ארכיון תגיות: משחקים

תנו להם לצעוק!

שעון החורף מביא איתו פריחה של מקרים חדשים בקליניקה 🙂

בשבוע האחרון קיבלתי שלושה זוגות הורים חדשים, מודאגים, שטענו שהילדים לא מקשיבים להם, לא יודעים לקבל סמכות, אין להם גבולות וכן הלאה.
כהרגלי, יצאתי לצפייה בבתי המשפחות, ולמרות שכל אחת מהן שונה בתכלית – יכולתי לזהות נקודה אחת משותפת:
בגלל שעון החורף, ההתכנסות הביתה מתבצעת מוקדם יותר.
אם בימי הקיץ אפשר לשחק בחוץ, בגינה, בגן השעשועים או אצל חברים עד שעת ארוחת הערב והמקלחות, הרי שעכשיו, כבר מ-17:00 כל הילדים נמצאים בבית, ו"אין לאן לברוח".
למרות זאת, הילדים עדיין במצב ערות מלא, רוצים לשחק, להשתולל ולפרוק את האנרגיות שצברו בגן או בבית הספר.
אז הם משחקים.
הם משחקים משחקי דמיון שכוללים ריצות ואיומים מדומיינים בחרבות, משחקים תופסת בבית, מסיעים כלי רכב מפלסטיק במסדרון, מתגוששים ביניהם ו… עושים הרבה רעש.

בכל אחד מהבתים בו הייתי, ראיתי את ההורים מנסים "להשליט סדר" – "לא לשחק בחרבות בתוך הבית!", "אל תבעט בו!", "תביאו פאזל!", או פשוט – מדליקים את הטלוויזיה כדי להשקיט את האווירה ולהשתיק את הילדים.

תנו להם לצעוק!
אז נכון, אפשר להשליט סדר ולייצר שקט בבית, אבל זה בדרך כלל יבוא רק אחרי שנתעצבן, נצעק ואולי נעניש את הילדים. לא חבל?

הלא הם לא עשו משהו לא בסדר… הם רגילים להוציא אנרגיה בשעות האלה, לשחק עם חברים, לרוץ, לקפוץ, לקרוא קריאות קרב…

מה שאני מציעה לכם, ההורים, זה לשנות את נקודת המבט שלכם.

להחליט עם עצמכם שעד שעה מסוימת, אתם מסוגלים לספוג את ה"רעש" הזה ולתת לילדים לשחק כאוות נפשם. ואם קשה לכם עם הרעש, קנו לכם זוג אטמי אוזניים.
כי מה שקורה כרגע, זאת הידרדרות חלקלקה של מערכת היחסים שלכם עם הילדים ("אל תרוץ!", "מספיק לקפוץ!", "כמה פעמים אמרתי לך שאני לא מרשה להסיע את המשאית בבית?", "מספיק כבר!", "שב רגע!", "תפסיקי לצעוק!"); אתם מרגישים שהם לא מכבדים את הסמכות שלכם, אבל מה שקורה זה שבעצם אתם לא מכבדים את הצרכים שלהם,
וכל זה קורה רק מאחר שתנאי הסביבה השתנו, וזה לא מגיע לא להם ולא לכם.

הכינו לעצמכם כוס קפה, שבו עם האטמים באוזניים ונסו לא להתרגש. הודיעו לילדים שהם יכולים לשחק עד השעה עליה תחליטו, ועד אז – נסו להימנע מלהעיר הערות או לשלוט בסדר שהופר.
כך תגיעו לשעות הערב ברוגע יחסי, אחרי שלא רבתם, לא צעקתם ולא התעצבנתם אחר הצהריים, ואחרי שהילדים שיחקו והוציאו את מנת האנרגיה הדרושה שלהם.

בהצלחה 🙂

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים

משנה מקום, משנה מזל

לא מזמן הגיעו אלי זוג הורים חדשים ומותשים. האם תיארה לי את שעות אחר הצהריים שעוברות עליה עם שני ילדיה הקטנים, וזה נשמע כמו סיוט: "במשך כל אחר הצהריים, מהרגע שאנחנו חוזרים מהגן ועד שהם הולכים לישון – יש אצלנו רק בכי וצעקות. בת ה-3 לא מפסיקה לבכות ולהתלונן, ובן השנה וחצי מחקה אותה. אני כל הזמן כועסת עליה ושולחת אותה לחדר, אבל שום דבר לא עוזר."
היו שם כמה עניינים לטיפול במשפחה הקטנה והמקסימה הזאת, אבל דבר אחד תפש את תשומת לבי במיוחד; כשהגעתי אליהם לצפייה בבית, ראיתי שאין שום משחק בסלון, שום דבר ששייך לילדים הקטנים. הטלוויזיה הייתה פתוחה באופן קבוע על ערוץ "בייבי", אבל פרט לכך – לא היה דבר.
האימא העייפה תיארה לי איך היא קמה מוקדם בבוקר כדי לפזר אותם לגנים ולהספיק להתייצב בעבודה, ואיך אחר הצהריים היא חייבת להספיק מטלות רבות (כביסה, כלים, אוכל), תוך כדי שהם בוכים ו"מטריפים" אותה.
"יש להם חדר מלא במשחקים, אבל הם כל הזמן מסתובבים סביבי ובוכים. מה הסיפור שלהם??"

ילדים קטנטנים אשר לא ראו את הוריהם כל היום, לא מוכנים שיביאו אותם הביתה ו"יזרקו" אותם לשחק לבד בחדר… למה להם? הם רוצים לתבוע את תשומת הלב שמגיעה להם, ובצדק.
מעניין אותם שיש מכונת כביסה להפעיל?
מעניין אותם שארוחת הערב עוד לא מוכנה?
מעניין אותם שעבדנו כל היום ולא הספקנו לשתות קפה ולגלוש קצת בפייסבוק לנקות את הראש?
לא ממש מעניין אותם.
מבחינת הקטנטנים שלנו, מכונת הכביסה, ארוחת הערב והטלפון שלנו, הם כמו מאהבים שמתחרים על תשומת הלב ועל האהבה שלנו.
ועל כך כל הבכי.

109501-ONLEES-710
<a href="https://www.freepik.com/free-vector/lovely-background-of-mother-hugging-her-daughter_1084721.htm">Designed by Freepik</a>
הדבר הראשון שהצעתי להורים המותשים, היה להכניס אל חלל המגורים המרכזי (סלון + מטבח פתוח) את שולחן הציור הקטן של הילדה, ואת ארגז הצעצועים ששכן דרך קבע בחדר הילדים.

בני הזוג החליטו לאמץ את הרעיון, והכניסו לסלון שולחן קטן עם דפים וכלי ציור, ארגז צעצועים גדול עם קוביות, בובות וכיו"ב ואפילו שטיח עליו אפשר לשבת ולשחק.
כבר למחרת הם ראו את השינוי.
האם נכנסה עם ילדיה הביתה אחרי הגן, התיישבה לשחק אתם מעט, ואז קמה אל המטבח להכין את ארוחת הערב, כשהיא בקשר עין עם בתה בת ה-3, והן ממשיכות לדבר על מה ששיחקו בו לפני רגע.
הבת כבר לא הרגישה שאמה "מגרשת" אותה לשחק בחדר, וראתה שאמה מקדישה לה תשומת לב גם כשהיא מכינה את ארוחת הערב.
אחר כך, הן גם הלכו יחד למכונת הכביסה והבת הושיטה לאמה את הכביסה הרטובה כדי שתתלה אותה על החבל.
הבן הפעוט לא ראה ולא שמע את אחותו בוכה, ולכן גם לא חש צורך לבכות בשביל לקבל תשומת לב.

לאחר השינוי הראשוני הזה, שנתן לאימא קצת אוויר לנשימה והוריד את רמת הסטרס בבית, יכולנו כבר לדבר על חיבוק והרגעה במקום עונש, על יצירת סדר יום קבוע להורדת מפלס החרדה של הילדים מהלא נודע, על כיבוי הטלוויזיה ליצירת בית שקט ורגוע ועל הגדלת מידת מעורבותו של האב בשגרת אחר הצהריים. אבל על כך בפוסט אחר.

יש בתים שבהם כל "ענייני הילדים" סמויים וחבויים בחדרי הילדים. אם זה עובד – הכול טוב, כמובן, אבל אם גם אחר הצהריים שלכם נראה ככה, מתיש וקקפוני, אתם בהחלט מוזמנים להבין את הילדים שזקוקים לכם אחרי יום שלם בחוץ, ולאמץ את סידור הבית מחדש, כך שיתאים גם לצרכים שלכם וגם לצורכי הילדים.

בהצלחה 🙂