ארכיון תגיות: ילד מתבגר

על עשן שמסתיר את הילד מעיני ההורים

השבוע הגשמתי חלום.
אני חושבת ששמעתי את המשפט שכל מנחה/ת הורים רוצה לשמוע 🙂

הכל התחיל לפני כחודשיים, כשהגיע אלי להדרכה לזום זוג דתי אדוק, ולהם חמישה ילדים בוגרים.
הילד הרביעי מבינהם, בן 17, עורר אצלם דאגה עצומה כי הם גילו שהוא משתמש בסמים,
ואם לא די בכך – הוא סיפר להם שהוא עושה את זה מגיל 14.
זוג ההורים הזה היה באמת שפוף מאוד. במשך מספר חודשים הם הסתובבו עם האף באדמה עד שהעזו ללכת להדרכה.
מבחינתם היה מדובר בשבר ברוחב השבר הסורי אפריקאי, דווקא בגלל שהם היו מאוד אדוקים, סיננו את כל התוכן שנכנס אליהם הביתה, הקפידו על מסגרות הלימוד המתאימות של הילדים ואף הלכו והחמירו בקיום המצוות במהלך השנים.
ואז בא י', שלמד בפנימייה שנתיים וחזר הביתה לאחר שלא הסתדר שם. ואיתו באו גם הסמים שלו, ועוד מספר מנהגים חילוניים שלא מצאו חן בעיניהם.

בתוך הבית י' השתדל לשמור על המצוות ולכבד את הוריו, אולם מחוץ לבית היה מסתובב, מעשן, מתחבר עם חברים שההורים לא מכירים וכו'.
במהלך הפגישות נודע לי שאמא של י' לא ישנה בלילה, כי י' חוזר מאוחר והיא מפחדת שיחזור מסטול ("במצב לא נאות" לדבריה), שיביא איתו חברים, שיחזור תוקפני ויעשה להם משהו או כל דבר אחר. אז היא לא נותנת לו מפתח לבית אלא מחכה לו ערה עד שהוא חוזר, ארבע בבוקר, חמש בבוקר, מתי שזה לא יהיה.

התחלתי לשאול כל מני דברים על י' ועל מה שקורה בבית, והתחוור לי ש-י' ממש משתדל! הוא מוריד את הזבל כשמבקשים ממנו, הוא יושב בארוחות שישי, הוא לא מפעיל חשמל בשבת, הוא עובד פה ושם כדי לא לבקש כסף מההורים, ובאופן כללי הוא באמת מכבד אותם ואף נהנה לשהות בבית במחיצתם. גם עם אחיו יש לו מערכת יחסים טובה מאוד, ובכלל – נראה שהוא מרגיש את עצמו חלק מהבית והמשפחה.

אבל אמא ואבא של י' ראו רק את הסמים.
בכל פעם שהיה יוצא מהבית היו זורקים לו – "לאן אתה הולך? לעשן סמים?"
כשהיה מדבר על חברה, היו אומרים לו – "בשביל מה? בשביל שתעשן איתך סמים?"
ביום כיפור שאלו אותו – "אתה צם או שאתה לא יכול להתאפק עם הסמים?"
אפילו בתור מי שלא גרה איתם בבית זה היה נראה לי מוטיב מאוד מאוד מעצבן ומאוד מאוד מרחיק.

קודם כל, היה חשוב להחזיר את אמא של י' לישון בלילה, כדי שיהיו לה מספיק כוחות להתמודדות ביום. על פי ניסיון העבר – הוא מעולם לא חזר במצב מסוכן הביתה וגם לא הביא איתו אף אחד… כך שלא היה קשה לי לשכנע אותה לתת לו מפתח ולהתחיל ללכת לישון בשעות נורמליות.
זה היה אחרי הפגישה הרביעית שלנו, והיא נראתה אחרת אפילו דרך הזום. חיונית יותר, מחייכת, עור מבריק, כמו שנראים אנשים שישנים טוב.
אחרי שעברנו את המשוכה הזאת, הסברתי להורים האלה שכפי הנראה לא נצליח לגמול את י' מהסמים, אבל אולי כדאי שננסה לעודד כמה שיותר את תחושת השייכות שלו בבית – לעודד אותו, לפרגן לו על כל הדברים שהוא כן עושה, לפתח איתו שיחות על נושאים אחרים ולנסות להתרחק מעניין הסמים.

מאחר שהילד היה בפנימייה ואח"כ "בסמים", ההורים האלה כבר לא זכרו מי הוא!

היה להם קשה, אבל הם ניסו, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, ובסוף… זה הצליח. 
ביום כיפור הוא ישב איתם בבית, התפלל, צם, לא נגע בטלפון, לא בסיגריות ולא בסמים.
והם עודדו אותו ושמחו איתו על זה.
כשהוא יצא לעבוד הם כבר לא שאלו אם זה בשביל כסף לסמים אלא הכינו לו סנדביץ' ואיחלו לו יום טוב ומוצלח.
כשדיבר על נערה שהכיר הם התעניינו באמת מי היא, איפה היא גרה, מה היא עושה ומה מצא חן בעיניו, במקום לבדוק אם גם היא בקטע של סמים.

כך, צעד אחר צעד, הם נזכרו בחזרה מי זה הבן שלהם וכמה הוא טוב ומקסים עוד לפני שהוא משתמש בסמים, וכמובן שלאחר מכן הגיע הבונוס האמיתי – הילד הוריד מאוד את התדירות בה הוא יצא החוצה לעשן סמים.
ההיגיון פשוט – היה לו טוב בבית, ולא היה לו צורך לברוח לשום מקום!
ואז האמא אמרה לי את המשפט הזה:
"אני רוצה להודות לך בעיקר על זה שהבנתי שאני לא יכולה לשנות את הילד שלי, אבל אני יכולה לשנות את איך שאני מסתכלת עליו ומתייחסת אליו."
זאת באמת הייתה התגשמות חלום… כי אם תחשבו על זה, כל הורה שמגיע להדרכה (וכל הורה בכלל, בינינו) שם את הבעיה מעל לראש של הילד.
אם הילד מתקשה בגמילה, ההורה כל הזמן יחשוב וידבר על הפיפי או על הקקי.
אם הילדה בכיינית ההורה יחשוב וידבר כל הזמן על הבכי.
אם הילד בררן באוכל, אם הילד אלים, אם לילד אין חברים… לא חשוב מה הבעיה, היא תמיד רובצת כמו ענן מעל לראשו של הילד.
אז זה המקום שלנו לזכור את הפרופורציה של הבעיה, להבין מה גבולות הפעולה שלנו ולהתחיל לפעול אחרת (מה שסביר להניח שגם ישפר את אותה בעיה).

בהצלחה!!!

 

תנו לילד להתבגר בקצב שלו

אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי במקביל בהורות ובהדרכת הורים,
זה שלא ניתן להאיץ תהליכים.
לא של זחילה, לא של גמילה, לא של התבגרות…
זה פשוט לא עובד.
את זה בדיוק ניסיתי להסביר לזוג יקר שהגיע אלי להדרכה, עם תלונות מכאן ועד להודעה חדשה על בן ה-10 שלהם;
הוא 'קלאמזי', הוא מבולגן, הוא לא זוכר איפה שם כל דבר, הוא מתחיל דברים ולא מסיים, הוא לא שומע כשמדברים אליו אם הוא מרוכז במשהו, הוא חייב כל דבר כאן ועכשיו ועוד שלל מאפיינים ו'סופרלטיבים'.

יש ילדים כאלה, ולא מעט. אנחנו מכירים אותם היטב.
בתור הורים, אנחנו בטוחים שאנחנו יכולים 'לעזור להם' להשתנות,
ללמד אותם להיות יותר מסודרים, ללמד אותם לזכור איפה הניחו את מה שהם מחפשים,
ללמד אותם לסיים מה שהתחילו…
אבל לצערי, תחושת הכוח הזאת שלנו היא מדומה. אנחנו לא באמת יכולים.
ואז… אז קורה הפיצוץ!
כשפעם אחר פעם אנחנו מזכירים לילד שהוא היה בדרך למקלחת, ולא מבינים איך לא הייתה פה עקומת למידה מאתמול, משלשום ומכל השנים שאנחנו צריכים להזכיר לו שהוא בדרך למקלחת.
זה קורה גם כשפעם אחר פעם אנחנו 'מועסקים' על ידו במשך שעות כדי למצוא את אותו הדבר שהוא איבד גם אתמול וגם שלשום וגם לפני כן.
איך הוא לא לומד?? מה לא בסדר איתו? מה לא בסדר איתנו??

כדי למנוע את הפיצוצים האלה, אני יכולה להציע דבר אחד:
לקבל את הילד, כמו שהוא.
בעבר כתבתי כאן על יחס לילד שמן – איך עלינו לראות את השומן רק כחלק קטן ממנו, ולזכור שהוא גם מצחיק / נדיב / חבר טוב או כל תכונה אחרת שיש לו.
כך גם במקרה הזה; הבלבול או הקלאמזיות הן רק חלק מסך כל הדברים הנהדרים שיש בילד שלנו,
אבל אנחנו מצמצמים את כל הפריזמה שלנו לזה. לדבר הזה, הבעייתי, שרובץ לנו על הלב, מפחיד אותנו, מתנגש לנו עם הפנטזיה שהייתה לנו על ילד בוגר ועצמאי, או השד יודע מה.

אם נקבל את הילד על כל המורכבות שלו, נוכל להגיד לעצמנו באמת שהוא חכם, רציני, משקיען, חבר טוב, בשלן, רקדן, ספורטאי, בעל כישרון לשפות… יו ניים איט… וגם קלאמזי. וגם מבולבל.
וזה בסדר, זה רק חלק מסט התכונות שלו, ש (טה דאם!) ישתפר בבוא הזמן.
כי זה ישתפר.
זה ישתפר בתיכון עם עומס המטלות, זה ישתפר בצבא כשהבלבול יגרום לענישה, זה ישתפר כשיטייל לבד בעולם (כן, זה יחזור!) ויצטרך לקום מוקדם כדי לתפוס את הרכבת שיוצאת פעם ביום לעיירה בהרים אליה הוא רוצה להגיע…
הוא ילמד להסתדר!
אבל הוא ילמד להסתדר רק אם נניח לו לעשות את זה בקצב שלו ולא נגרום לו להרגיש שיש בו מום נצחי, מום שלעולם לא יוכל להתגבר עליו.
אז ננשוך שפתיים בינתיים, נראה אותו מאבד, מתבלבל וטועה, אבל נסמוך עליו שזה ילך ויתאזן עם הזמן, ובעיקר – נפסיק להרוס את היחסים איתו כשאנחנו מנסים לשנות אותו השכם והערב.

את כל זה אמרתי להורים בפגישת ההיכרות, וסיכמנו שהמשך התהליך יהיה לעזור להם לנשוך את השפתיים ולאמץ את ההסתכלות הזאת על הבן שלהם. בפעם הבאה – צפייה אצלם בבית. אני בטוחה שאמצא שם ילד שהוא עוד כל מני דברים מאשר קלאמזי ומבולבל 🙂

למה כדאי לכם להקשיב לילד/ה שלכם?

בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה במוסף 'הארץ' על רינה, ילדה מקסימה אשר נולדה כבן,
וכבר מגיל 4-5 ידעה שהיא רוצה וצריכה להיות בת.
הכתבה מתארת בהרחבה את הנושא של טרנסג'נדריות אצל ילדים, ואני ממליצה בחום לקרוא אותה כאן ,
אבל לא זאת מטרת הפוסט 🙂

כולנו חושבים שאנחנו מכירים את הילדים שלנו הכי טוב בעולם,
ובדרך כלל זה נכון; אנחנו מכירים אספקטים מסוימים שלהם יותר טוב מכולם.
אבל,

אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב להם.

אנחנו שומעים את מה שהם אומרים, אבל לא באמת מקשיבים להם. 

"התחלתי לחבר את כל הנקודות," כך מספרת אימא של רינה בכתבה, "הבקשה ללבוש שמלה, לשים לק, לעשות עגילים בשתי האוזניים, לא להסתפר… החלטתי לאפשר לה ולא לחסום, אבל הרגשתי שזה לא מספיק… הרגשתי שהמצוקה שלה לא עברה. היא הייתה שמה לק, קורנת מאושר, ואחרי שעה-שעתיים דועכת. הבכי בלילות נמשך."
כך, צעד אחר צעד, מתארת אימא של רינה את הדרך שלהם לאושר של רינה,
אבל בסוף הכתבה טמון הממתק האמיתי:
"מבחינתנו מה שהיא תחליט, זה בסדר גמור. לא משנה לי מה זהותה המגדרית והמינית. המטרה היא שרינה תדע שהיא יכולה להיות מי שהיא. אני מרגישה שרינה היום היא בדיוק מי שהיא הייתה מאז שנולדה. היא לא עשתה שינוי. השינוי מתבטא בנו, בתפיסה שלנו…"

עם כמה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב לילדים שלנו,
חשוב חשוב חשוב שנדע להקשיב להם ולראות אותם ולשנות את התפיסות שלנו בהתאם.

זאת, כפי הנראה, הדרך היחידה לגדל ילדים מאושרים.

אני פוגשת הרבה מאוד הורים שלא סומכים על הילדים שלהם, שבטוחים שהם יודעים טוב מהם מה נכון עבורם –
מי החברים שצריכים להיות להם,
איפה הם צריכים ללמוד,
לאילו חוגים הם צריכים ללכת,
מה הם צריכים ללבוש…
האמונה העיוורת הזאת בהורות כיודעת-כל, יכולה להשאיר הרבה ילדים מתוסכלים,
ותסכולים, כמו שאתם כבר יודעים, מביאים להתנהגויות לא רצויות – מאלימות ועד הימנעות.

רוב הילדים שלנו לא יהיו טרנסג'נדרים,
אבל גם בכל תחום אחר – הגיע הזמן שנקשיב להם ונסמוך על הבחירות שלהם.

 

הסיפור על האבא שלא דיבר עם הבן שלו עד ש…

יום אחד התקשרה אליי אמא נסערת, וסיפרה לי שבעלה ובנם הבכור בן ה-10 רבים כל הזמן, אולם המריבה האחרונה הייתה מאוד קשה, ומאז האב לא מדבר עם הבן. כבר שבוע שלם.
האב לא היה מעוניין בהדרכת הורים, ולא חשב שמשהו אצלו לא בסדר, אבל לאחר מאמצי שכנוע רבים מצד האם – הצלחנו לגייס אותו למפגש ייעוץ אחד בלבד.

בתחילת המפגש, סיפר לי האב שבן ה-10 "מתבגר לא יפה". הוא מזלזל בלימודים, לא מכין שיעורים, משקר בנוגע לשיעורים ומבחנים, מתחצף ועונה לא יפה כששואלים אותו משהו וכן הלאה. רק לחברים שלו הוא מתנהג כמו שצריך, התלונן האב.
כאן נכנסה האם לשיחה וסיפרה איך בכל פעם שהבן אומר משהו לא יפה – האב מיד מתחיל לצעוק ולכעוס עליו, קורא לו בשמות, מאיים, מעניש וכן הלאה. "…במקום להרגיע את המצב, הוא בעצמו הופך את זה למריבה ענקית."
האב הסביר לי שאין בכוונתו לשתוק לילד שמדבר אליו כך בזלזול. הוא סיפר שמעולם לא דיבר כך להוריו והוא לא חושב שילדים צריכים לדבר ככה להורים שלהם, בלי קשר למה ההורים עושים או אומרים.

שמעתי את הסיפור של שני ההורים – האב שמנסה לחנך את בנו לערכים בהם הוא מאמין, והאם שמעדיפה לרכך את האווירה בבית ונפגעת עד עמקי נשמתה בכל פעם שהם רבים.
המריבה האחרונה, זאת שגרמה לנתק ביניהם, התפתחה מתוך סירובו של הבן לשים את התיק, המעיל והנעליים במקום לאחר שחזר מבית הספר. אמו של הנער הזדרזה לסדר את הדברים במקומם, אך האב עצר אותה בגסות והורה לילד לסדר אותם בעצמו או שלא יקבל את זמן המסך שלו באותו שבוע.
הבן רק משך בכתפיו והלך לחדרו בזלזול מופגן.
מאז, כבר חמישה ימים, השניים לא מדברים והילד לא נוגע במסכים בבית.
"זאת אווירה זוועתית," תיארה האם את המצב, "כולם הולכים על ביצים ומחכים לראות מי יישבר קודם. אני לא יכולה יותר!"

קצרה היריעה מלתת את כל הדרכת ההורים הקיימת למצב שכזה, שהוא עמוק וגדול יותר מהמריבה הפעוטה הזאת, אולם עבור כל מי שלא מדבר עם ילדיו מסיבה כזו או אחרת, אנסה להביא כאן מספר נקודות למחשבה:

1. אנחנו לא יכולים "להתפטר" מעבודת ההורות. זה תפקיד שלקחנו על עצמנו לכל החיים (וכן, לא לדבר עם הילד במשך ימים זאת התפטרות. הורות היא לא רק אוכל על השולחן ומיטה לישון בה).
2. ככל שהילדים גדלים יותר – כך הם מפתחים חשיבה ורצון עצמאיים, יש להם הרבה תחומי עניין והקטע של לרצות את ההורים כבר פחות מפעיל אותם. (וזה טוב. אנחנו רוצים שהם יתפתחו לאנשים שלא עושים כל מה שאומרים להם, נכון?)
3. גיל 10 זה בדיוק הגיל בו הילדים מתחילים להתנתק מההורים ולעבור לגזרת החברים, ולכן – כמעט כל דבר יותר חשוב ממה שההורים אומרים… אז צריך לבחור בדיוק מה חשוב לנו, ולהקפיד עליו, אבל לא להילחם בילד על כל דבר, מצאת החמה עד צאת הנשמה.
4. אי אפשר להשיג שיתוף פעולה על ידי צעקות, איומים, הפחדות וכו'. אפשר בהחלט להשיג שיתוף פעולה אם יושבים עם הילד ואומרים לו – "תשמע, חשוב לי מאוד הסדר בבית. אני מבקש שתכבד את הבקשה הזאת, כי אחרת אני פשוט לא מסוגל."
5. בכל מאבק כוח עם הילד – ההורה הוא הראשון שירד מהעץ. הורה וילד הם לא שווי-כוחות, ולא מודדים למי יש יותר גדול. הילד מסתכל על המאבק הזה באופן ילדי, של הכאן והעכשיו, ועל ההורה מוטלת החובה להסתכל על המאבק במישור הרחב והארוך-טווח.

בשיחה שקיימתי לאחר מספר ימים עם האם, היא סיפרה שהאב חזר לדבר עם הבן, ושנראה לה שהשינוי בדרך, לאט אבל בטוח…

אם לסכם את המצב בשני משפטים – אין לנו את הפריבילגיה "לשבור את הכלים" עם הילדים שלנו. אם אנחנו רוצים להשיג משהו והוא לא עובד בדרך אותה אנחנו מכירים, מוטלת עלינו החובה לנסות דרך חדשה (ובדרך כלל, זאת דרך השיתוף והדיבור נטול הכעס) וזכרו שרק אהבה מביאה אהבה!

בהצלחה!