זוג יחיד ומיוחד מגיע אלי להדרכת הורים, עקב בעיות מוכרות עם שני ילדיהם הקטנים.
פגישה של צעד קדימה, שניים אחורה, וחוזר חלילה. משהו מעט תקוע שם.
האמא מנסה להכיל וליישם, האבא מסכים עם הדברים אבל יותר קשה עם היישום,
הפערים גדלים
והופ!
נדלק ניצוץ, מתגלעת מריבה ענקית, והאבא יוצא מן הבית.
לא ברור לאן, לא ברור לכמה זמן.

הנטייה הראשונה של האמא היא לעשות את מה שהיא מכירה הכי טוב –
לחכות שהאבא ישוב.
כמו שהיא מחכה לו בכל יום שיחזור מהעבודה ו'יגאל' אותה מענייני הילדים המתישים,
כך היא מחכה לו שישוב.

פה אני נכנסת לתמונה ומכניסה גם אתכן.ם:
מעטים האנשים שאוהבים שבן.ת הזוג תלוי.ה בהם.
רוב האנשים, אם הם מאחרים לשוב הביתה או יוצאים לערב בילוי עם חברים, מעדיפים לדעת שבן.ת הזוג מסתדרים יפה בלעדיהם ו'משחררים אותם נפשית' ליהנות, לעבוד או לעשות את כל מה שהם רוצים וצריכים.
אין ספק שזה נחמד לחלוק את נטל הילדים (ההשכבות, המקלחות, שיעורי הבית, הארוחות, השיחות) עם עוד מישהו.י,
אבל כל אחד מאיתנו צריך.ה, אפילו חייב.ת, להיות בטוח ביכולתו.ה לעשות את זה לבד.

וכך אמרתי לאותה אמא. והיא, אלופה שכמותה, לקחה את זה בשתי ידיים ולא נמלטה להוריה כמו שהיא עושה בדרך כלל כשהאבא של הילדים לא נמצא. היא נשארה והתמודדה, עם שניהם, ונחשו מה?
היה לה קל ונעים ופשוט.
במקום שאין ציפיות – גם אין אכזבות.
במקום שבו יש 'מנהל' אחד שמסדר לעצמו את הלו"ז ואת המטרות – רוב הסיכויים שגם ישיג אותן.

כשהאבא הזה ישוב הביתה, הוא יוכל רק ליהנות מהפרות האלה, לראות את המשפחה הקטנה מסתדרת מצוין בכל זמן, לראות שכולם עצמאים בבית ולא להרגיש שהעול חונק אותו.
בפעם הבאה כשהאמא הזאת תצא לנופש / עבודה / בילוי / בריחה – האבא יהיה שם, במלוא עצמאותו,
וידע שאם בת הזוג שלו הצליחה, גם הוא יכול להצליח.

זה מנוע מקדם.
עצמאות של ההורה, כל הורה, בכל תחומי החיים, היא מנוע מקדם להורה, להורה השני ולילדים.

השבוע, בצירוף מקרים בלתי רגיל, היו לי שתי שיחות עם שתי אימהות שהיו אצלי בעבר בהדרכת הורים עם בני הזוג,
וכעת ביקשו פגישה או שתיים של חיזוק לבד.
שתי האימהות האלה דיברו בדיוק על אותו מוקש:
האחת סיפרה שבעלה מבקש ממנה הרבה תשומת לב, מתלונן שהיא אוהבת את הילדים יותר ממנו, שהיא כל הזמן איתם עד שלא נשאר לה כלום בשבילו, שאת האמפטיה שלה היא שומרת רק בשביל הילדים ועוד.
השניה סיפרה שהיא צועקת ועצבנית על הילדים, אבל היא מודעת לזה שהם לא עשו שום דבר, וזה הכל רק פריקת תסכול שלה מהדברים שהיא מצפה מבעלה שלא מתממשים.

רואים?
בדיוק אותו מוקש.
בעיניי, המוקש הוא התלות שלנו באחרים.
אם אני מגדלת ארבעה ילדים, טרודה כל היום בעבודה ובעבודות הבית וגידול הילדים, סביר להניח שאשמח למילה טובה מההורה השני. הבעיה הגדולה מתחילה כשאני תלויה במילה הזאת, שבלעדיה שאני מרגישה שאני לא טובה.
בעיה נוספת תצוץ בהמשך – אני ארצה הרבה מילים טובות ומחוות, וכמה שההורה השני לא ייתן לי, אני ארגיש שזה לא מספיק, זה לא בדיוק מה שהתכוונתי או שאלה לא המילים והמחוות המדויקות שרציתי לקבל.
וכאן בדיוק זה ייפול על הילדים. אם אני אסתובב מתוסכלת בבית, כל הילדים יסבלו איתי. גם ההורה השני.

אני רוצה להציע רעיון אחר:
אנחנו מכירים את בני הזוג שלנו.
אנחנו יודעים בדיוק מה הם מסוגלים לתת ומה לא, באיזה תחומים הם חזקים ובאיזה לא.
אני רוצה להציע שנלמד למצוא את הסיפוק שלנו לא רק בקרב השותף הטבעי לחיים, אלא גם בקרב חברים, עבודה, תחביבים, וכל מה שיכול למלא לנו את הבור של הפרגון וההכרה שחסר לנו.
וככה – נהיה שמחות. ושמחים.
ולא נצפה מבן/ת הזוג שלנו למלא לנו את כללללללל הצרכים.
ולא נפיל ערימות של תסכול על הילדים.

מה אתם אומרים?

בעשור שעבר טבעה ד"ר איילין ארון את המונח "אדם רגיש מאוד" ובעקבותיו את "ילד רגיש מאוד", לאחר שאבחנה את עצמה כאחת כזאת, רגישה מאוד.
אני אמא לילד כזה, וברבות הזמן הבנתי שלפחות מחצית מהמקרים שמגיעים אלי להדרכת הורים הם מקרים של הורים לילדים רגישים מאוד, שכן ה"מופעים" של הרגישות שלהם מותירים את ההורים חסרי אונים, והם זקוקים ליד מכוונת.

כ-15%-20% מהאוכלוסייה הם רגישים מאוד. אפשר לאבחן זאת על פי השאלון  שפיתחה ד"ר ארון (תמצאו אותו בסוף הפוסט), ודרכו גם לראות מהן התכונות שמאפיינות אנשים או ילדים רגישים מאוד. אם מצאתם שילדיכם אכן רגיש מאוד, נסו לענות על השאלון גם עבור עצמכם, שכן לטענתה של ארון – מדובר בעניין גנטי 🙂

מכירים את הילדים שיושבים על ברכי ההורים במסיבה בגן, ולמרות כל ההתרגשות שקדמה לה הם ממאנים להשתתף? את הילדים ששואלים שאלות עמוקות בגיל צעיר? את הילדים שחוטפים התקף זעם בבית בלי סיבה מיוחדת? את הילדים שמוטרדים מאוד מזוטות? את הילדים שמצטטים פרט אחד משיחה שהתקיימה ביניכם לפני שבוע ויותר?
סביר להניח, שאלה ילדים רגישים מאוד.
הרגישים מאוד פשוט קולטים את כל הפרטים הסובבים אותם, ולכל הפרטים הללו יש השפעה על נפשם הרכה.
אפשר לתאר זאת כילדים עם עור דקיק ומלא חורים, כזה שכל דבר נכנס דרכו, ואין לדעת אם וכיצד ישפיע עליהם מבפנים.
הילדים הרגישים מאוד חווים את העולם בעוצמות.
המורה צעקה על הכיתה? הם עלולים להיפגע ממנה אישית. שמעו על רעב באפריקה? הם עלולים להתחיל לחסוך מזון מפיהם. רואים שוטר ברחוב? הם עלולים לחשוב שהוא בדרך לגעור בהם על משהו.

בבית, הורים לילדים רגישים מאוד נתקלים בעיקר בהתנהגויות שלא ברורות להם;
ילדים "רגילים" נתקפים בהתקף זעם כשהם רעבים / עייפים / לא מקבלים משהו שרצו וכן הלאה. ילדים רגישים מאוד יכולים לקבל התקף זעם ממשהו ש"חדר" להם פנימה מבלי ששמנו לב.
ילדים "רגילים" עשויים לחשוש מעט מקניון הומה או מסיבה רועשת. ילדים רגישים מאוד בדרך כלל יפחדו מכניסה למקום כזה, יפרצו בבכי או אף ימנעו מלהיכנס אליו.
ילדים "רגילים" יכולים להסתגל לשינוי בתוך תקופת זמן "נסבלת" עבור ההורים. לילדים רגישים מאוד יכולה להיות תקופת הסתגלות ארוכה הרבה יותר.
אלה רק דוגמאות קטנות, אבל החיים עם ילד רגיש מאוד בבית עלולים להציב את ההורים באתגר מתמשך.

זוג הורים אחד שהגיע אלי להדרכה, סיפר לי שהבת שלהם חווה תנודות מטורפות במצבי הרוח. זוג אחר סיפר שכשבנם מארח חבר בבית, הוא כל כך מתלהב – עד שהוא כמעט "עוגב" על החבר, מוציא משחקים באקסטזה, מציע דברים ולא מסוגל ליהנות מהמשחק עצמו. אימא אחת תיארה לי את הבת שלה כ"יצור לא צפוי". זוג הורים אחר סיפר לי על ילד בכיתה א' שנעלב עמוקות מכך ששאר התלמידים מפריעים למורה לדבר. זוג אבות שהיו אצלי בהדרכה לא הצליחו ללכת עם הבת שלהם לאף מסיבה בגן. היא הייתה מתרגשת, מתכוננת, מתלבשת, ולבסוף בוכה מרה ולא מסכימה לצאת מהבית.

אז מה עושים??
 יש 3 דברים עיקריים שיעזרו לכם ולילד הרגיש שלכם לגדול ביחד:
1. הבנה וקבלה של המצב
עיקר התסכול שלנו נובע מכך שאנחנו לא מבינים למה הילד מתפרץ בבית, או למה הילדה כל כך התרגשה מהמסיבה ועכשיו היא לא רוצה ללכת אליה. ברגע בו אנחנו מבינים שהילד/ה רגיש/ה מאוד, אנחנו לא נשכנע, נתווכח, נצעק ונכעס, אלא פשוט נבין שזה המצב. וברגע שלא נשכנע / נתווכח / נצעק / נכעס – הילד ירגיש שאנחנו מקבלים אותו כמו שהוא. וזה כבר צעד ע נ ק.
2. "בחירת מלחמות" נכונה יותר
כשאנחנו מכירים את ילדינו טוב יותר, אנחנו לומדים על מה אפשר להתעקש איתם ועל מה לא. עם הילדים הרגישים מאוד, נצטרך לחדד טוב יותר את הדברים עליהם אנחנו מתעקשים, למשל –
– ללכת לקנות משהו עבורם, כי קשה להם ללכת למרכז קניות הומה
– לעזור להם להתארגן ליציאה אם יש המולה בבית וקשה להם להתמקד
– לתת להם להתפרץ בזעם מבלי לכעוס עליהם ומבלי לשלוח אותם להירגע בחדר
– לתת להם להישאר לידינו כשמתארחים במסיבה או אצל חברים
– להכין את עצמנו טוב יותר לפני מעבר או כל שינוי אחר, ולא לדחוק בהם
– לתת להם להתנהל מבחינה חברתית בעצמם ולא להכריח אותם ללכת לחבר או להזמין הביתה
– "לשחרר" אותם מחוג או פעילות בה לא נעים להם
– לתכנן פעילות משפחתית שתתאים גם למסוגלות שלהם
וכן הלאה.
3. תיווך מותאם של המציאות
לעתים קרובות נצטרך לתווך את המציאות לילדים הרגישים שלנו, שהם בדרך כלל מוסריים מאוד ומצפוניים מאוד. עלינו מוטלת החובה לתת להם את הפרופורציות הנכונות לחיינו אנו (כי זה לא באמת יעזור לרעבים באפריקה אם אנחנו לא נאכל צהריים…), ולהסביר להם קצת יותר על העולם מאשר היינו מסבירים לילד "רגיל".

להיות הורה לילד רגיש זה עניין שדורש מצד אחד הרבה מאמץ ועבודה עצמית, אולם מאידך – עיקר המאמץ טמון בלקיחת צעד אחורה ושחרור הילד להתנהלות כפי שהוא מבין, רוצה ויכול.
אם תצליחו להבין, לקבל וללחוץ פחות – תוכלו (גם אתם וגם הילד) ליהנות מכל הדברים החיוביים שיש לילדים רגישים מאוד – יכולת אדירה לחוות את הרגע ואת העולם, להתלהב מדברים שלא שמתם לב אליהם, להאיר זוויות ראיה שלא חשבתם עליהם, לחמול על יצורים שמעולם לא הסתכלתם עליהם ועוד…

בשורה התחתונה – ילד רגיש מאוד הוא מתנה, אם יודעים איך להתנהל איתו.
בהצלחה!

וזה השאלון של ד"ר איליין ארון, אשר טוענת כי מענה חיובי ל-13 שאלות ויותר מצביע על הילד שלכם כילד רגיש מאוד:

האם הילד שלכם –

1. נבהל בקלות.
2. מתלונן על בגדים מגרדים, תפרים בגרביים, תוויות שמציקות לעורו.
3. לא אוהב הפתעות.
4. לומד טוב כשמתקנים אותו בעדינות, אבל לא בעזרת עונשים כבדים.
5. נדמה שהוא קורא את מחשבותיכם.
6. משתמש במילים גבוהות לגילו.
7. מבחין בשינוי בניחוח העדין ביותר.
8. יש לו חוש הומור מתוחכם.
9. מאוד אינטואיטיבי.
10. מתקשה להירדם לאחר יום מלא התרגשות.
11. קשה לו עם שינויים גדולים.
12. מחליף בגדים אם הם נרטבו או התמלאו בחול.
13. שואל הרבה שאלות.
14. פרפקציוניסט.
15. מבחין במצוקות האחר.
16. מעדיף משחקים ופעילויות שקטות.
17. שואל שאלות עמוקות ומעוררות מחשבה.
18. רגיש מאוד לכאב.
19. מוטרד במקומות רועשים וסואנים.
20. מבחין בדקויות (דברים שזזים,שינוי מראה וכו').
21. משתהה לחשוב לפני שמטפס לגובה.
22. מתפקד הכי טוב כשאין זרים נוכחים בסביבה.
23. מרגיש דברים לעומק.

ד' הקטנצ'יק היה ילד  "קשה", כפי שהוריו הגדירו אותו. הם הגיעו אלי להדרכה עם מטען מאוד כבד. "הוא כל הזמן נושך, גם בגן וגם בבית. הוא לא מקשיב לשום דבר שאומרים לו, בוכה וצורח על כל דבר… אנחנו צועקים, מענישים, סוגרים בחדר, ושום דבר לא עוזר, זה רק מחמיר. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות."

בשיחת ההיכרות איתם, סיפרו בני הזוג של-ד' הקטן היה עיכוב בדיבור והוא טופל אצל קלינאית תקשורת, כמו כן יש לו אחות שקטנה ממנו בשנה, והוא גם עבר לדירה חדשה ולגן חדש.
אלה באמת הרבה מאוד קשיים לילד אחד בן שלוש וחצי.
האם הם מצדיקים נשיכות, אלימות והתנהגות אגרסיבית?
אולי.

השאלה היא איך מחבקים את הקושי שלו, אבל נוקטים ביד קשה ונחושה נגד ההתנהגויות הללו?

בהתחלה, נתתי להוריו של ד' את כל הכלים והשיטות לעמידה נחושה מול ילד שמרביץ, נושך ומתפרע. בגיל צעיר כל כך, הכלים האלה עובדים מאוד מהר.
לא אצל ד'.
ככל שההורים היו נחושים יותר בעמידה מולו – כך גם הוא "הקשיח עמדות", נתקף יותר התקפי זעם, נשך יותר, פגע באחותו הקטנה והמשיך להיות "הילד הרע" בגן.
הוא היה מוכן לוותר על הצ'ופרים שהבטיחו לו אם יתנהג יפה, היה מוכן לפרוש הביתה באמצע פעילות משפחתית כי לא הסכים לשתף פעולה ושילם מחירים כבדים על ההתנהגות שלו. באמת ששום דבר לא עזר.

גם אני, כמו הוריו של ד', עמדתי אובדת עצות לנוכח הקשיחות של ד' הקטן, ופניתי לכוהנת הגדולה (מיכל דליות, כמובן) לקבל את עצתה. כבר בתחילת הסיפור, היא הסבה את תשומת לבי שהילדון הקטנצ'יק הזה אכל הרבה מרורים בחייו – קושי בדיבור, אחות קטנה, מעברים, צעקות מהגננת, עונשים מההורים, מחירים לשלם, שכר ועונש…
היא לא הייתה צריכה לומר יותר מזה. הקטנצ'יק הזה היה מתוסכל מכל כך הרבה דברים, והתסכול שלו פשוט "השפריץ" החוצה ללא שליטה.

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

בפגישתנו הבאה, הצעתי להורים של ד' להפוך את הקערה על פיה, ולהתחיל למלא את הילד באהבה.
ברגע שהוא נושך – במקום לצעוק עליו או ללכת ממנו, לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו למשחק.
ברגע שהוא צורח ומתפרע – לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו לצפות בתכנית אהובה בטלוויזיה.
ברגע שהוא תופס משהו כדי לזרוק על אחותו – לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו להכין ביחד ארוחת ערב.
כשהגננת מספרת בסוף היום שהוא שוב נשך בגן – לתפוס אותו לחיבוק גדול וללחוש לו באוזן שהם בטוחים שמחר או מחרתיים הוא יצליח להתאפק מלנשוך.
כך, דקה אחר דקה, למלא את יומו של ד' באהבה, חיבוקים, נשיקות וכוונות טובות במקום למלא את יומו בסנקציות, תוצאות טבעיות וכעס.
וכמובן – לתדלק את האהבה הזאת במחוות קטנות לאורך כל היום, ולא רק כשהוא עושה משהו "רע".

עברו מספר ימים עד שקרה השינוי, אבל הוא קרה.
היה נראה כאילו המכל הפנימי של ד' היה מלא ב"רע" עד שהתחיל לגלוש מתוכו, וכעת – המכל הפנימי של ד' התמלא באהבה, עד שהיא התחילה לגלוש מתוכו:

לפעמים ד' הקטן עדיין נושך, מתפרע או צועק, כמו כל ילד בגילו, אבל התיוג של "הילד הרע" כבר לא יושב לו על הכתפיים ומנהל אותו, את ההורים ואת הגננת.
לא שוחד או פרס, לא צעקות, לא עונשים, לא סנקציות ולא טיפולים… בסופו של יום – אין תחליף לאהבה ולתחושת הביטחון של הילד כשהוא מרגיש שהעולם איתו, ולא נגדו.

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים
054-3623501

פייסבוק  | קליניקה בלהבים

מבט לאחור על כל ההורים שהגיעו אלי עד היום להדרכת הורים, מגלה כי לרוב המקרים יש מכנה אחד משותף: חוסר התאמה בין הציפיות של ההורה לביצועים של הילד.
רוב ההורים מגיעים לקליניקה עם השאלה איך אפשר לגרום לילד לעשות XYZ, או להפסיק לעשות XYZ.

מ' התחרפנה ממש מבת ה-15 שלה שמראה הבית ההפוך לא מזיז לה ולא מניע אותה לסדר אותו.
ד' הייתה נכנסת למאבקי כוח בלתי פוסקים עם בנה בן ה-8 שלא ידע להתארגן בזמן לבית הספר ולכל יציאה מן הבית.
ש' ו-י' התאכזבו מרה ממסלול הלימודים של בנם כאשר זה עלה לתיכון ובחר מגמה שאינה נראית להם.
א' ו-ג' לא התאפקו מלריב, ערב ערב, עם ילדיהם הקטנים על מי יסדר את הצעצועים המפוזרים בסלון ביתם המתוקתק לעילא.
והדוגמאות עוד רבות מספור, כמובן, מאחר שהילדים שלנו הם לא שעתוק שלנו, ולא כל דבר שאנחנו רוצים שיקרה אתם אכן קורה.

יש דרכים רבות לגרום לילדים לעשות את מה שאנחנו רוצים או מבקשים, במיוחד בגיל הצעיר, אבל מאידך – יש מקרים בהם אפשר להתבונן על הילדים ולקחת מהם שיעור לחיים שלנו.

Vintage vector created by freepik – www.freepik.com

למשל, אותה מ' שהתחרפנה מבתה המתבגרת, הייתה אישה מאוד יעילה ותקתקנית, ושום דקה בסדר יומה לא הוקדשה לרביצה או מנוחה. "בלילה אני ישנה. זה מספיק לי." היא אמרה.

במהלך השיחות שלנו נתתי לה כלים לגייס את בת ה-15 הרובצת לטובת חלק מעבודות הבית, אולם במקביל ביקשתי ממנה מדי פעם לרבוץ על הספה למשך מספר דקות, בלי לעשות כלום. מ' הבטיחה וקיימה, רבצה פה ושם על הספה, ובסיום התהליך גילתה שהבת שלה לימדה אותה פשוט לנוח ולצבור כוחות להמשך היום.

ד' הדייקנית הרגישה שהיא נכשלת במשימה הורית חשובה מאין כמוה – להנחיל לבנה הצעיר הרגלים של עמידה בזמנים. עזרתי לה להחליף את מאבקי הכוח בתכנון מוקדם בעזרת טיימר של אפייה (פתרון מומלץ לילדים שעוד לא קוראים שעון), אך במקביל ביקשתי ממנה לנסות ולהתחבר אליו בדיוק ברגע הזה שהוא עסוק בדמיונות ולא מתארגן ליציאה. ד' חזרה אל הקליניקה המומה. מרוב שהייתה עסוקה בעמידה בלו"ז, היא מעולם לא נכנסה אל עולם הדמיון של בנה החולמני… וכעת, כשהיא ביקשה ממנו להכניס אותה אל עולמו, הקרבה שנוצרה ביניהם החליפה את מאבקי הכוח ויצרה ביניהם שיח אחר.

ש' ו-י' היו מעט יותר "קשים לפיצוח". הם חלמו שבנם יהיה ממשיך דרכו של אביו, איש אקדמיה במקצוע ריאלי, ועד לחטיבה היה נראה שבנם על המסלול "הנכון" מבחינתם. בכיתה ט' הוא הודיע להם שהוא בוחר במגמת קולנוע, והיה להם קשה מאוד להתגבר על "המשבר" כפי שהציגו אותו. התהליך היה מורכב לכל הצדדים, אבל בסיומו החלו ההורים לצפות בקולנוע איכותי ביחד עם בנם, מדי פעם, ו"פתחו את הראש" בנוגע לעולם התעסוקה שמחכה לו בעתיד. מיותר לומר שגם כאן, הקרבה לתחום שמעניין אותו (ולא אותם), יצרה שיפור אדיר ביחסים ביניהם.

גם א' ו-ג' למדו, בסוף תהליך ארוך, שחשוב יותר לשמור על אווירה טובה ונעימה בבית, מאשר "לבזבז" את האנרגיות על מריבות עם הילדים בסוף היום. עוד הם למדו, שבית מסודר ומתוקתק לא אומר שום דבר על המשפחה שלהם… יש משפחות מקסימות ומיטיבות החיות בבית מבולגן, ויש משפחות לא מקסימות ולא מיטיבות שחיות בבית מסודר.

לכל אחד מאיתנו, ההורים, יש דברים מאוד חשובים שנרצה שהילדים שלנו יבצעו, אבל עלינו להכניס את עצמנו לנעליים שלהם לפעמים, ולשאול את עצמנו "ומה יקרה אם לא? מה יקרה אם הילד שלי לא יעשה את זה?"

ברוב המקרים נגלה רווח אחר שאנחנו יכולים להרוויח פה. שיעור שהילד ילמד אותנו מבלי ידיעתו. וכמובן שמעל הכל – נפחית את ההסלמה באווירה המשפחתית ונראה לילד שלנו נכונות לשמוע את דעתו ולכבד את מעשיו.

למידה נעימה 🙂

ילדים בכיינים ויללנים, זה אחד הדברים שממש מוציאים הורים מהכלים. "אני לא מבינה כשאתה בוכה!", "אבל מה את רוצה? תגידי!", "מכל דבר היא בוכה", "כשהוא לא מקבל משהו הוא מיד מתחיל ליילל."
מכירים את זה?

ד' ו-ש' הגיעו אליי להדרכה בעקבות ההמלצה של הגננת של א' בת ה-4, בת הזקונים שלהם, שחששה מכך שהילדה בוכה ומיללת על כל דבר, ולכאורה – חסרת כלים להתמודד עם סיטואציות שקורות בגן. ההורים הודו בפניה שגם בבית היא לא מפסיקה ליילל, והחליטו להתחיל את השנה החדשה עם ילדה שלא בוכה (לפחות לא על כל דבר).

ילדים בוכים הם לא מחזה נדיר. הבכי הוא אחד מכלי התקשורת שלהם, לפחות עד שהם לומדים להבהיר את עצמם כראוי. עם זאת, מילדה בת 4 בהחלט אפשר לצפות שבחלק מהסיטואציות היא תדבר ולא תבכה, נכון?
א' הקטנה באמת בכתה כל הזמן, בבית וגם בגן.
מהשיחות עם ההורים ומהצפייה בביתם, הבנתי ש-ד' ו-ש' הם הורים מאוד אוהבים ומאוד מסורים, ו-א' הקטנה היא ילדה שמחה ואהובה, ורבלית מאוד ומפותחת ביחס לגילה.

אז מה הבעיה?

ההשערה שלי הייתה ש-א' בוכה מאחר שלמרות כל כישרונותיה ויכולותיה, היא נמצאת בסוג של חרדה מתמדת בפני הבאות, ולו בשל העובדה שבמשפחה הזאת אין שום דבר קבוע.
א' לא תמיד יודעת מי יאסוף אותה מהצהרון, לפעמים היא נשארת עם בייביסיטר אחר הצהריים ולפעמים לא, אין שעה קבועה לארוחת ערב, מקלחת או שינה, אין איסורים מוחלטים בבית, ובעצם – הכל נתון לכאורה למשא ומתן.
איזו שמלה היא יכולה לבחור לגן?
כמה ממתקים היא יכולה לאכול?
כמה זמן היא יכולה להיות עם הפלאפון של אימא?
איפה היא נרדמת לשנת הלילה?
שום דבר לא היה קבוע.

ד' ו-ש' רצו לגדל ילדה מאושרת ולהשתדל לומר לה "לא" כמה שפחות – והנה יצאה ילדה חרדה ומתוסכלת, אשר ביללות הבלתי פוסקות שלה מוכיחה להם שהיא זקוקה לגבולות ולסדר כדי להיות מאושרת.

Kids vector created by brgfx – www.freepik.com

וזה מה שעשינו.

ד' ו-ש' נתבקשו להכין תכנית מסודרת שעונה על כל הלבטים של א' הקטנה. הם קבעו שעה קבועה לארוחת ערב ושינה, הכריזו כי מעתה היא נרדמת רק במיטה שלה, הודיעו לה שעם שמלות חגיגיות אפשר ללכת לגן רק בימי שישי והקציבו לה בכל יום 20 דקות עם הטלפון של אימא.
בנוסף, ביקשתי מהם לעדכן את א' בכל בוקר מי אוסף אותה מהגן ומה הם מתכננים עבורה לשעות אחר הצהריים.

הראשונה שזכתה לראות את השינוי הייתה דווקא הגננת של א'. בעוד שבבית, הקטנה התמרדה והגבירה את עוצמת הבכי – בגן היללות נפסקו כליל.
המסקנה הייתה בלתי נמנעת: כשא' יודעת מי אוסף אותה ומה יקרה איתה – היא רגועה ובטוחה לאורך כל היום בגן.
לאט לאט חל גם שינוי מהותי בבית; ל-א' היו הרבה פחות "צומתי החלטות" במהלך היום, וכך נחסכה ממנה ההתלבטות לגבי ההתלבשות בבוקר (שגררה בכי בעבר), המריבות על עוד זמן פלאפון (שהוחלט ונאכף על ידי אימא), הבחירה היכן ללכת לישון ועם מי (שחסכה מ-א' החלטה שהייתה גדולה על מידותיה וגם סייעה לכל בני המשפחה ללכת לישון במיטותיהם, בזמן) וכן הלאה.

רוצה לומר, ש:

סדר מפחית חרדה.
גבולות מפחיתים חרדה.
עקביות מפחיתה חרדה.

לא ש-א' לא בוכה מדי פעם כשהיא מתוסכלת או עצובה, אבל ד' ו-ש' הצליחו להפחית את כמות היללות בבית באופן משמעותי, וגם למדו לנחם את א' כשהיא עצובה, מבלי להיענות לדרישותיה.

אם הילד שלכם בוכה הרבה ומיילל על כל דבר – בדקו עד כמה הוא בטוח בין הקירות שאתם מציבים לו – שעות קבועות, הרגלים קבועים, הגבלות כאלה ואחרות וכדומה.
יכול להיות שהוא מיילל כשהוא מבקש ממתק כי הוא יודע שאם יחריש לכם את האוזניים אתם תתייאשו בסוף ותוותרו לו, אבל אם תעמדו על שלכם שבוע, שבועיים ויותר – היללות על הממתק הזה יפסיקו.
הבכי הזה נובע גם מהמקום בו הילד "מנסה אתכם", אבל גם מהמקום בו הוא אינו יודע מה צפוי לו. האם יאכל עכשיו שוקולד או לא? ואם לא – מתי כן יאכל שוקולד? ואולי לנצח אתם לא תסכימו לו לאכול שוקולד? ואולי תסכימו לו כל הזמן והוא יצטרך להחליט לבד מתי הוא אוכל וכמה?
נכון, זה נשמע זוטות, אבל עבור ילד בן 3, 4 ואפילו 5 מדובר בהחלטה גדולה, שהיא רק חלק ממאות החלטות שעליו לקחת במהלך היום, בכל יום. אז תעשו לעצמכם טובה, וגם לו: החליטו מתי וכמה שוקולד הוא יאכל, כמו גם זמן מסך, בגדים, ארוחת ערב, שינה וכל "צומת החלטה" בעייתית עבורו וחסכו מכל בני הבית את הבכי והיללות הבלתי פוסקות.

שנה טובה ובהצלחה!

עפרה שפר ברוש

מכירים את הקטע הזה שאתם הולכים להרדים את הילדים ונרדמים לידם במיטה?

מכירים את הקטע הזה שהילד בוכה מרה כשאתם צריכים לצאת, ואתם פשוט מוותרים, או דוחים את היציאה לאחר שיירדם?
מכירים את הקטע הזה שגם אם אתם יוצאים ומשאירים אותם לבד / עם בייביסיטר, הם לא מפסיקים להתקשר?
מכירים את הקטע הזה שאתם חוזרים מעולפים מהעבודה אחר הצהריים ומגייסים את כל הכוחות שאין לכם כדי לשבת ולשחק עם הילדים?

גם אני מכירה. יותר מדי מקרוב.
אתמול ערכתי פגישת היכרות עם אימא חד הורית, אשר השאירה את שני ילדיה (8, 12) לבד בבית אחר הצהריים כדי להגיע לפגישה איתי. לאורך כל הפגישה, התקשר אליה הבן הקטן כדי להתלונן על אחיו הגדול. היא התנצלה שהיא משאירה את הטלפון פתוח, ובכל דקה ענתה לשיחות ממנו: "טוב די, שחר (שם בדוי), אני באמצע פגישה. אני לא יכולה לדבר עכשיו… טוב, טוב, תביא לי את מתן (שם בדוי)."… "מתן, תעשה טובה, אני באמצע פגישה, אל תעצבן אותו עכשיו, אני לא יכולה לדבר."
ושוב פעם, ושוב פעם. ושוב פעם. עד שביקשתי ממנה לכבות את הטלפון, ובקושי רב היא העבירה אותו למצב "שקט", והצלחנו להציל את הפגישה, כשהיא פוזלת לעבר הטלפון, אבל לא עונה לשיחות.

עוד כאשר שוחחנו בטלפון כדי לקבוע את הפגישה הראשונה, הצעתי לאימא להיפגש בשעות הערב, אבל היא אמרה לי ש"אין סיכוי ששחר ייתן לי לצאת בערב. עדיף שנעשה את זה ישר כשאני חוזרת מהעבודה, בלי שאעבור בבית."

נקרא לה אנה. אנה היא לא היחידה. רוב ההורים שאני מכירה, למעשה נכנעים לגחמות של ילדיהם, לעתים בצדק, אולם פעמים רבות שלא בצדק.
האם אימא חד הורית לא תוכל להשאיר את ילדיה לעולם בערב בבית כדי לצאת לפגישה? או אפילו סתם לבלות?
האם הורה לא יכול לדרוש מילדיו לא להתקשר אליו במשך שעה, בזמן שהוא בפגישה חשובה?
האם הורה לא יכול לעמוד על זכותו לקבל ערב שקט עם / בלי בן הזוג שלו, כאשר הילדים נרדמים בחדרם, לבד?
או במילים אחרות –

למה אנחנו נכנעים לרצונם של הילדים במקום לרצונותינו שלנו?

אני אגיד לכם למה.
כי אנחנו לא עומדים בבכי של הילדים שלנו, ובחרדה שלנו לגבי ה"טראומות" וה"שריטות" שנחרוץ בנפשם העדינה של ילדינו. אנחנו רוצים להיות זמינים עבורם כל הזמן ולהקל עליהם בכל מצב.

אז ריציתם את הילד. עניתם לו לשיחה גם כשהייתם באמצע משהו חשוב. נשארתם להירדם איתו במיטה למרות שרציתם לראות סדרה בסלון עם בן/ת הזוג. ויתרתם על יציאה לבילוי כי הילד "לא נתן לכם לצאת".

זה כיבוי שרפות לזמן קצר.

בהסתכלות לטווח הרחוק, אתם עושים טעות אחר טעות.

כולנו יודעים שהצורך הבסיסי של הילד (ושל כל אדם) הוא צורך בביטחון.
כדי שילד יחוש בטוח במערכת המשפחתית ובעולם בכלל, הוא צריך לדעת שהוא "מוחזק" בידי אנשים חזקים. ההורים שלו.

הוא צריך הורים חזקים כדי להרגיש מוגן.

Family vector created by macrovector – www.freepik.com

הורים חזקים הם אנשים ש –
1. לא מתרגשים מהבכי שלו (או מהנדנוד, מהכעס וכל הלאה) ולא משנים את תכניותיהם בהתאם אליו
2. עושים מה שהם רוצים וצריכים לעשות – עובדים, לומדים, יוצאים, מבלים, מתחזקים חברויות, מתנדבים וכן הלאה.
3. מתחזקים את הזוגיות שלהם ויוצרים מערכת זוגית חזקה וטובה ששומרת, כמובן, על כל בני המשפחה (במשפחות בהן יש שני הורים)

אם אנחנו לא מקפידים לשמור על עצמנו בתוך ההורות, אנחנו מגלים אט-אט שנותרנו בלי חברים, בלי תחביבים, עם זוגיות מקרטעת (במקרה הטוב) ועם ילדים שגדלים בתחושה שאין מי שמחזיק את המערכת המשפחתית. כאשר ילדים גדלים בתחושה כזאת, הם חשים עצמם "כל יכולים" וחסרי גבולות מחד, אבל חרדים וחוששים מן העולם מאידך.

בשורה התחתונה – עשו רק מה שמתאים לכם לעשות. תהיו חזקים ושמרו על עצמכם בתוך כל ההורות הזאת, לטובתכם ולטובת הילדים שלכם. ה"שריטה" עמוקה הרבה יותר אם אין הורה חזק בסביבה, מאשר בכי או תסכול רגעי.

בהצלחה 🙂

ענת ומיכה (שמות בדויים) נמצאים אצלי בהדרכה כבר מעל לחודש. הם הגיעו עקב בעיה קטנה עם הבת הקטנה, אבל מהר מאוד עברנו לדבר על הבן הגדול שלהם, בן 17. נקרא לו בן.
בן הוא מתבגר קלאסי, כזה שמרוכז בעיקר בעצמו ובצרכים שלו ו"לא רואה אף אחד ממטר". ענת מצליחה להכיל את זה, פחות מתרגשת מהתגובות שלו, וגם פחות דורשת.
מיכה, לעומתה, מאוד נסער מההתנהגות שלו; "מה זה הוא ככה נכנס הביתה, אוכל, משאיר את כל הטינופת במטבח ומסתגר בחדר?", "למה האחים שלו יכולים לעזור עם האוכל, עם הניקיון, ורק הוא יושב כמו מלך ולא עושה כלום?", "לא שלום, לא תודה, לא סליחה, כאילו הוא לא הבן שלי!"
בכל פעם שמיכה יוצא מדעתו מההתנהגות של בן, ענת מנסה להרגיע אותו.
בכל פעם שהיא לא מצליחה להרגיע אותו והוא "יוצא" על בן בצעקות, ענת גם מנסה להרגיע את בן.
וזה קורה לא מעט.

מה שיוצא מכל התסבוכת הזאת, זה שהזוגיות של ענת ומיכה נמצאת במשבר, בגלל חוסר ההתאמה שלהם בתגובה להתנהגות של בן.
"זה הדבר היחיד שאנחנו מדברים עליו, או יותר נכון מתווכחים עליו. אין לנו רגע של שקט. רק הלימודים של בן, החברים של בן, ההתנהגות של בן… נמאס לי כבר!" כך ענת התבטאה.

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

במקרה הזה מדובר על ילד בן 17, אבל במשפחות אחרות שפגשתי הייתה ילדה בת 5 שזכתה מאימא שלה לפינוקים מפליגים שממש לא היו מקובלים על האב וגרמו להתנצחויות תמידיות ביניהם, או ילד בן 12 שלא לומד ונתקל בסלחנות וחוסר אכפתיות של האבא לעומת ההישגיות והלוחמנות של האימא, ועוד ועוד דוגמאות.

אז מה עושים? איך לא נותנים לוויכוחים סביב הילד לשבור לנו את הזוגיות?

הדבר הראשון שיש לעשות במקרה כזה, זה ל ד ב ר אחד עם השנייה; לשבת באיזה ערב רגוע בבית או בחוץ ושכל אחד מבני הזוג יסביר לשני את העמדה שלו בנוגע להתנהגות של הילד. מה זה עושה לו, מה זה מפעיל אצלו, למה הוא כל כך מתרתח או למה הוא כל כך אדיש.
אחרי שכל המידע הזה מונח על השולחן, כדאי להגיע להסכמה משותפת בנוגע לתגובה של שני בני הזוג מול הילד.
אם נחזור לענת ומיכה בתור דוגמה, ענת הסבירה למיכה שלא מפריע לה שבן לא עוזר בבית, שהיא מבינה את הסערה הפנימית שעוברת עליו והיא לא רוצה להקשות עליו. מיכה הסביר לענת שהוא לא יכול לראות פרזיט בביתו שלו, ושעם כל הכבוד לגיל ההתבגרות ולקשיים של בן – הוא רוצה לדרוש ממנו לקחת חלק בעזרה בבית ובכללים הנהוגים בבית.
אחרי שכל אחד הסביר לשני באמת מה מפעיל אותו, עבדנו ביחד על ההגעה לעמק השווה, על מה כן דורשים מבן ובמה מניחים לו, ואיך הם מעבירים לו את המסר הזה.

מיכה וענת היו זקוקים לליווי שלי כדי להוציא את בן אל מעבר לגבול הזוגיות שלהם, אבל הרבה זוגות שהתקשורת ביניהם טובה ופתוחה, יכולים לעשות זאת בעצמם.

ואם תרשו לי, הנה עוד מילה על למה כל כך חשוב לעשות את זה, ולא רק בשביל הזוגיות שלכם:
כאשר הילד שלכם עושה משהו שגורם לכם למשבר בזוגיות, קורים אצלו מספר דברים במקביל –
1. הוא מופתע מה"כוח" הזה שיוצא ממנו
2. הוא מתמלא חרדה כשהוא מגלה שיש לו "כוח" כזה מבלי שבכלל התכוון לכך
3. הוא מפסיק לסמוך על ההורים שלו שיהיו חזקים ויחזיקו אותו, ומפסיק לראות בהם עוגן וגב חזק כפי שהיו עד כה.
4. החרדה אצלו גוברת, מאחר שכעת גם יש לו כוחות בלתי נשלטים, וגם אין מי שיעזור לו לאזן אותם.
לכן, גם אם הזוגיות שלכם נראית לכם פחות חשובה כרגע, דעו לכם שהזוגיות ההורית שלכם היא הישות ששומרת על הילד שלכם, והיא חשובה כמעט יותר מכל דבר אחר.

בהצלחה!

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:

• עשר הדברות ל"זוגיות הורית" טובה
• באנו להדרכת הורים, אז מה ייעוץ זוגי עכשיו??

ככל שאני נמצאת ביותר בתים במסגרת הצפייה במשפחות, אני רואה יותר ויותר הורים ש… איך נגיד את זה? לוקים בעדינות יתר. מדברים, מפצירים, משכנעים, מבקשים, מתרגזים, צועקים, מאיימים, אבל לא באמת פועלים כדי לגרום לדברים לקרות;
ראיתי אימא שבמשך יותר מרבע שעה שכנעה את בנה בן ה-6 לעזוב את הטאבלט (לשווא).
ראיתי אבא שצעק על שני הבנים שלו להפסיק לריב, צעק וצעק וצעק מהמטבח בזמן שהבנים רבו בסלון (והם המשיכו לריב עוד דקות ארוכות, עד שאחד מהם נפצע מהפינה של השולחן).
ראיתי אבא שנותן לפעוט שלו להטיח בו צעצוע בעודו יושב על הספה. הוא פשוט ישב שם, וחיכה שבן ה-1.9 שלו יפסיק להכות אותו עם דובון פרווה, ישב ואמר "די, זה לא נעים לי, חמוד, די…"
ראיתי אימא שרבה עם הילדים, בכל צהריים מחדש, על זה שהם זורקים את התיקים בכניסה לבית, ולא נרגעת מזה עד הערב. כל ערב.
ראיתי סבתא (!) שמנסה לשכנע את נכדתה בת ה-5 להניח את הסכין (!!!) כי זה לא משחק, עד שלאחר משא ומתן הסכימה הילדה להניח את הסכין בתמורה לביצת קינדר.

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

מוכר לכם?
אז תנו לי להציע לכם פתרון קל, פשוט ומהיר לברברת האינסופית הזאת:
השתמשו בגוף שלכם והתחילו לפעול!

ביקשתם מהילד לעזוב את הטאבלט והוא לא עזב? הושיטו-נא את ידכם וקחו אותו ממנו, הניחו אותו גבוה-גבוה בארון הבגדים שלכם והחזירו לו אותו רק כאשר אתם תחליטו.
ביקשתם מהילדים להפסיק לריב זה עם זה? אם הם מרביצים אחד לשני ולא מצליחים להפסיק לבד, הואילו-נא לגשת אליהם, לתפוס כל אחד מהם ביד אחת ולהפריד ביניהם, באופן פיזי, לשלוח כל ילד למקום אחר בבית.
הילד זורק עליכם צעצוע? מנפנף מול הפנים שלכם בחפץ? מצליף בכם עם בובה? קומו-נא ממקומכם וקחו לו את החפץ מהיד!
הילדים נכנסים הביתה וזורקים את התיק? עמדו שם, בדלת, והתנו את הכניסה שלהם הביתה בכך שישימו את התיק איפה שצריך.

מבינים?
כל הרעיון הוא לנתק את הרגשות מהסיטואציה הזאת, פשוט לגרום לדבר לקרות ולהמשיך הלאה!
אם אני אפציר בילד שעות לעזוב את הטאבלט, אני אתחיל להיפגע מכך שהוא לא מקשיב לי, אני אתחיל להתעצבן, לאבד שלווה ולהרים את הקול… ויתרה מכך, הילד ילמד שממש לא חייבים ליישם את מה שאני אומרת.

ברגע שאנחנו פועלים באופן פיזי, חד וברור, מבלי לדבר אנחנו מבהירים את העמדה שלנו, את הגבול שלנו ואת העובדה שמה שאנחנו מבקשים שיקרה – יקרה!

לא, זאת לא אלימות. זאת גם לא כוחניות. זאת הבהרה חד משמעית ומעשית למה שאתם מבקשים. מחווה גופנית אחת שלכם, השקעה קטנה מצדכם, ואפשר לעבור הלאה.
בהצלחה!

לפני חודשיים-שלושה התקשרה אלי ע', וביקשה להגיע בדחיפות להדרכת הורים: "תביני, אני לא מצליחה להסתדר עם הבת האמצעית שלנו, בת ה-8. כל היום מריבות וצעקות והיא לא עושה שום דבר שאנחנו אומרים לה. אנחנו כבר לא יכולים יותר!"
בפגישת ההיכרות עם ע' ובעלה ד', שמעתי בהרחבה על מצבה העגום של המשפחה, על ימים מלאים במאבקי כוח:
– עשרות פעמים מבקשים ממנה להיכנס למקלחת בערב, והילדה מושכת את הזמן ומושכת ומושכת, עד שמגיעות הצעקות ולפעמים גם עונשים.
– הילדה משחקת בסליים דווקא איפה שאסור, מותירה עקבות דביקים על רהיטים
– הילדה צועקת על ע' ומשפילה אותה מול חברות שבאות הביתה
– הילדה לוקחת חטיפים מהמטבח רגע לפני האוכל, למרות שאומרים לה "לא"
– הילדה דבוקה למסך הפלאפון בכל רגע נתון, גם כשמבקשים ממנה לכבות
וכן הלאה, וכן הלאה.
כמעט כל התקשורת של ההורים עם בת ה-8 הייתה תקשורת כוחנית, ויכוחים, מריבות וצעקות, עד שכבר לא נותר מקום לחיוכים, חיבוקים, מילות אהבה והרגעה.

בחוץ, בכיתה, בחוגים ואצל חברות, הילדה הייתה מקסימה במיוחד, אהובה על כולם ולעולם לא מתפרצת. הכל היה קורה רק בבית.

ביקשתי לראות ציורים של בת ה-8, מהם יכולתי להבין כי היא ילדה רגישה מאוד, שמסתובבת עם עומס רגשי קבוע בתוכה, מסתירה את מה שעובר לה בראש ובלב ומאוד מאוד חשוב לה למצוא חן בעיני הסביבה. ניכר כי יש לה תלות גדולה בהוריה, וכי היא מאוד עקשנית ופרפקציוניסטית, עד כדי סיזיפיות.

לכאורה, הציורים שמחים, צבעוניים ומלאי דימויים, אך בפועל עולה מהם לחץ גדול.

מאיפה יכול לנבוע לחץ של ילדה בת 8 שהיא תלמידה מצטיינת, יפהפייה, אהובה על המורים, מקובלת בין החברות לכיתה, מקבלת בביתה את כל מה שהיא מבקשת, החדר שלה נראה כמו חנות מתנות, מלא בכל טוב… אז למה היא כל כך לחוצה?

בעקבות השיחות עם ע' ו-ד', שיערתי שהלחץ של הילדה נובע מכך שהיא מרגישה שהם נבהלים ממנה.
בכל פעם שהייתה יוצאת ממנה "המפלצת" (וכבר כתבתי על זה כאן בהרחבה) כשהיא מרשה לעצמה להתפרק בבית אחרי שהחזיקה את פאסון הילדה המושלמת בחוץ – ההורים שלה נבהלים ממנה. הם כועסים, צועקים, מאיימים, או מוותרים ומרימים ידיים – היא נבהלת והבהלה מחריפה את החרדה, שמביאה להתפרצות אלימה וקולנית יותר – ההורים עוד יותר "מאבדים את זה", וכן הלאה.
כך נוצר כדור שלג.
ברגע שהתחילו לפחד מהילדה, בעצם יצרו אצלה עומס נפשי שאין לה איך לפתור אותו.

אז מה הפתרון?
הפתרון הוא להפסיק לפחד ממנה. פשוט ככה.
במקביל, להתחיל לייצר מערכת יחסים קרובה יותר בבית, שגם תאפשר לחוות רגעים יפים ביחד, וגם תחזיר את ההורים לעמדת הסמכות הטבעית שלהם.
במקרה של ע' ו-ד', ביקשתי שיתחילו בארוחות משותפות. במקום לשבת על הספה, ולקרוא לעבר הילדה שאוכלת תוך כדי שהיא צופה בנייד, "תכבי את הטלפון בזמן האוכל!" – להתחיל לשבת עם הילדים, לאכול ביחד, ולייצר מצב בו מתקיימת שיחה ויש סיבה טובה להניח את הטלפון בצד.
כל הילדים שיתפו פעולה באופן מידי, ו-ע' אפילו גילתה שהיא נהנית לשבת איתם!
בשלב השני, ביקשתי שיפסיקו לריב עם הילדה על המקלחת; בכל ערב הם "הכריזו" שהגיעה שעת המקלחת, ואם הילדה לא הלכה להתקלח – לא העירו לה ולא אמרו מילה.
אמרנו כבר שהילדה עקשנית, נכון?
10 ימים תמימים היא לא נכנסה למקלחת. ההורים נשכו שפתיים ועשו מאמץ גדול לא לומר מילה, עד שביום העשירי היא נכנסה למקלחת לבד, ומאותו יום ממשיכה להיכנס לבד למקלחת בלי ויכוחים או הפצרות חוזרות ונשנות.
ההורים הראו לה שהם לא נבהלים מההחלטות שלה, לא רבים איתה על זה ולא "מתחרפנים" מזה (גם לאורך 10 ימים!).
הצעד הבא היה ללמד את ע' להפסיק להיגרר למריבות עם הילדה; בכל פעם שהילדה דיברה לא יפה, ע' נטשה את הזירה ועברה לעסוק במשהו אחר. לא צעקה, לא הגיבה, לא איימה ולא הענישה – פשוט הוכיחה לילדה, במעשים, שדיבור כזה לא מוביל לשום דבר.
בנוסף, ביקשתי מ-ע' להתחיל להיות אסרטיבית יותר, גם באופן מילולי וגם באופן פיזי. לא לפחד לומר "לא!" בקול רם כשהסליים מגיע לסלון, לא לפחד להוציא לילדה את הטלפון מהיד ולא לפחד לחסום בגופה את הכניסה למטבח כשהילדה רוצה לנשנש משהו חמש דקות לפני ארוחת הערב.
עוד צעד משמעותי היה לטפל בבקרים, שהיו תמיד עמוסים ולחוצים, מלווים בצעקות, בכי ואיומים, והסתיימו תמיד באיחורים לבית הספר; הנחיתי את ע' ו-ד' להשתמש בפתרון "השקית" (שגם עליו כבר כתבתי בעבר, מוזמנים להיזכר), ואכן, אחרי שבת ה-8 העקשנית נכנסה פעם אחת למכונית בפיג'מה – התחילו הבקרים להסתדר בשקט מופתי.

כך, צעד אחר צעד, החלו ע' ו-ד' להיראות בעיני בת ה-8 כהורים חזקים, שלא נבהלים מהמפלצת הפנימית שפורצת ממנה.
כעבור מספר ימים כבר דיווחו ע' ו-ד' שתדירות ההתפרצויות שלה ירדה משמעותית. שבוע נוסף עבר, ובת ה-8 ניגשה ל-ע' ביוזמתה, חיבקה אותה ואמרה שהיא אוהבת אותה.
ככל שנקפו הימים, נראה היה שבת ה-8 מתחילה להשתחרר מהמועקה הנפשית, ולו בשל העובדה כי היא נוכחה לדעת שיש מי ששומר עליה, יש מי ש"מנהל" את הבית, יש שתי דמויות חזקות וסמכותיות שמובילות את המשפחה ומהוות עבורה עוגן.
הידיעה הזאת שחררה את בת ה-8 מהחרדה בה הייתה נתונה, ובציור שלה לאחר חודשיים, כבר ניתן לראות משהו "נושם" יותר, רגוע יותר, פחות קפדני וסיזיפי, ויותר מלא חמלה ורוך:

וגם ע' החלה לעדכן בעוד ועוד הודעות חיוביות ומשמחות:

בסיכומו של דבר, נפרדנו לשלום כשאני יודעת שבת ה-8 מטופלת היטב וכי יש לה שני הורים שלמדו שעם כל העצמאות שלה – היא עדיין צריכה אותם בתור עוגן חזק ונחוש, ועליהם לפעול בהתאם כדי לספק לה את הביטחון לו היא כל כך זקוקה. על הדרך – הם גם הרוויחו אותה מחדש 🙂