ארכיון תגיות: מתבגרים

על עשן שמסתיר את הילד מעיני ההורים

השבוע הגשמתי חלום.
אני חושבת ששמעתי את המשפט שכל מנחה/ת הורים רוצה לשמוע 🙂

הכל התחיל לפני כחודשיים, כשהגיע אלי להדרכה לזום זוג דתי אדוק, ולהם חמישה ילדים בוגרים.
הילד הרביעי מבינהם, בן 17, עורר אצלם דאגה עצומה כי הם גילו שהוא משתמש בסמים,
ואם לא די בכך – הוא סיפר להם שהוא עושה את זה מגיל 14.
זוג ההורים הזה היה באמת שפוף מאוד. במשך מספר חודשים הם הסתובבו עם האף באדמה עד שהעזו ללכת להדרכה.
מבחינתם היה מדובר בשבר ברוחב השבר הסורי אפריקאי, דווקא בגלל שהם היו מאוד אדוקים, סיננו את כל התוכן שנכנס אליהם הביתה, הקפידו על מסגרות הלימוד המתאימות של הילדים ואף הלכו והחמירו בקיום המצוות במהלך השנים.
ואז בא י', שלמד בפנימייה שנתיים וחזר הביתה לאחר שלא הסתדר שם. ואיתו באו גם הסמים שלו, ועוד מספר מנהגים חילוניים שלא מצאו חן בעיניהם.

בתוך הבית י' השתדל לשמור על המצוות ולכבד את הוריו, אולם מחוץ לבית היה מסתובב, מעשן, מתחבר עם חברים שההורים לא מכירים וכו'.
במהלך הפגישות נודע לי שאמא של י' לא ישנה בלילה, כי י' חוזר מאוחר והיא מפחדת שיחזור מסטול ("במצב לא נאות" לדבריה), שיביא איתו חברים, שיחזור תוקפני ויעשה להם משהו או כל דבר אחר. אז היא לא נותנת לו מפתח לבית אלא מחכה לו ערה עד שהוא חוזר, ארבע בבוקר, חמש בבוקר, מתי שזה לא יהיה.

התחלתי לשאול כל מני דברים על י' ועל מה שקורה בבית, והתחוור לי ש-י' ממש משתדל! הוא מוריד את הזבל כשמבקשים ממנו, הוא יושב בארוחות שישי, הוא לא מפעיל חשמל בשבת, הוא עובד פה ושם כדי לא לבקש כסף מההורים, ובאופן כללי הוא באמת מכבד אותם ואף נהנה לשהות בבית במחיצתם. גם עם אחיו יש לו מערכת יחסים טובה מאוד, ובכלל – נראה שהוא מרגיש את עצמו חלק מהבית והמשפחה.

אבל אמא ואבא של י' ראו רק את הסמים.
בכל פעם שהיה יוצא מהבית היו זורקים לו – "לאן אתה הולך? לעשן סמים?"
כשהיה מדבר על חברה, היו אומרים לו – "בשביל מה? בשביל שתעשן איתך סמים?"
ביום כיפור שאלו אותו – "אתה צם או שאתה לא יכול להתאפק עם הסמים?"
אפילו בתור מי שלא גרה איתם בבית זה היה נראה לי מוטיב מאוד מאוד מעצבן ומאוד מאוד מרחיק.

קודם כל, היה חשוב להחזיר את אמא של י' לישון בלילה, כדי שיהיו לה מספיק כוחות להתמודדות ביום. על פי ניסיון העבר – הוא מעולם לא חזר במצב מסוכן הביתה וגם לא הביא איתו אף אחד… כך שלא היה קשה לי לשכנע אותה לתת לו מפתח ולהתחיל ללכת לישון בשעות נורמליות.
זה היה אחרי הפגישה הרביעית שלנו, והיא נראתה אחרת אפילו דרך הזום. חיונית יותר, מחייכת, עור מבריק, כמו שנראים אנשים שישנים טוב.
אחרי שעברנו את המשוכה הזאת, הסברתי להורים האלה שכפי הנראה לא נצליח לגמול את י' מהסמים, אבל אולי כדאי שננסה לעודד כמה שיותר את תחושת השייכות שלו בבית – לעודד אותו, לפרגן לו על כל הדברים שהוא כן עושה, לפתח איתו שיחות על נושאים אחרים ולנסות להתרחק מעניין הסמים.

מאחר שהילד היה בפנימייה ואח"כ "בסמים", ההורים האלה כבר לא זכרו מי הוא!

היה להם קשה, אבל הם ניסו, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, ובסוף… זה הצליח. 
ביום כיפור הוא ישב איתם בבית, התפלל, צם, לא נגע בטלפון, לא בסיגריות ולא בסמים.
והם עודדו אותו ושמחו איתו על זה.
כשהוא יצא לעבוד הם כבר לא שאלו אם זה בשביל כסף לסמים אלא הכינו לו סנדביץ' ואיחלו לו יום טוב ומוצלח.
כשדיבר על נערה שהכיר הם התעניינו באמת מי היא, איפה היא גרה, מה היא עושה ומה מצא חן בעיניו, במקום לבדוק אם גם היא בקטע של סמים.

כך, צעד אחר צעד, הם נזכרו בחזרה מי זה הבן שלהם וכמה הוא טוב ומקסים עוד לפני שהוא משתמש בסמים, וכמובן שלאחר מכן הגיע הבונוס האמיתי – הילד הוריד מאוד את התדירות בה הוא יצא החוצה לעשן סמים.
ההיגיון פשוט – היה לו טוב בבית, ולא היה לו צורך לברוח לשום מקום!
ואז האמא אמרה לי את המשפט הזה:
"אני רוצה להודות לך בעיקר על זה שהבנתי שאני לא יכולה לשנות את הילד שלי, אבל אני יכולה לשנות את איך שאני מסתכלת עליו ומתייחסת אליו."
זאת באמת הייתה התגשמות חלום… כי אם תחשבו על זה, כל הורה שמגיע להדרכה (וכל הורה בכלל, בינינו) שם את הבעיה מעל לראש של הילד.
אם הילד מתקשה בגמילה, ההורה כל הזמן יחשוב וידבר על הפיפי או על הקקי.
אם הילדה בכיינית ההורה יחשוב וידבר כל הזמן על הבכי.
אם הילד בררן באוכל, אם הילד אלים, אם לילד אין חברים… לא חשוב מה הבעיה, היא תמיד רובצת כמו ענן מעל לראשו של הילד.
אז זה המקום שלנו לזכור את הפרופורציה של הבעיה, להבין מה גבולות הפעולה שלנו ולהתחיל לפעול אחרת (מה שסביר להניח שגם ישפר את אותה בעיה).

בהצלחה!!!

 

תנו לילד להתבגר בקצב שלו

אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי במקביל בהורות ובהדרכת הורים,
זה שלא ניתן להאיץ תהליכים.
לא של זחילה, לא של גמילה, לא של התבגרות…
זה פשוט לא עובד.
את זה בדיוק ניסיתי להסביר לזוג יקר שהגיע אלי להדרכה, עם תלונות מכאן ועד להודעה חדשה על בן ה-10 שלהם;
הוא 'קלאמזי', הוא מבולגן, הוא לא זוכר איפה שם כל דבר, הוא מתחיל דברים ולא מסיים, הוא לא שומע כשמדברים אליו אם הוא מרוכז במשהו, הוא חייב כל דבר כאן ועכשיו ועוד שלל מאפיינים ו'סופרלטיבים'.

יש ילדים כאלה, ולא מעט. אנחנו מכירים אותם היטב.
בתור הורים, אנחנו בטוחים שאנחנו יכולים 'לעזור להם' להשתנות,
ללמד אותם להיות יותר מסודרים, ללמד אותם לזכור איפה הניחו את מה שהם מחפשים,
ללמד אותם לסיים מה שהתחילו…
אבל לצערי, תחושת הכוח הזאת שלנו היא מדומה. אנחנו לא באמת יכולים.
ואז… אז קורה הפיצוץ!
כשפעם אחר פעם אנחנו מזכירים לילד שהוא היה בדרך למקלחת, ולא מבינים איך לא הייתה פה עקומת למידה מאתמול, משלשום ומכל השנים שאנחנו צריכים להזכיר לו שהוא בדרך למקלחת.
זה קורה גם כשפעם אחר פעם אנחנו 'מועסקים' על ידו במשך שעות כדי למצוא את אותו הדבר שהוא איבד גם אתמול וגם שלשום וגם לפני כן.
איך הוא לא לומד?? מה לא בסדר איתו? מה לא בסדר איתנו??

כדי למנוע את הפיצוצים האלה, אני יכולה להציע דבר אחד:
לקבל את הילד, כמו שהוא.
בעבר כתבתי כאן על יחס לילד שמן – איך עלינו לראות את השומן רק כחלק קטן ממנו, ולזכור שהוא גם מצחיק / נדיב / חבר טוב או כל תכונה אחרת שיש לו.
כך גם במקרה הזה; הבלבול או הקלאמזיות הן רק חלק מסך כל הדברים הנהדרים שיש בילד שלנו,
אבל אנחנו מצמצמים את כל הפריזמה שלנו לזה. לדבר הזה, הבעייתי, שרובץ לנו על הלב, מפחיד אותנו, מתנגש לנו עם הפנטזיה שהייתה לנו על ילד בוגר ועצמאי, או השד יודע מה.

אם נקבל את הילד על כל המורכבות שלו, נוכל להגיד לעצמנו באמת שהוא חכם, רציני, משקיען, חבר טוב, בשלן, רקדן, ספורטאי, בעל כישרון לשפות… יו ניים איט… וגם קלאמזי. וגם מבולבל.
וזה בסדר, זה רק חלק מסט התכונות שלו, ש (טה דאם!) ישתפר בבוא הזמן.
כי זה ישתפר.
זה ישתפר בתיכון עם עומס המטלות, זה ישתפר בצבא כשהבלבול יגרום לענישה, זה ישתפר כשיטייל לבד בעולם (כן, זה יחזור!) ויצטרך לקום מוקדם כדי לתפוס את הרכבת שיוצאת פעם ביום לעיירה בהרים אליה הוא רוצה להגיע…
הוא ילמד להסתדר!
אבל הוא ילמד להסתדר רק אם נניח לו לעשות את זה בקצב שלו ולא נגרום לו להרגיש שיש בו מום נצחי, מום שלעולם לא יוכל להתגבר עליו.
אז ננשוך שפתיים בינתיים, נראה אותו מאבד, מתבלבל וטועה, אבל נסמוך עליו שזה ילך ויתאזן עם הזמן, ובעיקר – נפסיק להרוס את היחסים איתו כשאנחנו מנסים לשנות אותו השכם והערב.

את כל זה אמרתי להורים בפגישת ההיכרות, וסיכמנו שהמשך התהליך יהיה לעזור להם לנשוך את השפתיים ולאמץ את ההסתכלות הזאת על הבן שלהם. בפעם הבאה – צפייה אצלם בבית. אני בטוחה שאמצא שם ילד שהוא עוד כל מני דברים מאשר קלאמזי ומבולבל 🙂

למה כדאי לכם להקשיב לילד/ה שלכם?

בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה במוסף 'הארץ' על רינה, ילדה מקסימה אשר נולדה כבן,
וכבר מגיל 4-5 ידעה שהיא רוצה וצריכה להיות בת.
הכתבה מתארת בהרחבה את הנושא של טרנסג'נדריות אצל ילדים, ואני ממליצה בחום לקרוא אותה כאן ,
אבל לא זאת מטרת הפוסט 🙂

כולנו חושבים שאנחנו מכירים את הילדים שלנו הכי טוב בעולם,
ובדרך כלל זה נכון; אנחנו מכירים אספקטים מסוימים שלהם יותר טוב מכולם.
אבל,

אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב להם.

אנחנו שומעים את מה שהם אומרים, אבל לא באמת מקשיבים להם. 

"התחלתי לחבר את כל הנקודות," כך מספרת אימא של רינה בכתבה, "הבקשה ללבוש שמלה, לשים לק, לעשות עגילים בשתי האוזניים, לא להסתפר… החלטתי לאפשר לה ולא לחסום, אבל הרגשתי שזה לא מספיק… הרגשתי שהמצוקה שלה לא עברה. היא הייתה שמה לק, קורנת מאושר, ואחרי שעה-שעתיים דועכת. הבכי בלילות נמשך."
כך, צעד אחר צעד, מתארת אימא של רינה את הדרך שלהם לאושר של רינה,
אבל בסוף הכתבה טמון הממתק האמיתי:
"מבחינתנו מה שהיא תחליט, זה בסדר גמור. לא משנה לי מה זהותה המגדרית והמינית. המטרה היא שרינה תדע שהיא יכולה להיות מי שהיא. אני מרגישה שרינה היום היא בדיוק מי שהיא הייתה מאז שנולדה. היא לא עשתה שינוי. השינוי מתבטא בנו, בתפיסה שלנו…"

עם כמה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב לילדים שלנו,
חשוב חשוב חשוב שנדע להקשיב להם ולראות אותם ולשנות את התפיסות שלנו בהתאם.

זאת, כפי הנראה, הדרך היחידה לגדל ילדים מאושרים.

אני פוגשת הרבה מאוד הורים שלא סומכים על הילדים שלהם, שבטוחים שהם יודעים טוב מהם מה נכון עבורם –
מי החברים שצריכים להיות להם,
איפה הם צריכים ללמוד,
לאילו חוגים הם צריכים ללכת,
מה הם צריכים ללבוש…
האמונה העיוורת הזאת בהורות כיודעת-כל, יכולה להשאיר הרבה ילדים מתוסכלים,
ותסכולים, כמו שאתם כבר יודעים, מביאים להתנהגויות לא רצויות – מאלימות ועד הימנעות.

רוב הילדים שלנו לא יהיו טרנסג'נדרים,
אבל גם בכל תחום אחר – הגיע הזמן שנקשיב להם ונסמוך על הבחירות שלהם.

 

למה אנחנו מאפשרים לילדים לפגוע בזוגיות שלנו?

ענת ומיכה (שמות בדויים) נמצאים אצלי בהדרכה כבר מעל לחודש. הם הגיעו עקב בעיה קטנה עם הבת הקטנה, אבל מהר מאוד עברנו לדבר על הבן הגדול שלהם, בן 17. נקרא לו בן.
בן הוא מתבגר קלאסי, כזה שמרוכז בעיקר בעצמו ובצרכים שלו ו"לא רואה אף אחד ממטר". ענת מצליחה להכיל את זה, פחות מתרגשת מהתגובות שלו, וגם פחות דורשת.
מיכה, לעומתה, מאוד נסער מההתנהגות שלו; "מה זה הוא ככה נכנס הביתה, אוכל, משאיר את כל הטינופת במטבח ומסתגר בחדר?", "למה האחים שלו יכולים לעזור עם האוכל, עם הניקיון, ורק הוא יושב כמו מלך ולא עושה כלום?", "לא שלום, לא תודה, לא סליחה, כאילו הוא לא הבן שלי!"
בכל פעם שמיכה יוצא מדעתו מההתנהגות של בן, ענת מנסה להרגיע אותו.
בכל פעם שהיא לא מצליחה להרגיע אותו והוא "יוצא" על בן בצעקות, ענת גם מנסה להרגיע את בן.
וזה קורה לא מעט.

מה שיוצא מכל התסבוכת הזאת, זה שהזוגיות של ענת ומיכה נמצאת במשבר, בגלל חוסר ההתאמה שלהם בתגובה להתנהגות של בן.
"זה הדבר היחיד שאנחנו מדברים עליו, או יותר נכון מתווכחים עליו. אין לנו רגע של שקט. רק הלימודים של בן, החברים של בן, ההתנהגות של בן… נמאס לי כבר!" כך ענת התבטאה.

למה אנחנו מאפשרים לילדים לפגוע בזוגיות שלנו?

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

במקרה הזה מדובר על ילד בן 17, אבל במשפחות אחרות שפגשתי הייתה ילדה בת 5 שזכתה מאימא שלה לפינוקים מפליגים שממש לא היו מקובלים על האב וגרמו להתנצחויות תמידיות ביניהם, או ילד בן 12 שלא לומד ונתקל בסלחנות וחוסר אכפתיות של האבא לעומת ההישגיות והלוחמנות של האימא, ועוד ועוד דוגמאות.

אז מה עושים? איך לא נותנים לוויכוחים סביב הילד לשבור לנו את הזוגיות?

הדבר הראשון שיש לעשות במקרה כזה, זה ל ד ב ר אחד עם השנייה; לשבת באיזה ערב רגוע בבית או בחוץ ושכל אחד מבני הזוג יסביר לשני את העמדה שלו בנוגע להתנהגות של הילד. מה זה עושה לו, מה זה מפעיל אצלו, למה הוא כל כך מתרתח או למה הוא כל כך אדיש.
אחרי שכל המידע הזה מונח על השולחן, כדאי להגיע להסכמה משותפת בנוגע לתגובה של שני בני הזוג מול הילד.
אם נחזור לענת ומיכה בתור דוגמה, ענת הסבירה למיכה שלא מפריע לה שבן לא עוזר בבית, שהיא מבינה את הסערה הפנימית שעוברת עליו והיא לא רוצה להקשות עליו. מיכה הסביר לענת שהוא לא יכול לראות פרזיט בביתו שלו, ושעם כל הכבוד לגיל ההתבגרות ולקשיים של בן – הוא רוצה לדרוש ממנו לקחת חלק בעזרה בבית ובכללים הנהוגים בבית.
אחרי שכל אחד הסביר לשני באמת מה מפעיל אותו, עבדנו ביחד על ההגעה לעמק השווה, על מה כן דורשים מבן ובמה מניחים לו, ואיך הם מעבירים לו את המסר הזה.

מיכה וענת היו זקוקים לליווי שלי כדי להוציא את בן אל מעבר לגבול הזוגיות שלהם, אבל הרבה זוגות שהתקשורת ביניהם טובה ופתוחה, יכולים לעשות זאת בעצמם.

ואם תרשו לי, הנה עוד מילה על למה כל כך חשוב לעשות את זה, ולא רק בשביל הזוגיות שלכם:
כאשר הילד שלכם עושה משהו שגורם לכם למשבר בזוגיות, קורים אצלו מספר דברים במקביל –
1. הוא מופתע מה"כוח" הזה שיוצא ממנו
2. הוא מתמלא חרדה כשהוא מגלה שיש לו "כוח" כזה מבלי שבכלל התכוון לכך
3. הוא מפסיק לסמוך על ההורים שלו שיהיו חזקים ויחזיקו אותו, ומפסיק לראות בהם עוגן וגב חזק כפי שהיו עד כה.
4. החרדה אצלו גוברת, מאחר שכעת גם יש לו כוחות בלתי נשלטים, וגם אין מי שיעזור לו לאזן אותם.
לכן, גם אם הזוגיות שלכם נראית לכם פחות חשובה כרגע, דעו לכם שהזוגיות ההורית שלכם היא הישות ששומרת על הילד שלכם, והיא חשובה כמעט יותר מכל דבר אחר.

בהצלחה!

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:

 

על מתבגרים, מסכים ומה ש(אין) ביניהם

"אני שונאת אותה! סליחה שאני אומרת את זה, אבל זה באמת מה שאני מרגישה! כל היום היא שרועה על הספה עם הטלפון שלה, שמה עלינו כזה ז@# ולא עושה שום דבר אחר. אני כבר לא יכולה לסבול את זה!"
זה ציטוט אמיתי (נשבעת!) של אימא של ל', בת 14.5 טיפוסית, שהגיעה אליי להדרכה בקליניקה כדי להתמודד עם מה שהיא כינתה "חוסר היכולת שלי לסבול את הבת הגדולה שלי."

לא נבהלתי מהאמירה הזאת, ואני מקווה שגם אתם לא נבהלים… הקליניקה היא המקום הבטוח לשפוך את כל מה שיש לנו על הלב, גם אם זה רגש זמני קשה ככל שיהיה כלפי הילדים שלנו.

"אני מבינה אותך," אמרתי לה, "אני מתארת לעצמי שכל הבית רוחש מסביב, ונראה לך שהיא כבר לא חלק מהמשפחה…"
"בדיוק."
"את יכולה לספר לי עליה קצת?" ביקשתי.
"תראי… היא מאוד פעילה בצופים, זה ממש הבית השני שלה. היא גם מאוד יפה כזאת, ויש לה המון חברים. בלימודים היא בסדר, לא יותר מדי משקיעה, אבל עושה את מה שצריך. היא גם עצמאית מאוד, עובדת בבייביסיטר וכמעט לא מבקשת מאיתנו כסף."
"היא נשמע אחלה בחורה, תכל'ס!" אמרתי.
"לגמרי!" היא ענתה, "שלא תביני, היא ילדה נהדרת וכולם מאוד אוהבים אותה! אני פשוט משתגעת מהרביצה האינסופית הזאת עם האגודל על המסך."
"מה היית רוצה שהיא תעשה במקום זה?" שאלתי.
"אממ…"
"בואי אני אעזור לך," ניסיתי, "יש משהו שאת מצפה ממנה לעשות, בפועל, והיא לא עושה?"

"הייתי רוצה שהיא תעזור יותר בבית. היא הבת הגדולה, היא יכולה כבר לעשות הרבה דברים, חוץ מלשמור על אחיה הקטן עד שאני חוזרת מהעבודה."
"אה!" חייכתי, "היא שומרת על אחיה כל יום?"
"כן, שעה וחצי-שעתיים. מחממת לו צהריים ונשארת איתו עד שאני מגיעה."
"וואו! יפה!" אמרתי.
"כן… היא בסדר. אולי השתמשתי במילים קשות מדי…"
"אולי." אמרתי. "אז מה עוד היית רוצה שהיא תעשה? או במילים אחרות – אם היא הייתה, למשל, אחראית על העמסה ופינוי של המדיח, או אחראית על קיפול כביסה, ובשאר הזמן הייתה יושבת על הספה עם הטלפון… מה היה קורה?"
"עם זה הייתי יכולה לחיות, האמת." היא חייכה. "אני מבינה שזה העולם שלה היום, הזירה החברתית שלה. אני גם לא יכולה ממש לומר שהיא מכורה, כי היא בכל זאת יוצאת הרבה לחברים, לצופים, לבייביסיטר …"
"אז בואי נתמקד בדבר הקטן הזה שישפר לכן את היחסים, טוב?" הצעתי. "בואי נתמקד במשהו נוסף שהיא יכולה לעשות לטובת הבית והמשפחה, כדי שיעזור לשתיכן להרגיש שאתן חלק מאותה משפחה, אבל עדיין יקנה לה את "הזכות" לרבוץ על הספה עם הטלפון."

בסופו של דבר, במשפחה הנהדרת הזאת, נערכה טבלה ובה כל אחד מבני המשפחה בחר להיות אחראי על מטלה אחת או שתיים בבית.
אבל זה לא ממש העניין.
העניין הוא שקשה לנו לראות את המתבגרים שלנו מכנסים את העיניים למסך אחד קטן ולכאורה לא רואים שום דבר סביבם.
זאת לא התמכרות. התמכרות היא רק כאשר המסך מונע מהם לעשות דברים אחרים. כל עוד המתבגר/ת שלכם פעיל באיזו שהיא מסגרת, יוצא, מבלה, לומד ואפילו עוזר בבית – הניחו לו.
כך פועל הדור הזה, ואת "הברזלים" לידם אנחנו היינו מתכנסים, החליפו קבוצות הווטסאפ, האינסטוש והיוטיוב.
זה נראה לנו רע בעיקר בגלל שאנחנו גדלנו אחרת… לא בגלל שזה, בהכרח, גרוע יותר.

הבהירו למתבגר/ת שלכם מה אתם מצפים ממנו/ה, ובשאר הזמן תנו לו/ה לנהל את חייו בהתאם לסביבתו ולהבנתו/ה. אלה בדיוק השנים בהן המתבגרים מגבשים את זהותם הנפרדת, ואם הזירה היא סלולרית – הם חייבים לבחון את עצמם אל מול ובתוך הזירה הזאת.

בהצלחה 🙂

האם אפשר להגביל בשעות ילד מתבגר?

הילד של השכן ירוק יותר!

מאז שהתחלתי להדריך הורים בקליניקה, שמתי לב שרבים מהם, אפילו מבלי לשים לב, משווים את הילדים שלהם לילדים אחרים.
"למה הוא לא מכין שיעורים בשקט, כמו אחותו?", "איך זה שכל החברים שלו משחקים כדורגל ודווקא הוא לא?", "כל הילדים בגן נגמלו מחיתולים כבר מזמן, ורק הבן שלי עוד לא רוצה להיגמל!", "למה דווקא הבן שלי הכי חלש במתמטיקה בכיתה? איך זה שכולם יכולים והוא לא??", "למה בן אחותי עוזר לה בבית והבן שלי לא עושה כלום?" ועוד ועוד, השוואות על השוואות. זה לא נגמר.

הילד של השכן ירוק יותר! - השוואות ילדים

Banner vector created by brgfx – www.freepik.com

 את מה שאני מסבירה להורים בקליניקה, ריכזתי כאן ב-7 סיבות פשוטות שיבהירו לכולנו למה אסור להשוות אף ילד לילד אחר:

  1. כל ילד הוא יחיד ומיוחד – יש לו מטען גנטי אחר, אופי אחר, תנאי חיים אחרים, הורים אחרים, מערך משפחתי אחר… אין שני ילדים שהם אותו דבר. אפילו לא תאומים. כל ילד מתפתח בקצב אחר, מפתח תחומי עניין אחרים ומושפע מהסביבה באופן אחר, לכן הניסיון למדוד אותו לפי עקומה מסוימת, כל עקומה, הוא… עקום.
  2. לעולם לא נדע באמת מה הסיפור של הילד שלנו – גם אם התמזל מזלנו והוא מדבר איתנו בפתיחות, אף פעם לא נדע מה הולך לו בראש, מהם המניעים הסמויים שלו, מה מפעיל אותו בתת מודע וכן הלאה. לכן, לא נוכל לשים בדיוק את האצבע על "למה", וכל מה שנחשוב יהיה בגדר השערה בלבד.
  3. הילד וההתנהגות שלו מושפעים מאוד מההתנהלות שלנו, ההורים – הרבה פעמים אנחנו שוכחים לבדוק מה אנחנו עשינו שונה מהורים אחרים… אולי בן אחותך עוזר בבית כי אימא שלו לימדה אותו לעשות כך מגיל קטן? אולי הבן שלך לא חובב כדורגל כי פעם שיחקת איתו וצעקת עליו כשהוא החמיץ גול? אולי אתם הרגלתם את הבן שלכם להכין שיעורים רק כשאתם יושבים לידו, בניגוד למה שהרגלתם את אחותו?
  4. בכל ילד יש שילוב של מאפיינים אורגניים והתנהגותיים – לא כל ילדי הקשב והריכוז מתנהגים אותו הדבר, לא כל המחוננים פועלים באופן דומה ולא כל הילדים הספורטאים זהים, לכן ממש אין טעם להשוות ביניהם ובין ההתנהגויות שלהם.
  5. כמעט בכל התנהגות יש אלמנט של רווח – אם הילד שלכם מכין שיעורים רק כשאתם יושבים איתו, הוא כנראה מרוויח מכך משהו, ואילו אחותו לא זקוקה דווקא לרווח הספציפי הזה. בתת מודע שלהם, ילדים יודעים לעשות מאזני רווח והפסד, ופועלים על פיהם בשיעורים, בהפסקה, בבית ובכל מסגרת אחרת. יש ילדים שמוכנים לשחק כדורגל שהם לא אוהבים רק כדי להיות אהודים ומקובלים, ויש ילדים שמוכנים לשלם את מחיר ההתבודדות בהפסקה כדי לא לשחק במשחק שהם לא אוהבים. זה עניין אישי לכל ילד, בחירה אינדיווידואלית.
  6. אנחנו רוצים, בגדול, לעורר בילדים שלנו אהבה עצמית – לא ככה? כולנו רוצים שלילדים שלנו יהיה ביטחון עצמי, שיקבלו את עצמם ויאהבו את עצמם כמו שהם… בכל פעם שאנחנו משווים אותם לאחרים (לטובה או לרעה), אנחנו פוגעים בהערכה העצמית שלהם (מורידים אותה או הופכים אותה למופרזת).
  7. מה ששנוא עליך – אל תעשה לילדיך! איך אנחנו היינו מרגישים אם היו משווים אותנו כל הזמן לאנשים אחרים? לקולגות במשרד? לחברים? למתאמנים בחדר הכושר? לסבתא? לדוד? ככל שאנחנו מתבגרים יותר אנחנו מבינים שיש דברים שהם יותר בשליטה שלנו ופחות בשליטה שלנו, ואנחנו הולכים ונהיים שלמים עם עצמנו. הילדים שלנו גם גדלים להיות מבוגרים, וככל שנמעט להשוות אותם לאחרים – כך הם ייטיבו להכיר את עצמם, על המגבלות ועל היתרונות שלהם, מהר יותר.תאהבו את הילדים שלכם כמו שהם, תעזרו להם להיות מי שהם רוצים להיות.
    זה כל הסיפור, על קצה המזלג 🙂

מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים על :  הורותסמכות הורית

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים 
054-3623501  
פייסבוק  | קליניקה בלהבים

 

ילד זה לא כוסברה!

הרבה זמן אני מסתובבת עם הפוסט הזה בבטן… בחצי השנה האחרונה ראיתי ב-3 משפחות את המצב עליו אני הולכת לספר. וזה היה עצוב.
"המצב" הוא ילד אחד או ילדה אחת במשפחה שהוא או היא פחות אהובים.
אלה ילדים, שכמעט כל דבר שהם עושים, מקפיץ את ההורים. אלה ילדים, שטון הדיבור של הוריהם משתנה ומרצין ברגע שהם פונים אליהם. שהבעות הפנים פחות שמחות ורכות כאשר הם מדברים אתם.

לכאורה, הילדים הפחות אהובים לא מרגישים בכך, כי המילים בהן משתמשים ההורים הן אותן מילים בהן הם משתמשים בתקשורת מול האחים האחרים, אבל המימיקה, הבעות הפנים, וטון הדיבור שמשתנים (גם אם אנחנו לא שמים לב או מתאמצים לא לעשות את זה) – עוברים היישר אל לבם של הילדים, ומתיישבים שם, לעתים לנצח.

עכשיו, בואו… ילד זה לא כוסברה, כן?

אי אפשר לא לאהוב את הילד שלנו, לומר עליו "זה לא לטעמי".
למרות שבאמת, לפעמים, מה שהילד עושה, איך שהוא נראה, הדברים שמעניינים אותו – הכל יכול להיות לא לטעמנו, אבל (וזה אבל גדול!) אנחנו לא יכולים להיות שם. מתוקף תפקידנו כהורים, זה מצב שעלינו לדאוג לצאת ממנו, ומהר.

המצבים האלה מגיעים, לרוב, כאשר אנחנו מצפים משהו מהילד, והוא או היא לוקחים את החיים לכיוון אחר;
לי חשובים הלימודים – הילד שלי תלמיד גרוע.
אני ספורטאי בנשמה – הילדה שלי בטטת כורסה.
אני יצור חברתי, תמיד מוקפת בחברים – הילד שלי "יושב בית", מתבודד.
אני אדם שקט ומופנם – הילדה שלי מוחצנת.
אני אדם ערכי, אידיאליסט – הילד שלי חושב רק על עצמו ועל המחשב שלו.
וכן הלאה.

ברגע שזה קורה, ואנחנו לא מצליחים "לשלוט" ולהביא את הילד/ה לכיוון שלנו (פשוט כי הוא אחר), אנחנו מתחילים להתאכזב. ברגע שאנחנו מאוכזבים, הבעות הפנים שלנו משתנות, טון הדיבור שלנו משתנה, וכל היחס שלנו לילד/ה משתנה.

ילד זה לא כוסברה!

כשזה קורה,
כשאנחנו פחות סבלניים, חומלים ונהנים מהילד הזה, הספציפי, הוא יודע את זה.
בתוך תוכו, הוא מרגיש שהוא מאכזב את הוריו פעם אחר פעם.
אתם יודעים כמה קשה לילד בן 7, לילדה בת 11 ואפילו לילד בן 20 להסתובב בעולם עם תחושה שהם אכזבה להוריהם? יכולים לדמיין איזה משא כבד זה?

אז מה עושים?

אז באמת מה עושים? הרי זה מצב לא פשוט, לא לילד ולא להורה… אף הורה לא רוצה לסלוד מהילד שלו, הוא פשוט מגיע לשם, בטעות.
מה שצריך לעשות, זה ללמד את עצמנו להרגיש אחרת, על ידי זה שנלמד להכיר את הילד שלנו מכל הצדדים, ולא רק מההיבטים החשובים לנו. אפשר ממש להעלות על דף את רשימת התכונות הטובות שיש לילד שלנו – נדיב, סקרן, מנומס, מכבד, חבר טוב, אחראי, אח טוב, נקי ומסודר, יצירתי, חכם, ספורטיבי, יודע לחלוק, שאפתן ועוד – ולהתחיל להרגיש אותה. להפסיק להרגיש את הצדדים בילד אליהם אנחנו פחות מתחברים, ולהתחיל להרגיש את כל הצדדים הנהדרים אשר לא התייחסנו אליהם עד כה.

ומשם זה יבוא. מהרגש.

ילדים יודעים טוב מאוד כשאנחנו מזייפים. אם אנחנו אומרים "איך היה לך היום, מתוקה?" כשבפנים אנחנו ממש מפחדים מהתשובה, ובכלל לא חושבים שהיא מתוקה – היא יודעת את זה. אם אנחנו אומרים "לילה טוב, מתוק!" ומתכופפים לנשק אותו נשיקת לילה טוב, למרות שכל מה שבא לנו זה לסגור את האור ולא לראות אותו עד הבוקר – הוא יודע את זה.

רק כשנרגיש אחרת כלפי הילדים האלה, השונים מאיתנו, רק אז הבעות הפנים שלנו ישתנו מעצמן, כמו גם טון הדיבור שלנו. ורק אז, הילדים האלה שלנו, שפחות התחברנו אליהם באופן טבעי, יפסיקו להרגיש שהם מאכזבים אותנו 24/7 ויתחילו להרגיש אהובים, שייכים ו… רגילים.

איך עוזרים לילד עם שיעורי הבית?

בשבוע שעבר יצא לי לעשות צפייה בשני בתים, יום אחר יום, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הידועות גם כ"שעות המריבה עם הילדים על שיעורי הבית" 🙂
בשני הבתים ראיתי תופעה דומה, ואני מניחה שלא רק בהם ניתן לראות את התופעה הבאה:
הורה אומר לילד "לך להכין שיעורי בית".
הילד מתמזמז עם הזמן, משחק, מציק לאחיו.
ההורה מתעצבן ומרים את הקול – "אמרתי לך להכין עכשיו שיעורי בית! לך תוציא את הדברים מהילקוט ושב ליד השולחן!"
הילד ממזמז עוד קצת את הזמן, עד שמתיישב, ואיך שהוא פותח את הספר, הוא קורא "אימא/אבא! אני צריך עזרה!"
ההורה עסוק בדבר מה וצועק לו בחזרה "תתחיל, אני תכף בא/ה!"
והילד לא מתחיל. הוא קם מהשולחן, מציק לאחיו הקטנים, מבקש משהו לאכול או בקיצור – עושה הכל כדי לא להכין את השיעורים. ההורה מתרגז, צועק וכך נוצרת שעה שלמה או יותר בה עולים הטונים, וכשכבר מתיישבים הילד וההורה אל השולחן להכין את השיעורים – שניהם מרוגזים ולא פנויים באמת ללמידה ולעזרה.

אז מה עושים?
מתכננים את הזמן מראש ומודיעים לילד מה הולך לקרות, למשל – "אני פנוי/ה לעזור לך מ-17:30 עד 18:00. אם את/ה צריך/ה את העזרה שלי, תהיה מוכן עם כל החומרים ליד השולחן בשעה הזאת."
ומה קורה אם הילד לא מגיע, או לא מוכן עם כל מה שהוא צריך?
כלום.
אפשר להזכיר לו שוב כעבור עשר דקות שיש לנו עוד עשרים דקות פנויות לעזור לו אם הוא רוצה, אבל אם הוא לא "מתייצב" אז פשוט משחררים.
ומה קורה אם הילד נזכר ב-20:00 שיש לו שיעורים?
כלום. לא צועקים ולא מתרגזים, אלא מסבירים בנחת שהזמן שלנו לעזור לו עבר כבר, ועכשיו הוא יכול לבחור אם לעשות את השיעורים לבד, או לא. אנחנו סומכים עליו. ובכל מקרה, מחר נודיע לו בדיוק מתי אנחנו פנויים, והוא יכול לנסות שוב להיעזר בנו.
שיעורים
<a href='https://www.freepik.com/free-vector/mathematics-student-concept_1538760.htm'>Designed by Freepik</a>

מה המטרה?
1. לנטרל את הכעס מהיחסים שלנו סביב שיעורי הבית. ברגע שאנחנו מודיעים מראש מה הולך לקרות, אין שום צורך להרים את הקול, לגעור וכו'. יש רק מציאות. מצב קיים.
2. להרגיל את הילד לעובדה שיש זמן קצוב והגיוני לשיעורים ולקבלת עזרה, וכי אם הוא רוצה בעזרתנו – עליו להתרגל גם להתחשב בצרכים שלנו.
3. להעביר את האחריות על שיעורי הבית לידיו של הילד; במקום שאנחנו "נרדוף אחריו" כל אחר הצהריים ונגרום ליחסים שלנו להיות מתוחים במשך כל השעות שאנחנו ביחד, נותיר את שיעורי הבית בידיו ונלמד אותו לקחת אחריות אם נזכר בשיעורים בדקה ה-90.

כל אימוץ של הרגלים חדשים בבית לוקח קצת זמן, אך לאחר מספר ימים בהם תעמדו בכללים הללו, הילד ילמד אף הוא מתי ואיך מכינים שיעורים.
בהצלחה!

והעיקר – לא לפחד כלל!

"הילדה שלי נהייתה מפלצת!", "הילד שלנו מתבגר לפני הזמן, טורק דלתות כבר בגיל 8", "אני מפחדת לצאת אתם מהבית"… אלה רק חלק מהמשפטים ששמעתי השבוע, מכמה זוגות חדשים שהגיעו לקליניקה.
אולי זה החורף, או השגרה הברוכה שהגיעה סוף סוף שהביאה אלי הרבה זוגות השבוע, אשר לכמה מהם היה מכנה משותף אחד – הם פשוט פחדו מהילדים שלהם.
אימא אחת פתחה בתלונות מתמשכות על איך בת ה-7 שלה נהייתה מפלצת – "היא צוחקת לי בפנים, מתחצפת אלי, מקללת… אני פשוט לא יודעת מה לעשות אתה!".
הזוג השני שקל לקחת את בנם בן ה-8 למרפאה התפתחותית, כי לטענתם הוא מראה סימנים מקדימים של גיל ההתבגרות – "הוא כל הזמן כועס, טורק דלתות בבית, לא מוכן לדבר איתנו… רק חצ'קונים חסר לו!".
זוג נוסף סיפר שזוג התאומים שלהם, בני ה-5, הפכו להיות אלימים מאוד, גם ביניהם וגם כלפי ילדים אחרים, והם פשוט מפחדים לצאת אתם מהבית. גם בבית הם מפחדים, אבל לפחות שם אף אחד לא רואה…

בקיצורו של עניין, נתקלתי השבוע בהרבה הורים שמפחדים מהילדים שלהם.
וגם אני הייתי שם, אני מודה.
זה קורה לכולנו, כשהילדים שלנו גדלים, מתפתחים ומגיבים באופן שונה לדברים שקורים להם בחיים. הם גדלים ומשתנים לנו מול העיניים, ודברים שניסינו בעבר (שיחה, חיבוק) נתקלים בדחייה מצידם. זה מפחיד, וזה מותיר אותנו, הרבה פעמים, בתחושת חוסר אונים.
שקופית1
<a href='https://www.freepik.com/free-vector/drawing-of-zombie-in-halloween_727809.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? אתם בטח שואלים… מה עושים כשהילדה שלנו מקללת ויורקת לנו בפרצוף, כשהילדים שלנו הופכים פתאום לאלימים או טורקים לנו דלתות בעצבים?
אז עוד לפני שנדבר על מה עושים, בואו נבין למה זה קורה:
כל המקרים שמתוארים לעיל, הם מקרים בהם ילדים מוציאים את התסכול שלהם, איזה שהוא תסכול, על ההורים ועל הסביבה.
גם הם היו רגילים, פעם, להתנהג אחרת. בן ה-8 לא ממש מבין מאיפה באו לו העצבים האלה והחשק לטרוק את הדלת בפני הוריו, אבל ברגע שזה קורה לו, זה פשוט מתפרץ ממנו.
לכן, סביר להניח שהוא די מבוהל מעצמו.
עם זאת, אין לו את היכולת לשבת רגע עם עצמו ולומר "הממ… היה לי יום רע בבית הספר, לכן חזרתי עצבני ולכן יש לי צורך להרוס משהו ואין לי כוח לשמוע את החפירות של ההורים שלי".

טו מייק א לונג סטורי שורט, ילדים שמתנהגים פתאום כמו מפלצות, נבהלים מהמפלצת שיוצאת מהם.
וכשזה קורה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם, זה לראות את הדמות הסמכותית (מורה, הורה) נבהלת גם, כי במשוואה הפשוטה של הילד – אם אני נבהל + ההורים שלי נבהלים = מי בעצם שומר עלי מעצמי ומהעולם?

לכן, העצה הכי טובה במקרים כאלה היא לא לפחד כלל. לא להיבהל מה"מפלצת". אפשר בהחלט לומר "בבית שלנו לא טורקים דלתות!" או "אני לא מרשה לך לירוק לא עלי ולא על אף אחד!" או "אני לא מוכנה לראות שום אלימות, זה ברור?!", אבל מספר דקות לאחר מכן, לגשת אל הילד/ה, לנסות לדבר אתו, לשאול מה קרה היום בבית הספר או בגן, מה מרגיז אותו, מה כואב לו, מה קשה לו…
הוא / היא אולי ירקו, יקללו ויטרקו (שוב) את הדלת, אבל הציפייה הילדית שלהם היא שאנחנו לא נוותר. בכל פעם מחדש ננסה לדבר, לבדוק, להרגיע, גם אם בשלב זה אנחנו לא מקבלים מענה.
כך, אנחנו מייצרים משוואה חדשה – אני מתפרץ בלי שליטה + ההורים שלי לא נבהלים ממני = יש מי ששומר עלי!

ועם המשוואה החדשה הזאת, הילד ממשיך בחייו עם הידיעה שהוא לא מפלצת, אלא שעובר עליו משהו, זמני, רגעי, תקופתי… וזאת כבר ידיעה שמשרה הרבה יותר ביטחון.

בדיוק את אותו הדבר אפשר ליישם בכל שלב בחיי ילדינו – מההשתטחות על רצפת הקניון בגיל 3 ועד לבריחה מן הבית בגיל 16.
הם הילדים שלנו, ואנחנו מחנכים אותם טוב. מה שעובר עליהם זה קושי, זה תסכול, זאת חרדה, אבל זה לא יישאר לנצח. הילד שלנו, המקסים, הטוב והמחונך, הוא כן יישאר, וממנו אנחנו ל-א מ-פ-ח-ד-י-ם.

מה הילד שלכם לא מספר לכם ואיך תוכלו לגלות זאת בציורי משפחה?

אחד מהכלים הפופולריים בפענוח ציורי ילדים, הוא ציורי המשפחה.

כש-ע' הגיעה אלי לקליניקה, היא סיפרה שהיא ובעלה נמצאים בהליך גירושים ארוך, וכי מאיה, בתה בת ה-10, החלה לסרב להיפגש עם אביה שחי בנפרד.
לכאורה, מדובר במצב נורמטיבי, בו בת ה-10 מתבגרת ומבינה פחות או יותר מה קרה בין הוריה. במקרה הזה, היה נראה שהילדה "לוקחת צד", ואינה מוכנה לראות את אביה כאמצעי להבעת הכעס עליו, כמו גם כאמצעי להבעת ההזדהות עם אימא שלה.
ע' התלבטה מה לעשות… מצד אחד, היא הייתה רוצה שמאיה תמשיך להתראות עם אביה (כמו שאר אחיה), ומצד שני היא לא רצתה להכריח אותה, או לייצר מצב בו המפגשים עם האב יהיו "חובה", מטלה שיש לבצע.

ביקשתי מ-ע' שתבקש ממאיה לצייר את משפחתה. חשבתי שזאת תהיה דרך טובה לראות כיצד היא מתייחסת לאביה:
שקופית1

דרך הציור, ראיתי שמאיה היא ילדה שפועלת בהיגיון מלא:
כל הדמויות עומדות בבטחה על הקרקע ומצוירות באופן פרופורציונלי ואסתטי, הסדר בו מצוירות הדמויות הוא הסדר הכרונולוגי המשפחתי והסדר והארגון של הציור ביחס לדף מצביע על היותה מאורגנת. מסגנון הציור ה"מסודר" אפשר להבין שההחלטות של מאיה הן לא אימפולסיביות, אלא מושכלות.
בנושא האב, אפשר לראות שלמרות שהוא חי בנפרד מהמשפחה כבר מספר שנים, מאיה רואה אותו כחלק אינטגרלי מהמשפחה, כאילו למעשה לא עזב את הבית וכאילו לא חל שינוי במבנה המשפחתי.
אם מסתכלים על האופן בו היא מציגה את בגדי הדמויות, אפשר לראות שלשני ההורים ולאח הגדול יש חולצה צבועה, בעוד שלה עצמה ולשני אחיה הקטנים החולצות אינן צבועות. לכאורה מדובר בעניין פעוט, אך למעשה מדובר בחלוקת המשפחה ל"קואליציות". מאיה רואה את הוריה ואחיה הגדול כיחידה אחת ואותה ואת אחיה הקטנים כיחידה נפרדת.

מתוך סיפוריה של ע', למדתי שיש לה קשר מאוד קרוב עם בתה. עם זאת, בציור המשפחה הזה, לא ניכר קשר ייחודי בין האם לבת – לא בקרבה הפיזית, לא בתלבושת, לא בשיער…
אין זה אומר, כמובן, כי מאיה לא רואה את אמה כקרובה, אלא שמאיה רואה את כל משפחתה כקרובה, ולאו דווקא את האם.
עוד עלה מהשיחות בינינו, כי מאיה מאוד משתדלת לקחת חלק בחיי המשפחה, לעזור, לסייע לאחיה הקטנים ועוד. גם לפי הצורה שבה היא מציירת את עיני הדמויות, אפשר לראות את תכונת הריצוי הזאת – עיניים גדולות ו"מפתות".

ה"גבול" בצורת לב שמצויר סביב ע', הראה לי שמאיה מנסה לגונן עליה – אם מפני הבעיות שנגרמות עקב הגירושין או מפני בעיות אחרות.
ניסיונות ההגנה האלה + האופי המרצה שלה, הביאו אותי לחשוב שלא בטוח שמאיה באמת רוצה להפסיק להתראות עם אביה, אלא שהיא חושבת שאם תפסיק להתראות אתו – הדבר ימצא חן בעיני אימא שלה.
עם התובנה הזאת, ע' הלכה לשוחח עם מאיה, וכולי תקווה שהן יצליחו לדבר פתוח אחת עם השנייה, ושמאיה אכן תשוב להתראות עם אביה.

לסיכום… אם תרצו לראות איך ילדיכם תופסים את המשפחה, הסתכלו כיצד הם מציירים אותה:
– מי קרוב למי ועד כמה?
– מי מצויר בקווים דומים ומי לא?
– האם הילד מצייר את עצמו גבוה יותר מאחיו, נמוך יותר, או שווה להם?
– האם יש דמויות אותן הילד משחית? מקשקש עליהן? נמנע מלצייר להם אברים מסוימים?
– האם הילד מצייר עיניים גדולות במיוחד (פיתוי), כתפיים גדולות במיוחד (אחריות, עמדות כוח), ידיים קצרות במיוחד (אין אונים) או אברים אחרים חריגים?
– ובגדול – האם הילד מצייר את המשפחה באופן שנעים להסתכל עליה, או באופן שגורם לכם אי נוחות?

לכל שאלה על הורות – אני כאן.

בהצלחה!!
עפרה שפר ברוש

אולי יעניין אותך גם: