לא מזמן הגיעו אלי זוג הורים חדשים ומותשים. האם תיארה לי את שעות אחר הצהריים שעוברות עליה עם שני ילדיה הקטנים, וזה נשמע כמו סיוט: "במשך כל אחר הצהריים, מהרגע שאנחנו חוזרים מהגן ועד שהם הולכים לישון – יש אצלנו רק בכי וצעקות. בת ה-3 לא מפסיקה לבכות ולהתלונן, ובן השנה וחצי מחקה אותה. אני כל הזמן כועסת עליה ושולחת אותה לחדר, אבל שום דבר לא עוזר."
היו שם כמה עניינים לטיפול במשפחה הקטנה והמקסימה הזאת, אבל דבר אחד תפש את תשומת לבי במיוחד; כשהגעתי אליהם לצפייה בבית, ראיתי שאין שום משחק בסלון, שום דבר ששייך לילדים הקטנים. הטלוויזיה הייתה פתוחה באופן קבוע על ערוץ "בייבי", אבל פרט לכך – לא היה דבר.
האימא העייפה תיארה לי איך היא קמה מוקדם בבוקר כדי לפזר אותם לגנים ולהספיק להתייצב בעבודה, ואיך אחר הצהריים היא חייבת להספיק מטלות רבות (כביסה, כלים, אוכל), תוך כדי שהם בוכים ו"מטריפים" אותה.
"יש להם חדר מלא במשחקים, אבל הם כל הזמן מסתובבים סביבי ובוכים. מה הסיפור שלהם??"

ילדים קטנטנים אשר לא ראו את הוריהם כל היום, לא מוכנים שיביאו אותם הביתה ו"יזרקו" אותם לשחק לבד בחדר… למה להם? הם רוצים לתבוע את תשומת הלב שמגיעה להם, ובצדק.
מעניין אותם שיש מכונת כביסה להפעיל?
מעניין אותם שארוחת הערב עוד לא מוכנה?
מעניין אותם שעבדנו כל היום ולא הספקנו לשתות קפה ולגלוש קצת בפייסבוק לנקות את הראש?
לא ממש מעניין אותם.
מבחינת הקטנטנים שלנו, מכונת הכביסה, ארוחת הערב והטלפון שלנו, הם כמו מאהבים שמתחרים על תשומת הלב ועל האהבה שלנו.
ועל כך כל הבכי.

<a href="https://www.freepik.com/free-vector/lovely-background-of-mother-hugging-her-daughter_1084721.htm">Designed by Freepik</a>
הדבר הראשון שהצעתי להורים המותשים, היה להכניס אל חלל המגורים המרכזי (סלון + מטבח פתוח) את שולחן הציור הקטן של הילדה, ואת ארגז הצעצועים ששכן דרך קבע בחדר הילדים.

בני הזוג החליטו לאמץ את הרעיון, והכניסו לסלון שולחן קטן עם דפים וכלי ציור, ארגז צעצועים גדול עם קוביות, בובות וכיו"ב ואפילו שטיח עליו אפשר לשבת ולשחק.
כבר למחרת הם ראו את השינוי.
האם נכנסה עם ילדיה הביתה אחרי הגן, התיישבה לשחק אתם מעט, ואז קמה אל המטבח להכין את ארוחת הערב, כשהיא בקשר עין עם בתה בת ה-3, והן ממשיכות לדבר על מה ששיחקו בו לפני רגע.
הבת כבר לא הרגישה שאמה "מגרשת" אותה לשחק בחדר, וראתה שאמה מקדישה לה תשומת לב גם כשהיא מכינה את ארוחת הערב.
אחר כך, הן גם הלכו יחד למכונת הכביסה והבת הושיטה לאמה את הכביסה הרטובה כדי שתתלה אותה על החבל.
הבן הפעוט לא ראה ולא שמע את אחותו בוכה, ולכן גם לא חש צורך לבכות בשביל לקבל תשומת לב.

לאחר השינוי הראשוני הזה, שנתן לאימא קצת אוויר לנשימה והוריד את רמת הסטרס בבית, יכולנו כבר לדבר על חיבוק והרגעה במקום עונש, על יצירת סדר יום קבוע להורדת מפלס החרדה של הילדים מהלא נודע, על כיבוי הטלוויזיה ליצירת בית שקט ורגוע ועל הגדלת מידת מעורבותו של האב בשגרת אחר הצהריים. אבל על כך בפוסט אחר.

יש בתים שבהם כל "ענייני הילדים" סמויים וחבויים בחדרי הילדים. אם זה עובד – הכול טוב, כמובן, אבל אם גם אחר הצהריים שלכם נראה ככה, מתיש וקקפוני, אתם בהחלט מוזמנים להבין את הילדים שזקוקים לכם אחרי יום שלם בחוץ, ולאמץ את סידור הבית מחדש, כך שיתאים גם לצרכים שלכם וגם לצורכי הילדים.

בהצלחה 🙂

"תגידי, את מטפלת גם במשפחות עם ילדים גדולים?", כך שאלה אותי ב', אימא לילד בן 25.
אמנם זאת הפעם היחידה שקיבלתי פנייה כזאת, אבל אמרתי לעצמי ולה שהדרכת הורים עוסקת ביחסים, ויחסים עם ילדים יש לנו בכל גיל…
וכך הם הגיעו אלי, ב' ו-נ', זוג בשנות ה-50 המאוחרות, הורים ל-3, ושטחו בפני את "הבעיה":
הבן הצעיר, בן ה-25, חסר מוטיבציה, לדבריהם. "הוא לא מזיז את עצמו" הם אמרו, "לא דוחף את עצמו" התלוננו, "לא מתקדם לשום מקום".
כשהתקדמנו בשיחה, הסתבר שה"ילד" הוא ילד טוב – לומד, עובד, מבלה עם חברים, עוזר להורים בבית ואפילו בקשר טוב עם אחיו הגדולים.
הבעיה של הוריו הייתה שהוא לא לומד כמו שהם היו רוצים שילמד, לא שואף להתקדם בעבודה כמו שהם היו רוצים שיתקדם, לא מבלה עם חברים נכונים לדעתם, וכדומה.
הם ייחלו עבורו לטוב ביותר, וחשבו שכל מה שהוא עושה – הוא יכול לעשות טוב יותר.
האמנם?
האם אנחנו באמת יכולים לגרום לילד שלנו לעשות דברים שהוא לא בנוי להם?
במקרה של ב' ו-נ', מדובר בהורים עם יצר הישגי ושאפתני גדול יותר מאשר של בנם בן ה-25. הם רצו שהוא ילך לקצונה בצבא, הוא לא רצה. הם רצו שילמד מקצוע מסוים באוניברסיטה, הוא לא רצה. הם רצו שיצא לגור לבד, הוא העדיף לגור בינתיים בבית.
ובכל "התנגשות" כזאת בין הרצונות שלהם לשלו – הייתה אכזבה. מצידם. ועם האכזבה – הגיעו התוכחות: "למה אתה לא מתעקש על קידום בעבודה? למה אתה רק יושב מול המחשב כל היום ולא עושה ספורט? למה אתה יוצא עם אותם חבר'ה כל הזמן? למה אתה לא לומד יותר? עובד יותר? נוסע יותר?"

עכשיו חשבו על הילד שלכם – בן 3, בן 5, בת 11… זה כלל לא משנה.
חשבו כמה פעמים אנחנו באים בטענות לילדים שלנו, על משהו שהם לא יכולים לשנות.
כמה הורים מנסים לדחוף את הילד שלהם להשתתף במסיבת הסיום בגן, למרות שהוא לא רוצה?
כמה הורים מנסים להכריח את הילד שלהם לשחק עם חבר שהם בחרו עבורו?
כמה הורים כועסים על הילד שלהם שהוא ותרן מדי ולא עומד על שלו?
כמה הורים מתנגשים בעקשנות של הילד שלהם על בסיס יום יומי?
כמה הורים מאוכזבים מהבחירה המקצועית של הילד שלהם בחוגים, בתיכון, באוניברסיטה?

כמו אצל ב' ו-נ', גם אצלכם במשפחה יש מצבים בהם לא תוכלו להשפיע.
כל ילד נולד עם אופי, עם טמפרמנט, עם כישרונות ויכולות. חשוב לדעת מהי הנקודה בה עלינו "להרים ידיים", להבין ש"זה הוא" ולחשוב מחדש איך אנחנו לא הורסים את מערכת היחסים אתו, אלא "עובדים" בהתאמה אליו.
לא רוצה להשתתף במסיבת הסיום בגן? במקום לנדנד לו שייכנס, נשאל אותו אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לו, או שפשוט ישב איתנו בקהל.
לא עומד על שלו בסיטואציה בין חברים? במקום לזלזל בהתנהגות שלו, נשאל אם הוא רוצה לשמוע את דעתנו או אם הוא צריך את עזרתנו.
מתעקש על משהו שנראה לנו מיותר? במקום לצעוק עליו, נוותר מראש על מאבק הכוח.
כך, נפחית את העימותים בזירה המשפחתית, ונגיע לאווירה נעימה יותר בבית, כזאת שמוכיחה לילד שאנחנו מקבלים אותו, על כל מה שיש בו.

במקרה של ב' ו-נ', דיברנו על האופי הלא הישגי ולא תחרותי של בנם. האם אפשר להפוך ילד לא תחרותי לתחרותי?
מובן שלא.
כדי לפשט את ההסבר, עשינו סימולציה על העדפה מינית, כאילו הבן שלהם היה יוצא מהארון בפניהם. האם הם היו מנסים לשנות אותו? או מחליטים לקבל אותו כמו שהוא ו"לעבוד עם זה"?
כאשר מדובר בתכונה (חוסר הישגיות, לצורך הדוגמה), אנחנו לא יכולים לשנות אותה, והבחירה אם להילחם בכל יום מחדש בתכונה הזאת, היא בחירה שלנו בלבד.
אם בכל מסיבה או אירוע אני אנסה להילחם בילד הביישן שישתתף – הדבר היחיד שאשיג בכך, הוא קלקול היחסים ביני לבין הילד, וגם אם הוא ישתתף במסיבה, הוא יעשה זאת כדי לרצות אותי, והריצוי הזה, משמעו התבטלות. ביטול הרצון שלו כנגד הרצון שלי.
אם אני אשכנע את הבן שלי לצאת לקצונה בצבא כנגד רצונו, אם אני אפציר בו להיפגש עם חברים "טובים יותר" בעיני, אם אני אכריח אותו להילחם על דברים שהוא לא מאמין בהם – שנינו נצא מופסדים. במקום מערכת יחסים של קבלה ותמיכה, נחיה במערכת יחסים של אכזבה ותוכחה.
התפקיד שלנו, כהורים, הוא להנחיל לילדים שלנו ערכים – ללמד כבוד, השקעה, אכפתיות, קבלה… אבל לעשות זאת בהתאמה ובקבלה של עצמיותו של הילד, ולא כנגדה, ולהבין עד איפה אנחנו יכולים להשפיע על ההתנהגות של הילד, ואיפה אנחנו צריכים פשוט לקבל אותו כמו שהוא.

במסגרת מפגשי הדרכת ההורים שלי עם ב' ו-מ', הם סיפרו לי שהילד שלהם, בן 5, לא ממש מקשיב להם, ושבגדול – הוא עושה מה שהוא רוצה. מ' סיפרה שהיא כן משתדלת לייצר כללים בבית, ושהיא גם פועלת בדרכים שנראות לה סמכותיות כדי לאכוף את אותם כללים, אבל עדיין – לא משנה אם היא מבקשת יפה, דורשת או צועקת, הילד לא מקשיב ולא מבצע. ומכאן – שהיא בעיקר צועקת.

כדי להבין את המצב לאשורו, ביקשתי מהם להביא ציורים של של הילד. מאחר שהוא לא ממש אוהב לצייר, הם הגיעו רק עם ציור אחד, אבל הציור הזה אמר (כמעט) הכל:

לאמא ולילד אין ידיים, בעוד לאבא יש.
בתורת פענוח ציורי הילדים, אנו נוהגים להתייחס אל הידיים כמסמלות יכולות של תקשורת. ובעצם… אם חושבים על זה, מאחר שכמעט כל היכולות שלנו תלויות בתקשורת, הידיים יכולות לסמל אף יכולות, באופן כללי.
יש תופעה מוכרת של השמטת ידיים בציורים של בני הגיל הזה (5 עד 7 שנים), אולם במקרה הזה, כאשר הילד כן מצייר ידיים לדמות אחת ולא מצייר ידיים לאחרות – אין מדובר בהשמטה, אלא במשהו שדורש התייחסות.

ובכן… מה זה אומר שהילד מצייר את אביו עם ידיים ואת אמו ואת עצמו ללא ידיים?
במקרה הזה, זה אומר שהילד תופס בעיקר את אביו כבעל יכולות בבית. למרות שהאם היא זאת שמנסה לייצר את הכללים ולשמור עליהם.

איך זה יכול להיות?
במקרה של המשפחה הספציפית הזאת, גילינו שלמרות שהאם מנסה לשמור על כללים בבית, היא למעשה אינה נוכחת באופן מלא בבית, פיזית ונפשית כאחד. והילד, כמו כל ילד, קלט בחושיו העדינים כי למרות הצעקות והבקשות של האם, מי שבאמת מסוגל לייצר משהו בבית, זה דווקא האב.
בנוסף, אם נסתכל על הרגליים שהילד צייר לבני המשפחה, נראה שלאב ולאם כאחד הוא צייר "רגלי קופסאות" – רגליים לא פונקציונליות בעליל, כאלה שמאד קשה להניע ולהתקדם איתן. גם מידת הריחוק בין רגלי ההורים לאדמה, מעידה על כך שהילד חש שהוריו אינם יציבים ואינם פונקציונליים.

מה עושים עם זה?
הייתי שמחה לכתוב שהפתרון פשוט, אבל הוא לא… על מנת לייצר סמכות הורית בבית, כזאת שמשדרת לילד כי הוריו הם אלה שמסוגלים ליצור עבורו מסגרת תומכת, צריך לעבוד קשה ולהתמיד לאורך זמן. ישנן דרכים נפלאות ושקטות לייצר שיתוף פעולה והרמוניה, מבלי לעלות לטונים גבוהים ומבלי לייצר מאבקי כוח, ורוב הדרכים מושתתות על ההבנה של מה עובר על נפשו של הילד ועל טרמינולוגיה שונה בבית.

השילוב של הדרכת ההורים עם הפענוח של ציורי הילדים, מאפשר להגיע לסיבה ולפתרון המדויקים לכל ילד וילד ולכל משפחה בפני עצמה.

אתמול הגיע אלי זוג חדש לקליניקה. הם ישבו וסיפרו לי על בנם היחיד, בן החמש וחצי, שהוא "ילד חסר גבולות", "צוחק על כל העולם", "משתין עלינו בקשת" ו-"חוץ מלגננת שלו, אין לו כבוד לאף אחד."
הם אמרו עליו שהוא מקסים, חכם, חברותי מאד, אבל גם שתלטן, מתיש בוויכוחים, עקשן, ולאט לאט מתחיל גם לעשות דברים מסוכנים כמו לשחק באש, לשחק בסכינים ועוד.
הם סיפרו שהם לא מצליחים להניא אותו מלעשות דברים מסוכנים או לגרום לו להקשיב להם כשהם אומרים "אסור" או "די".
אחרי פרק זמן ארוך של תלונות, אמר אביו של הילד את המשפט הבא:
"אבא שלי היה מאד קשוח איתי. אני לא רוצה להיות אבא כזה – אני רוצה להיות החבר הכי טוב של הבן שלי, ושהוא יקשיב לי בגלל שאנחנו חברים ולא בגלל שאני קשוח."

האם אנחנו באמת יכולים להיות החברים הכי טובים של הילדים שלנו?
בואו נחשוב לרגע מה זה אומר, "להיות החברים הכי טובים" – לשחק יחד? לצחוק יחד? ללכת ביחד לכל מני מקומות? לגלות סודות אחד לשני?
עד כאן הכל טוב ויפה ואפילו בר-ביצוע, אולם בחברות טובה יש עוד מספר פרמטרים, כמו שוויון זכויות בין החברים, כמו התאגדות או קואליציה נגד כל מי שהוא לא "חבר", כמו היעלבויות הדדיות וכדומה.

כל ילד, לא כל שכן ילד בן חמש וחצי, צריך לגדול בתוך מסגרת, בה יש כללים ברורים.
מי קובע את הכללים? ההורים.
מתי הולכים לישון, כמה טלוויזיה מותר לראות, מה מותר או אסור לאכול ומתי, עם מה מותר לשחק ועם מה לא וכן הלאה.
אם הילד מרגיש שההורה הוא החבר הכי טוב שלו, הוא עלול לחשוב שלהורה אסור לומר לו מה לעשות, הרי הוא "רק" חבר?!
וכך אנו נכנסים למעגל בו ההורה מנסה לא להיות "קשוח", כלומר לא להשית כללים ברורים בבית, וברגע שהילד עושה משהו שמוציא את ההורה מהכלים (כמו משחק באש), ההורה נזעק ומתפרץ בצעקות וכעס רב מאחר שהילד לא שומע בקולו.

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/collection-of-fun-little-monsters_898100.htm'>Designed by Freepik</a>

תשמעו לי, זה לא עובד.
אנחנו צריכים להיות ההורים של הילדים שלנו. חברים טובים הם ירכשו בגן, בבית הספר ובשכונה. הורה לאו דווקא צריך להיות קשוח, אבל הוא כן צריך לקבוע כללי התנהגות בבית (ובחוץ), ולהתעקש עליהם. הנחישות שלנו, היא הסמכות.

מה שהצעתי לאבא החביב שישב מולי, זה להתחיל בקטנות; לטפל קודם כל בשעת ההשכבה (כלומר – להיות נחוש ועקבי, ערב-ערב), לאחר מכן בהגבלה על שעות הצפייה בטלוויזיה, ולהמשיך כך לקבוע, אט אט, כללים חדשים בבית.
ברגע שהילד יראה את הוריו קובעים כללים ועומדים בהם לאורך זמן – כאשר הוא ישחק באש, למשל, והם יגידו לו "לא", הוא כבר יבין שהם ממש מתכוונים לזה.
בלי כעס, בלי צעקות, ובוודאי שבלי אלימות.
להחזיר את הסמכות ההורית לבית, צעד אחר צעד, ולהמשיך לשמר את היחסים הטובים עם הילד. לא חברות, כן קרבה משמעותית.
זאת בדיוק הסיבה לכך שהילד מקשיב לגננת שלו: בגן יש כללים מאד ברורים, והגננת נחושה לקיים אותם, אחרת לא תוכל לנהל סדר יום עם 30 ילדים. הנחישות והעקביות של הגננת, הם אלה שמעניקים לילד את הביטחון ואת התחושה ש"היא יודעת מה היא עושה", ואת זה בדיוק אנחנו צריכים לייצר גם בבית.

בהצלחה 🙂

לא אחת, לא שתיים ולא שלוש אמהות שפגשתי במסגרת הדרכת ההורים, העלו את הסיטואציה הבאה:
הן אלה שמוציאות את הילדים ממסגרות ברוב הימים, הן אלה שנמצאות אתם אחה"צ, ולכן הן גם קובעות את הכללים בבית – אוכל, שיעורים, חוגים, חברים ועוד.
אי שם בשעות הערב מגיע בן הזוג שלהן ומנסה להיכנס לעניינים.
פתאום יש "עוד מישהו" בבית, שכן מרשה שוקולד רגע לפני ארוחת הערב, שכן מרשה עוד כמה דקות על המחשב, שמרגיש צורך להתערב במריבות בין האחים… "עוד מישהו" שמכניס מתח אחר לבית, שמעז להתערב באיזון העדין שהן הצליחו לבנות עם הילדים.
אמא אחת סיפרה שהיא מאד מקפידה לא להרים את הקול, אך כשבעלה נכנס בשעת ערב, הוא מסוגל לצעוק על הילדים, להתרגז, להתערב להם במריבות שלהם ולהשליט את הטון שלו בבית. היא "נטרפת" מהסיטואציה, מעירה לו שידבר אחרת, הוא מתרגז גם עליה והערב הולך ומדרדר.
אמא אחרת סיפרה שהיא מאד מקפידה על לו"ז ברור, כזה ש"אוסף" את כל בני הבית לארוחת ערב משותפת ב-19:00, אך כשהאבא נמצא, הוא נוזף בה – "נו, יאללה, מה אכפת לך, תני להם לשחק עוד קצת, אל תהיי כבדה!". היא מרגישה מושפלת, "לא מגניבה", נמנעת מלהתווכח אך צוברת כעסים ערב אחר ערב.
אמא נוספת דיברה על חיכוכים סביב ארוחת הערב – בעוד היא מנסה להקפיד על תזונה בריאה, בן הזוג שלה מעתיר על הילדים מתוקים ופחמימות, כי הוא מאמין בפינוק. היא מרגישה שהוא מתייג אותה כ"אמא רעה" ומחזירה מלחמה שערה.

כך, במשפחה אחת אחרי השנייה, נוצרים ערבים מלאי חיכוכים וויכוחים, בהם כל אחד מבני הזוג עומד על זכותו לפעול כראות עיניו.

אחת אחרי השנייה הן סיפרו כמה קל להן כשבן הזוג שלהן בחו"ל, במילואים או עובד עד מאוחר… "ככה אני לבד, יודעת בדיוק מה אני עושה ומה הולך לקרות. אמנם פיזית זה יותר קשה – מקלחות, השכבות, סידור הבית, אבל נפשית זה הרבה יותר קל."

ובכן, אנחנו בהחלט מדברים כאן על שליטה. על איך אני רוצה שהחיים בבית יתנהלו. שזה ממש מצוין, אגב, כי זה מתווה לי דפוסי חינוך מסודרים וגורם לי לפעול בעקביות.
אבל אז נכנס ה"עוד מישהו" הזה – מישהו שאני בחרתי להקים אתו בית ולהביא אתו ילדים לעולם, ואם נודה על האמת – גם לו יש זכויות בבית הזה…

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/card-deck-with-king-and-queen_801819.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? איך מורידים את רמת המתח הזאת?
קודם כל, נפריד בין 2 דברים עיקריים:
1. עקרונות חינוכיים – כתבתי כאן בעבר על הרמזור, שהוא דרך מצוינת ליישב בין שני ההורים את הערכים עליהם הם מסכימים להקפיד בבית.
2. סיטואציות יומיומיות פשוטות – כאלה שהן לא רבות חשיבות, וכל הורה יכול לנהוג בהן על פי דרכו.

אחרי שהסכמנו על העקרונות החינוכיים החשובים ביותר, יגיע בן הזוג בערב וידע להמשיך את אותו הקו – אם זה אוכל, "זמן מחשב", ארוחת ערב משותפת או כל דבר אחר.
לעומת זאת, כאשר הוא "נכנס" לסיטואציות היומיומיות הפשוטות – אתן לו להתנהל על פי דרכו.
אם הוא מדבר אל הילדים לא כמו שאני הייתי מדברת – אני לא אעיר לו.
אם הוא חוזר קצת עצבני ומרים עליהם את הקול – אני לא אעיר לו.
אם הוא מרשה לילד לא להתקלח – אני לא אעיר לו. גם אם הוא מכריח את הילד להתקלח בכוח – גם אז אני לא אעיר לו.
אחר כך, אחרי שהילדים ילכו לישון ונשב נינוחים בסלון (כי עברנו ערב בלי מתחים ובלי ויכוחים) – אז אוכל להביע את דעתי, בדרך מכבדת.

והנה מגיעה "התרופה" האמתית למחלת השליטה:
אם אני לא יכולה להיות בבית ולראות את בן הזוג מדבר / פועל בצורה שונה ממני – אדאג להרחיק את עצמי מהסיטואציה: טיול עם הכלב, הליכה בשכונה, שיחת טלפון עם חברה במרפסת, ספר טוב במיטה ואפילו 5 דקות בשרותים… כל מה שיאפשר לי להתרחק כדי להתאפק מלהעיר לו און ליין.

אין כאן מחקר אמפירי ואפילו לא מדגם תקני, אך אני מאמינה ש"יצר ההישרדות" מחייב את רובנו לתכנן ולארגן את אחר הצהריים עם הילדים בצורה בה יהיה לנו קל לשלוט.
עם זאת, עלינו לזכור שגם אביהם של הילדים רוצה לקחת חלק ולהביע את עצמו במסגרת המשפחתית, ולכן – במקומות שלא מדובר בפגיעה בילדים או בעקרונות החינוכיים החשובים, כדאי שניקח צעד אחד אחורה ופשוט ניתן לו להתמודד (וגם נסמוך על הילדים שידעו להתמודד עם אביהם).

בהצלחה!

בקבוצת ההורים האינטימית שאני מנחה (יחד עם הגר מקובר, הפסיכותרפיסטית והמנחה הכי מוכשרת שאני מכירה), ביקשנו מכל המשתתפים לכתוב על פתק קטן לשם מה הגיעו אל הקבוצה.
לא היה הורה אחד שלא כתב את המילה "גבולות"; חסרים להם גבולות בבית, לילדים אין גבולות, רוצים ללמוד כיצד לשים גבולות…
ומה אתכם? גם לכם חסרים גבולות בבית?

אגלה לכם ישר את הסוף:
גבול הוא משהו שאנחנו, ההורים, אמורים להציב סביבנו. לא סביב הילד.  Designed by Freepik

על מנת להמחיש את הרעיון, אתן לכם מקבץ דוגמאות שעלו בקבוצה, כמו גם בייעוצים אחרים בקליניקה:

– מ' סיפרה שהיא נטרפת מכך שילדיה משתוללים בסלון בהשתוללויות פרועות ומחרישות אוזניים, "התפרעויות ללא גבול". במקרה כזה, במקום לצעוק על הילדים ולריב אתם, עליה להציב את הגבול שמתאים לה, למשל – ללכת מהסלון לחדר אחר בבית כי אינה סובלת את הרעש, או להסביר לילדים כי השתוללויות בסלון אינן מקובלות עליה ולהפנות אותם לחדרם או לגינה.

– ד' סיפר כי ילדיו מקללים ומתחצפים, גם בתקשורת ביניהם וגם בתקשורת מול הוריהם. במקרה כזה, במקום לצעוק על הילדים או "להעניש" אותם, ד'  יכול להציב את הגבול שלו – לצאת מהחדר במקרה בו נשמעות מילים שאינן מקובלות עליו, גם אם מדובר באמצע ארוחה משפחתית או אפילו נסיעה במכונית!

– ע' סיפרה כי ילדתה מתעקשת לישון עם ע' ובן זוגה במיטתם, מה שלחלוטין לא מקובל עליהם. עם זאת, נראה כי הילדה שרויה בחרדות בלילות, ואינה מצליחה להרדים את עצמה בחדרה. במקרה כזה, על אחד ההורים להיות אתה בחדרה ולהפיס את חרדותיה, על מנת לעזור לה לא להגיע אל הגבול אותו הציבו הוריה.

– א' דיבר על ילד שבורח מביתו, החוצה, בכל פעם שהוא נקרא להכין שיעורים, לקחת תרופה או לבצע כל מטלה אחרת שלא מוצאת חן בעיניו. במקרה כזה, הגבול של א' יכול להיות הפוך – הוא יכול להסביר לבנו כי אחריותו מוגבלת, וכי הוא יכול רק להזכיר לו לבצע את המטלה ואף מוכן לסייע לו לבצע אותה, אך הוא לא מתכוון לרדוף אחריו ולדאוג שהמטלה תתבצע.

וכן הלאה, וכן הלאה.
לכל אחד מאיתנו יש את הדברים שיותר מפריעים לו ויותר חשובים לו, ויש את הדברים שפחות. ה"גבול" הוא השרטוט הזה של הקו שתוחם אותי, ההורה, ומגדיר עבורי את הכללים.
אחד ההורים בקבוצה אף ביטא זאת יפה, כשאמר שהגבול הוא לא רק קו, אלא נקודת מפגש – לפעמים סוערת, אך לפעמים גם רכה ומאפשרת תקשורת.
וזה בדיוק העניין: כשאני, ההורה, מבין מה חשוב לי, מסביר אותו קצרות ומתנהג כך באופן עקבי, אני מלמד את ילדי עד איפה הם יכולים להגיע בתחום הספציפי – עד איזה דציבלים אפשר לצעוק בבית עד שאמא "פורשת", אילו מילים מותר להגיד ליד אבא בלי שהוא יקום וילך, איפה מותר לישון בבית ואיפה אסור, עד לאן אבא ירדוף אחרי אם אברח, וכן הלאה.

הגבולות הללו הם אינם הגבולות של הילד.
לילדים יש גבולות אחרים, אותם הם "משרטטים" בינם לבין סביבתם. כל הורה יודע להגיד מתי הילד שלו "עבר את גבול העייפות", באילו נסיבות הוא ישתתף במפגש חברים, כמה אחריות ניתן להעמיס על כתפיו וכדומה.
ואיך אנו יודעים זאת? לפי הגבולות שהילד משרטט בעצמו.
ואיך הילד לומד לשרטט את הגבולות שלו? לפי ה"מודלינג" שלנו, ההורים.

הגבול הוא שלנו. בידינו לקבוע אותו, לשנות, להזיז או לשמור עליו מכל משמר. הוא יכול להיות מלווה בהסבר ובלמידה, הוא יכול להיות שונה מהורה להורה, אך הוא תמיד נמצא באחריותנו.
בהצלחה!

אתמול אחר הצהריים, שוחחתי עם חברה בטלפון. בעוד אנחנו מדברות, אני שומעת את בתה בת השנתיים קוראת לה מרחוק, מגיעה עד אליה וקוראת לה, בוכה, צועקת ומנסה בכל לבה להסיט את תשומת הלב של חברתי אליה.
החברה היקרה שלי ניצלה את הרגע ושאלה – "מה את אומרת על זה?? מה עושים עם ילדה שלא נותנת לי לזוז ממנה לרגע, לא נותנת לי לדבר בטלפון, לא נותנת לי לתלות כביסה, לא נותנת לי אפילו להכין לה ארוחת ערב! כלום! כל פעם שאני מתרחקת ממנה מטר, היא מגיעה ותובעת ממני עוד ועוד תשומת לב, אני לא יכולה כבר!!!"

ובכן… אתם בטח מכירים את התופעה, שמוכרת בעיקר בקרב הגילאים הנמוכים, אבל לא רק. הילד/ה יכול/ה לשבת לצייר, לבנות ולשחק, אבל בשנייה שהוא מזהה שקמתם והלכתם לעשות משהו אחר, הוא מגיע אחריכם וחייב, בדיוק באותו רגע, להגיד משהו חשוב, לבקש על הידיים או לתבוע כל צורה אחרת של תשומת לב.
אם אתם בדיוק תולים כביסה או מכינים ארוחת ערב, זה לא כל כך נורא, אבל מה קורה אם אתם בדיוק בשיחה חשובה עם לקוח גדול או עם הבוס? איך מצליחים להשקיט את הגזרה הביתית כדי להתרכז בשיחה הטלפונית?

אז ככה; 
התביעה הזאת לתשומת לב נובעת, בעצם, מהפחד של הילדים מן העובדה שהם כבר לא חשובים לנו, שאנחנו לא רואים אותם.
לפני רגע ישבנו לידם (השקענו בהם, ראינו אותם) והופ – עברנו להתרכז במשהו אחר. מבחינתם, באותו רגע, הפסקנו לראות אותם, לחשוב עליהם, ובעצם – לאהוב אותם.
התופעה מוכרת בגילאים הצעירים, מאחר שלקראת גילאי 4-5-6 מבינים כבר הילדים שאנחנו שם, כל הזמן, אוהבים ודואגים גם כשאיננו לצדם.

על מנת להפיס את החרדה הקיומית הזאת אצל הילד (והיא באמת קיומית עבורו, באותו הרגע), עלינו לנקוט ב-2 פעולות:

1. בעת ההפרעה עצמה (למשל, בשיחת טלפון), להניח עליו יד ברכות, על הכתף או על הראש, ולחייך אליו, תוך כדי שאנו ממשיכים את השיחה.
המטרה בפעולה הזאת היא לשדר לילד את המסר – גם כשאני עם מישהו אחר, אני רואה אותך ואוהב אותך.
2. בזמן חיי היומיום הרגילים בבית, להתחיל "לראות" את הילד במקומות בהם הוא לא מצפה לכך – להזמין אותו לבוא למרפסת הכביסה כשאני הולכת לתלות כביסה, להתיישב לידו כשהוא צופה בטלוויזיה ולהניח עליו יד, לספר לו ש"ראיתי לפני כמה דקות את המגדל הגבוה שבנית! הוא היה בנוי מאד בחכמה!" וכדומה.
המטרה בפעולה הזאת, היא, שוב – לשדר לילד שאנחנו כל הזמן רואים אותו וכל הזמן אוהבים אותו, 24 שעות ביממה.

בהצלחה!

אמש הסתיימה לה סדרת מפגשים קצרה עם זוג הורים מקסימים, אשר הגיעו להדרכה בעקבות בעיות עם ילדיהם.
מה שהם סיפרו לי בפגישה הראשונה, נשמע לא פשוט: 3 בנים בהפרשים לא גדולים, ש"שולטים" בבית ועושים בו ככל העולה על רוחם, ילד אמצעי שבמקום לדבר רק מרביץ וילד קטנצ'יק שמושך את כל תשומת הלב ולא משאיר פנאי לשום דבר.

לבי יצא אליהם, ואני יצאתי לצפייה בביתם.
נחשו מה ראיתי?
ראיתי 3 בנים חמודים להפליא, שמשחקים, רצים, אחד מכין שיעורים, שני רואה סדרה בטלוויזיה, שלישי מעסיק את עצמו, זה שסיים את השיעורים הצטרף למשחק, השני שראה טלוויזיה בא להציק לשניים האחרים וכן הלאה. דינמיקה רגילה, טבעית ונורמלית בין 3 אחים בנים בגילאי הגן והיסודי.

אחת הטענות העיקריות של ההורים היה שצריך לקרוא לילדים אלף פעם לבוא לאכול או להתקלח. בפועל, בצפייה אצלם בבית, ראיתי את הילדים מגיעים כבר אחרי הקריאה השנייה.
טענה נוספת שטענו ההורים, היתה שהילד האמצעי אלים בצורה קיצונית. בפועל, ראיתי ילד שמציק לאחיו בצורה פיזית אמנם, אך הרבה יותר רכה מ"אלימות".
בעיה נוספת שהציפו ההורים היו "ניתוקים" ו"התבודדות" של הבן האמצעי. בפועל, ראיתי ילד נהדר שיודע לשחק בגפו ולהעסיק את עצמו, אך בהחלט יודע גם להצטרף לאחיו כשבא לו (וכן, גם להציק להם).

קיצורו של עניין, במהלך המפגשים הבאים פרטנו כל בעיה לפרטים וגילינו, שבעצם, כל מה שההורים רוצים שיקרה – קורה. ראינו שלהורים יש סמכות שאינה מבוססת על צעקות או גערות. ראינו שיש חוקים בבית, אף אם הם לא נאמרו או לא הוכרזו. ראינו שיש הרבה אהבה ושמחת חיים בין ההורים לילדים, בין הילדים לבין עצמם ובין ההורים לבין עצמם. ראינו משפחה טובה ושמחה, אשר יש בה 2 ילדים דומיננטיים וילד אחד שקצת "נעלם", ולמדנו איך לטפל בכך וכיצד להעצים אותו.

Designed by Freepik

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/hand-drawn-family_797358.htm'>Designed by Freepik</a>

הזוג המתוק הזה גרם לי לחשוב על העניין הזה של הציפיות…

כמה ציפיות יש לנו מהילדים שלנו? וכמה מהן באמת יכולות להתממש?
האם זה ריאלי לחשוב שילדים יעמדו דום בתור למקלחת כבר אחרי קריאה ראשונה?
האם זה ריאלי לחשוב ש-3 אחים לא יריבו ביניהם ולא יציקו זה לזה?
האם זה ריאלי לחשוב שכל הילדים במשפחה יהיו דומיננטיים במידה שווה?

ההדרכה הזאת היתה פשוט הנחת מראה, שיקוף של המשפחה בעין חיצונית.
כולנו שמחנו לגלות שהציפיות היו, כנראה, מופרזות, ושבסך הכל עליהם ליהנות מהבלגן, כי בעוד מספר שנים הוא יעלם.
אין ספק שהדרכת הורים תמיד יכולה לשפר את הקיים, להעלות נושאים למודעות ההורית ו"לסדר" את המחשבות, אבל המלצתי לכם – קחו את הכל בפרופורציות הנכונות 🙂

שנה טובה!

לא מזמן התארחתי בפעוטון הסמוך למקום מגורי, לערב של שאלות ותשובות בנושאי הורות.
אחד האבות שהשתתפו בערב הזה שאל  "מה לעשות כשהילד שלי לא מקבל "לא" כתשובה?".
מוכר לכם?
האם בכל פעם שאמרתם לילדים שלכם "לא" הם הנהנו בהבנה ופנו לעיסוקיהם?
ברור שלא!

נניח שאתם הולכים על ילדיכם לקניות בסופר והם מבקשים לקחת משהו מהמדף שלא מקובל עליכם. מה אתם עושים?
נניח שאתם נמצאים אצל חברים והילד מבקש להישאר לישון שם אבל זה לא מתאים לכם.
מה אתם עושים?
נניח שאתם נוסעים בכביש והילד שלכם מבקש להוריד את חגורת הבטיחות? מה אתם עושים?

החיים שלנו מלאים בסיטואציות בהן אנחנו צריכים / נאלצים לומר "לא" לילדינו.
הורים רבים מעידים על כך שברגע שה"לא" נזרק מאיתנו לחלל האוויר, הילד מתחיל להשתולל – לצעוק, לבכות, לזרוק את עצמו על הרצפה ולהביא את עצמו להתקף זעם כזה, שרובץ לנו על המצפון יומיים.
אז… האם כדאי בכל זאת להיענות לבקשה?
לא!

ילדים, מעצם טבעם והתהליך ההתפתחותי שהם עוברים, בודקים גבולות; בכל רגע נתון הם חוקרים את מי שסביבם ובודקים מהי דרך ההתנהגות הנכונה, מה יוכלו לקבל או להרוויח מהסיטואציה ועד כמה אפשר למשוך את התענוג וההנאה שלהם מהמצב.
אם הילד ביקש משהו והוא לא מתאים לנו באותו רגע, אנחנו אומרים "לא".
וה"לא" הזה שלנו, צריך להישאר "לא" גם במידה בה הילד פוצח במופע תסכול מרשים.
למה?
ממספר סיבות וטעמים:
1. בהציבנו את ה"לא" אנחנו משרטטים לילד את גבולות הגזרה והפעולה שנהוגות אצלנו במשפחה (לא נשארים לישון אצל חבר באמצע השבוע / לא קונים מוצרים שלא צריכים בסופר / לא מקבלים ממתק לפני הארוחה וכיו"ב).
2. כאשר אנחנו מתייצבים בעמדה ברורה, אנחנו משדרים לילד חוזק. לא מדובר בכוח הזרוע או ב"חזק השולט" כי אם בהורה חזק, אשר כמו שהוא עומד בפני התפרצויות הזעם שלי ואינו נרעד מכל פיפס שלי – כך הוא חזק גם כלפי דברים אחרים ויוכל להגן עלי בעת הצורך. יש לי (לילד) על מי להישען!
3. במערכת ההיררכית של המשפחה יש מי שמקבל את ההחלטות החשובות ואלה הם ההורים. אם הם אינם משנים את דעתם בקלות עקב התפרצות זעם כזאת או אחרת, הם משדרים "הנהגה" חזקה וסמכותית, מה שיוביל לצמצום התקפי הזעם בעתיד, שהרי אין בהם טעם – מה שההורים שלי החליטו, זה מה שיהיה.

אם איננו יכולים לעמוד בפני הילד המתפרץ ולבסוף אנו נענים לבקשתו, בתת המודע שלו הוא מפתח את המשוואה הלא נכונה הזאת:

ההורה שלי לא יכול לעמוד בפני –>אני חזק ויכול לשלוט בהחלטות של ההורה שלי –> אם אני יכול, אז כל אחד יכול = ההורה שלי חלש ואני, כנראה, לא יכול לסמוך עליו.

המסקנה המתבקשת היא, שעלינו לעמוד מאחורי המילה שלנו, פעם אחר פעם אחר פעם, על מנת להשריש את העובדה שמה שאני אומר נשאר ואינו משתנה.
כאשר ההורים נחושים ועקביים, לא משנים את עמדתם ולא נכנסים לעמדת הרחמים על הילד, כך הילד מבין ששום התנהגות שלו לא תשנה את "רוע הגזרה", ועם ההבנה הזאת יגיע גם עידון התגובות.

עוד מילה אחת על "לא" שתנקה לכם את המצפון –
מאחר שתפקידנו בעולם הוא להכין את ילדינו לבגרות, תחושות תסכול ועצב הן תחושות לגיטימיות אשר יציפו את ילדינו לאורך כל חייהם. ככל שיצליחו להתמודד איתן בגיל צעיר – כך ירוויחו במהלך חייהם.

בהצלחה!