוצה ללכת לבד מהאוטו לגן ועוד ועוד חששות.
בנוסף, הסתבר כי במשך ארבע שנות חייו הראשונות, ישן א' הקטן במיטת הוריו, וכיום, כאשר הוא כבר ישן במיטתו, הוא הולך לישון תוך משחק בטלפון הנייד, אחרת לא יירדם.
גם הטלוויזיה דלקה בבית המשפחה לאורך כל היום, מתוך אמונה שהקולות והצלילים מלווים את הילד ומעניקים לו ביטחון.

במהלך העבודה המשותפת, דיברנו על מה זה עושה לילד שלנו כשאנחנו מפחדים עליו;
מה מרגיש ילד אשר הוריו מבטאים בפניו את החשש מפני העלייה שלו לכיתה א'?
הוא מרגיש שכל חבריו, כנראה, מסוגלים – אבל הוא לא.
מה מרגיש ילד אשר הוריו לא משדרים לו שהם סומכים עליו שיירדם לבד?
הוא מרגיש שהוא לא יכול להירדם לבד.
מה מרגיש ילד שאמו לא סומכת עליו שילך לבד את 10 המטרים המפרידים בין האוטו לגן?
הוא מרגיש שיש משהו שהוא כנראה צריך לפחד ממנו, משהו שהוא לא יכול להתמודד אתו.

וכך, צעד אחר צעד, מחלחל הפחד שלנו, ההורים, אל תוך הביטחון העצמי ואל תחושת המסוגלות של הילדים שלנו.

בציורים של א' באמת ניכרו חששות רבים, עומס רגשי דפוסי פעולה חדים, ביקורתיים, כלפי עצמו:
WhatsApp Image 2018-01-14 at 20.25.34

WhatsApp Image 2018-01-14 at 19.22.10

 

לאחר 3 פגישות בלבד, החלה ע' המקסימה לשחרר את הילד מפחדיה שלה.
הטלוויזיה כובתה ראשונה, ו-א' בכלל לא ביקש להדליק אותה מחדש.
נושא כיתה א' לא דובר יותר בבית אלא במובן חיובי.
סדרי ההשכבה כללו ישיבה של אחד ההורים ליד מיטתו של א', במקום הטלפון הנייד.
בכל בוקר א' צעד לבדו מהאוטו לגן.
במקביל, ככל שהאם "פינתה מקום", כך נכנס האב יותר לחייו של א', מבלי לחשוש מתגובותיה של ע'.

פתאום שמו לב ההורים ש-א' הולך לפעמים לבד לשירותים או להביא צעצוע מחדר אחר, בלי לקרוא להם, ובתוך שלושה שבועות בלבד, חל שינוי של ממש בציור של א':
WhatsApp Image 2018-02-01 at 21.26.04
החששות והביקורתיות נעלמו, ומשהו חם ומחבק יותר נוצר.

בסופו שלדבר, גילינו ש-א' הוא ילד די אמיץ. הוא התרגל ללכת לישון ללא הטלפון, שמח לקראת כיתה א' אליה יעלה עם חבריו מהגן, גאה להיכנס לבדו בדלת הגן בכל בוקר… אך את האומץ הזה הצלחנו לגלות רק בזכות השחרור של האם וההבנה שהפחדים שאתם אנחנו באים מהבית לא תמיד תואמים ל"סרטים" שיש לילד שלנו בראש, ולעתים אף מעצבים פחדים חדשים עבור הילד, פחדים שאין לו צורך בהם כלל.

הילדים שלנו אלופים. זה בדוק. אם רק נשדר להם שהם יכולים ושאנחנו סומכים עליהם – הם יוכלו לעשות הכול.
הפחדים שלנו והאמונות המוקדמות שלנו הם אלה שחוסמים אותם מלהעז.

והעיקר – לא לפחד כלל!

"הילדה שלי נהייתה מפלצת!", "הילד שלנו מתבגר לפני הזמן, טורק דלתות כבר בגיל 8", "אני מפחדת לצאת אתם מהבית"… אלה רק חלק מהמשפטים ששמעתי השבוע, מכמה זוגות חדשים שהגיעו לקליניקה.
אולי זה החורף, או השגרה הברוכה שהגיעה סוף סוף שהביאה אלי הרבה זוגות השבוע, אשר לכמה מהם היה מכנה משותף אחד – הם פשוט פחדו מהילדים שלהם.
אימא אחת פתחה בתלונות מתמשכות על איך בת ה-7 שלה נהייתה מפלצת – "היא צוחקת לי בפנים, מתחצפת אלי, מקללת… אני פשוט לא יודעת מה לעשות אתה!".
הזוג השני שקל לקחת את בנם בן ה-8 למרפאה התפתחותית, כי לטענתם הוא מראה סימנים מקדימים של גיל ההתבגרות – "הוא כל הזמן כועס, טורק דלתות בבית, לא מוכן לדבר איתנו… רק חצ'קונים חסר לו!".
זוג נוסף סיפר שזוג התאומים שלהם, בני ה-5, הפכו להיות אלימים מאוד, גם ביניהם וגם כלפי ילדים אחרים, והם פשוט מפחדים לצאת אתם מהבית. גם בבית הם מפחדים, אבל לפחות שם אף אחד לא רואה…

בקיצורו של עניין, נתקלתי השבוע בהרבה הורים שמפחדים מהילדים שלהם.
וגם אני הייתי שם, אני מודה.
זה קורה לכולנו, כשהילדים שלנו גדלים, מתפתחים ומגיבים באופן שונה לדברים שקורים להם בחיים. הם גדלים ומשתנים לנו מול העיניים, ודברים שניסינו בעבר (שיחה, חיבוק) נתקלים בדחייה מצידם. זה מפחיד, וזה מותיר אותנו, הרבה פעמים, בתחושת חוסר אונים.
שקופית1
<a href='https://www.freepik.com/free-vector/drawing-of-zombie-in-halloween_727809.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? אתם בטח שואלים… מה עושים כשהילדה שלנו מקללת ויורקת לנו בפרצוף, כשהילדים שלנו הופכים פתאום לאלימים או טורקים לנו דלתות בעצבים?
אז עוד לפני שנדבר על מה עושים, בואו נבין למה זה קורה:
כל המקרים שמתוארים לעיל, הם מקרים בהם ילדים מוציאים את התסכול שלהם, איזה שהוא תסכול, על ההורים ועל הסביבה.
גם הם היו רגילים, פעם, להתנהג אחרת. בן ה-8 לא ממש מבין מאיפה באו לו העצבים האלה והחשק לטרוק את הדלת בפני הוריו, אבל ברגע שזה קורה לו, זה פשוט מתפרץ ממנו.
לכן, סביר להניח שהוא די מבוהל מעצמו.
עם זאת, אין לו את היכולת לשבת רגע עם עצמו ולומר "הממ… היה לי יום רע בבית הספר, לכן חזרתי עצבני ולכן יש לי צורך להרוס משהו ואין לי כוח לשמוע את החפירות של ההורים שלי".

טו מייק א לונג סטורי שורט, ילדים שמתנהגים פתאום כמו מפלצות, נבהלים מהמפלצת שיוצאת מהם.
וכשזה קורה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם, זה לראות את הדמות הסמכותית (מורה, הורה) נבהלת גם, כי במשוואה הפשוטה של הילד – אם אני נבהל + ההורים שלי נבהלים = מי בעצם שומר עלי מעצמי ומהעולם?

לכן, העצה הכי טובה במקרים כאלה היא לא לפחד כלל. לא להיבהל מה"מפלצת". אפשר בהחלט לומר "בבית שלנו לא טורקים דלתות!" או "אני לא מרשה לך לירוק לא עלי ולא על אף אחד!" או "אני לא מוכנה לראות שום אלימות, זה ברור?!", אבל מספר דקות לאחר מכן, לגשת אל הילד/ה, לנסות לדבר אתו, לשאול מה קרה היום בבית הספר או בגן, מה מרגיז אותו, מה כואב לו, מה קשה לו…
הוא / היא אולי ירקו, יקללו ויטרקו (שוב) את הדלת, אבל הציפייה הילדית שלהם היא שאנחנו לא נוותר. בכל פעם מחדש ננסה לדבר, לבדוק, להרגיע, גם אם בשלב זה אנחנו לא מקבלים מענה.
כך, אנחנו מייצרים משוואה חדשה – אני מתפרץ בלי שליטה + ההורים שלי לא נבהלים ממני = יש מי ששומר עלי!

ועם המשוואה החדשה הזאת, הילד ממשיך בחייו עם הידיעה שהוא לא מפלצת, אלא שעובר עליו משהו, זמני, רגעי, תקופתי… וזאת כבר ידיעה שמשרה הרבה יותר ביטחון.

בדיוק את אותו הדבר אפשר ליישם בכל שלב בחיי ילדינו – מההשתטחות על רצפת הקניון בגיל 3 ועד לבריחה מן הבית בגיל 16.
הם הילדים שלנו, ואנחנו מחנכים אותם טוב. מה שעובר עליהם זה קושי, זה תסכול, זאת חרדה, אבל זה לא יישאר לנצח. הילד שלנו, המקסים, הטוב והמחונך, הוא כן יישאר, וממנו אנחנו ל-א מ-פ-ח-ד-י-ם.

חלומות רעים, סיוטים, ביעותים… מה אנחנו יכולים לעשות עם זה?

א' הגיעה לפגישה טרוטת עיניים, וללא שהיות שטחה את הבעיה: בתה בת ה-7.5, מעירה אותה בכל לילה, לאחר חלום רע במיוחד. נופלת, נחטפת, נטרפת… בכל לילה קורה לה משהו איום ונורא, והיא מתעוררת בבהלה והולכת למיטת הוריה, שם היא ממשיכה לישון עד הבוקר. א' המשיכה ואמרה שלאחרונה, הילדה אף מבקשת להירדם במיטת הוריה, כשאימה לצידה.
"כל הערב והלילה אני סביבה, אין לי זמן לילדי האחרים, ובטח שלא לחיי זוגיות…".
אכן, מצב ביש.

חלומות רעים נפוצים בכל הגילאים; מה קורה לכם כשאתם מתעוררים מסיוט? רוב האנשים הבוגרים מסוגלים להרגיע את עצמם ולחזור לישון באופן עצמאי.
אצל ילדים, המצב לעתים שונה.
בת ה-7.5 הייתה זקוקה, בכל לילה מחדש, להוריה על מנת להירגע ולחזור לישון בחיקם.
א' אף הביאה ציור שציירה בתה, אשר תיאר את אחד הסיוטים שחלמה:

20170926_110037
מבלי להיכנס לתוכן הציור, אפשר לראות מספר סממנים המבטאים חרדה – ציור ריק באופן יחסי, שימוש עיקרי בעיפרון, קשקוש על אזור הפה, הבטן (המכל הרגשי) מלאה וסוערת, חוסר יציבות במנח של הרגליים (אינן על הקרקע, חסרות כפות רגליים), חוסר אונים (ידיים נטולות כפות ידיים) ועוד.

מה שמרגיע ילדים, כמעט בכל מצב, אלה הם הוריהם (או הדמויות המטפלות העיקריות). נשאלת השאלה – איך א' תוכל להרגיע את בתה מבלי להרוס את שנת הלילה שלה עצמה?…
הצגתי בפני א' את שתי האפשרויות העומדות בפניה:
1. לאפשר לילדה להירגע בדרך בה היא בוחרת – כלומר, להמשיך לארח אותה במיטת ההורים לתקופת מה, עד שהתופעה תחלוף.
2. להיות אקטיביים (מאוד!)  – לישון על מזרן או ב"מיטת חבר" לצד הילדה, בחדר שלה, למשך שבוע – שבועיים.
במצב כזה, בו ההורה ישן ליד הילד, בכל התעוררות – הילד רואה את ההורה מולו, ונרגע מהר יותר מאשר אילו הלך לחדר ההורים. כך, לאחר מספר התעוררויות כאלה, בהן הילד פוקח את עיניו ורואה את "המרגיע הלאומי" לצדו, הוא חש יותר ויותר בטוח, ותדירות ההתעוררויות הולכת ופוחתת.
לאחר שתפסיק הילדה להתעורר כליל, על א' להמשיך ולישון לצדה עוד מספר לילות, כדי אכן לוודא שהילדה לא מתעוררת (כי אם תתעורר ולא תראה את אמה לצדה – נצטרך להתחיל הכל מההתחלה…).

א' האמיצה בחרה באופציה השנייה והחלה לישון ב"מיטת החבר" של בתה. לאחר שני לילות בלבד, היא שלחה לי את הציור הזה:
WhatsApp Image 2017-09-22 at 15.31.12
אם בציורי גוף אנחנו מסתכלים על הבטן כמכל רגשי, בציורי בית מסמלת הדלת את האופן שבו הילד מזמין או חוסם את הכניסה לתוככי נפשו. כאן, בציור, אפשר לראות בקלות את שביל הכניסה והדלת המזמינה לתוך הבית. בנוסף, יש פריסה גדולה יותר על הדף, תחושת יציבות וחיוניות, צביעה מותאמת יותר לקווי המילוי ובכלל – אחוז צבעוניות גבוה יותר מאשר ציור בעיפרון. במשפט אחד – הילדה החלה לחוש בטוחה הרבה יותר, ולפי דיווחיה של א', גם התחילה לישון לילות רצופים, מה שמשפיע לחיוב על החיוניות שלה בימים.

אחד הכישורים החשובים ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו, זה היכולת להרגיע את עצמם, בלילה, כמו ביום. מעבר לעובדה שהדבר מפתח אצל הילד תחושת מסוגלות וחוזק, זה מאפשר לו לישון שנת לילה רציפה וחיונית לגדילה שלו.
במקרים של רגרסיה בשנת הלילה, כמו זה, השקעה חד פעמית של שבועיים – שלושה בהם נישן לצד הילד, בהחלט יכולה לעשות פלאים…

למה, בעצם, אנחנו לא יכולים להיות ה-BFF של הילדים שלנו?

אתמול הגיע אלי זוג חדש לקליניקה. הם ישבו וסיפרו לי על בנם היחיד, בן החמש וחצי, שהוא "ילד חסר גבולות", "צוחק על כל העולם", "משתין עלינו בקשת" ו-"חוץ מלגננת שלו, אין לו כבוד לאף אחד."
הם אמרו עליו שהוא מקסים, חכם, חברותי מאד, אבל גם שתלטן, מתיש בוויכוחים, עקשן, ולאט לאט מתחיל גם לעשות דברים מסוכנים כמו לשחק באש, לשחק בסכינים ועוד.
הם סיפרו שהם לא מצליחים להניא אותו מלעשות דברים מסוכנים או לגרום לו להקשיב להם כשהם אומרים "אסור" או "די".
אחרי פרק זמן ארוך של תלונות, אמר אביו של הילד את המשפט הבא:
"אבא שלי היה מאד קשוח איתי. אני לא רוצה להיות אבא כזה – אני רוצה להיות החבר הכי טוב של הבן שלי, ושהוא יקשיב לי בגלל שאנחנו חברים ולא בגלל שאני קשוח."

האם אנחנו באמת יכולים להיות החברים הכי טובים של הילדים שלנו?
בואו נחשוב לרגע מה זה אומר, "להיות החברים הכי טובים" – לשחק יחד? לצחוק יחד? ללכת ביחד לכל מני מקומות? לגלות סודות אחד לשני?
עד כאן הכל טוב ויפה ואפילו בר-ביצוע, אולם בחברות טובה יש עוד מספר פרמטרים, כמו שוויון זכויות בין החברים, כמו התאגדות או קואליציה נגד כל מי שהוא לא "חבר", כמו היעלבויות הדדיות וכדומה.

כל ילד, לא כל שכן ילד בן חמש וחצי, צריך לגדול בתוך מסגרת, בה יש כללים ברורים.
מי קובע את הכללים? ההורים.
מתי הולכים לישון, כמה טלוויזיה מותר לראות, מה מותר או אסור לאכול ומתי, עם מה מותר לשחק ועם מה לא וכן הלאה.
אם הילד מרגיש שההורה הוא החבר הכי טוב שלו, הוא עלול לחשוב שלהורה אסור לומר לו מה לעשות, הרי הוא "רק" חבר?!
וכך אנו נכנסים למעגל בו ההורה מנסה לא להיות "קשוח", כלומר לא להשית כללים ברורים בבית, וברגע שהילד עושה משהו שמוציא את ההורה מהכלים (כמו משחק באש), ההורה נזעק ומתפרץ בצעקות וכעס רב מאחר שהילד לא שומע בקולו.

שקופית1
<a href='http://www.freepik.com/free-vector/collection-of-fun-little-monsters_898100.htm'>Designed by Freepik</a>

תשמעו לי, זה לא עובד.
אנחנו צריכים להיות ההורים של הילדים שלנו. חברים טובים הם ירכשו בגן, בבית הספר ובשכונה. הורה לאו דווקא צריך להיות קשוח, אבל הוא כן צריך לקבוע כללי התנהגות בבית (ובחוץ), ולהתעקש עליהם. הנחישות שלנו, היא הסמכות.

מה שהצעתי לאבא החביב שישב מולי, זה להתחיל בקטנות; לטפל קודם כל בשעת ההשכבה (כלומר – להיות נחוש ועקבי, ערב-ערב), לאחר מכן בהגבלה על שעות הצפייה בטלוויזיה, ולהמשיך כך לקבוע, אט אט, כללים חדשים בבית.
ברגע שהילד יראה את הוריו קובעים כללים ועומדים בהם לאורך זמן – כאשר הוא ישחק באש, למשל, והם יגידו לו "לא", הוא כבר יבין שהם ממש מתכוונים לזה.
בלי כעס, בלי צעקות, ובוודאי שבלי אלימות.
להחזיר את הסמכות ההורית לבית, צעד אחר צעד, ולהמשיך לשמר את היחסים הטובים עם הילד. לא חברות, כן קרבה משמעותית.
זאת בדיוק הסיבה לכך שהילד מקשיב לגננת שלו: בגן יש כללים מאד ברורים, והגננת נחושה לקיים אותם, אחרת לא תוכל לנהל סדר יום עם 30 ילדים. הנחישות והעקביות של הגננת, הם אלה שמעניקים לילד את הביטחון ואת התחושה ש"היא יודעת מה היא עושה", ואת זה בדיוק אנחנו צריכים לייצר גם בבית.

בהצלחה 🙂

הילד בוגר ועצמאי? לכו תדעו מה מסתתר שם…

לא מזמן סיימתי את לימודי במרכז הישראלי לפענוח ציורי ילדים של מיכל וימר המופלאה, במטרה להעשיר את סט הכלים שלי בהדרכת ההורים.
במקרה של ס' ו-מ', זה היה בינגו; הם הגיעו אלי לאחר שבנם הבכור עלה לכיתה א', בה החריפו מספר קשיים שהיו לו עוד בגן, והם מצאו כי ההתנהלות אתו קשה להם, בעיקר סביב הכנת שעורי הבית ופרצי זעם ואלימות.
גם בשיחות אתם וגם בצפייה בביתם, עלה הרושם שבנם הבכור הוא ילד חכם, בוגר ועצמאי מאד, והוריו התגאו (בצדק!) בכל הדברים אותם הוא יודע לעשות לבד.
עם זאת, כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, גם לילד הזה היו, לכאורה, שני פנים – ברוב הזמן בוגר ועצמאי, ולעתים מתפרץ באופן ילדותי.

הנחיתי את ההורים כיצד יש לנהוג כאשר הילד מתפרץ, בזעם או באלימות, אולם במקביל ביקשתי שיצלמו לי ציורים שהוא מצייר, כדי שאוכל לנסות ולראות מאיפה נובעים הקשיים שלו:

הילד מתפרץ, בזעם או באלימות

הילד מתפרץ, בזעם או באלימות 2
מהציורים, ראיתי שילדם של ס' ו-מ' אכן בוגר, עצמאי מאד ובעל כישורים קוגניטיביים בלתי מבוטלים, אבל ראיתי גם שהוא חווה פחדים וחששות ו"בורח" לעולם הדמיון כדי להתמודד עם הקושי.

כעת, היה קל יותר להניח שהילד מתפרץ, כי הבגרות והעצמאות שלו "מתנגשים" עם הפחדים והחששות.
במקרה הספציפי הזה, נקטו ההורים מספר צעדים:
– רכשו לילדם טלפון, באמצעותו יוכל לתקשר אתם כשהוא שוהה לבד בבית
– "פרקו" את הכנת שיעורי הבית למנות קטנות של 10 דקות בכל פעם (בשיתוף ויידוע של המחנכת)
– שיתפו אותו, בהתאמה לגילו, בקביעת הלו"ז המשפחתי
– החלו להשית כללים ברורים יותר בבית

לאחר מספר שבועות של הדרכת הורים ויישום כל הנ"ל, צייר הילד את הציור הבא:
WhatsApp Image 2017-03-07 at 16.13.22
בציור הזה אנחנו כבר רואים פחות הצמדות לפרטים, תנועה חופשית וזורמת, פריסה מלאה על הדף ומגמה "נינוחה" יותר. גם בהתנהגותו של הילד חל שיפור, והאווירה בבית החלה להיות טובה יותר.

בזכות העבודה העקבית של ס' ו-מ', מפלס הפחדים של בנם הולך ויורד, והוא מקבל מהוריו בדיוק את מה שהוא צריך, במידה שהם מסוגלים לתת.

בהדרכת הורים אין פתרונות קסם וגם לא "זבנג וגמרנו", אבל כשההורים מקבלים נקודת מבט שונה על הילד וכלים להתמודד עם ההתנהגות שלו – יכולים לצמוח משם רק דברים טובים 🙂

עוד פוסטים על מתבגרים – כאן

עפרה שפר ברוש

מה קורה כשאני מפחד מהילד שלי?

לאחרונה הגיעו אלי מספר הורים, שבזה אחר זה, הודו כי הם מפחדים מהתגובות של ילדיהם;
אימא אחת הודתה שהיא ממתנת את תגובותיה למעשים הלא מקובלים של הבן שלה, כי היא מפחדת להעצים את האסטמה שלו. אבא אחר סיפר שכאשר הוא מגיב בנוקשות אל הילד (צועק, כועס), הוא מיד "מתקרר" וניגש אל הילד להסביר ולהתנצל. אבא נוסף סיפר שהוא מעדיף "להעביר את הזמן" עם התאומים בני השנה, מאשר עם בתו בת ה-3.5 כי הוא מפחד מהתקפות הזעם שלה ולא יודע כיצד להתמודד איתן. זוג נוסף סיפר שהאבא לא נשאר לבד עם 3 ילדיהם הקטנים. מעולם. כשהאימא לא נמצאת, הקטנים נמצאים עם הסבתא, כי האבא פשוט מפחד להישאר אתם לבד.
ממש "פסגת הפחד"!

למה זה קורה לנו?? למה אנחנו מפחדים מהקטנים האלה? מה יש בתגובות שלהם שגורם לנו לפחד ולהימנע מלהיחשף אליהן?
תכל'ס, הכל מגיע מאיתנו – מהאופי שלנו ומתפיסות העולם אליהן הגענו להורות.
במילים יותר פשוטות:
אם אנחנו מפחדים מרופאים – נפחד מהתקף האסטמה של הילד; אם אנחנו מפחדים מעימותים – נפחד להתעמת עם הילד; אם אנחנו מפחדים ממה יגידו עלינו – נפחד מהתקפות הזעם הצווחניות של הבת שלנו; אם אנחנו מפחדים לאבד את החופש שלנו, או מפחדים מההצטיינות של בת הזוג שלנו – נפחד מ"להתחייב" להתמסר ל-3 ילדינו הקטנטנים או להיכשל בטיפול בהם.

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa1

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/wicked-skulls-template_725764.htm'>Designed by Freepik</a>

מה שאני רוצה להציע לכם כאן, זה – א. להבין את הנקודה הזאת, ו-ב. להתחיל לנסות להפריד בין הפחד לבין הצרכים של הילד.
ילדים צריכים הורים חזקים (וכבר כתבתי על זה בעבר כאן וגם כאן), והורים חזקים הם הורים שלא מפחדים.
כאשר ילד רואה שהוריו מפחדים ממנו, הוא מרגיש שתי תחושות מנוגדות:
1. אני חזק! אני מפחיד! אני כל-יכול!
2. אין מי שמגן עלי… אני לבד בעולם… מי ישמור עלי?…

לכאורה, אותה אימא שלא רוצה שלבן שלה יהיה התקף אסטמה חושבת שהיא עוזרת לו בכך שהיא נמנעת מעימות, אולם באופן הפוך לחלוטין, היא מעצימה את החרדה של הילד – אם אימא שלי כל כך נלחצת מהאסטמה שלי אז אולי אני עד כדי כך חולה? אני הולך למות??
אותו אב שנבהל מעצמו לאחר שהוא מתעמת עם ילדיו, בעצם מחריף את פחדם של הילדים. זה אמנם לא נעים כשאבא כועס עלי, אבל הרבה יותר מפחיד לחשוב שאבא שלי לא מספיק חזק לשמור עלי.

חשבו על אותה סיטואציה מוכרת של הילד שמשתטח וצורח על רצפת הקניון. אם אימא שלו מסתכלת לכל הכיוונים במבוכה ומזרזת אותו לקום תוך כדי הבטחות "טוב, טוב, אני אקנה לך את הממתק שרצית, רק תקום כבר!", טעמו של הממתק כבר לא חשוב כל כך, אלא 2 סערות הנפש שמתחוללות בלבו הקטן: 1. אני כל-יכול! 2. אם אני כל-יכול, אז מי בעצם שומר עלי?

בואו נזכור שאת הילדים שלנו עשינו מתוך רצון ואהבה. רצינו לגדל ילדים, ואנחנו רוצים לגדל אותם בצורה הטובה ביותר. הם לא דרקונים ולא מפלצות ולא אסון טבע. הם הילדים שלנו, ואם יש משהו בהתנהגות שלהם שמפחיד אותנו – ככל הנראה, אנחנו יצרנו אותו במו ידינו ולפיכך – אנחנו גם נוכל לשנות אותו.
אם אבא שכועס ומיד מתחרט יפסיק להתחרט ויכעס באופן אותנטי, סביר להניח שההתנהגויות האלה שמכעיסות אותו, ילכו ויפחתו.
אם האסטמה (שמשלבת קושי פיזי ורגשי) תפסיק להיות "נשק" ביחסים בין הילד לאמו, והאימא תפסיק לפחד מההתקפים (שגם כך לא מגיעים רק בגללה ולא רק כשהיא כועסת על הילד!) – יכול מאד להיות שתדירות ההתקפים תפחת.
אם האב שחושש להיות עם ילדיו לבד יאזור אומץ ויתחיל לבלות אתם זמן, הם גם יתחילו לראות בו הורה ויפסיקו את ההתנהגויות איתן האב לא חושב שהוא מסוגל להתמודד.

ותאמינו לי… שווה מאד לאמץ את כל הנ"ל כשהילדים עוד קטנים, כי כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות והיחסים בינינו לבינם מושתתים על פחד – את זה כבר מאד קשה לשנות.

בהצלחה!!