ארכיון תגיות: מקלחת

תכלה שנה ויללותיה

ילדים בכיינים ויללנים, זה אחד הדברים שממש מוציאים הורים מהכלים. "אני לא מבינה כשאתה בוכה!", "אבל מה את רוצה? תגידי!", "מכל דבר היא בוכה", "כשהוא לא מקבל משהו הוא מיד מתחיל ליילל."
מכירים את זה?

ד' ו-ש' הגיעו אליי להדרכה בעקבות ההמלצה של הגננת של א' בת ה-4, בת הזקונים שלהם, שחששה מכך שהילדה בוכה ומיללת על כל דבר, ולכאורה – חסרת כלים להתמודד עם סיטואציות שקורות בגן. ההורים הודו בפניה שגם בבית היא לא מפסיקה ליילל, והחליטו להתחיל את השנה החדשה עם ילדה שלא בוכה (לפחות לא על כל דבר).

ילדים בוכים הם לא מחזה נדיר. הבכי הוא אחד מכלי התקשורת שלהם, לפחות עד שהם לומדים להבהיר את עצמם כראוי. עם זאת, מילדה בת 4 בהחלט אפשר לצפות שבחלק מהסיטואציות היא תדבר ולא תבכה, נכון?
א' הקטנה באמת בכתה כל הזמן, בבית וגם בגן.
מהשיחות עם ההורים ומהצפייה בביתם, הבנתי ש-ד' ו-ש' הם הורים מאוד אוהבים ומאוד מסורים, ו-א' הקטנה היא ילדה שמחה ואהובה, ורבלית מאוד ומפותחת ביחס לגילה.

אז מה הבעיה?

ההשערה שלי הייתה ש-א' בוכה מאחר שלמרות כל כישרונותיה ויכולותיה, היא נמצאת בסוג של חרדה מתמדת בפני הבאות, ולו בשל העובדה שבמשפחה הזאת אין שום דבר קבוע.
א' לא תמיד יודעת מי יאסוף אותה מהצהרון, לפעמים היא נשארת עם בייביסיטר אחר הצהריים ולפעמים לא, אין שעה קבועה לארוחת ערב, מקלחת או שינה, אין איסורים מוחלטים בבית, ובעצם – הכל נתון לכאורה למשא ומתן.
איזו שמלה היא יכולה לבחור לגן?
כמה ממתקים היא יכולה לאכול?
כמה זמן היא יכולה להיות עם הפלאפון של אימא?
איפה היא נרדמת לשנת הלילה?
שום דבר לא היה קבוע.

ד' ו-ש' רצו לגדל ילדה מאושרת ולהשתדל לומר לה "לא" כמה שפחות – והנה יצאה ילדה חרדה ומתוסכלת, אשר ביללות הבלתי פוסקות שלה מוכיחה להם שהיא זקוקה לגבולות ולסדר כדי להיות מאושרת.

cry

Kids vector created by brgfx – www.freepik.com

וזה מה שעשינו.

ד' ו-ש' נתבקשו להכין תכנית מסודרת שעונה על כל הלבטים של א' הקטנה. הם קבעו שעה קבועה לארוחת ערב ושינה, הכריזו כי מעתה היא נרדמת רק במיטה שלה, הודיעו לה שעם שמלות חגיגיות אפשר ללכת לגן רק בימי שישי והקציבו לה בכל יום 20 דקות עם הטלפון של אימא.
בנוסף, ביקשתי מהם לעדכן את א' בכל בוקר מי אוסף אותה מהגן ומה הם מתכננים עבורה לשעות אחר הצהריים.

הראשונה שזכתה לראות את השינוי הייתה דווקא הגננת של א'. בעוד שבבית, הקטנה התמרדה והגבירה את עוצמת הבכי – בגן היללות נפסקו כליל.
המסקנה הייתה בלתי נמנעת: כשא' יודעת מי אוסף אותה ומה יקרה איתה – היא רגועה ובטוחה לאורך כל היום בגן.
לאט לאט חל גם שינוי מהותי בבית; ל-א' היו הרבה פחות "צומתי החלטות" במהלך היום, וכך נחסכה ממנה ההתלבטות לגבי ההתלבשות בבוקר (שגררה בכי בעבר), המריבות על עוד זמן פלאפון (שהוחלט ונאכף על ידי אימא), הבחירה היכן ללכת לישון ועם מי (שחסכה מ-א' החלטה שהייתה גדולה על מידותיה וגם סייעה לכל בני המשפחה ללכת לישון במיטותיהם, בזמן) וכן הלאה.

רוצה לומר, ש:

סדר מפחית חרדה.
גבולות מפחיתים חרדה.
עקביות מפחיתה חרדה.

לא ש-א' לא בוכה מדי פעם כשהיא מתוסכלת או עצובה, אבל ד' ו-ש' הצליחו להפחית את כמות היללות בבית באופן משמעותי, וגם למדו לנחם את א' כשהיא עצובה, מבלי להיענות לדרישותיה.

אם הילד שלכם בוכה הרבה ומיילל על כל דבר – בדקו עד כמה הוא בטוח בין הקירות שאתם מציבים לו – שעות קבועות, הרגלים קבועים, הגבלות כאלה ואחרות וכדומה.
יכול להיות שהוא מיילל כשהוא מבקש ממתק כי הוא יודע שאם יחריש לכם את האוזניים אתם תתייאשו בסוף ותוותרו לו, אבל אם תעמדו על שלכם שבוע, שבועיים ויותר – היללות על הממתק הזה יפסיקו.
הבכי הזה נובע גם מהמקום בו הילד "מנסה אתכם", אבל גם מהמקום בו הוא אינו יודע מה צפוי לו. האם יאכל עכשיו שוקולד או לא? ואם לא – מתי כן יאכל שוקולד? ואולי לנצח אתם לא תסכימו לו לאכול שוקולד? ואולי תסכימו לו כל הזמן והוא יצטרך להחליט לבד מתי הוא אוכל וכמה?
נכון, זה נשמע זוטות, אבל עבור ילד בן 3, 4 ואפילו 5 מדובר בהחלטה גדולה, שהיא רק חלק ממאות החלטות שעליו לקחת במהלך היום, בכל יום. אז תעשו לעצמכם טובה, וגם לו: החליטו מתי וכמה שוקולד הוא יאכל, כמו גם זמן מסך, בגדים, ארוחת ערב, שינה וכל "צומת החלטה" בעייתית עבורו וחסכו מכל בני הבית את הבכי והיללות הבלתי פוסקות.

שנה טובה ובהצלחה!

עפרה שפר ברוש

סיפור שהיה על הילדה שסובבה משפחה שלמה על האצבע הקטנה

לפני חודשיים-שלושה התקשרה אלי ע', וביקשה להגיע בדחיפות להדרכת הורים: "תביני, אני לא מצליחה להסתדר עם הבת האמצעית שלנו, בת ה-8. כל היום מריבות וצעקות והיא לא עושה שום דבר שאנחנו אומרים לה. אנחנו כבר לא יכולים יותר!"
בפגישת ההיכרות עם ע' ובעלה ד', שמעתי בהרחבה על מצבה העגום של המשפחה, על ימים מלאים במאבקי כוח:
– עשרות פעמים מבקשים ממנה להיכנס למקלחת בערב, והילדה מושכת את הזמן ומושכת ומושכת, עד שמגיעות הצעקות ולפעמים גם עונשים.
– הילדה משחקת בסליים דווקא איפה שאסור, מותירה עקבות דביקים על רהיטים
– הילדה צועקת על ע' ומשפילה אותה מול חברות שבאות הביתה
– הילדה לוקחת חטיפים מהמטבח רגע לפני האוכל, למרות שאומרים לה "לא"
– הילדה דבוקה למסך הפלאפון בכל רגע נתון, גם כשמבקשים ממנה לכבות
וכן הלאה, וכן הלאה.
כמעט כל התקשורת של ההורים עם בת ה-8 הייתה תקשורת כוחנית, ויכוחים, מריבות וצעקות, עד שכבר לא נותר מקום לחיוכים, חיבוקים, מילות אהבה והרגעה.

בחוץ, בכיתה, בחוגים ואצל חברות, הילדה הייתה מקסימה במיוחד, אהובה על כולם ולעולם לא מתפרצת. הכל היה קורה רק בבית.

ביקשתי לראות ציורים של בת ה-8, מהם יכולתי להבין כי היא ילדה רגישה מאוד, שמסתובבת עם עומס רגשי קבוע בתוכה, מסתירה את מה שעובר לה בראש ובלב ומאוד מאוד חשוב לה למצוא חן בעיני הסביבה. ניכר כי יש לה תלות גדולה בהוריה, וכי היא מאוד עקשנית ופרפקציוניסטית, עד כדי סיזיפיות.

לכאורה, הציורים שמחים, צבעוניים ומלאי דימויים, אך בפועל עולה מהם לחץ גדול.

מאיפה יכול לנבוע לחץ של ילדה בת 8 שהיא תלמידה מצטיינת, יפהפייה, אהובה על המורים, מקובלת בין החברות לכיתה, מקבלת בביתה את כל מה שהיא מבקשת, החדר שלה נראה כמו חנות מתנות, מלא בכל טוב… אז למה היא כל כך לחוצה?

בעקבות השיחות עם ע' ו-ד', שיערתי שהלחץ של הילדה נובע מכך שהיא מרגישה שהם נבהלים ממנה.
בכל פעם שהייתה יוצאת ממנה "המפלצת" (וכבר כתבתי על זה כאן בהרחבה) כשהיא מרשה לעצמה להתפרק בבית אחרי שהחזיקה את פאסון הילדה המושלמת בחוץ – ההורים שלה נבהלים ממנה. הם כועסים, צועקים, מאיימים, או מוותרים ומרימים ידיים – היא נבהלת והבהלה מחריפה את החרדה, שמביאה להתפרצות אלימה וקולנית יותר – ההורים עוד יותר "מאבדים את זה", וכן הלאה.
כך נוצר כדור שלג.
ברגע שהתחילו לפחד מהילדה, בעצם יצרו אצלה עומס נפשי שאין לה איך לפתור אותו.

אז מה הפתרון?
הפתרון הוא להפסיק לפחד ממנה. פשוט ככה.
במקביל, להתחיל לייצר מערכת יחסים קרובה יותר בבית, שגם תאפשר לחוות רגעים יפים ביחד, וגם תחזיר את ההורים לעמדת הסמכות הטבעית שלהם.
במקרה של ע' ו-ד', ביקשתי שיתחילו בארוחות משותפות. במקום לשבת על הספה, ולקרוא לעבר הילדה שאוכלת תוך כדי שהיא צופה בנייד, "תכבי את הטלפון בזמן האוכל!" – להתחיל לשבת עם הילדים, לאכול ביחד, ולייצר מצב בו מתקיימת שיחה ויש סיבה טובה להניח את הטלפון בצד.
כל הילדים שיתפו פעולה באופן מידי, ו-ע' אפילו גילתה שהיא נהנית לשבת איתם!
בשלב השני, ביקשתי שיפסיקו לריב עם הילדה על המקלחת; בכל ערב הם "הכריזו" שהגיעה שעת המקלחת, ואם הילדה לא הלכה להתקלח – לא העירו לה ולא אמרו מילה.
אמרנו כבר שהילדה עקשנית, נכון?
10 ימים תמימים היא לא נכנסה למקלחת. ההורים נשכו שפתיים ועשו מאמץ גדול לא לומר מילה, עד שביום העשירי היא נכנסה למקלחת לבד, ומאותו יום ממשיכה להיכנס לבד למקלחת בלי ויכוחים או הפצרות חוזרות ונשנות.
ההורים הראו לה שהם לא נבהלים מההחלטות שלה, לא רבים איתה על זה ולא "מתחרפנים" מזה (גם לאורך 10 ימים!).
הצעד הבא היה ללמד את ע' להפסיק להיגרר למריבות עם הילדה; בכל פעם שהילדה דיברה לא יפה, ע' נטשה את הזירה ועברה לעסוק במשהו אחר. לא צעקה, לא הגיבה, לא איימה ולא הענישה – פשוט הוכיחה לילדה, במעשים, שדיבור כזה לא מוביל לשום דבר.
בנוסף, ביקשתי מ-ע' להתחיל להיות אסרטיבית יותר, גם באופן מילולי וגם באופן פיזי. לא לפחד לומר "לא!" בקול רם כשהסליים מגיע לסלון, לא לפחד להוציא לילדה את הטלפון מהיד ולא לפחד לחסום בגופה את הכניסה למטבח כשהילדה רוצה לנשנש משהו חמש דקות לפני ארוחת הערב.
עוד צעד משמעותי היה לטפל בבקרים, שהיו תמיד עמוסים ולחוצים, מלווים בצעקות, בכי ואיומים, והסתיימו תמיד באיחורים לבית הספר; הנחיתי את ע' ו-ד' להשתמש בפתרון "השקית" (שגם עליו כבר כתבתי בעבר, מוזמנים להיזכר), ואכן, אחרי שבת ה-8 העקשנית נכנסה פעם אחת למכונית בפיג'מה – התחילו הבקרים להסתדר בשקט מופתי.

כך, צעד אחר צעד, החלו ע' ו-ד' להיראות בעיני בת ה-8 כהורים חזקים, שלא נבהלים מהמפלצת הפנימית שפורצת ממנה.
כעבור מספר ימים כבר דיווחו ע' ו-ד' שתדירות ההתפרצויות שלה ירדה משמעותית. שבוע נוסף עבר, ובת ה-8 ניגשה ל-ע' ביוזמתה, חיבקה אותה ואמרה שהיא אוהבת אותה.
ככל שנקפו הימים, נראה היה שבת ה-8 מתחילה להשתחרר מהמועקה הנפשית, ולו בשל העובדה כי היא נוכחה לדעת שיש מי ששומר עליה, יש מי ש"מנהל" את הבית, יש שתי דמויות חזקות וסמכותיות שמובילות את המשפחה ומהוות עבורה עוגן.
הידיעה הזאת שחררה את בת ה-8 מהחרדה בה הייתה נתונה, ובציור שלה לאחר חודשיים, כבר ניתן לראות משהו "נושם" יותר, רגוע יותר, פחות קפדני וסיזיפי, ויותר מלא חמלה ורוך:
שקופית4
וגם ע' החלה לעדכן בעוד ועוד הודעות חיוביות ומשמחות:
שקופית5

בסיכומו של דבר, נפרדנו לשלום כשאני יודעת שבת ה-8 מטופלת היטב וכי יש לה שני הורים שלמדו שעם כל העצמאות שלה – היא עדיין צריכה אותם בתור עוגן חזק ונחוש, ועליהם לפעול בהתאם כדי לספק לה את הביטחון לו היא כל כך זקוקה. על הדרך – הם גם הרוויחו אותה מחדש 🙂

איך מפסיקים לריב עם הילדים על הכניסה למקלחת?

90% מההורים שמגיעים אליי להדרכה, מדווחים כי המקלחת היא סלע המחלוקת, מה שמעורר מריבות יומיומיות עם הילדים, וצובע כמעט כל ערב באווירת ריב ומדון.
בכל פעם מחדש אני מתפעלת איך הורים משקיענים, אינטליגנטים, אוהבים ומסורים נופלים לבור הזה ומרשים לעצמם להיגרר למאבקי כוח סביב נושא כל כך פעוט…

לא חבל על האנרגיות? חבל.

איך מפסיקים לריב עם הילדים על הכניסה למקלחת?

התמונה באדיבות Background vector created by brgfx – www.freepik.com


מה יש במקלחת שהופך אותה לנושא כל כך בוער בכל בית?

המקלחת, ברוב הבתים, מסמלת את סוף היום, את סוף כל הפעילויות ,החוויות, הצבעים, הקולות והריחות, אבל זה לא הכל.
ברוב הבתים, הכניסה למקלחת מלווה ב"יאללה, יאללה!", "קדימה!", "נו כבר!", "כמה אפשר לבקש??" ושאר פנינים שיוצאות לנו מהפה כי אנחנו, איך לומר בעדינות? מתים כבר שהילדים ילכו לישון, יפנו לנו את הסלון ויתנו לנו כמה דקות של שקט לפני שאנחנו בעצמנו נרדמים על הספה.

והילדים שלנו מרגישים את זה. הם מרגישים שאנחנו לחוצים ומלחיצים אותם, והם מוחים על הלחץ הזה.

כשהילד בן שנתיים, שלוש, ארבע או חמש, אנחנו יכולים לקחת אותו על הידיים ולקלח אותו "בכוח", צ'יק צ'ק, וגם אם הוא בוכה, הוא נרגע מיד אחר כך.
אבל כשהילד גדול יותר, כבד יותר ובועט חזק יותר – אנחנו כבר לא יכולים לעשות את זה "בכוח". אנחנו צריכים לעשות את זה בחכמה.

והחכמה במקרה הזה היא לא להתעמת על המקלחת.

בגילאים האלה, הילדים כבר לא חוזרים עם חול בשיער ולא נמרחים בכל מה שאכלו לארוחת הערב…
בגילאים האלה, חשוב שנעביר לילד את האחריות על גופו, על ניקיונו ועל בריאותו.

ברגע שאנחנו מנסים להכריח אותו להתקלח, אנחנו בעצם לוקחים את האחריות הזאת עלינו, ואם האחריות היא שלנו, אבל הגוף הוא שלו – נוצר כאן מאבק כוח בין שני צדדים.

בימים אלה ממש, נמצא אצלי זוג בהדרכת הורים ולהם ילדה בכיתה ג' אשר השתמשה במקלחת כמאבק כוח בכל ערב. המלצתי לזוג היקר לא לומר לה יותר מילה על המקלחת.
הילדה לא התקלחה במשך שבוע שלם.
יום יום הם כתבו לי "היא עוד לא התקלחה!!!! מה לעשות???", ויום יום כתבתי להם בחזרה "אל תעשו כלום. תנו לה לקבל את האחריות על הניקיון שלה."
הזוג המקסים הזה התאפק והתאפק, ובערב השמיני הילדה לקחה את עצמה לבד ונכנסה למקלחת.

בגדול, מקלחת זה כיף והתחושה אחריה היא נהדרת, נכון? המטרה שלנו היא להביא את הילד לחוש זאת בעצמו, לרצות להתקלח.
אולם מה שקורה בבתים רבים זאת הסבה של המקלחת מפעילות נעימה לסלע מחלוקת שמעסיק אותנו, ההורים, העסקת יתר ומושך את גבולות הערב המשפחתי אל הקצה.

בקיצור, הדרך הכי יעילה להפסיק לריב עם הילדים על המקלחת, היא להפסיק לריב עם הילדים על המקלחת 🙂

במסגרת החוק ההורי הידוע "בחר את המלחמות שלך", כדאי מאוד להוריד את המקלחת מסדר היום, כי היא צורך טבעי, כמו לאכול, לשתות ולישון. כדי שהיא תהיה כזאת גם בעיני הילד – אנחנו צריכים להפסיק לריב עליה ולתת לתוצאות הטבעיות לדבר, לתת לילד להרגיש מה זה ללכת לישון מזיע, להתגרד, להריח לא נעים, ולתת לו לבחור לבד מתי הוא רוצה להרגיש נעים יותר ומתי לא.

אפשר גם לתרום לתוצאות הטבעיות ולומר לו שתתנו לו נשיקת לילה טוב מרחוק כי יש לו ריח לא נעים אחרי שלושה ימים בלי מקלחת, או שתדרשו ממנו להחליף את המצעים שעליהם ישן מלוכלך אחרי חמישה ימים בלי מקלחת, אבל כל עוד הדברים נאמרים בלי כעס, בהיגיון טבעי – המקלחת לא הופכת למאבק כוח ונשארת רק מה שהיא. מקלחת.

רוצים לקרוא עוד סיפורי מקלחת?

עפרה שפר ברוש