ארכיון תגיות: מתח בבית

למה אנחנו מאפשרים לילדים לפגוע בזוגיות שלנו?

ענת ומיכה (שמות בדויים) נמצאים אצלי בהדרכה כבר מעל לחודש. הם הגיעו עקב בעיה קטנה עם הבת הקטנה, אבל מהר מאוד עברנו לדבר על הבן הגדול שלהם, בן 17. נקרא לו בן.
בן הוא מתבגר קלאסי, כזה שמרוכז בעיקר בעצמו ובצרכים שלו ו"לא רואה אף אחד ממטר". ענת מצליחה להכיל את זה, פחות מתרגשת מהתגובות שלו, וגם פחות דורשת.
מיכה, לעומתה, מאוד נסער מההתנהגות שלו; "מה זה הוא ככה נכנס הביתה, אוכל, משאיר את כל הטינופת במטבח ומסתגר בחדר?", "למה האחים שלו יכולים לעזור עם האוכל, עם הניקיון, ורק הוא יושב כמו מלך ולא עושה כלום?", "לא שלום, לא תודה, לא סליחה, כאילו הוא לא הבן שלי!"
בכל פעם שמיכה יוצא מדעתו מההתנהגות של בן, ענת מנסה להרגיע אותו.
בכל פעם שהיא לא מצליחה להרגיע אותו והוא "יוצא" על בן בצעקות, ענת גם מנסה להרגיע את בן.
וזה קורה לא מעט.

מה שיוצא מכל התסבוכת הזאת, זה שהזוגיות של ענת ומיכה נמצאת במשבר, בגלל חוסר ההתאמה שלהם בתגובה להתנהגות של בן.
"זה הדבר היחיד שאנחנו מדברים עליו, או יותר נכון מתווכחים עליו. אין לנו רגע של שקט. רק הלימודים של בן, החברים של בן, ההתנהגות של בן… נמאס לי כבר!" כך ענת התבטאה.

למה אנחנו מאפשרים לילדים לפגוע בזוגיות שלנו?

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

במקרה הזה מדובר על ילד בן 17, אבל במשפחות אחרות שפגשתי הייתה ילדה בת 5 שזכתה מאימא שלה לפינוקים מפליגים שממש לא היו מקובלים על האב וגרמו להתנצחויות תמידיות ביניהם, או ילד בן 12 שלא לומד ונתקל בסלחנות וחוסר אכפתיות של האבא לעומת ההישגיות והלוחמנות של האימא, ועוד ועוד דוגמאות.

אז מה עושים? איך לא נותנים לוויכוחים סביב הילד לשבור לנו את הזוגיות?

הדבר הראשון שיש לעשות במקרה כזה, זה ל ד ב ר אחד עם השנייה; לשבת באיזה ערב רגוע בבית או בחוץ ושכל אחד מבני הזוג יסביר לשני את העמדה שלו בנוגע להתנהגות של הילד. מה זה עושה לו, מה זה מפעיל אצלו, למה הוא כל כך מתרתח או למה הוא כל כך אדיש.
אחרי שכל המידע הזה מונח על השולחן, כדאי להגיע להסכמה משותפת בנוגע לתגובה של שני בני הזוג מול הילד.
אם נחזור לענת ומיכה בתור דוגמה, ענת הסבירה למיכה שלא מפריע לה שבן לא עוזר בבית, שהיא מבינה את הסערה הפנימית שעוברת עליו והיא לא רוצה להקשות עליו. מיכה הסביר לענת שהוא לא יכול לראות פרזיט בביתו שלו, ושעם כל הכבוד לגיל ההתבגרות ולקשיים של בן – הוא רוצה לדרוש ממנו לקחת חלק בעזרה בבית ובכללים הנהוגים בבית.
אחרי שכל אחד הסביר לשני באמת מה מפעיל אותו, עבדנו ביחד על ההגעה לעמק השווה, על מה כן דורשים מבן ובמה מניחים לו, ואיך הם מעבירים לו את המסר הזה.

מיכה וענת היו זקוקים לליווי שלי כדי להוציא את בן אל מעבר לגבול הזוגיות שלהם, אבל הרבה זוגות שהתקשורת ביניהם טובה ופתוחה, יכולים לעשות זאת בעצמם.

ואם תרשו לי, הנה עוד מילה על למה כל כך חשוב לעשות את זה, ולא רק בשביל הזוגיות שלכם:
כאשר הילד שלכם עושה משהו שגורם לכם למשבר בזוגיות, קורים אצלו מספר דברים במקביל –
1. הוא מופתע מה"כוח" הזה שיוצא ממנו
2. הוא מתמלא חרדה כשהוא מגלה שיש לו "כוח" כזה מבלי שבכלל התכוון לכך
3. הוא מפסיק לסמוך על ההורים שלו שיהיו חזקים ויחזיקו אותו, ומפסיק לראות בהם עוגן וגב חזק כפי שהיו עד כה.
4. החרדה אצלו גוברת, מאחר שכעת גם יש לו כוחות בלתי נשלטים, וגם אין מי שיעזור לו לאזן אותם.
לכן, גם אם הזוגיות שלכם נראית לכם פחות חשובה כרגע, דעו לכם שהזוגיות ההורית שלכם היא הישות ששומרת על הילד שלכם, והיא חשובה כמעט יותר מכל דבר אחר.

בהצלחה!

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:

 

נמצאה התרופה למחלת השליטה!

לא אחת, לא שתיים ולא שלוש אמהות שפגשתי במסגרת הדרכת ההורים, העלו את הסיטואציה הבאה:
הן אלה שמוציאות את הילדים ממסגרות ברוב הימים, הן אלה שנמצאות אתם אחה"צ, ולכן הן גם קובעות את הכללים בבית – אוכל, שיעורים, חוגים, חברים ועוד.
אי שם בשעות הערב מגיע בן הזוג שלהן ומנסה להיכנס לעניינים.
פתאום יש "עוד מישהו" בבית, שכן מרשה שוקולד רגע לפני ארוחת הערב, שכן מרשה עוד כמה דקות על המחשב, שמרגיש צורך להתערב במריבות בין האחים… "עוד מישהו" שמכניס מתח אחר לבית, שמעז להתערב באיזון העדין שהן הצליחו לבנות עם הילדים.
אמא אחת סיפרה שהיא מאד מקפידה לא להרים את הקול, אך כשבעלה נכנס בשעת ערב, הוא מסוגל לצעוק על הילדים, להתרגז, להתערב להם במריבות שלהם ולהשליט את הטון שלו בבית. היא "נטרפת" מהסיטואציה, מעירה לו שידבר אחרת, הוא מתרגז גם עליה והערב הולך ומדרדר.
אמא אחרת סיפרה שהיא מאד מקפידה על לו"ז ברור, כזה ש"אוסף" את כל בני הבית לארוחת ערב משותפת ב-19:00, אך כשהאבא נמצא, הוא נוזף בה – "נו, יאללה, מה אכפת לך, תני להם לשחק עוד קצת, אל תהיי כבדה!". היא מרגישה מושפלת, "לא מגניבה", נמנעת מלהתווכח אך צוברת כעסים ערב אחר ערב.
אמא נוספת דיברה על חיכוכים סביב ארוחת הערב – בעוד היא מנסה להקפיד על תזונה בריאה, בן הזוג שלה מעתיר על הילדים מתוקים ופחמימות, כי הוא מאמין בפינוק. היא מרגישה שהוא מתייג אותה כ"אמא רעה" ומחזירה מלחמה שערה.

כך, במשפחה אחת אחרי השנייה, נוצרים ערבים מלאי חיכוכים וויכוחים, בהם כל אחד מבני הזוג עומד על זכותו לפעול כראות עיניו.

אחת אחרי השנייה הן סיפרו כמה קל להן כשבן הזוג שלהן בחו"ל, במילואים או עובד עד מאוחר… "ככה אני לבד, יודעת בדיוק מה אני עושה ומה הולך לקרות. אמנם פיזית זה יותר קשה – מקלחות, השכבות, סידור הבית, אבל נפשית זה הרבה יותר קל."

ובכן, אנחנו בהחלט מדברים כאן על שליטה. על איך אני רוצה שהחיים בבית יתנהלו. שזה ממש מצוין, אגב, כי זה מתווה לי דפוסי חינוך מסודרים וגורם לי לפעול בעקביות.
אבל אז נכנס ה"עוד מישהו" הזה – מישהו שאני בחרתי להקים אתו בית ולהביא אתו ילדים לעולם, ואם נודה על האמת – גם לו יש זכויות בבית הזה…

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa1

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/card-deck-with-king-and-queen_801819.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? איך מורידים את רמת המתח הזאת?
קודם כל, נפריד בין 2 דברים עיקריים:
1. עקרונות חינוכיים – כתבתי כאן בעבר על הרמזור, שהוא דרך מצוינת ליישב בין שני ההורים את הערכים עליהם הם מסכימים להקפיד בבית.
2. סיטואציות יומיומיות פשוטות – כאלה שהן לא רבות חשיבות, וכל הורה יכול לנהוג בהן על פי דרכו.

אחרי שהסכמנו על העקרונות החינוכיים החשובים ביותר, יגיע בן הזוג בערב וידע להמשיך את אותו הקו – אם זה אוכל, "זמן מחשב", ארוחת ערב משותפת או כל דבר אחר.
לעומת זאת, כאשר הוא "נכנס" לסיטואציות היומיומיות הפשוטות – אתן לו להתנהל על פי דרכו.
אם הוא מדבר אל הילדים לא כמו שאני הייתי מדברת – אני לא אעיר לו.
אם הוא חוזר קצת עצבני ומרים עליהם את הקול – אני לא אעיר לו.
אם הוא מרשה לילד לא להתקלח – אני לא אעיר לו. גם אם הוא מכריח את הילד להתקלח בכוח – גם אז אני לא אעיר לו.
אחר כך, אחרי שהילדים ילכו לישון ונשב נינוחים בסלון (כי עברנו ערב בלי מתחים ובלי ויכוחים) – אז אוכל להביע את דעתי, בדרך מכבדת.

והנה מגיעה "התרופה" האמתית למחלת השליטה:
אם אני לא יכולה להיות בבית ולראות את בן הזוג מדבר / פועל בצורה שונה ממני – אדאג להרחיק את עצמי מהסיטואציה: טיול עם הכלב, הליכה בשכונה, שיחת טלפון עם חברה במרפסת, ספר טוב במיטה ואפילו 5 דקות בשרותים… כל מה שיאפשר לי להתרחק כדי להתאפק מלהעיר לו און ליין.

אין כאן מחקר אמפירי ואפילו לא מדגם תקני, אך אני מאמינה ש"יצר ההישרדות" מחייב את רובנו לתכנן ולארגן את אחר הצהריים עם הילדים בצורה בה יהיה לנו קל לשלוט.
עם זאת, עלינו לזכור שגם אביהם של הילדים רוצה לקחת חלק ולהביע את עצמו במסגרת המשפחתית, ולכן – במקומות שלא מדובר בפגיעה בילדים או בעקרונות החינוכיים החשובים, כדאי שניקח צעד אחד אחורה ופשוט ניתן לו להתמודד (וגם נסמוך על הילדים שידעו להתמודד עם אביהם).

בהצלחה!