אתמול אחר הצהריים, שוחחתי עם חברה בטלפון. בעוד אנחנו מדברות, אני שומעת את בתה בת השנתיים קוראת לה מרחוק, מגיעה עד אליה וקוראת לה, בוכה, צועקת ומנסה בכל לבה להסיט את תשומת הלב של חברתי אליה.
החברה היקרה שלי ניצלה את הרגע ושאלה – "מה את אומרת על זה?? מה עושים עם ילדה שלא נותנת לי לזוז ממנה לרגע, לא נותנת לי לדבר בטלפון, לא נותנת לי לתלות כביסה, לא נותנת לי אפילו להכין לה ארוחת ערב! כלום! כל פעם שאני מתרחקת ממנה מטר, היא מגיעה ותובעת ממני עוד ועוד תשומת לב, אני לא יכולה כבר!!!"

ובכן… אתם בטח מכירים את התופעה, שמוכרת בעיקר בקרב הגילאים הנמוכים, אבל לא רק. הילד/ה יכול/ה לשבת לצייר, לבנות ולשחק, אבל בשנייה שהוא מזהה שקמתם והלכתם לעשות משהו אחר, הוא מגיע אחריכם וחייב, בדיוק באותו רגע, להגיד משהו חשוב, לבקש על הידיים או לתבוע כל צורה אחרת של תשומת לב.
אם אתם בדיוק תולים כביסה או מכינים ארוחת ערב, זה לא כל כך נורא, אבל מה קורה אם אתם בדיוק בשיחה חשובה עם לקוח גדול או עם הבוס? איך מצליחים להשקיט את הגזרה הביתית כדי להתרכז בשיחה הטלפונית?

אז ככה; 
התביעה הזאת לתשומת לב נובעת, בעצם, מהפחד של הילדים מן העובדה שהם כבר לא חשובים לנו, שאנחנו לא רואים אותם.
לפני רגע ישבנו לידם (השקענו בהם, ראינו אותם) והופ – עברנו להתרכז במשהו אחר. מבחינתם, באותו רגע, הפסקנו לראות אותם, לחשוב עליהם, ובעצם – לאהוב אותם.
התופעה מוכרת בגילאים הצעירים, מאחר שלקראת גילאי 4-5-6 מבינים כבר הילדים שאנחנו שם, כל הזמן, אוהבים ודואגים גם כשאיננו לצדם.

על מנת להפיס את החרדה הקיומית הזאת אצל הילד (והיא באמת קיומית עבורו, באותו הרגע), עלינו לנקוט ב-2 פעולות:

1. בעת ההפרעה עצמה (למשל, בשיחת טלפון), להניח עליו יד ברכות, על הכתף או על הראש, ולחייך אליו, תוך כדי שאנו ממשיכים את השיחה.
המטרה בפעולה הזאת היא לשדר לילד את המסר – גם כשאני עם מישהו אחר, אני רואה אותך ואוהב אותך.
2. בזמן חיי היומיום הרגילים בבית, להתחיל "לראות" את הילד במקומות בהם הוא לא מצפה לכך – להזמין אותו לבוא למרפסת הכביסה כשאני הולכת לתלות כביסה, להתיישב לידו כשהוא צופה בטלוויזיה ולהניח עליו יד, לספר לו ש"ראיתי לפני כמה דקות את המגדל הגבוה שבנית! הוא היה בנוי מאד בחכמה!" וכדומה.
המטרה בפעולה הזאת, היא, שוב – לשדר לילד שאנחנו כל הזמן רואים אותו וכל הזמן אוהבים אותו, 24 שעות ביממה.

בהצלחה!