בעשור שעבר טבעה ד"ר איילין ארון את המונח "אדם רגיש מאוד" ובעקבותיו את "ילד רגיש מאוד", לאחר שאבחנה את עצמה כאחת כזאת, רגישה מאוד.
אני אמא לילד כזה, וברבות הזמן הבנתי שלפחות מחצית מהמקרים שמגיעים אלי להדרכת הורים הם מקרים של הורים לילדים רגישים מאוד, שכן ה"מופעים" של הרגישות שלהם מותירים את ההורים חסרי אונים, והם זקוקים ליד מכוונת.

כ-15%-20% מהאוכלוסייה הם רגישים מאוד. אפשר לאבחן זאת על פי השאלון  שפיתחה ד"ר ארון (תמצאו אותו בסוף הפוסט), ודרכו גם לראות מהן התכונות שמאפיינות אנשים או ילדים רגישים מאוד. אם מצאתם שילדיכם אכן רגיש מאוד, נסו לענות על השאלון גם עבור עצמכם, שכן לטענתה של ארון – מדובר בעניין גנטי 🙂

מכירים את הילדים שיושבים על ברכי ההורים במסיבה בגן, ולמרות כל ההתרגשות שקדמה לה הם ממאנים להשתתף? את הילדים ששואלים שאלות עמוקות בגיל צעיר? את הילדים שחוטפים התקף זעם בבית בלי סיבה מיוחדת? את הילדים שמוטרדים מאוד מזוטות? את הילדים שמצטטים פרט אחד משיחה שהתקיימה ביניכם לפני שבוע ויותר?
סביר להניח, שאלה ילדים רגישים מאוד.
הרגישים מאוד פשוט קולטים את כל הפרטים הסובבים אותם, ולכל הפרטים הללו יש השפעה על נפשם הרכה.
אפשר לתאר זאת כילדים עם עור דקיק ומלא חורים, כזה שכל דבר נכנס דרכו, ואין לדעת אם וכיצד ישפיע עליהם מבפנים.
הילדים הרגישים מאוד חווים את העולם בעוצמות.
המורה צעקה על הכיתה? הם עלולים להיפגע ממנה אישית. שמעו על רעב באפריקה? הם עלולים להתחיל לחסוך מזון מפיהם. רואים שוטר ברחוב? הם עלולים לחשוב שהוא בדרך לגעור בהם על משהו.

בבית, הורים לילדים רגישים מאוד נתקלים בעיקר בהתנהגויות שלא ברורות להם;
ילדים "רגילים" נתקפים בהתקף זעם כשהם רעבים / עייפים / לא מקבלים משהו שרצו וכן הלאה. ילדים רגישים מאוד יכולים לקבל התקף זעם ממשהו ש"חדר" להם פנימה מבלי ששמנו לב.
ילדים "רגילים" עשויים לחשוש מעט מקניון הומה או מסיבה רועשת. ילדים רגישים מאוד בדרך כלל יפחדו מכניסה למקום כזה, יפרצו בבכי או אף ימנעו מלהיכנס אליו.
ילדים "רגילים" יכולים להסתגל לשינוי בתוך תקופת זמן "נסבלת" עבור ההורים. לילדים רגישים מאוד יכולה להיות תקופת הסתגלות ארוכה הרבה יותר.
אלה רק דוגמאות קטנות, אבל החיים עם ילד רגיש מאוד בבית עלולים להציב את ההורים באתגר מתמשך.

זוג הורים אחד שהגיע אלי להדרכה, סיפר לי שהבת שלהם חווה תנודות מטורפות במצבי הרוח. זוג אחר סיפר שכשבנם מארח חבר בבית, הוא כל כך מתלהב – עד שהוא כמעט "עוגב" על החבר, מוציא משחקים באקסטזה, מציע דברים ולא מסוגל ליהנות מהמשחק עצמו. אימא אחת תיארה לי את הבת שלה כ"יצור לא צפוי". זוג הורים אחר סיפר לי על ילד בכיתה א' שנעלב עמוקות מכך ששאר התלמידים מפריעים למורה לדבר. זוג אבות שהיו אצלי בהדרכה לא הצליחו ללכת עם הבת שלהם לאף מסיבה בגן. היא הייתה מתרגשת, מתכוננת, מתלבשת, ולבסוף בוכה מרה ולא מסכימה לצאת מהבית.

אז מה עושים??
 יש 3 דברים עיקריים שיעזרו לכם ולילד הרגיש שלכם לגדול ביחד:
1. הבנה וקבלה של המצב
עיקר התסכול שלנו נובע מכך שאנחנו לא מבינים למה הילד מתפרץ בבית, או למה הילדה כל כך התרגשה מהמסיבה ועכשיו היא לא רוצה ללכת אליה. ברגע בו אנחנו מבינים שהילד/ה רגיש/ה מאוד, אנחנו לא נשכנע, נתווכח, נצעק ונכעס, אלא פשוט נבין שזה המצב. וברגע שלא נשכנע / נתווכח / נצעק / נכעס – הילד ירגיש שאנחנו מקבלים אותו כמו שהוא. וזה כבר צעד ע נ ק.
2. "בחירת מלחמות" נכונה יותר
כשאנחנו מכירים את ילדינו טוב יותר, אנחנו לומדים על מה אפשר להתעקש איתם ועל מה לא. עם הילדים הרגישים מאוד, נצטרך לחדד טוב יותר את הדברים עליהם אנחנו מתעקשים, למשל –
– ללכת לקנות משהו עבורם, כי קשה להם ללכת למרכז קניות הומה
– לעזור להם להתארגן ליציאה אם יש המולה בבית וקשה להם להתמקד
– לתת להם להתפרץ בזעם מבלי לכעוס עליהם ומבלי לשלוח אותם להירגע בחדר
– לתת להם להישאר לידינו כשמתארחים במסיבה או אצל חברים
– להכין את עצמנו טוב יותר לפני מעבר או כל שינוי אחר, ולא לדחוק בהם
– לתת להם להתנהל מבחינה חברתית בעצמם ולא להכריח אותם ללכת לחבר או להזמין הביתה
– "לשחרר" אותם מחוג או פעילות בה לא נעים להם
– לתכנן פעילות משפחתית שתתאים גם למסוגלות שלהם
וכן הלאה.
3. תיווך מותאם של המציאות
לעתים קרובות נצטרך לתווך את המציאות לילדים הרגישים שלנו, שהם בדרך כלל מוסריים מאוד ומצפוניים מאוד. עלינו מוטלת החובה לתת להם את הפרופורציות הנכונות לחיינו אנו (כי זה לא באמת יעזור לרעבים באפריקה אם אנחנו לא נאכל צהריים…), ולהסביר להם קצת יותר על העולם מאשר היינו מסבירים לילד "רגיל".

להיות הורה לילד רגיש זה עניין שדורש מצד אחד הרבה מאמץ ועבודה עצמית, אולם מאידך – עיקר המאמץ טמון בלקיחת צעד אחורה ושחרור הילד להתנהלות כפי שהוא מבין, רוצה ויכול.
אם תצליחו להבין, לקבל וללחוץ פחות – תוכלו (גם אתם וגם הילד) ליהנות מכל הדברים החיוביים שיש לילדים רגישים מאוד – יכולת אדירה לחוות את הרגע ואת העולם, להתלהב מדברים שלא שמתם לב אליהם, להאיר זוויות ראיה שלא חשבתם עליהם, לחמול על יצורים שמעולם לא הסתכלתם עליהם ועוד…

בשורה התחתונה – ילד רגיש מאוד הוא מתנה, אם יודעים איך להתנהל איתו.
בהצלחה!

וזה השאלון של ד"ר איליין ארון, אשר טוענת כי מענה חיובי ל-13 שאלות ויותר מצביע על הילד שלכם כילד רגיש מאוד:

האם הילד שלכם –

1. נבהל בקלות.
2. מתלונן על בגדים מגרדים, תפרים בגרביים, תוויות שמציקות לעורו.
3. לא אוהב הפתעות.
4. לומד טוב כשמתקנים אותו בעדינות, אבל לא בעזרת עונשים כבדים.
5. נדמה שהוא קורא את מחשבותיכם.
6. משתמש במילים גבוהות לגילו.
7. מבחין בשינוי בניחוח העדין ביותר.
8. יש לו חוש הומור מתוחכם.
9. מאוד אינטואיטיבי.
10. מתקשה להירדם לאחר יום מלא התרגשות.
11. קשה לו עם שינויים גדולים.
12. מחליף בגדים אם הם נרטבו או התמלאו בחול.
13. שואל הרבה שאלות.
14. פרפקציוניסט.
15. מבחין במצוקות האחר.
16. מעדיף משחקים ופעילויות שקטות.
17. שואל שאלות עמוקות ומעוררות מחשבה.
18. רגיש מאוד לכאב.
19. מוטרד במקומות רועשים וסואנים.
20. מבחין בדקויות (דברים שזזים,שינוי מראה וכו').
21. משתהה לחשוב לפני שמטפס לגובה.
22. מתפקד הכי טוב כשאין זרים נוכחים בסביבה.
23. מרגיש דברים לעומק.

לפני חודשיים-שלושה התקשרה אלי ע', וביקשה להגיע בדחיפות להדרכת הורים: "תביני, אני לא מצליחה להסתדר עם הבת האמצעית שלנו, בת ה-8. כל היום מריבות וצעקות והיא לא עושה שום דבר שאנחנו אומרים לה. אנחנו כבר לא יכולים יותר!"
בפגישת ההיכרות עם ע' ובעלה ד', שמעתי בהרחבה על מצבה העגום של המשפחה, על ימים מלאים במאבקי כוח:
– עשרות פעמים מבקשים ממנה להיכנס למקלחת בערב, והילדה מושכת את הזמן ומושכת ומושכת, עד שמגיעות הצעקות ולפעמים גם עונשים.
– הילדה משחקת בסליים דווקא איפה שאסור, מותירה עקבות דביקים על רהיטים
– הילדה צועקת על ע' ומשפילה אותה מול חברות שבאות הביתה
– הילדה לוקחת חטיפים מהמטבח רגע לפני האוכל, למרות שאומרים לה "לא"
– הילדה דבוקה למסך הפלאפון בכל רגע נתון, גם כשמבקשים ממנה לכבות
וכן הלאה, וכן הלאה.
כמעט כל התקשורת של ההורים עם בת ה-8 הייתה תקשורת כוחנית, ויכוחים, מריבות וצעקות, עד שכבר לא נותר מקום לחיוכים, חיבוקים, מילות אהבה והרגעה.

בחוץ, בכיתה, בחוגים ואצל חברות, הילדה הייתה מקסימה במיוחד, אהובה על כולם ולעולם לא מתפרצת. הכל היה קורה רק בבית.

ביקשתי לראות ציורים של בת ה-8, מהם יכולתי להבין כי היא ילדה רגישה מאוד, שמסתובבת עם עומס רגשי קבוע בתוכה, מסתירה את מה שעובר לה בראש ובלב ומאוד מאוד חשוב לה למצוא חן בעיני הסביבה. ניכר כי יש לה תלות גדולה בהוריה, וכי היא מאוד עקשנית ופרפקציוניסטית, עד כדי סיזיפיות.

לכאורה, הציורים שמחים, צבעוניים ומלאי דימויים, אך בפועל עולה מהם לחץ גדול.

מאיפה יכול לנבוע לחץ של ילדה בת 8 שהיא תלמידה מצטיינת, יפהפייה, אהובה על המורים, מקובלת בין החברות לכיתה, מקבלת בביתה את כל מה שהיא מבקשת, החדר שלה נראה כמו חנות מתנות, מלא בכל טוב… אז למה היא כל כך לחוצה?

בעקבות השיחות עם ע' ו-ד', שיערתי שהלחץ של הילדה נובע מכך שהיא מרגישה שהם נבהלים ממנה.
בכל פעם שהייתה יוצאת ממנה "המפלצת" (וכבר כתבתי על זה כאן בהרחבה) כשהיא מרשה לעצמה להתפרק בבית אחרי שהחזיקה את פאסון הילדה המושלמת בחוץ – ההורים שלה נבהלים ממנה. הם כועסים, צועקים, מאיימים, או מוותרים ומרימים ידיים – היא נבהלת והבהלה מחריפה את החרדה, שמביאה להתפרצות אלימה וקולנית יותר – ההורים עוד יותר "מאבדים את זה", וכן הלאה.
כך נוצר כדור שלג.
ברגע שהתחילו לפחד מהילדה, בעצם יצרו אצלה עומס נפשי שאין לה איך לפתור אותו.

אז מה הפתרון?
הפתרון הוא להפסיק לפחד ממנה. פשוט ככה.
במקביל, להתחיל לייצר מערכת יחסים קרובה יותר בבית, שגם תאפשר לחוות רגעים יפים ביחד, וגם תחזיר את ההורים לעמדת הסמכות הטבעית שלהם.
במקרה של ע' ו-ד', ביקשתי שיתחילו בארוחות משותפות. במקום לשבת על הספה, ולקרוא לעבר הילדה שאוכלת תוך כדי שהיא צופה בנייד, "תכבי את הטלפון בזמן האוכל!" – להתחיל לשבת עם הילדים, לאכול ביחד, ולייצר מצב בו מתקיימת שיחה ויש סיבה טובה להניח את הטלפון בצד.
כל הילדים שיתפו פעולה באופן מידי, ו-ע' אפילו גילתה שהיא נהנית לשבת איתם!
בשלב השני, ביקשתי שיפסיקו לריב עם הילדה על המקלחת; בכל ערב הם "הכריזו" שהגיעה שעת המקלחת, ואם הילדה לא הלכה להתקלח – לא העירו לה ולא אמרו מילה.
אמרנו כבר שהילדה עקשנית, נכון?
10 ימים תמימים היא לא נכנסה למקלחת. ההורים נשכו שפתיים ועשו מאמץ גדול לא לומר מילה, עד שביום העשירי היא נכנסה למקלחת לבד, ומאותו יום ממשיכה להיכנס לבד למקלחת בלי ויכוחים או הפצרות חוזרות ונשנות.
ההורים הראו לה שהם לא נבהלים מההחלטות שלה, לא רבים איתה על זה ולא "מתחרפנים" מזה (גם לאורך 10 ימים!).
הצעד הבא היה ללמד את ע' להפסיק להיגרר למריבות עם הילדה; בכל פעם שהילדה דיברה לא יפה, ע' נטשה את הזירה ועברה לעסוק במשהו אחר. לא צעקה, לא הגיבה, לא איימה ולא הענישה – פשוט הוכיחה לילדה, במעשים, שדיבור כזה לא מוביל לשום דבר.
בנוסף, ביקשתי מ-ע' להתחיל להיות אסרטיבית יותר, גם באופן מילולי וגם באופן פיזי. לא לפחד לומר "לא!" בקול רם כשהסליים מגיע לסלון, לא לפחד להוציא לילדה את הטלפון מהיד ולא לפחד לחסום בגופה את הכניסה למטבח כשהילדה רוצה לנשנש משהו חמש דקות לפני ארוחת הערב.
עוד צעד משמעותי היה לטפל בבקרים, שהיו תמיד עמוסים ולחוצים, מלווים בצעקות, בכי ואיומים, והסתיימו תמיד באיחורים לבית הספר; הנחיתי את ע' ו-ד' להשתמש בפתרון "השקית" (שגם עליו כבר כתבתי בעבר, מוזמנים להיזכר), ואכן, אחרי שבת ה-8 העקשנית נכנסה פעם אחת למכונית בפיג'מה – התחילו הבקרים להסתדר בשקט מופתי.

כך, צעד אחר צעד, החלו ע' ו-ד' להיראות בעיני בת ה-8 כהורים חזקים, שלא נבהלים מהמפלצת הפנימית שפורצת ממנה.
כעבור מספר ימים כבר דיווחו ע' ו-ד' שתדירות ההתפרצויות שלה ירדה משמעותית. שבוע נוסף עבר, ובת ה-8 ניגשה ל-ע' ביוזמתה, חיבקה אותה ואמרה שהיא אוהבת אותה.
ככל שנקפו הימים, נראה היה שבת ה-8 מתחילה להשתחרר מהמועקה הנפשית, ולו בשל העובדה כי היא נוכחה לדעת שיש מי ששומר עליה, יש מי ש"מנהל" את הבית, יש שתי דמויות חזקות וסמכותיות שמובילות את המשפחה ומהוות עבורה עוגן.
הידיעה הזאת שחררה את בת ה-8 מהחרדה בה הייתה נתונה, ובציור שלה לאחר חודשיים, כבר ניתן לראות משהו "נושם" יותר, רגוע יותר, פחות קפדני וסיזיפי, ויותר מלא חמלה ורוך:

וגם ע' החלה לעדכן בעוד ועוד הודעות חיוביות ומשמחות:

בסיכומו של דבר, נפרדנו לשלום כשאני יודעת שבת ה-8 מטופלת היטב וכי יש לה שני הורים שלמדו שעם כל העצמאות שלה – היא עדיין צריכה אותם בתור עוגן חזק ונחוש, ועליהם לפעול בהתאם כדי לספק לה את הביטחון לו היא כל כך זקוקה. על הדרך – הם גם הרוויחו אותה מחדש 🙂

מאז שהתחלתי להדריך הורים בקליניקה, שמתי לב שרבים מהם, אפילו מבלי לשים לב, משווים את הילדים שלהם לילדים אחרים.
"למה הוא לא מכין שיעורים בשקט, כמו אחותו?", "איך זה שכל החברים שלו משחקים כדורגל ודווקא הוא לא?", "כל הילדים בגן נגמלו מחיתולים כבר מזמן, ורק הבן שלי עוד לא רוצה להיגמל!", "למה דווקא הבן שלי הכי חלש במתמטיקה בכיתה? איך זה שכולם יכולים והוא לא??", "למה בן אחותי עוזר לה בבית והבן שלי לא עושה כלום?" ועוד ועוד, השוואות על השוואות. זה לא נגמר.

Banner vector created by brgfx – www.freepik.com

 את מה שאני מסבירה להורים בקליניקה, ריכזתי כאן ב-7 סיבות פשוטות שיבהירו לכולנו למה אסור להשוות אף ילד לילד אחר:

1. כל ילד הוא יחיד ומיוחד – יש לו מטען גנטי אחר, אופי אחר, תנאי חיים אחרים, הורים אחרים, מערך משפחתי אחר… אין שני ילדים שהם אותו דבר. אפילו לא תאומים. כל ילד מתפתח בקצב אחר, מפתח תחומי עניין אחרים ומושפע מהסביבה באופן אחר, לכן הניסיון למדוד אותו לפי עקומה מסוימת, כל עקומה, הוא… עקום.
2. לעולם לא נדע באמת מה הסיפור של הילד שלנו – גם אם התמזל מזלנו והוא מדבר איתנו בפתיחות, אף פעם לא נדע מה הולך לו בראש, מהם המניעים הסמויים שלו, מה מפעיל אותו בתת מודע וכן הלאה. לכן, לא נוכל לשים בדיוק את האצבע על "למה", וכל מה שנחשוב יהיה בגדר השערה בלבד.
3. הילד וההתנהגות שלו מושפעים מאוד מההתנהלות שלנו, ההורים – הרבה פעמים אנחנו שוכחים לבדוק מה אנחנו עשינו שונה מהורים אחרים… אולי בן אחותך עוזר בבית כי אימא שלו לימדה אותו לעשות כך מגיל קטן? אולי הבן שלך לא חובב כדורגל כי פעם שיחקת איתו וצעקת עליו כשהוא החמיץ גול? אולי אתם הרגלתם את הבן שלכם להכין שיעורים רק כשאתם יושבים לידו, בניגוד למה שהרגלתם את אחותו?
4. בכל ילד יש שילוב של מאפיינים אורגניים והתנהגותיים – לא כל ילדי הקשב והריכוז מתנהגים אותו הדבר, לא כל המחוננים פועלים באופן דומה ולא כל הילדים הספורטאים זהים, לכן ממש אין טעם להשוות ביניהם ובין ההתנהגויות שלהם.
5. כמעט בכל התנהגות יש אלמנט של רווח – אם הילד שלכם מכין שיעורים רק כשאתם יושבים איתו, הוא כנראה מרוויח מכך משהו, ואילו אחותו לא זקוקה דווקא לרווח הספציפי הזה. בתת מודע שלהם, ילדים יודעים לעשות מאזני רווח והפסד, ופועלים על פיהם בשיעורים, בהפסקה, בבית ובכל מסגרת אחרת. יש ילדים שמוכנים לשחק כדורגל שהם לא אוהבים רק כדי להיות אהודים ומקובלים, ויש ילדים שמוכנים לשלם את מחיר ההתבודדות בהפסקה כדי לא לשחק במשחק שהם לא אוהבים. זה עניין אישי לכל ילד, בחירה אינדיווידואלית.
6. אנחנו רוצים, בגדול, לעורר בילדים שלנו אהבה עצמית – לא ככה? כולנו רוצים שלילדים שלנו יהיה ביטחון עצמי, שיקבלו את עצמם ויאהבו את עצמם כמו שהם… בכל פעם שאנחנו משווים אותם לאחרים (לטובה או לרעה), אנחנו פוגעים בהערכה העצמית שלהם (מורידים אותה או הופכים אותה למופרזת).
7. מה ששנוא עליך – אל תעשה לילדיך! איך אנחנו היינו מרגישים אם היו משווים אותנו כל הזמן לאנשים אחרים? לקולגות במשרד? לחברים? למתאמנים בחדר הכושר? לסבתא? לדוד? ככל שאנחנו מתבגרים יותר אנחנו מבינים שיש דברים שהם יותר בשליטה שלנו ופחות בשליטה שלנו, ואנחנו הולכים ונהיים שלמים עם עצמנו. הילדים שלנו גם גדלים להיות מבוגרים, וככל שנמעט להשוות אותם לאחרים – כך הם ייטיבו להכיר את עצמם, על המגבלות ועל היתרונות שלהם, מהר יותר.תאהבו את הילדים שלכם כמו שהם, תעזרו להם להיות מי שהם רוצים להיות.
   זה כל הסיפור, על קצה המזלג 🙂

מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים על :  הורות,  סמכות הורית

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים 
054-3623501  
פייסבוק  | קליניקה בלהבים

ע' ו-ר' החמודים, הגיעו אלי בעקבות פחדים של הבן הגדול שלהם בן ה-5.5. "הוא לא הולך לבד לשום מקום, אפילו לא לשירותים!", הם סיפרו, "הוא מתעורר באמצע הלילה ורוצה לבוא אלינו למיטה, מפחד לפעמים להגיב בחברה ובכלל… יש לו הרבה פחדים."

א' הקטן היה ילד קסום. בצפייה אצלם בבית ראיתי אותו משחק ומצייר, מרוכז במעשיו ולא חושש להגניב אלי מבט או שניים. עם זאת, משהו בדינמיקה בינו לבין האם היה הדוק, אפילו מהודק מדי.
בשיחות בינינו, סיפרה ע' על חששות רבים שיש לה לגבי בנה – חששות מהעלייה הקרובה לכיתה א', חששות מכך שהילד רוצה ללכת לבד מהאוטו לגן ועוד ועוד חששות.
בנוסף, הסתבר כי במשך ארבע שנות חייו הראשונות, ישן א' הקטן במיטת הוריו, וכיום, כאשר הוא כבר ישן במיטתו, הוא הולך לישון תוך משחק בטלפון הנייד, אחרת לא יירדם.
גם הטלוויזיה דלקה בבית המשפחה לאורך כל היום, מתוך אמונה שהקולות והצלילים מלווים את הילד ומעניקים לו ביטחון.

במהלך העבודה המשותפת, דיברנו על מה זה עושה לילד שלנו כשאנחנו מפחדים עליו;
מה מרגיש ילד אשר הוריו מבטאים בפניו את החשש מפני העלייה שלו לכיתה א'?
הוא מרגיש שכל חבריו, כנראה, מסוגלים – אבל הוא לא.
מה מרגיש ילד אשר הוריו לא משדרים לו שהם סומכים עליו שיירדם לבד?
הוא מרגיש שהוא לא יכול להירדם לבד.
מה מרגיש ילד שאמו לא סומכת עליו שילך לבד את 10 המטרים המפרידים בין האוטו לגן?
הוא מרגיש שיש משהו שהוא כנראה צריך לפחד ממנו, משהו שהוא לא יכול להתמודד אתו.

וכך, צעד אחר צעד, מחלחל הפחד שלנו, ההורים, אל תוך הביטחון העצמי ואל תחושת המסוגלות של הילדים שלנו.

בציורים של א' באמת ניכרו חששות רבים, עומס רגשי דפוסי פעולה חדים, ביקורתיים, כלפי עצמו:

לאחר 3 פגישות בלבד, החלה ע' המקסימה לשחרר את הילד מפחדיה שלה.
הטלוויזיה כובתה ראשונה, ו-א' בכלל לא ביקש להדליק אותה מחדש.
נושא כיתה א' לא דובר יותר בבית אלא במובן חיובי.
סדרי ההשכבה כללו ישיבה של אחד ההורים ליד מיטתו של א', במקום הטלפון הנייד.
בכל בוקר א' צעד לבדו מהאוטו לגן.
במקביל, ככל שהאם "פינתה מקום", כך נכנס האב יותר לחייו של א', מבלי לחשוש מתגובותיה של ע'.

פתאום שמו לב ההורים ש-א' הולך לפעמים לבד לשירותים או להביא צעצוע מחדר אחר, בלי לקרוא להם, ובתוך שלושה שבועות בלבד, חל שינוי של ממש בציור של א':

החששות והביקורתיות נעלמו, ומשהו חם ומחבק יותר נוצר.

בסופו שלדבר, גילינו ש-א' הוא ילד די אמיץ. הוא התרגל ללכת לישון ללא הטלפון, שמח לקראת כיתה א' אליה יעלה עם חבריו מהגן, גאה להיכנס לבדו בדלת הגן בכל בוקר… אך את האומץ הזה הצלחנו לגלות רק בזכות השחרור של האם וההבנה שהפחדים שאתם אנחנו באים מהבית לא תמיד תואמים ל"סרטים" שיש לילד שלנו בראש, ולעתים אף מעצבים פחדים חדשים עבור הילד, פחדים שאין לו צורך בהם כלל.

הילדים שלנו אלופים. זה בדוק. אם רק נשדר להם שהם יכולים ושאנחנו סומכים עליהם – הם יוכלו לעשות הכול.
הפחדים שלנו והאמונות המוקדמות שלנו הם אלה שחוסמים אותם מלהעז.

"הילדה שלי נהייתה מפלצת!", "הילד שלנו מתבגר לפני הזמן, טורק דלתות כבר בגיל 8", "אני מפחדת לצאת אתם מהבית"… אלה רק חלק מהמשפטים ששמעתי השבוע, מכמה זוגות חדשים שהגיעו לקליניקה.
אולי זה החורף, או השגרה הברוכה שהגיעה סוף סוף שהביאה אלי הרבה זוגות השבוע, אשר לכמה מהם היה מכנה משותף אחד – הם פשוט פחדו מהילדים שלהם.
אימא אחת פתחה בתלונות מתמשכות על איך בת ה-7 שלה נהייתה מפלצת – "היא צוחקת לי בפנים, מתחצפת אלי, מקללת… אני פשוט לא יודעת מה לעשות אתה!".
הזוג השני שקל לקחת את בנם בן ה-8 למרפאה התפתחותית, כי לטענתם הוא מראה סימנים מקדימים של גיל ההתבגרות – "הוא כל הזמן כועס, טורק דלתות בבית, לא מוכן לדבר איתנו… רק חצ'קונים חסר לו!".
זוג נוסף סיפר שזוג התאומים שלהם, בני ה-5, הפכו להיות אלימים מאוד, גם ביניהם וגם כלפי ילדים אחרים, והם פשוט מפחדים לצאת אתם מהבית. גם בבית הם מפחדים, אבל לפחות שם אף אחד לא רואה…

בקיצורו של עניין, נתקלתי השבוע בהרבה הורים שמפחדים מהילדים שלהם.
וגם אני הייתי שם, אני מודה.
זה קורה לכולנו, כשהילדים שלנו גדלים, מתפתחים ומגיבים באופן שונה לדברים שקורים להם בחיים. הם גדלים ומשתנים לנו מול העיניים, ודברים שניסינו בעבר (שיחה, חיבוק) נתקלים בדחייה מצידם. זה מפחיד, וזה מותיר אותנו, הרבה פעמים, בתחושת חוסר אונים.

<a href='https://www.freepik.com/free-vector/drawing-of-zombie-in-halloween_727809.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? אתם בטח שואלים… מה עושים כשהילדה שלנו מקללת ויורקת לנו בפרצוף, כשהילדים שלנו הופכים פתאום לאלימים או טורקים לנו דלתות בעצבים?
אז עוד לפני שנדבר על מה עושים, בואו נבין למה זה קורה:
כל המקרים שמתוארים לעיל, הם מקרים בהם ילדים מוציאים את התסכול שלהם, איזה שהוא תסכול, על ההורים ועל הסביבה.
גם הם היו רגילים, פעם, להתנהג אחרת. בן ה-8 לא ממש מבין מאיפה באו לו העצבים האלה והחשק לטרוק את הדלת בפני הוריו, אבל ברגע שזה קורה לו, זה פשוט מתפרץ ממנו.
לכן, סביר להניח שהוא די מבוהל מעצמו.
עם זאת, אין לו את היכולת לשבת רגע עם עצמו ולומר "הממ… היה לי יום רע בבית הספר, לכן חזרתי עצבני ולכן יש לי צורך להרוס משהו ואין לי כוח לשמוע את החפירות של ההורים שלי".

טו מייק א לונג סטורי שורט, ילדים שמתנהגים פתאום כמו מפלצות, נבהלים מהמפלצת שיוצאת מהם.
וכשזה קורה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם, זה לראות את הדמות הסמכותית (מורה, הורה) נבהלת גם, כי במשוואה הפשוטה של הילד – אם אני נבהל + ההורים שלי נבהלים = מי בעצם שומר עלי מעצמי ומהעולם?

לכן, העצה הכי טובה במקרים כאלה היא לא לפחד כלל. לא להיבהל מה"מפלצת". אפשר בהחלט לומר "בבית שלנו לא טורקים דלתות!" או "אני לא מרשה לך לירוק לא עלי ולא על אף אחד!" או "אני לא מוכנה לראות שום אלימות, זה ברור?!", אבל מספר דקות לאחר מכן, לגשת אל הילד/ה, לנסות לדבר אתו, לשאול מה קרה היום בבית הספר או בגן, מה מרגיז אותו, מה כואב לו, מה קשה לו…
הוא / היא אולי ירקו, יקללו ויטרקו (שוב) את הדלת, אבל הציפייה הילדית שלהם היא שאנחנו לא נוותר. בכל פעם מחדש ננסה לדבר, לבדוק, להרגיע, גם אם בשלב זה אנחנו לא מקבלים מענה.
כך, אנחנו מייצרים משוואה חדשה – אני מתפרץ בלי שליטה + ההורים שלי לא נבהלים ממני = יש מי ששומר עלי!

ועם המשוואה החדשה הזאת, הילד ממשיך בחייו עם הידיעה שהוא לא מפלצת, אלא שעובר עליו משהו, זמני, רגעי, תקופתי… וזאת כבר ידיעה שמשרה הרבה יותר ביטחון.

בדיוק את אותו הדבר אפשר ליישם בכל שלב בחיי ילדינו – מההשתטחות על רצפת הקניון בגיל 3 ועד לבריחה מן הבית בגיל 16.
הם הילדים שלנו, ואנחנו מחנכים אותם טוב. מה שעובר עליהם זה קושי, זה תסכול, זאת חרדה, אבל זה לא יישאר לנצח. הילד שלנו, המקסים, הטוב והמחונך, הוא כן יישאר, וממנו אנחנו ל-א מ-פ-ח-ד-י-ם.

א' הגיעה לפגישה טרוטת עיניים, וללא שהיות שטחה את הבעיה: בתה בת ה-7.5, מעירה אותה בכל לילה, לאחר חלום רע במיוחד. נופלת, נחטפת, נטרפת… בכל לילה קורה לה משהו איום ונורא, והיא מתעוררת בבהלה והולכת למיטת הוריה, שם היא ממשיכה לישון עד הבוקר. א' המשיכה ואמרה שלאחרונה, הילדה אף מבקשת להירדם במיטת הוריה, כשאימה לצידה.
"כל הערב והלילה אני סביבה, אין לי זמן לילדי האחרים, ובטח שלא לחיי זוגיות…".
אכן, מצב ביש.

חלומות רעים נפוצים בכל הגילאים; מה קורה לכם כשאתם מתעוררים מסיוט? רוב האנשים הבוגרים מסוגלים להרגיע את עצמם ולחזור לישון באופן עצמאי.
אצל ילדים, המצב לעתים שונה.
בת ה-7.5 הייתה זקוקה, בכל לילה מחדש, להוריה על מנת להירגע ולחזור לישון בחיקם.
א' אף הביאה ציור שציירה בתה, אשר תיאר את אחד הסיוטים שחלמה:

מבלי להיכנס לתוכן הציור, אפשר לראות מספר סממנים המבטאים חרדה – ציור ריק באופן יחסי, שימוש עיקרי בעיפרון, קשקוש על אזור הפה, הבטן (המכל הרגשי) מלאה וסוערת, חוסר יציבות במנח של הרגליים (אינן על הקרקע, חסרות כפות רגליים), חוסר אונים (ידיים נטולות כפות ידיים) ועוד.

מה שמרגיע ילדים, כמעט בכל מצב, אלה הם הוריהם (או הדמויות המטפלות העיקריות). נשאלת השאלה – איך א' תוכל להרגיע את בתה מבלי להרוס את שנת הלילה שלה עצמה?…
הצגתי בפני א' את שתי האפשרויות העומדות בפניה:
1. לאפשר לילדה להירגע בדרך בה היא בוחרת – כלומר, להמשיך לארח אותה במיטת ההורים לתקופת מה, עד שהתופעה תחלוף.
2. להיות אקטיביים (מאוד!)  – לישון על מזרן או ב"מיטת חבר" לצד הילדה, בחדר שלה, למשך שבוע – שבועיים.
במצב כזה, בו ההורה ישן ליד הילד, בכל התעוררות – הילד רואה את ההורה מולו, ונרגע מהר יותר מאשר אילו הלך לחדר ההורים. כך, לאחר מספר התעוררויות כאלה, בהן הילד פוקח את עיניו ורואה את "המרגיע הלאומי" לצדו, הוא חש יותר ויותר בטוח, ותדירות ההתעוררויות הולכת ופוחתת.
לאחר שתפסיק הילדה להתעורר כליל, על א' להמשיך ולישון לצדה עוד מספר לילות, כדי אכן לוודא שהילדה לא מתעוררת (כי אם תתעורר ולא תראה את אמה לצדה – נצטרך להתחיל הכל מההתחלה…).

א' האמיצה בחרה באופציה השנייה והחלה לישון ב"מיטת החבר" של בתה. לאחר שני לילות בלבד, היא שלחה לי את הציור הזה:

אם בציורי גוף אנחנו מסתכלים על הבטן כמכל רגשי, בציורי בית מסמלת הדלת את האופן שבו הילד מזמין או חוסם את הכניסה לתוככי נפשו. כאן, בציור, אפשר לראות בקלות את שביל הכניסה והדלת המזמינה לתוך הבית. בנוסף, יש פריסה גדולה יותר על הדף, תחושת יציבות וחיוניות, צביעה מותאמת יותר לקווי המילוי ובכלל – אחוז צבעוניות גבוה יותר מאשר ציור בעיפרון. במשפט אחד – הילדה החלה לחוש בטוחה הרבה יותר, ולפי דיווחיה של א', גם התחילה לישון לילות רצופים, מה שמשפיע לחיוב על החיוניות שלה בימים.

אחד הכישורים החשובים ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו, זה היכולת להרגיע את עצמם, בלילה, כמו ביום. מעבר לעובדה שהדבר מפתח אצל הילד תחושת מסוגלות וחוזק, זה מאפשר לו לישון שנת לילה רציפה וחיונית לגדילה שלו.
במקרים של רגרסיה בשנת הלילה, כמו זה, השקעה חד פעמית של שבועיים – שלושה בהם נישן לצד הילד, בהחלט יכולה לעשות פלאים…

"תגידי, את מטפלת גם במשפחות עם ילדים גדולים?", כך שאלה אותי ב', אימא לילד בן 25.
אמנם זאת הפעם היחידה שקיבלתי פנייה כזאת, אבל אמרתי לעצמי ולה שהדרכת הורים עוסקת ביחסים, ויחסים עם ילדים יש לנו בכל גיל…
וכך הם הגיעו אלי, ב' ו-נ', זוג בשנות ה-50 המאוחרות, הורים ל-3, ושטחו בפני את "הבעיה":
הבן הצעיר, בן ה-25, חסר מוטיבציה, לדבריהם. "הוא לא מזיז את עצמו" הם אמרו, "לא דוחף את עצמו" התלוננו, "לא מתקדם לשום מקום".
כשהתקדמנו בשיחה, הסתבר שה"ילד" הוא ילד טוב – לומד, עובד, מבלה עם חברים, עוזר להורים בבית ואפילו בקשר טוב עם אחיו הגדולים.
הבעיה של הוריו הייתה שהוא לא לומד כמו שהם היו רוצים שילמד, לא שואף להתקדם בעבודה כמו שהם היו רוצים שיתקדם, לא מבלה עם חברים נכונים לדעתם, וכדומה.
הם ייחלו עבורו לטוב ביותר, וחשבו שכל מה שהוא עושה – הוא יכול לעשות טוב יותר.
האמנם?
האם אנחנו באמת יכולים לגרום לילד שלנו לעשות דברים שהוא לא בנוי להם?
במקרה של ב' ו-נ', מדובר בהורים עם יצר הישגי ושאפתני גדול יותר מאשר של בנם בן ה-25. הם רצו שהוא ילך לקצונה בצבא, הוא לא רצה. הם רצו שילמד מקצוע מסוים באוניברסיטה, הוא לא רצה. הם רצו שיצא לגור לבד, הוא העדיף לגור בינתיים בבית.
ובכל "התנגשות" כזאת בין הרצונות שלהם לשלו – הייתה אכזבה. מצידם. ועם האכזבה – הגיעו התוכחות: "למה אתה לא מתעקש על קידום בעבודה? למה אתה רק יושב מול המחשב כל היום ולא עושה ספורט? למה אתה יוצא עם אותם חבר'ה כל הזמן? למה אתה לא לומד יותר? עובד יותר? נוסע יותר?"

עכשיו חשבו על הילד שלכם – בן 3, בן 5, בת 11… זה כלל לא משנה.
חשבו כמה פעמים אנחנו באים בטענות לילדים שלנו, על משהו שהם לא יכולים לשנות.
כמה הורים מנסים לדחוף את הילד שלהם להשתתף במסיבת הסיום בגן, למרות שהוא לא רוצה?
כמה הורים מנסים להכריח את הילד שלהם לשחק עם חבר שהם בחרו עבורו?
כמה הורים כועסים על הילד שלהם שהוא ותרן מדי ולא עומד על שלו?
כמה הורים מתנגשים בעקשנות של הילד שלהם על בסיס יום יומי?
כמה הורים מאוכזבים מהבחירה המקצועית של הילד שלהם בחוגים, בתיכון, באוניברסיטה?

כמו אצל ב' ו-נ', גם אצלכם במשפחה יש מצבים בהם לא תוכלו להשפיע.
כל ילד נולד עם אופי, עם טמפרמנט, עם כישרונות ויכולות. חשוב לדעת מהי הנקודה בה עלינו "להרים ידיים", להבין ש"זה הוא" ולחשוב מחדש איך אנחנו לא הורסים את מערכת היחסים אתו, אלא "עובדים" בהתאמה אליו.
לא רוצה להשתתף במסיבת הסיום בגן? במקום לנדנד לו שייכנס, נשאל אותו אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לו, או שפשוט ישב איתנו בקהל.
לא עומד על שלו בסיטואציה בין חברים? במקום לזלזל בהתנהגות שלו, נשאל אם הוא רוצה לשמוע את דעתנו או אם הוא צריך את עזרתנו.
מתעקש על משהו שנראה לנו מיותר? במקום לצעוק עליו, נוותר מראש על מאבק הכוח.
כך, נפחית את העימותים בזירה המשפחתית, ונגיע לאווירה נעימה יותר בבית, כזאת שמוכיחה לילד שאנחנו מקבלים אותו, על כל מה שיש בו.

במקרה של ב' ו-נ', דיברנו על האופי הלא הישגי ולא תחרותי של בנם. האם אפשר להפוך ילד לא תחרותי לתחרותי?
מובן שלא.
כדי לפשט את ההסבר, עשינו סימולציה על העדפה מינית, כאילו הבן שלהם היה יוצא מהארון בפניהם. האם הם היו מנסים לשנות אותו? או מחליטים לקבל אותו כמו שהוא ו"לעבוד עם זה"?
כאשר מדובר בתכונה (חוסר הישגיות, לצורך הדוגמה), אנחנו לא יכולים לשנות אותה, והבחירה אם להילחם בכל יום מחדש בתכונה הזאת, היא בחירה שלנו בלבד.
אם בכל מסיבה או אירוע אני אנסה להילחם בילד הביישן שישתתף – הדבר היחיד שאשיג בכך, הוא קלקול היחסים ביני לבין הילד, וגם אם הוא ישתתף במסיבה, הוא יעשה זאת כדי לרצות אותי, והריצוי הזה, משמעו התבטלות. ביטול הרצון שלו כנגד הרצון שלי.
אם אני אשכנע את הבן שלי לצאת לקצונה בצבא כנגד רצונו, אם אני אפציר בו להיפגש עם חברים "טובים יותר" בעיני, אם אני אכריח אותו להילחם על דברים שהוא לא מאמין בהם – שנינו נצא מופסדים. במקום מערכת יחסים של קבלה ותמיכה, נחיה במערכת יחסים של אכזבה ותוכחה.
התפקיד שלנו, כהורים, הוא להנחיל לילדים שלנו ערכים – ללמד כבוד, השקעה, אכפתיות, קבלה… אבל לעשות זאת בהתאמה ובקבלה של עצמיותו של הילד, ולא כנגדה, ולהבין עד איפה אנחנו יכולים להשפיע על ההתנהגות של הילד, ואיפה אנחנו צריכים פשוט לקבל אותו כמו שהוא.

רצה המקרה, והגיעו אלי שתי אמהות שונות עם בעיה דומה; האחת סיפרה על בת 8 שפיתחה התנהגות אגרסיבית, בבית הספר ובבית – מתחצפת, "נוהמת" תשובות קצרות ואף מרביצה לאחיה, ואילו השנייה סיפרה על בת 4.5 שנושכת בגן הילדים ללא הרף, ולעתים מתנהגת באגרסיביות גם בבית.
המורה של בת ה-8 הייתה נואשת. הגננת של בת ה-4.5 אמרה להוריה כי היא מרימה ידיים.
וכך הגיעו אלי שתי אמהות מיואשות, שידעו שהן חייבות לגרום לבנותיהן לשנות את דרך ההתנהגות שלהן, אבל לא ידעו כיצד לעשות זאת.

מבדיקת ציוריה של בת ה-4.5 ומשיחות עם אמה, הבנתי שמדובר בילדה מאד מאד חכמה, שההתפתחות הקוגניטיבית שלה מהירה הרבה יותר מההתפתחות השפתית שלה, כלומר – היא חושבת הרבה יותר מאיך שהיא מדברת. זה מקור ראשון לתסכול רב הנובע מחרדה, מחוסר ההבנה מה קורה לה בעצם. בנוסף, במהלך השנה האחרונה אחיה התינוק גדל והפך לילד שובב שדורש הרבה תשומת לב מההורים, מה ש"יורד" ממכסת תשומת הלב שהיא הייתה מקבלת עד כה.
מבדיקת ציוריה של בת ה-8, עלו תסכולים אחרים שמקורם בחרדות ובפחדי נטישה. היא התגלתה כילדה עצמאית מאד, אך כמו אצל ילדים עצמאים רבים – העצמאות מלווה בחרדה, כאילו המשימה להחליט על חייה בעצמה, בעצם מפחידה אותה, וכמו שכולנו יודעים – כאשר אנחנו מפחדים, "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה".
מבלי להיכנס לנסיבות החיים של שתי הבנות, גם אצל זו וגם אצל זו התפתחה התנהגות אגרסיבית, שנעוצה, בעצם, בתסכול שמקורו בחרדה.

עכשיו… מה קורה לנו כשהילד שלנו מתנהג באגרסיביות? צועק? מקלל? מתחצף? מרביץ?
באופן טבעי, אנחנו נוטים להיפגע ולהסתגר, להתרחק ממנו, נפשית ופיזית.
ומה קורה כשאנחנו מתרחקים ממנו, נפשית ופיזית?
הילד מחזק את האמונה שלו שהוא "אדון לעצמו" ושאין מי שיגן עליו… לכן הוא מעצים את התוקפנות שלו (במקרים האלה – נשיכות אצל האחת, התחצפות ומרד אצל השנייה).

 <a href="http://www.freepik.com/free-vector/illustration-of-different-kind-of-relationships_1142120.htm">Designed by Freepik</a>

כבר לאחר הפגישה הראשונה, עם כל אחת לחוד, ביקשתי משתי האמהות לנסות ולהתקרב, פיזית, לילדתן: להעיר אותן בבוקר בליטופים ודגדוגים, להשכיב אותן לישון בחיבוק ונשיקה, למצוא סיטואציות במהלך היום בהן אפשר להגניב ליטוף על הראש, חיבוק קטן, ללכת יד ביד ועוד, בלי שום קשר להתנהגות של הילדה. גם אם הגננת דיווחה שזאת נשכה בגן, או האם הייתה עדה להתחצפות של האחרת רגע קודם.
המטרה של המגע הפיזי בין ההורה לילד, היא לשדר לילד שההורה לא מפחד מהתסכולים שלו ולא נוטש אותו בעת צרה. במילה אחרת – מדובר בהכלה. על ידי המגע הפיזי, מראה ההורה לילד שהוא מסוגל להכיל את כל הקשיים שלו… וראו זה פלא – כבר תוך יומיים-שלושה חל שיפור עצום בהתנהגותן של הבנות! בת ה-4.5 החלה להיענות בחיוב לחיבוקים ולהתכרבלויות עם אמה, וכמות הנשיכות ירדה באופן משמעותי, ואילו בת ה-8 הפכה, באופן מיידי, לשמחה וחיובית יותר, ואפילו אמרה לאמה ערב אחד: "אמא, אני אוהבת אותך!"

לפעמים אנחנו שוכחים לחבק את הילדים שלנו; הם גדלים, ונראה לנו שהם לא זקוקים לזה יותר, יש להם אחים קטנים שמספקים לנו את הצורך במגע, הם מדברים אלינו באופן גועלי עד שלא בא לנו לחבק אותם, אנחנו עסוקים וטרודים בהסעות, בהכנת אוכל, בסידור הבית ובכל מה שנראה לנו שחשוב יותר עבור הילד… אבל לא. המגע הזה חשוב, מגיל אפס, ועד בכלל.
גם אם בהתחלה אנחנו צריכים "לזייף" את המגע (fake it ’till you make it), והילד נרתע (כי זה מה שהוא רגיל לעשות), חשוב להמשיך ולנסות, להראות לו ש"הוא לא מפחיד אותנו". כעבור מספר פעמים הוא כבר יתמסר, והדבר יהפוך לטבע שני בבית.
בהצלחה 🙂

ר' ו-ק' הנהדרים נמצאים אצלי בהדרכת הורים כבר מספר פגישות. הסיבה הראשונית להגעתם הייתה ע', בתם המתוקה בת הארבע, שגם בורח לה פיפי, וגם היא "עצבנית" לדבריהם.

כבר בהתחלה היה ברור, מהסיפורים ומניתוח הציורים של ע', כי העובדה שאין להם סדר יום קבוע, אין שעות קבועות לארוחות, כל אחד אוכל בזמן אחר ובמקום אחר, כל אחד עושה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה – היא עובדה שיש לטפל בה.

ציור סוער, ניסיון ליצור סדר (צורות מובחנות) בתוך הכאוס

במהלך השבועות הבאים, ניסו ר' ו-ק' לייצב את סדר היום, אולם הדרישות התובעניות של העסק המשפחתי שלהם לא אפשרו להם לעשות זאת.
תוך כדי שהתחלנו בהדרכה וביישום של מה שדובר בינינו, נקלעו ההורים למצב בעסק המשפחתי ששאב אותם אליו כליל. הם היו בבית, באופן פיזי, אספו את הילדים מהמסגרות, שיחקו אתם אחר הצהריים, קילחו והשכיבו לישון, אבל… הם לא היו שם. לא באופן רגשי. הם ניסו לתקתק את אחר הצהריים כמה שיותר מהר וביעילות, כדי שיוכלו לחזור ולטפל בעניינים הדחופים של העסק.

לכאורה, לא היה כל שינוי בבית, אולם בשלב הזה, ע' החלה לצייר באופן שונה – היא עברה לציור בעיפרון, ציירה קווים יציבים וחדים, ואף הוסיפה מחיקות על מה שכבר צויר:

ציור בעיפרון = צורך בשליטה על הנעשה; אלמנטים חדים ומחיקות (השחתה) = אגרסיות, סכסוכים פנימיים

הציורים החדשים, מראים על שינוי בנפשה של ע' הקטנה. מצד אחד – התפתחות קוגניטיבית יפה, ניסיון (והצלחה) בציור אלמנטים ברורים ומובנים, ומן הצד השני – יותר חששות ופחדים, יותר ניסיון לייצר שליטה בחייה, ויותר ניסיונות להסתיר את עולמה הפנימי מהסביבה.
אפשר לומר, שמבחינה רגשית, ע' הולכת ו"נסגרת".
כשחושבים על זה לעומק – אפשר להבין אותה; לילדים יש סנסורים מאד רגישים, והם קולטים אותנו, ההורים, גם בלי מילים.
ע' הרגישה שלמרות שהוריה נמצאים אתה ועם אחיה, הם בעצם לא שם. הגוף נמצא בבית, מטפל בצרכים הפיזיים של הילדים, אולם הלב נשאר בעסק המשפחתי, שדורש מהם תשומת לב של 24 שעות ביממה.

בהדרכת הורים, כמעט לכל בעיה יש פתרון, אולם במקרה כזה קשה להגיד להורים "תרגישו!", "תהיו בבית עם כל הלב!"…
אבל זה מה שצריך לקרות, כדי שע' תסיר מעליה את החששות והפחדים שגורמים לה לעצבנות ולאגרסיות. זה מה שצריך לקרות כדי שהמתח בו היא חשה יתפוגג. זה מה שצריך לקרות כדי שתתחיל לבטוח בהוריה ובסביבתה הטבעית.
אמנם אי אפשר לצוות על ההורים להרגיש, אבל ברגע שהם מבינים, דרך הציורים, את מה שמתחולל בנפשה של בתם – הצרכים שלה עולים למודעות, והמודעות מביאה את השינוי, לאט לאט.

לכל הפוסטים בנושא פענוח ציורי ילדים – כאן

במסגרת מפגשי הדרכת ההורים שלי עם ב' ו-מ', הם סיפרו לי שהילד שלהם, בן 5, לא ממש מקשיב להם, ושבגדול – הוא עושה מה שהוא רוצה. מ' סיפרה שהיא כן משתדלת לייצר כללים בבית, ושהיא גם פועלת בדרכים שנראות לה סמכותיות כדי לאכוף את אותם כללים, אבל עדיין – לא משנה אם היא מבקשת יפה, דורשת או צועקת, הילד לא מקשיב ולא מבצע. ומכאן – שהיא בעיקר צועקת.

כדי להבין את המצב לאשורו, ביקשתי מהם להביא ציורים של של הילד. מאחר שהוא לא ממש אוהב לצייר, הם הגיעו רק עם ציור אחד, אבל הציור הזה אמר (כמעט) הכל:

לאמא ולילד אין ידיים, בעוד לאבא יש.
בתורת פענוח ציורי הילדים, אנו נוהגים להתייחס אל הידיים כמסמלות יכולות של תקשורת. ובעצם… אם חושבים על זה, מאחר שכמעט כל היכולות שלנו תלויות בתקשורת, הידיים יכולות לסמל אף יכולות, באופן כללי.
יש תופעה מוכרת של השמטת ידיים בציורים של בני הגיל הזה (5 עד 7 שנים), אולם במקרה הזה, כאשר הילד כן מצייר ידיים לדמות אחת ולא מצייר ידיים לאחרות – אין מדובר בהשמטה, אלא במשהו שדורש התייחסות.

ובכן… מה זה אומר שהילד מצייר את אביו עם ידיים ואת אמו ואת עצמו ללא ידיים?
במקרה הזה, זה אומר שהילד תופס בעיקר את אביו כבעל יכולות בבית. למרות שהאם היא זאת שמנסה לייצר את הכללים ולשמור עליהם.

איך זה יכול להיות?
במקרה של המשפחה הספציפית הזאת, גילינו שלמרות שהאם מנסה לשמור על כללים בבית, היא למעשה אינה נוכחת באופן מלא בבית, פיזית ונפשית כאחד. והילד, כמו כל ילד, קלט בחושיו העדינים כי למרות הצעקות והבקשות של האם, מי שבאמת מסוגל לייצר משהו בבית, זה דווקא האב.
בנוסף, אם נסתכל על הרגליים שהילד צייר לבני המשפחה, נראה שלאב ולאם כאחד הוא צייר "רגלי קופסאות" – רגליים לא פונקציונליות בעליל, כאלה שמאד קשה להניע ולהתקדם איתן. גם מידת הריחוק בין רגלי ההורים לאדמה, מעידה על כך שהילד חש שהוריו אינם יציבים ואינם פונקציונליים.

מה עושים עם זה?
הייתי שמחה לכתוב שהפתרון פשוט, אבל הוא לא… על מנת לייצר סמכות הורית בבית, כזאת שמשדרת לילד כי הוריו הם אלה שמסוגלים ליצור עבורו מסגרת תומכת, צריך לעבוד קשה ולהתמיד לאורך זמן. ישנן דרכים נפלאות ושקטות לייצר שיתוף פעולה והרמוניה, מבלי לעלות לטונים גבוהים ומבלי לייצר מאבקי כוח, ורוב הדרכים מושתתות על ההבנה של מה עובר על נפשו של הילד ועל טרמינולוגיה שונה בבית.

השילוב של הדרכת ההורים עם הפענוח של ציורי הילדים, מאפשר להגיע לסיבה ולפתרון המדויקים לכל ילד וילד ולכל משפחה בפני עצמה.