יום אחד התקשרה אליי אמא נסערת, וסיפרה לי שבעלה ובנם הבכור בן ה-10 רבים כל הזמן, אולם המריבה האחרונה הייתה מאוד קשה, ומאז האב לא מדבר עם הבן. כבר שבוע שלם.
האב לא היה מעוניין בהדרכת הורים, ולא חשב שמשהו אצלו לא בסדר, אבל לאחר מאמצי שכנוע רבים מצד האם – הצלחנו לגייס אותו למפגש ייעוץ אחד בלבד.

בתחילת המפגש, סיפר לי האב שבן ה-10 "מתבגר לא יפה". הוא מזלזל בלימודים, לא מכין שיעורים, משקר בנוגע לשיעורים ומבחנים, מתחצף ועונה לא יפה כששואלים אותו משהו וכן הלאה. רק לחברים שלו הוא מתנהג כמו שצריך, התלונן האב.
כאן נכנסה האם לשיחה וסיפרה איך בכל פעם שהבן אומר משהו לא יפה – האב מיד מתחיל לצעוק ולכעוס עליו, קורא לו בשמות, מאיים, מעניש וכן הלאה. "…במקום להרגיע את המצב, הוא בעצמו הופך את זה למריבה ענקית."
האב הסביר לי שאין בכוונתו לשתוק לילד שמדבר אליו כך בזלזול. הוא סיפר שמעולם לא דיבר כך להוריו והוא לא חושב שילדים צריכים לדבר ככה להורים שלהם, בלי קשר למה ההורים עושים או אומרים.

שמעתי את הסיפור של שני ההורים – האב שמנסה לחנך את בנו לערכים בהם הוא מאמין, והאם שמעדיפה לרכך את האווירה בבית ונפגעת עד עמקי נשמתה בכל פעם שהם רבים.
המריבה האחרונה, זאת שגרמה לנתק ביניהם, התפתחה מתוך סירובו של הבן לשים את התיק, המעיל והנעליים במקום לאחר שחזר מבית הספר. אמו של הנער הזדרזה לסדר את הדברים במקומם, אך האב עצר אותה בגסות והורה לילד לסדר אותם בעצמו או שלא יקבל את זמן המסך שלו באותו שבוע.
הבן רק משך בכתפיו והלך לחדרו בזלזול מופגן.
מאז, כבר חמישה ימים, השניים לא מדברים והילד לא נוגע במסכים בבית.
"זאת אווירה זוועתית," תיארה האם את המצב, "כולם הולכים על ביצים ומחכים לראות מי יישבר קודם. אני לא יכולה יותר!"

קצרה היריעה מלתת את כל הדרכת ההורים הקיימת למצב שכזה, שהוא עמוק וגדול יותר מהמריבה הפעוטה הזאת, אולם עבור כל מי שלא מדבר עם ילדיו מסיבה כזו או אחרת, אנסה להביא כאן מספר נקודות למחשבה:

1. אנחנו לא יכולים "להתפטר" מעבודת ההורות. זה תפקיד שלקחנו על עצמנו לכל החיים (וכן, לא לדבר עם הילד במשך ימים זאת התפטרות. הורות היא לא רק אוכל על השולחן ומיטה לישון בה).
2. ככל שהילדים גדלים יותר – כך הם מפתחים חשיבה ורצון עצמאיים, יש להם הרבה תחומי עניין והקטע של לרצות את ההורים כבר פחות מפעיל אותם. (וזה טוב. אנחנו רוצים שהם יתפתחו לאנשים שלא עושים כל מה שאומרים להם, נכון?)
3. גיל 10 זה בדיוק הגיל בו הילדים מתחילים להתנתק מההורים ולעבור לגזרת החברים, ולכן – כמעט כל דבר יותר חשוב ממה שההורים אומרים… אז צריך לבחור בדיוק מה חשוב לנו, ולהקפיד עליו, אבל לא להילחם בילד על כל דבר, מצאת החמה עד צאת הנשמה.
4. אי אפשר להשיג שיתוף פעולה על ידי צעקות, איומים, הפחדות וכו'. אפשר בהחלט להשיג שיתוף פעולה אם יושבים עם הילד ואומרים לו – "תשמע, חשוב לי מאוד הסדר בבית. אני מבקש שתכבד את הבקשה הזאת, כי אחרת אני פשוט לא מסוגל."
5. בכל מאבק כוח עם הילד – ההורה הוא הראשון שירד מהעץ. הורה וילד הם לא שווי-כוחות, ולא מודדים למי יש יותר גדול. הילד מסתכל על המאבק הזה באופן ילדי, של הכאן והעכשיו, ועל ההורה מוטלת החובה להסתכל על המאבק במישור הרחב והארוך-טווח.

בשיחה שקיימתי לאחר מספר ימים עם האם, היא סיפרה שהאב חזר לדבר עם הבן, ושנראה לה שהשינוי בדרך, לאט אבל בטוח…

אם לסכם את המצב בשני משפטים – אין לנו את הפריבילגיה "לשבור את הכלים" עם הילדים שלנו. אם אנחנו רוצים להשיג משהו והוא לא עובד בדרך אותה אנחנו מכירים, מוטלת עלינו החובה לנסות דרך חדשה (ובדרך כלל, זאת דרך השיתוף והדיבור נטול הכעס) וזכרו שרק אהבה מביאה אהבה!

בהצלחה!

רצה המקרה, והגיעו אלי שתי אמהות שונות עם בעיה דומה; האחת סיפרה על בת 8 שפיתחה התנהגות אגרסיבית, בבית הספר ובבית – מתחצפת, "נוהמת" תשובות קצרות ואף מרביצה לאחיה, ואילו השנייה סיפרה על בת 4.5 שנושכת בגן הילדים ללא הרף, ולעתים מתנהגת באגרסיביות גם בבית.
המורה של בת ה-8 הייתה נואשת. הגננת של בת ה-4.5 אמרה להוריה כי היא מרימה ידיים.
וכך הגיעו אלי שתי אמהות מיואשות, שידעו שהן חייבות לגרום לבנותיהן לשנות את דרך ההתנהגות שלהן, אבל לא ידעו כיצד לעשות זאת.

מבדיקת ציוריה של בת ה-4.5 ומשיחות עם אמה, הבנתי שמדובר בילדה מאד מאד חכמה, שההתפתחות הקוגניטיבית שלה מהירה הרבה יותר מההתפתחות השפתית שלה, כלומר – היא חושבת הרבה יותר מאיך שהיא מדברת. זה מקור ראשון לתסכול רב הנובע מחרדה, מחוסר ההבנה מה קורה לה בעצם. בנוסף, במהלך השנה האחרונה אחיה התינוק גדל והפך לילד שובב שדורש הרבה תשומת לב מההורים, מה ש"יורד" ממכסת תשומת הלב שהיא הייתה מקבלת עד כה.
מבדיקת ציוריה של בת ה-8, עלו תסכולים אחרים שמקורם בחרדות ובפחדי נטישה. היא התגלתה כילדה עצמאית מאד, אך כמו אצל ילדים עצמאים רבים – העצמאות מלווה בחרדה, כאילו המשימה להחליט על חייה בעצמה, בעצם מפחידה אותה, וכמו שכולנו יודעים – כאשר אנחנו מפחדים, "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה".
מבלי להיכנס לנסיבות החיים של שתי הבנות, גם אצל זו וגם אצל זו התפתחה התנהגות אגרסיבית, שנעוצה, בעצם, בתסכול שמקורו בחרדה.

עכשיו… מה קורה לנו כשהילד שלנו מתנהג באגרסיביות? צועק? מקלל? מתחצף? מרביץ?
באופן טבעי, אנחנו נוטים להיפגע ולהסתגר, להתרחק ממנו, נפשית ופיזית.
ומה קורה כשאנחנו מתרחקים ממנו, נפשית ופיזית?
הילד מחזק את האמונה שלו שהוא "אדון לעצמו" ושאין מי שיגן עליו… לכן הוא מעצים את התוקפנות שלו (במקרים האלה – נשיכות אצל האחת, התחצפות ומרד אצל השנייה).

 <a href="http://www.freepik.com/free-vector/illustration-of-different-kind-of-relationships_1142120.htm">Designed by Freepik</a>

כבר לאחר הפגישה הראשונה, עם כל אחת לחוד, ביקשתי משתי האמהות לנסות ולהתקרב, פיזית, לילדתן: להעיר אותן בבוקר בליטופים ודגדוגים, להשכיב אותן לישון בחיבוק ונשיקה, למצוא סיטואציות במהלך היום בהן אפשר להגניב ליטוף על הראש, חיבוק קטן, ללכת יד ביד ועוד, בלי שום קשר להתנהגות של הילדה. גם אם הגננת דיווחה שזאת נשכה בגן, או האם הייתה עדה להתחצפות של האחרת רגע קודם.
המטרה של המגע הפיזי בין ההורה לילד, היא לשדר לילד שההורה לא מפחד מהתסכולים שלו ולא נוטש אותו בעת צרה. במילה אחרת – מדובר בהכלה. על ידי המגע הפיזי, מראה ההורה לילד שהוא מסוגל להכיל את כל הקשיים שלו… וראו זה פלא – כבר תוך יומיים-שלושה חל שיפור עצום בהתנהגותן של הבנות! בת ה-4.5 החלה להיענות בחיוב לחיבוקים ולהתכרבלויות עם אמה, וכמות הנשיכות ירדה באופן משמעותי, ואילו בת ה-8 הפכה, באופן מיידי, לשמחה וחיובית יותר, ואפילו אמרה לאמה ערב אחד: "אמא, אני אוהבת אותך!"

לפעמים אנחנו שוכחים לחבק את הילדים שלנו; הם גדלים, ונראה לנו שהם לא זקוקים לזה יותר, יש להם אחים קטנים שמספקים לנו את הצורך במגע, הם מדברים אלינו באופן גועלי עד שלא בא לנו לחבק אותם, אנחנו עסוקים וטרודים בהסעות, בהכנת אוכל, בסידור הבית ובכל מה שנראה לנו שחשוב יותר עבור הילד… אבל לא. המגע הזה חשוב, מגיל אפס, ועד בכלל.
גם אם בהתחלה אנחנו צריכים "לזייף" את המגע (fake it ’till you make it), והילד נרתע (כי זה מה שהוא רגיל לעשות), חשוב להמשיך ולנסות, להראות לו ש"הוא לא מפחיד אותנו". כעבור מספר פעמים הוא כבר יתמסר, והדבר יהפוך לטבע שני בבית.
בהצלחה 🙂

בשבוע שעבר נפגשתי עם ש'. ש', בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, מגדלת את שני ילדיה הקטנים בנפרד מאביהם. מערכת היחסים שלה ושל בן הזוג יודעת עליות וירידות, פרידות וחזרות, מריבות ואהבה, אך בתקופה זו הם גרים בנפרד זה מזו.
ילדיהם הקטנים של ש' ובן זוגה חווים, מן הסתם, קשיים בעקבות מערכת היחסים של הוריהם, ובעיקר אחד הילדים, שעלה זה מכבר לכיתה א' והופך יותר ויותר ללא ממושמע, חצוף ואלים.

כאשר ערכתי צפייה בביתם, ראיתי הרבה התנהגויות שאכן אפשר לשפר, אולם דבר אחד צד את עיני באופן מיוחד: בשעת ארוחת הערב, הגישה ש' לילדיה את הארוחה בצלחות חד פעמיות.

מעבר להשלכות האקולוגיות של השימוש בכלים חד פעמיים במקרים בהם הם לא באמת נדרשים, הסבתי את תשומת ליבה של ש' למשמעויות הרחבות יותר של הדבר:
1. במערכת כל כך לא יציבה (כמו שיש לילדיה של ש'), עלינו לדאוג לספק לילדים את מרב היציבות במקומות בהם אנחנו שולטים – סדר יום קבוע, טקס שינה קבוע, טקס פרידה קבוע במעבר מהורה להורה וכדומה. כלים חד פעמיים הם אי קטן של אי יציבות, שהרי הצלחת בה אני אוכל היום לא תהיה כאן כבר מחר…
ילדים רבים נצמדים לכוס אהובה, לצלחת מסוימת, לסכו"ם מסוים, מאחר שפעמים רבות אותו חפץ מסמל עבורם יציבות או שליטה.
2. במערכת יחסים בה הילד הופך לחוצפן ולא ממושמע, הוא בוחן את התגובה לאי כיבוד ההורה. הגשה ואכילה בצלחות חד פעמיות משדרת לילד ש-א. איננו מכבדים את הסביבה ו-ב. איננו מכבדים אותו ואותנו.
ולכן, אם אני, ההורה, נוקט בחוסר כבוד, גם הילד יכול לנהוג בחוסר כבוד.
3. אחת מצורות ההשקעה ההוריות מתבטאות בהזנת הילדים, באוכל אותו אנחנו מבשלים או צורכים ובדרך בה הוא מוגש. אם אני, ההורה, קצר רוח וחסר סבלנות, מגיש לילדים בצלחות חד פעמיות ויוצא לשתות קפה – משמע שהילדים הם "סרח עודף" עבורי, אני ממלא את הצרכים הפיזיים המינימליים שלהם ומת שהם יכנסו כבר למיטות. בסנסורים העדינים שלהם, ילדים מרגישים דברים כאלה…
אין ספק שזה קורה בכל בית, פעם בכמה זמן, אולם אם כך נערכת ערב ערב הארוחה המשפחתית, אזי המסר שהילדים קולטים מהוריהם הוא פשוט… שאין להורים כוח אליהם, שהם לא אהובים ולא חשובים.
4. מעבר לסגולותיה הרבות של ארוחת ערב משפחתית משותפת, אחת החוויות המשמעותיות בה היא הדרך בה הילדים משתתפים – האם הם עורכים את השולחן? מפנים כלים? חותכים ירקות? שוטפים את הכלים?
בארוחה בה אוכלים בצלחות חד פעמיות, אנחנו בעצם מונעים מהילדים חלק גדול בו ניתן לקחת חלק… אין כלים לפנות או לשטוף. הכל לסל וחסל.

אם להיות כנה, כלים חד פעמיים הם רק דוגמה קטנה. בכל דבר שאנחנו עושים, פעולה שאנחנו פועלים או מילה שאנחנו אומרים, אנחנו משדרים, מבלי משים, משהו לילדינו.
לא יעזרו כל ימי המחזור בגן או בבית ספר, אם אנחנו נמשיך לא למחזר בבית.
לא יעזרו אלף מורים וגננות, אם אנחנו נקלל או נרים את הקול על גורמי סמכות.
לא יעזרו אלף קריאות "אני אוהב אותך" אם בשאר הזמן אנחנו צועקים ומשפילים את הילד.
לא יעזרו אלף הדרכות הורים אם אנחנו לא שמים את טובת הילדים וכבודם לנגד עינינו.

אנחנו דוגמנים. דוגמנים של החיים. עיני הקטנים נשואות אלינו בכל אשר נפנה ובכל אשר נעשה, וזה – בהחלט דורש מחשבה.