ד' הקטנצ'יק היה ילד "קשה", כפי שהוריו הגדירו אותו. הם הגיעו אלי להדרכה עם מטען מאוד כבד. "הוא כל הזמן נושך, גם בגן וגם בבית. הוא לא מקשיב לשום דבר שאומרים לו, בוכה וצורח על כל דבר… אנחנו צועקים, מענישים, סוגרים בחדר, ושום דבר לא עוזר, זה רק מחמיר. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות."
בשיחת ההיכרות איתם, סיפרו בני הזוג של-ד' הקטן היה עיכוב בדיבור והוא טופל אצל קלינאית תקשורת, כמו כן יש לו אחות שקטנה ממנו בשנה, והוא גם עבר לדירה חדשה ולגן חדש.
אלה באמת הרבה מאוד קשיים לילד אחד בן שלוש וחצי.
האם הם מצדיקים נשיכות, אלימות והתנהגות אגרסיבית?
אולי.
השאלה היא איך מחבקים את הקושי שלו, אבל נוקטים ביד קשה ונחושה נגד ההתנהגויות הללו?
בהתחלה, נתתי להוריו של ד' את כל הכלים והשיטות לעמידה נחושה מול ילד שמרביץ, נושך ומתפרע. בגיל צעיר כל כך, הכלים האלה עובדים מאוד מהר.
לא אצל ד'.
ככל שההורים היו נחושים יותר בעמידה מולו – כך גם הוא "הקשיח עמדות", נתקף יותר התקפי זעם, נשך יותר, פגע באחותו הקטנה והמשיך להיות "הילד הרע" בגן.
הוא היה מוכן לוותר על הצ'ופרים שהבטיחו לו אם יתנהג יפה, היה מוכן לפרוש הביתה באמצע פעילות משפחתית כי לא הסכים לשתף פעולה ושילם מחירים כבדים על ההתנהגות שלו. באמת ששום דבר לא עזר.
גם אני, כמו הוריו של ד', עמדתי אובדת עצות לנוכח הקשיחות של ד' הקטן, ופניתי לכוהנת הגדולה (מיכל דליות, כמובן) לקבל את עצתה. כבר בתחילת הסיפור, היא הסבה את תשומת לבי שהילדון הקטנצ'יק הזה אכל הרבה מרורים בחייו – קושי בדיבור, אחות קטנה, מעברים, צעקות מהגננת, עונשים מההורים, מחירים לשלם, שכר ועונש…
היא לא הייתה צריכה לומר יותר מזה. הקטנצ'יק הזה היה מתוסכל מכל כך הרבה דברים, והתסכול שלו פשוט "השפריץ" החוצה ללא שליטה.
Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com
בפגישתנו הבאה, הצעתי להורים של ד' להפוך את הקערה על פיה, ולהתחיל למלא את הילד באהבה.
ברגע שהוא נושך – במקום לצעוק עליו או ללכת ממנו, לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו למשחק.
ברגע שהוא צורח ומתפרע – לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו לצפות בתכנית אהובה בטלוויזיה.
ברגע שהוא תופס משהו כדי לזרוק על אחותו – לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו להכין ביחד ארוחת ערב.
כשהגננת מספרת בסוף היום שהוא שוב נשך בגן – לתפוס אותו לחיבוק גדול וללחוש לו באוזן שהם בטוחים שמחר או מחרתיים הוא יצליח להתאפק מלנשוך.
כך, דקה אחר דקה, למלא את יומו של ד' באהבה, חיבוקים, נשיקות וכוונות טובות במקום למלא את יומו בסנקציות, תוצאות טבעיות וכעס.
וכמובן – לתדלק את האהבה הזאת במחוות קטנות לאורך כל היום, ולא רק כשהוא עושה משהו "רע".
עברו מספר ימים עד שקרה השינוי, אבל הוא קרה.
היה נראה כאילו המכל הפנימי של ד' היה מלא ב"רע" עד שהתחיל לגלוש מתוכו, וכעת – המכל הפנימי של ד' התמלא באהבה, עד שהיא התחילה לגלוש מתוכו:
לפעמים ד' הקטן עדיין נושך, מתפרע או צועק, כמו כל ילד בגילו, אבל התיוג של "הילד הרע" כבר לא יושב לו על הכתפיים ומנהל אותו, את ההורים ואת הגננת.
לא שוחד או פרס, לא צעקות, לא עונשים, לא סנקציות ולא טיפולים… בסופו של יום – אין תחליף לאהבה ולתחושת הביטחון של הילד כשהוא מרגיש שהעולם איתו, ולא נגדו.
