בשבוע שעבר יצא לי לעשות צפייה בשני בתים, יום אחר יום, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הידועות גם כ"שעות המריבה עם הילדים על שיעורי הבית" 🙂
בשני הבתים ראיתי תופעה דומה, ואני מניחה שלא רק בהם ניתן לראות את התופעה הבאה:
הורה אומר לילד "לך להכין שיעורי בית".
הילד מתמזמז עם הזמן, משחק, מציק לאחיו.
ההורה מתעצבן ומרים את הקול – "אמרתי לך להכין עכשיו שיעורי בית! לך תוציא את הדברים מהילקוט ושב ליד השולחן!"
הילד ממזמז עוד קצת את הזמן, עד שמתיישב, ואיך שהוא פותח את הספר, הוא קורא "אימא/אבא! אני צריך עזרה!"
ההורה עסוק בדבר מה וצועק לו בחזרה "תתחיל, אני תכף בא/ה!"
והילד לא מתחיל. הוא קם מהשולחן, מציק לאחיו הקטנים, מבקש משהו לאכול או בקיצור – עושה הכל כדי לא להכין את השיעורים. ההורה מתרגז, צועק וכך נוצרת שעה שלמה או יותר בה עולים הטונים, וכשכבר מתיישבים הילד וההורה אל השולחן להכין את השיעורים – שניהם מרוגזים ולא פנויים באמת ללמידה ולעזרה.

אז מה עושים?
מתכננים את הזמן מראש ומודיעים לילד מה הולך לקרות, למשל – "אני פנוי/ה לעזור לך מ-17:30 עד 18:00. אם את/ה צריך/ה את העזרה שלי, תהיה מוכן עם כל החומרים ליד השולחן בשעה הזאת."
ומה קורה אם הילד לא מגיע, או לא מוכן עם כל מה שהוא צריך?
כלום.
אפשר להזכיר לו שוב כעבור עשר דקות שיש לנו עוד עשרים דקות פנויות לעזור לו אם הוא רוצה, אבל אם הוא לא "מתייצב" אז פשוט משחררים.
ומה קורה אם הילד נזכר ב-20:00 שיש לו שיעורים?
כלום. לא צועקים ולא מתרגזים, אלא מסבירים בנחת שהזמן שלנו לעזור לו עבר כבר, ועכשיו הוא יכול לבחור אם לעשות את השיעורים לבד, או לא. אנחנו סומכים עליו. ובכל מקרה, מחר נודיע לו בדיוק מתי אנחנו פנויים, והוא יכול לנסות שוב להיעזר בנו.

<a href='https://www.freepik.com/free-vector/mathematics-student-concept_1538760.htm'>Designed by Freepik</a>

מה המטרה?
1. לנטרל את הכעס מהיחסים שלנו סביב שיעורי הבית. ברגע שאנחנו מודיעים מראש מה הולך לקרות, אין שום צורך להרים את הקול, לגעור וכו'. יש רק מציאות. מצב קיים.
2. להרגיל את הילד לעובדה שיש זמן קצוב והגיוני לשיעורים ולקבלת עזרה, וכי אם הוא רוצה בעזרתנו – עליו להתרגל גם להתחשב בצרכים שלנו.
3. להעביר את האחריות על שיעורי הבית לידיו של הילד; במקום שאנחנו "נרדוף אחריו" כל אחר הצהריים ונגרום ליחסים שלנו להיות מתוחים במשך כל השעות שאנחנו ביחד, נותיר את שיעורי הבית בידיו ונלמד אותו לקחת אחריות אם נזכר בשיעורים בדקה ה-90.

כל אימוץ של הרגלים חדשים בבית לוקח קצת זמן, אך לאחר מספר ימים בהם תעמדו בכללים הללו, הילד ילמד אף הוא מתי ואיך מכינים שיעורים.
בהצלחה!

ע' ו-ר' החמודים, הגיעו אלי בעקבות פחדים של הבן הגדול שלהם בן ה-5.5. "הוא לא הולך לבד לשום מקום, אפילו לא לשירותים!", הם סיפרו, "הוא מתעורר באמצע הלילה ורוצה לבוא אלינו למיטה, מפחד לפעמים להגיב בחברה ובכלל… יש לו הרבה פחדים."

א' הקטן היה ילד קסום. בצפייה אצלם בבית ראיתי אותו משחק ומצייר, מרוכז במעשיו ולא חושש להגניב אלי מבט או שניים. עם זאת, משהו בדינמיקה בינו לבין האם היה הדוק, אפילו מהודק מדי.
בשיחות בינינו, סיפרה ע' על חששות רבים שיש לה לגבי בנה – חששות מהעלייה הקרובה לכיתה א', חששות מכך שהילד רוצה ללכת לבד מהאוטו לגן ועוד ועוד חששות.
בנוסף, הסתבר כי במשך ארבע שנות חייו הראשונות, ישן א' הקטן במיטת הוריו, וכיום, כאשר הוא כבר ישן במיטתו, הוא הולך לישון תוך משחק בטלפון הנייד, אחרת לא יירדם.
גם הטלוויזיה דלקה בבית המשפחה לאורך כל היום, מתוך אמונה שהקולות והצלילים מלווים את הילד ומעניקים לו ביטחון.

במהלך העבודה המשותפת, דיברנו על מה זה עושה לילד שלנו כשאנחנו מפחדים עליו;
מה מרגיש ילד אשר הוריו מבטאים בפניו את החשש מפני העלייה שלו לכיתה א'?
הוא מרגיש שכל חבריו, כנראה, מסוגלים – אבל הוא לא.
מה מרגיש ילד אשר הוריו לא משדרים לו שהם סומכים עליו שיירדם לבד?
הוא מרגיש שהוא לא יכול להירדם לבד.
מה מרגיש ילד שאמו לא סומכת עליו שילך לבד את 10 המטרים המפרידים בין האוטו לגן?
הוא מרגיש שיש משהו שהוא כנראה צריך לפחד ממנו, משהו שהוא לא יכול להתמודד אתו.

וכך, צעד אחר צעד, מחלחל הפחד שלנו, ההורים, אל תוך הביטחון העצמי ואל תחושת המסוגלות של הילדים שלנו.

בציורים של א' באמת ניכרו חששות רבים, עומס רגשי דפוסי פעולה חדים, ביקורתיים, כלפי עצמו:

לאחר 3 פגישות בלבד, החלה ע' המקסימה לשחרר את הילד מפחדיה שלה.
הטלוויזיה כובתה ראשונה, ו-א' בכלל לא ביקש להדליק אותה מחדש.
נושא כיתה א' לא דובר יותר בבית אלא במובן חיובי.
סדרי ההשכבה כללו ישיבה של אחד ההורים ליד מיטתו של א', במקום הטלפון הנייד.
בכל בוקר א' צעד לבדו מהאוטו לגן.
במקביל, ככל שהאם "פינתה מקום", כך נכנס האב יותר לחייו של א', מבלי לחשוש מתגובותיה של ע'.

פתאום שמו לב ההורים ש-א' הולך לפעמים לבד לשירותים או להביא צעצוע מחדר אחר, בלי לקרוא להם, ובתוך שלושה שבועות בלבד, חל שינוי של ממש בציור של א':

החששות והביקורתיות נעלמו, ומשהו חם ומחבק יותר נוצר.

בסופו שלדבר, גילינו ש-א' הוא ילד די אמיץ. הוא התרגל ללכת לישון ללא הטלפון, שמח לקראת כיתה א' אליה יעלה עם חבריו מהגן, גאה להיכנס לבדו בדלת הגן בכל בוקר… אך את האומץ הזה הצלחנו לגלות רק בזכות השחרור של האם וההבנה שהפחדים שאתם אנחנו באים מהבית לא תמיד תואמים ל"סרטים" שיש לילד שלנו בראש, ולעתים אף מעצבים פחדים חדשים עבור הילד, פחדים שאין לו צורך בהם כלל.

הילדים שלנו אלופים. זה בדוק. אם רק נשדר להם שהם יכולים ושאנחנו סומכים עליהם – הם יוכלו לעשות הכול.
הפחדים שלנו והאמונות המוקדמות שלנו הם אלה שחוסמים אותם מלהעז.

"הילדה שלי נהייתה מפלצת!", "הילד שלנו מתבגר לפני הזמן, טורק דלתות כבר בגיל 8", "אני מפחדת לצאת אתם מהבית"… אלה רק חלק מהמשפטים ששמעתי השבוע, מכמה זוגות חדשים שהגיעו לקליניקה.
אולי זה החורף, או השגרה הברוכה שהגיעה סוף סוף שהביאה אלי הרבה זוגות השבוע, אשר לכמה מהם היה מכנה משותף אחד – הם פשוט פחדו מהילדים שלהם.
אימא אחת פתחה בתלונות מתמשכות על איך בת ה-7 שלה נהייתה מפלצת – "היא צוחקת לי בפנים, מתחצפת אלי, מקללת… אני פשוט לא יודעת מה לעשות אתה!".
הזוג השני שקל לקחת את בנם בן ה-8 למרפאה התפתחותית, כי לטענתם הוא מראה סימנים מקדימים של גיל ההתבגרות – "הוא כל הזמן כועס, טורק דלתות בבית, לא מוכן לדבר איתנו… רק חצ'קונים חסר לו!".
זוג נוסף סיפר שזוג התאומים שלהם, בני ה-5, הפכו להיות אלימים מאוד, גם ביניהם וגם כלפי ילדים אחרים, והם פשוט מפחדים לצאת אתם מהבית. גם בבית הם מפחדים, אבל לפחות שם אף אחד לא רואה…

בקיצורו של עניין, נתקלתי השבוע בהרבה הורים שמפחדים מהילדים שלהם.
וגם אני הייתי שם, אני מודה.
זה קורה לכולנו, כשהילדים שלנו גדלים, מתפתחים ומגיבים באופן שונה לדברים שקורים להם בחיים. הם גדלים ומשתנים לנו מול העיניים, ודברים שניסינו בעבר (שיחה, חיבוק) נתקלים בדחייה מצידם. זה מפחיד, וזה מותיר אותנו, הרבה פעמים, בתחושת חוסר אונים.

<a href='https://www.freepik.com/free-vector/drawing-of-zombie-in-halloween_727809.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? אתם בטח שואלים… מה עושים כשהילדה שלנו מקללת ויורקת לנו בפרצוף, כשהילדים שלנו הופכים פתאום לאלימים או טורקים לנו דלתות בעצבים?
אז עוד לפני שנדבר על מה עושים, בואו נבין למה זה קורה:
כל המקרים שמתוארים לעיל, הם מקרים בהם ילדים מוציאים את התסכול שלהם, איזה שהוא תסכול, על ההורים ועל הסביבה.
גם הם היו רגילים, פעם, להתנהג אחרת. בן ה-8 לא ממש מבין מאיפה באו לו העצבים האלה והחשק לטרוק את הדלת בפני הוריו, אבל ברגע שזה קורה לו, זה פשוט מתפרץ ממנו.
לכן, סביר להניח שהוא די מבוהל מעצמו.
עם זאת, אין לו את היכולת לשבת רגע עם עצמו ולומר "הממ… היה לי יום רע בבית הספר, לכן חזרתי עצבני ולכן יש לי צורך להרוס משהו ואין לי כוח לשמוע את החפירות של ההורים שלי".

טו מייק א לונג סטורי שורט, ילדים שמתנהגים פתאום כמו מפלצות, נבהלים מהמפלצת שיוצאת מהם.
וכשזה קורה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם, זה לראות את הדמות הסמכותית (מורה, הורה) נבהלת גם, כי במשוואה הפשוטה של הילד – אם אני נבהל + ההורים שלי נבהלים = מי בעצם שומר עלי מעצמי ומהעולם?

לכן, העצה הכי טובה במקרים כאלה היא לא לפחד כלל. לא להיבהל מה"מפלצת". אפשר בהחלט לומר "בבית שלנו לא טורקים דלתות!" או "אני לא מרשה לך לירוק לא עלי ולא על אף אחד!" או "אני לא מוכנה לראות שום אלימות, זה ברור?!", אבל מספר דקות לאחר מכן, לגשת אל הילד/ה, לנסות לדבר אתו, לשאול מה קרה היום בבית הספר או בגן, מה מרגיז אותו, מה כואב לו, מה קשה לו…
הוא / היא אולי ירקו, יקללו ויטרקו (שוב) את הדלת, אבל הציפייה הילדית שלהם היא שאנחנו לא נוותר. בכל פעם מחדש ננסה לדבר, לבדוק, להרגיע, גם אם בשלב זה אנחנו לא מקבלים מענה.
כך, אנחנו מייצרים משוואה חדשה – אני מתפרץ בלי שליטה + ההורים שלי לא נבהלים ממני = יש מי ששומר עלי!

ועם המשוואה החדשה הזאת, הילד ממשיך בחייו עם הידיעה שהוא לא מפלצת, אלא שעובר עליו משהו, זמני, רגעי, תקופתי… וזאת כבר ידיעה שמשרה הרבה יותר ביטחון.

בדיוק את אותו הדבר אפשר ליישם בכל שלב בחיי ילדינו – מההשתטחות על רצפת הקניון בגיל 3 ועד לבריחה מן הבית בגיל 16.
הם הילדים שלנו, ואנחנו מחנכים אותם טוב. מה שעובר עליהם זה קושי, זה תסכול, זאת חרדה, אבל זה לא יישאר לנצח. הילד שלנו, המקסים, הטוב והמחונך, הוא כן יישאר, וממנו אנחנו ל-א מ-פ-ח-ד-י-ם.

"תגידי, את מטפלת גם במשפחות עם ילדים גדולים?", כך שאלה אותי ב', אימא לילד בן 25.
אמנם זאת הפעם היחידה שקיבלתי פנייה כזאת, אבל אמרתי לעצמי ולה שהדרכת הורים עוסקת ביחסים, ויחסים עם ילדים יש לנו בכל גיל…
וכך הם הגיעו אלי, ב' ו-נ', זוג בשנות ה-50 המאוחרות, הורים ל-3, ושטחו בפני את "הבעיה":
הבן הצעיר, בן ה-25, חסר מוטיבציה, לדבריהם. "הוא לא מזיז את עצמו" הם אמרו, "לא דוחף את עצמו" התלוננו, "לא מתקדם לשום מקום".
כשהתקדמנו בשיחה, הסתבר שה"ילד" הוא ילד טוב – לומד, עובד, מבלה עם חברים, עוזר להורים בבית ואפילו בקשר טוב עם אחיו הגדולים.
הבעיה של הוריו הייתה שהוא לא לומד כמו שהם היו רוצים שילמד, לא שואף להתקדם בעבודה כמו שהם היו רוצים שיתקדם, לא מבלה עם חברים נכונים לדעתם, וכדומה.
הם ייחלו עבורו לטוב ביותר, וחשבו שכל מה שהוא עושה – הוא יכול לעשות טוב יותר.
האמנם?
האם אנחנו באמת יכולים לגרום לילד שלנו לעשות דברים שהוא לא בנוי להם?
במקרה של ב' ו-נ', מדובר בהורים עם יצר הישגי ושאפתני גדול יותר מאשר של בנם בן ה-25. הם רצו שהוא ילך לקצונה בצבא, הוא לא רצה. הם רצו שילמד מקצוע מסוים באוניברסיטה, הוא לא רצה. הם רצו שיצא לגור לבד, הוא העדיף לגור בינתיים בבית.
ובכל "התנגשות" כזאת בין הרצונות שלהם לשלו – הייתה אכזבה. מצידם. ועם האכזבה – הגיעו התוכחות: "למה אתה לא מתעקש על קידום בעבודה? למה אתה רק יושב מול המחשב כל היום ולא עושה ספורט? למה אתה יוצא עם אותם חבר'ה כל הזמן? למה אתה לא לומד יותר? עובד יותר? נוסע יותר?"

עכשיו חשבו על הילד שלכם – בן 3, בן 5, בת 11… זה כלל לא משנה.
חשבו כמה פעמים אנחנו באים בטענות לילדים שלנו, על משהו שהם לא יכולים לשנות.
כמה הורים מנסים לדחוף את הילד שלהם להשתתף במסיבת הסיום בגן, למרות שהוא לא רוצה?
כמה הורים מנסים להכריח את הילד שלהם לשחק עם חבר שהם בחרו עבורו?
כמה הורים כועסים על הילד שלהם שהוא ותרן מדי ולא עומד על שלו?
כמה הורים מתנגשים בעקשנות של הילד שלהם על בסיס יום יומי?
כמה הורים מאוכזבים מהבחירה המקצועית של הילד שלהם בחוגים, בתיכון, באוניברסיטה?

כמו אצל ב' ו-נ', גם אצלכם במשפחה יש מצבים בהם לא תוכלו להשפיע.
כל ילד נולד עם אופי, עם טמפרמנט, עם כישרונות ויכולות. חשוב לדעת מהי הנקודה בה עלינו "להרים ידיים", להבין ש"זה הוא" ולחשוב מחדש איך אנחנו לא הורסים את מערכת היחסים אתו, אלא "עובדים" בהתאמה אליו.
לא רוצה להשתתף במסיבת הסיום בגן? במקום לנדנד לו שייכנס, נשאל אותו אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לו, או שפשוט ישב איתנו בקהל.
לא עומד על שלו בסיטואציה בין חברים? במקום לזלזל בהתנהגות שלו, נשאל אם הוא רוצה לשמוע את דעתנו או אם הוא צריך את עזרתנו.
מתעקש על משהו שנראה לנו מיותר? במקום לצעוק עליו, נוותר מראש על מאבק הכוח.
כך, נפחית את העימותים בזירה המשפחתית, ונגיע לאווירה נעימה יותר בבית, כזאת שמוכיחה לילד שאנחנו מקבלים אותו, על כל מה שיש בו.

במקרה של ב' ו-נ', דיברנו על האופי הלא הישגי ולא תחרותי של בנם. האם אפשר להפוך ילד לא תחרותי לתחרותי?
מובן שלא.
כדי לפשט את ההסבר, עשינו סימולציה על העדפה מינית, כאילו הבן שלהם היה יוצא מהארון בפניהם. האם הם היו מנסים לשנות אותו? או מחליטים לקבל אותו כמו שהוא ו"לעבוד עם זה"?
כאשר מדובר בתכונה (חוסר הישגיות, לצורך הדוגמה), אנחנו לא יכולים לשנות אותה, והבחירה אם להילחם בכל יום מחדש בתכונה הזאת, היא בחירה שלנו בלבד.
אם בכל מסיבה או אירוע אני אנסה להילחם בילד הביישן שישתתף – הדבר היחיד שאשיג בכך, הוא קלקול היחסים ביני לבין הילד, וגם אם הוא ישתתף במסיבה, הוא יעשה זאת כדי לרצות אותי, והריצוי הזה, משמעו התבטלות. ביטול הרצון שלו כנגד הרצון שלי.
אם אני אשכנע את הבן שלי לצאת לקצונה בצבא כנגד רצונו, אם אני אפציר בו להיפגש עם חברים "טובים יותר" בעיני, אם אני אכריח אותו להילחם על דברים שהוא לא מאמין בהם – שנינו נצא מופסדים. במקום מערכת יחסים של קבלה ותמיכה, נחיה במערכת יחסים של אכזבה ותוכחה.
התפקיד שלנו, כהורים, הוא להנחיל לילדים שלנו ערכים – ללמד כבוד, השקעה, אכפתיות, קבלה… אבל לעשות זאת בהתאמה ובקבלה של עצמיותו של הילד, ולא כנגדה, ולהבין עד איפה אנחנו יכולים להשפיע על ההתנהגות של הילד, ואיפה אנחנו צריכים פשוט לקבל אותו כמו שהוא.

אתמול אחר הצהריים, שוחחתי עם חברה בטלפון. בעוד אנחנו מדברות, אני שומעת את בתה בת השנתיים קוראת לה מרחוק, מגיעה עד אליה וקוראת לה, בוכה, צועקת ומנסה בכל לבה להסיט את תשומת הלב של חברתי אליה.
החברה היקרה שלי ניצלה את הרגע ושאלה – "מה את אומרת על זה?? מה עושים עם ילדה שלא נותנת לי לזוז ממנה לרגע, לא נותנת לי לדבר בטלפון, לא נותנת לי לתלות כביסה, לא נותנת לי אפילו להכין לה ארוחת ערב! כלום! כל פעם שאני מתרחקת ממנה מטר, היא מגיעה ותובעת ממני עוד ועוד תשומת לב, אני לא יכולה כבר!!!"

ובכן… אתם בטח מכירים את התופעה, שמוכרת בעיקר בקרב הגילאים הנמוכים, אבל לא רק. הילד/ה יכול/ה לשבת לצייר, לבנות ולשחק, אבל בשנייה שהוא מזהה שקמתם והלכתם לעשות משהו אחר, הוא מגיע אחריכם וחייב, בדיוק באותו רגע, להגיד משהו חשוב, לבקש על הידיים או לתבוע כל צורה אחרת של תשומת לב.
אם אתם בדיוק תולים כביסה או מכינים ארוחת ערב, זה לא כל כך נורא, אבל מה קורה אם אתם בדיוק בשיחה חשובה עם לקוח גדול או עם הבוס? איך מצליחים להשקיט את הגזרה הביתית כדי להתרכז בשיחה הטלפונית?

אז ככה; 
התביעה הזאת לתשומת לב נובעת, בעצם, מהפחד של הילדים מן העובדה שהם כבר לא חשובים לנו, שאנחנו לא רואים אותם.
לפני רגע ישבנו לידם (השקענו בהם, ראינו אותם) והופ – עברנו להתרכז במשהו אחר. מבחינתם, באותו רגע, הפסקנו לראות אותם, לחשוב עליהם, ובעצם – לאהוב אותם.
התופעה מוכרת בגילאים הצעירים, מאחר שלקראת גילאי 4-5-6 מבינים כבר הילדים שאנחנו שם, כל הזמן, אוהבים ודואגים גם כשאיננו לצדם.

על מנת להפיס את החרדה הקיומית הזאת אצל הילד (והיא באמת קיומית עבורו, באותו הרגע), עלינו לנקוט ב-2 פעולות:

1. בעת ההפרעה עצמה (למשל, בשיחת טלפון), להניח עליו יד ברכות, על הכתף או על הראש, ולחייך אליו, תוך כדי שאנו ממשיכים את השיחה.
המטרה בפעולה הזאת היא לשדר לילד את המסר – גם כשאני עם מישהו אחר, אני רואה אותך ואוהב אותך.
2. בזמן חיי היומיום הרגילים בבית, להתחיל "לראות" את הילד במקומות בהם הוא לא מצפה לכך – להזמין אותו לבוא למרפסת הכביסה כשאני הולכת לתלות כביסה, להתיישב לידו כשהוא צופה בטלוויזיה ולהניח עליו יד, לספר לו ש"ראיתי לפני כמה דקות את המגדל הגבוה שבנית! הוא היה בנוי מאד בחכמה!" וכדומה.
המטרה בפעולה הזאת, היא, שוב – לשדר לילד שאנחנו כל הזמן רואים אותו וכל הזמן אוהבים אותו, 24 שעות ביממה.

בהצלחה!

לא שמתי מרכאות בכותרת, כי זה לא באמת ציטוט מהקליניקה… בשלב בו הגעתי עם משפחת ע. למסקנה כי עליהם לפנות לטיפול זוגי עוד בטרם נמשיך עם הדרכת ההורים, היה ברור גם להם וגם לי שזה מה שצריך לעשות.

משפחת ע. פנתה אלי בעקבות בעיות חמורות ביותר של שלושת ילדיהם הקטנים; חוסר משמעת עד כדי סכנה ממשית לחייהם, חוסר גבולות, אווירה מתוחה וכעוסה בבית ולחץ מתמיד של ההורים ממעשיהם של הילדים, עד כדי כך שכמעט שלא יצאו מפתח ביתם, כדי שזה לא ירוץ לכביש וזה לא יעשה בושות באמצע הרחוב.
בפגישתנו הראשונה שמעתי תעלולים למכביר, מקרים אמיתיים של סכנת חיים ומיני רמזים על כך שמדובר בשלושה ילדים חכמים ופקחים אשר עושים הכל כדי לערער את הוריהם.
עם זאת, בתחושתי הפנימית, הרגשתי סוג של לחץ מצד ההורים, כאילו הם אפילו מצליחים להלחיץ אותי רק מעצם סגנון הדיבור והדינמיקה ביניהם.

עברה לה צפייה ועוד שלוש פגישות, עד שיצא לי לדבר עם האמא במשפחת ע. לבד. לפתע, ראיתי מולי אישה אחרת – יותר רגועה ונינוחה, יותר משוחררת, מצחיקה… אז נפל לי אסימון בגודל של תפוח. אווירת הלחץ נובעת מה"ביחד" של ההורים, ואם הלחץ הזה עובר אלי, אז על אחת כמה וכמה הוא עובר אל הילדים.
שאלתי כמה שאלות, הסקנו ביחד כמה מסקנות, ובקיצורו של דבר שררה בינינו הסכמה,
שעד שלא ייפתר המתח בין ההורים, כל טקטיקה שננסה ליישם בבית על מנת להשיג אווירה טובה יותר ושיתוף פעולה מהילדים – לא תעבוד.
כאשר יש מתח בין ההורים, הילדים (גם אם באופן בלתי מודע) שרויים בחרדה מתמדת. יכול להיות שהם מבצעים את התעלולים הכי נוראיים שיש, כי דווקא שם מתאחדים ההורים מעצם ההיסטריה. יכול להיות שהם לא הולכים לישון כמו שצריך כי הם באים לבדוק כל עשר דקות מה המצב בסלון – האם ההורים מדברים ביניהם? נינוחים? רבים? עדיין ביחד?

הרבה דברים יכולים להיות, אבל מה שבטוח זה שלא יכולה לשרור הרמוניה בבית בו בין ההורים שוררת בעייתיות.