ארכיון תגיות: מבחנים

לדחוף או למשוך? מה הילד צריך יותר?

אבי ויעל (שמות בדויים), נמצאים אצלי בהדרכה מזה תקופה. הם מאוד שונים זה מזה, באופן בו גדלו, באופן בו הם רואים את הילדים ותפקידם במשפחה ובחיים, אבל יש ביניהם אהבה גדולה, קבלה והרבה ביטחון בקשר ובמשפחה כולה.
אחד הוויכוחים העקרוניים אשר התגלע שוב ושוב, בכל פגישה בינינו, היה סביב העניין של דחיפת הילדים להישגים.
עד כמה לדחוף אותם ועד כמה לסמוך עליהם שיעשו זאת בעצמם?
הוויכוח החריף בנוגע לבתם בת ה-11, תלמידת כיתה ה', אשר מצד אחד 'זוכה' מהם לציפיות נמוכות בשל לקויות למידה שיש לה, ומצד שני 'זוכה' לדאגה מתמדת, לדחיפה ולהתעקשות על עשיית מטלות שאינן נחוצות תמיד.
"אני רוצה שהיא תתאמץ!" אמר אבי, "היא צריכה ללמוד איך להתאמץ להשיג דברים בחיים, ואם היא לא תתאמץ עכשיו – איך יהיו לה מיומנויות כאלה בעתיד?"
יעל הסכימה עם אבי שהמיומנויות האלה נחוצות, אבל היא גם הצליחה לראות את העובדה כי בתם לא מתמודדת בהצלחה עם ה'דחיפה', ורצתה לדחוף אותה פחות. להיות יותר סלקטיבית בעניין הדברים והמטלות ש'דוחפים' את הילדה לבצע.

"אז תגידי, מה אני צריך לעשות כדי שהיא תלמד יותר טוב?"
כך אבי שאל אותי ממש בסיומה של הפגישה.

"אני אגיד לך את דעתי, אבל אתה לא ממש תאהב את מה שאני אומר," עניתי לו; "הדרך הכי טובה לגרום לה ללמוד, היא לאהוב אותה ולקבל אותה בדיוק כמו שהיא. הבת שלכם צריכה לקבל את התחושות הכי טובות בבית. להרגיש הכי אהובה, הכי חכמה, הכי מקסימה. רק כשהיא תרגיש כך בבית – יהיו לה את הכוחות להרגיש טוב בחוץ, ורק כשהיא תרגיש טוב בחוץ – היא תהיה פנויה ללמידה, פנויה להתאמץ ולהשקיע את המקסימום שלה. שלה, לא שלך."

זאת הייתה הפגישה האחרונה שלנו לעת עתה, לאחר תהליך של חודשיים בקירוב.
אני לא יודעת אם הם ישובו לקליניקה, אבל אני מאמינה שהמשפט הזה שנאמר שם, ממש קרוב לדלת, ישב לאבי טוב בתוך הלב, ורוצה להמליץ גם לכם – אל תדחפו. תאהבו, תתמכו, תחבקו, תאמינו, אבל אל תדחפו.