השבוע הגשמתי חלום.
אני חושבת ששמעתי את המשפט שכל מנחה/ת הורים רוצה לשמוע 🙂
הכל התחיל לפני כחודשיים, כשהגיע אלי להדרכה לזום זוג דתי אדוק, ולהם חמישה ילדים בוגרים.
הילד הרביעי מבינהם, בן 17, עורר אצלם דאגה עצומה כי הם גילו שהוא משתמש בסמים,
ואם לא די בכך – הוא סיפר להם שהוא עושה את זה מגיל 14.
זוג ההורים הזה היה באמת שפוף מאוד. במשך מספר חודשים הם הסתובבו עם האף באדמה עד שהעזו ללכת להדרכה.
מבחינתם היה מדובר בשבר ברוחב השבר הסורי אפריקאי, דווקא בגלל שהם היו מאוד אדוקים, סיננו את כל התוכן שנכנס אליהם הביתה, הקפידו על מסגרות הלימוד המתאימות של הילדים ואף הלכו והחמירו בקיום המצוות במהלך השנים.
ואז בא י', שלמד בפנימייה שנתיים וחזר הביתה לאחר שלא הסתדר שם. ואיתו באו גם הסמים שלו, ועוד מספר מנהגים חילוניים שלא מצאו חן בעיניהם.
בתוך הבית י' השתדל לשמור על המצוות ולכבד את הוריו, אולם מחוץ לבית היה מסתובב, מעשן, מתחבר עם חברים שההורים לא מכירים וכו'.
במהלך הפגישות נודע לי שאמא של י' לא ישנה בלילה, כי י' חוזר מאוחר והיא מפחדת שיחזור מסטול ("במצב לא נאות" לדבריה), שיביא איתו חברים, שיחזור תוקפני ויעשה להם משהו או כל דבר אחר. אז היא לא נותנת לו מפתח לבית אלא מחכה לו ערה עד שהוא חוזר, ארבע בבוקר, חמש בבוקר, מתי שזה לא יהיה.
התחלתי לשאול כל מני דברים על י' ועל מה שקורה בבית, והתחוור לי ש-י' ממש משתדל! הוא מוריד את הזבל כשמבקשים ממנו, הוא יושב בארוחות שישי, הוא לא מפעיל חשמל בשבת, הוא עובד פה ושם כדי לא לבקש כסף מההורים, ובאופן כללי הוא באמת מכבד אותם ואף נהנה לשהות בבית במחיצתם. גם עם אחיו יש לו מערכת יחסים טובה מאוד, ובכלל – נראה שהוא מרגיש את עצמו חלק מהבית והמשפחה.
אבל אמא ואבא של י' ראו רק את הסמים.
בכל פעם שהיה יוצא מהבית היו זורקים לו – "לאן אתה הולך? לעשן סמים?"
כשהיה מדבר על חברה, היו אומרים לו – "בשביל מה? בשביל שתעשן איתך סמים?"
ביום כיפור שאלו אותו – "אתה צם או שאתה לא יכול להתאפק עם הסמים?"
אפילו בתור מי שלא גרה איתם בבית זה היה נראה לי מוטיב מאוד מאוד מעצבן ומאוד מאוד מרחיק.
קודם כל, היה חשוב להחזיר את אמא של י' לישון בלילה, כדי שיהיו לה מספיק כוחות להתמודדות ביום. על פי ניסיון העבר – הוא מעולם לא חזר במצב מסוכן הביתה וגם לא הביא איתו אף אחד… כך שלא היה קשה לי לשכנע אותה לתת לו מפתח ולהתחיל ללכת לישון בשעות נורמליות.
זה היה אחרי הפגישה הרביעית שלנו, והיא נראתה אחרת אפילו דרך הזום. חיונית יותר, מחייכת, עור מבריק, כמו שנראים אנשים שישנים טוב.
אחרי שעברנו את המשוכה הזאת, הסברתי להורים האלה שכפי הנראה לא נצליח לגמול את י' מהסמים, אבל אולי כדאי שננסה לעודד כמה שיותר את תחושת השייכות שלו בבית – לעודד אותו, לפרגן לו על כל הדברים שהוא כן עושה, לפתח איתו שיחות על נושאים אחרים ולנסות להתרחק מעניין הסמים.
מאחר שהילד היה בפנימייה ואח"כ "בסמים", ההורים האלה כבר לא זכרו מי הוא!
היה להם קשה, אבל הם ניסו, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, ובסוף… זה הצליח.
ביום כיפור הוא ישב איתם בבית, התפלל, צם, לא נגע בטלפון, לא בסיגריות ולא בסמים.
והם עודדו אותו ושמחו איתו על זה.
כשהוא יצא לעבוד הם כבר לא שאלו אם זה בשביל כסף לסמים אלא הכינו לו סנדביץ' ואיחלו לו יום טוב ומוצלח.
כשדיבר על נערה שהכיר הם התעניינו באמת מי היא, איפה היא גרה, מה היא עושה ומה מצא חן בעיניו, במקום לבדוק אם גם היא בקטע של סמים.
כך, צעד אחר צעד, הם נזכרו בחזרה מי זה הבן שלהם וכמה הוא טוב ומקסים עוד לפני שהוא משתמש בסמים, וכמובן שלאחר מכן הגיע הבונוס האמיתי – הילד הוריד מאוד את התדירות בה הוא יצא החוצה לעשן סמים.
ההיגיון פשוט – היה לו טוב בבית, ולא היה לו צורך לברוח לשום מקום!
ואז האמא אמרה לי את המשפט הזה:
"אני רוצה להודות לך בעיקר על זה שהבנתי שאני לא יכולה לשנות את הילד שלי, אבל אני יכולה לשנות את איך שאני מסתכלת עליו ומתייחסת אליו."
זאת באמת הייתה התגשמות חלום… כי אם תחשבו על זה, כל הורה שמגיע להדרכה (וכל הורה בכלל, בינינו) שם את הבעיה מעל לראש של הילד.
אם הילד מתקשה בגמילה, ההורה כל הזמן יחשוב וידבר על הפיפי או על הקקי.
אם הילדה בכיינית ההורה יחשוב וידבר כל הזמן על הבכי.
אם הילד בררן באוכל, אם הילד אלים, אם לילד אין חברים… לא חשוב מה הבעיה, היא תמיד רובצת כמו ענן מעל לראשו של הילד.
אז זה המקום שלנו לזכור את הפרופורציה של הבעיה, להבין מה גבולות הפעולה שלנו ולהתחיל לפעול אחרת (מה שסביר להניח שגם ישפר את אותה בעיה).
בהצלחה!!!
