ארכיון תגיות: ילד מתחצף

מה הקשר בין צלחות חד פעמיות להדרכת הורים?

בשבוע שעבר נפגשתי עם ש'. ש', בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, מגדלת את שני ילדיה הקטנים בנפרד מאביהם. מערכת היחסים שלה ושל בן הזוג יודעת עליות וירידות, פרידות וחזרות, מריבות ואהבה, אך בתקופה זו הם גרים בנפרד זה מזו.
ילדיהם הקטנים של ש' ובן זוגה חווים, מן הסתם, קשיים בעקבות מערכת היחסים של הוריהם, ובעיקר אחד הילדים, שעלה זה מכבר לכיתה א' והופך יותר ויותר ללא ממושמע, חצוף ואלים.

 

כאשר ערכתי צפייה בביתם, ראיתי הרבה התנהגויות שאכן אפשר לשפר, אולם דבר אחד צד את עיני באופן מיוחד: בשעת ארוחת הערב, הגישה ש' לילדיה את הארוחה בצלחות חד פעמיות.

%d7%9c%d7%9c%d7%902-%d7%a9%d7%9d

מעבר להשלכות האקולוגיות של השימוש בכלים חד פעמיים במקרים בהם הם לא באמת נדרשים, הסבתי את תשומת ליבה של ש' למשמעויות הרחבות יותר של הדבר:
1. במערכת כל כך לא יציבה (כמו שיש לילדיה של ש'), עלינו לדאוג לספק לילדים את מרב היציבות במקומות בהם אנחנו שולטים – סדר יום קבוע, טקס שינה קבוע, טקס פרידה קבוע במעבר מהורה להורה וכדומה. כלים חד פעמיים הם אי קטן של אי יציבות, שהרי הצלחת בה אני אוכל היום לא תהיה כאן כבר מחר…
ילדים רבים נצמדים לכוס אהובה, לצלחת מסוימת, לסכו"ם מסוים, מאחר שפעמים רבות אותו חפץ מסמל עבורם יציבות או שליטה.
2. במערכת יחסים בה הילד הופך לחוצפן ולא ממושמע, הוא בוחן את התגובה לאי כיבוד ההורה. הגשה ואכילה בצלחות חד פעמיות משדרת לילד ש-א. איננו מכבדים את הסביבה ו-ב. איננו מכבדים אותו ואותנו.
ולכן, אם אני, ההורה, נוקט בחוסר כבוד, גם הילד יכול לנהוג בחוסר כבוד.
3. אחת מצורות ההשקעה ההוריות מתבטאות בהזנת הילדים, באוכל אותו אנחנו מבשלים או צורכים ובדרך בה הוא מוגש. אם אני, ההורה, קצר רוח וחסר סבלנות, מגיש לילדים בצלחות חד פעמיות ויוצא לשתות קפה – משמע שהילדים הם "סרח עודף" עבורי, אני ממלא את הצרכים הפיזיים המינימליים שלהם ומת שהם יכנסו כבר למיטות. בסנסורים העדינים שלהם, ילדים מרגישים דברים כאלה…
אין ספק שזה קורה בכל בית, פעם בכמה זמן, אולם אם כך נערכת ערב ערב הארוחה המשפחתית, אזי המסר שהילדים קולטים מהוריהם הוא פשוט… שאין להורים כוח אליהם, שהם לא אהובים ולא חשובים.
4. מעבר לסגולותיה הרבות של ארוחת ערב משפחתית משותפת, אחת החוויות המשמעותיות בה היא הדרך בה הילדים משתתפים – האם הם עורכים את השולחן? מפנים כלים? חותכים ירקות? שוטפים את הכלים?
בארוחה בה אוכלים בצלחות חד פעמיות, אנחנו בעצם מונעים מהילדים חלק גדול בו ניתן לקחת חלק… אין כלים לפנות או לשטוף. הכל לסל וחסל.

אם להיות כנה, כלים חד פעמיים הם רק דוגמה קטנה. בכל דבר שאנחנו עושים, פעולה שאנחנו פועלים או מילה שאנחנו אומרים, אנחנו משדרים, מבלי משים, משהו לילדינו.
לא יעזרו כל ימי המחזור בגן או בבית ספר, אם אנחנו נמשיך לא למחזר בבית.
לא יעזרו אלף מורים וגננות, אם אנחנו נקלל או נרים את הקול על גורמי סמכות.
לא יעזרו אלף קריאות "אני אוהב אותך" אם בשאר הזמן אנחנו צועקים ומשפילים את הילד.
לא יעזרו אלף הדרכות הורים אם אנחנו לא שמים את טובת הילדים וכבודם לנגד עינינו.

אנחנו דוגמנים. דוגמנים של החיים. עיני הקטנים נשואות אלינו בכל אשר נפנה ובכל אשר נעשה, וזה – בהחלט דורש מחשבה.

 

ככה יעשה למי שקורא לילד שלו "אבא"

ככה יעשה למי שקורא לילד שלו "אבא"הגיעה אלי משפחה, עם סיפור רקע מאד קשה;
ילד מפה, שני ילדים מפה, אב עם עבר מפוקפק שחזר למוטב ואם שעיקר ניסיונה בחיים התמצה בשנים של טיפולי פוריות, בלי עבודה ובלי לימודים.
והאמת? הם היו מקסימים.

עיקר התלונות נסבו על הילד בן ה-4.5 שמקלל, מרביץ, רץ לכביש ועושה כל מה שאסור.
התחלנו, לאט לאט, לראות את מערכות היחסים בבית ומה הקטנצ'יק הזה מרוויח מזה שהוא מקלל, רץ לכביש או צובט את אחותו התינוקת.
כמובן שבעצם, בתוך כל עננת "הרוע" היה ילד חמוד וחכם בצורה בלתי רגילה… ברגע שנתתי להורים כלים לרתום את הילד לטובת המשפחה, להיות חזקים ונחושים למול גחמותיו ולהוריד את רמות הכעס, שלל ההתנהגויות של הילדון השתפרו פלאים, אבל לי, עדיין, משהו מאד הפריע.

כאשר הייתי אצלם בצפייה בבית, ראיתי שהאבא קורא לילדון "אבא" או "אבאל'ה", כמנהג אבות רבים בארצנו הקטנטונת. זה היה הזמן להסביר לאבא האמיתי, מה קורה במוחו של ילדון בן 4.5 כשקוראים לו "אבא": לילדים בגיל הזה יש חשיבה מאד קונקרטית. הקוגניציה שלהם עוד לא מפותחת דיה להבין מטאפורות מורכבות, מושגים מופשטים או אפילו סלנג.
מכאן, שאם יש אבא במשפחה וגם ילד שקוראים לו "אבא" – הרי שהם בעצם שווים. שווי כוחות. בעיניו של הילד – מילה של "אבא" שקולה למילה של "אבא", ולכן אין שום סיבה, מבחינתו, שהוא לא יהיה זה שקובע ומחליט, נכון?

ילד הוא ילד, ויש לו זכויות וחובות של ילד.
אבא הוא אבא, ויש לו זכויות וחובות של אבא.
אסור שמישהו מהם יתבלבל בדרך בנוגע לתפקיד שלו בהיררכיה המשפחתית, אחרת נקבל ילד מתוסכל שלא מבין למה הוא לא יכול "להחליט על עצמו" או על אחרים, והורים מתוסכלים שלא מבינים מהיכן שואב הילד את החוצפה והתעוזה לנהוג כפי שהוא נוהג.

על אותו משקל בדיוק, הורים הקוראים לילדיהם "נסיך", "נסיכה", "אמאל'ה", "גאון" ושאר תארים מוחלטים אשר לא באמת נובעים ממציאות חייו של הילד, עשויה להותיר את ילדיהם מבולבלים בנוגע לתפקיד שלהם בחיי המשפחה ובחיי החברה שסובבת אותם…

לכן, עשו לעצמכם ולילדיכם טובה גדולה, קראו להם בשמם או בשם חיבה, והניחו את התארים למי שבאמת הרוויחו אותם.

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים
054-3623501
פייסבוק  | קליניקה בלהבים