ארכיון תגיות: ילד אלים

רק אהבה מביאה אהבה

ד' הקטנצ'יק היה ילד  "קשה", כפי שהוריו הגדירו אותו. הם הגיעו אלי להדרכה עם מטען מאוד כבד. "הוא כל הזמן נושך, גם בגן וגם בבית. הוא לא מקשיב לשום דבר שאומרים לו, בוכה וצורח על כל דבר… אנחנו צועקים, מענישים, סוגרים בחדר, ושום דבר לא עוזר, זה רק מחמיר. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות."

בשיחת ההיכרות איתם, סיפרו בני הזוג של-ד' הקטן היה עיכוב בדיבור והוא טופל אצל קלינאית תקשורת, כמו כן יש לו אחות שקטנה ממנו בשנה, והוא גם עבר לדירה חדשה ולגן חדש.
אלה באמת הרבה מאוד קשיים לילד אחד בן שלוש וחצי.
האם הם מצדיקים נשיכות, אלימות והתנהגות אגרסיבית?
אולי.

השאלה היא איך מחבקים את הקושי שלו, אבל נוקטים ביד קשה ונחושה נגד ההתנהגויות הללו?

בהתחלה, נתתי להוריו של ד' את כל הכלים והשיטות לעמידה נחושה מול ילד שמרביץ, נושך ומתפרע. בגיל צעיר כל כך, הכלים האלה עובדים מאוד מהר.
לא אצל ד'.
ככל שההורים היו נחושים יותר בעמידה מולו – כך גם הוא "הקשיח עמדות", נתקף יותר התקפי זעם, נשך יותר, פגע באחותו הקטנה והמשיך להיות "הילד הרע" בגן.
הוא היה מוכן לוותר על הצ'ופרים שהבטיחו לו אם יתנהג יפה, היה מוכן לפרוש הביתה באמצע פעילות משפחתית כי לא הסכים לשתף פעולה ושילם מחירים כבדים על ההתנהגות שלו. באמת ששום דבר לא עזר.

גם אני, כמו הוריו של ד', עמדתי אובדת עצות לנוכח הקשיחות של ד' הקטן, ופניתי לכוהנת הגדולה (מיכל דליות, כמובן) לקבל את עצתה. כבר בתחילת הסיפור, היא הסבה את תשומת לבי שהילדון הקטנצ'יק הזה אכל הרבה מרורים בחייו – קושי בדיבור, אחות קטנה, מעברים, צעקות מהגננת, עונשים מההורים, מחירים לשלם, שכר ועונש…
היא לא הייתה צריכה לומר יותר מזה. הקטנצ'יק הזה היה מתוסכל מכל כך הרבה דברים, והתסכול שלו פשוט "השפריץ" החוצה ללא שליטה.

רק אהבה מביאה אהבה - love111

Background vector created by rawpixel.com – www.freepik.com

בפגישתנו הבאה, הצעתי להורים של ד' להפוך את הקערה על פיה, ולהתחיל למלא את הילד באהבה.
ברגע שהוא נושך – במקום לצעוק עליו או ללכת ממנו, לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו למשחק.
ברגע שהוא צורח ומתפרע – לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו לצפות בתכנית אהובה בטלוויזיה.
ברגע שהוא תופס משהו כדי לזרוק על אחותו – לתפוס אותו לחיבוק גדול ולהזמין אותו להכין ביחד ארוחת ערב.
כשהגננת מספרת בסוף היום שהוא שוב נשך בגן – לתפוס אותו לחיבוק גדול וללחוש לו באוזן שהם בטוחים שמחר או מחרתיים הוא יצליח להתאפק מלנשוך.
כך, דקה אחר דקה, למלא את יומו של ד' באהבה, חיבוקים, נשיקות וכוונות טובות במקום למלא את יומו בסנקציות, תוצאות טבעיות וכעס.
וכמובן – לתדלק את האהבה הזאת במחוות קטנות לאורך כל היום, ולא רק כשהוא עושה משהו "רע".

עברו מספר ימים עד שקרה השינוי, אבל הוא קרה.
היה נראה כאילו המכל הפנימי של ד' היה מלא ב"רע" עד שהתחיל לגלוש מתוכו, וכעת – המכל הפנימי של ד' התמלא באהבה, עד שהיא התחילה לגלוש מתוכו:

IMG_20191119_093542

לפעמים ד' הקטן עדיין נושך, מתפרע או צועק, כמו כל ילד בגילו, אבל התיוג של "הילד הרע" כבר לא יושב לו על הכתפיים ומנהל אותו, את ההורים ואת הגננת.
לא שוחד או פרס, לא צעקות, לא עונשים, לא סנקציות ולא טיפולים… בסופו של יום – אין תחליף לאהבה ולתחושת הביטחון של הילד כשהוא מרגיש שהעולם איתו, ולא נגדו.

עפרה שפר ברוש – הדרכת הורים
054-3623501

פייסבוק  | קליניקה בלהבים

5 הכללים להתנהגות בעת התקף זעם של הילדים

מי מאיתנו לא חווה התקפי זעם של הילדים?

זה קורה בגיל שנתיים, שלוש וארבע, זה קורה בגיל חמש, שש ושבע, ויכול להמשיך גם ממש אל תוך גיל ההתבגרות.

התקפי הזעם של הילדים שלנו מתבטאים בתחילה ב"היזרקות" על הרצפה, בכי, צרחות, בעיטות ונשיכות, ועם הגיל יכולים להפוך למופע אלים יותר של נשיכות, זריקת חפצים, טריקת דלתות ו…כמובן זעקות שבר.
ברוב המקרים, כאשר אנחנו נתקלים במופע אימים שכזה, אנחנו מרגישים שהילד/ה שלנו הפך/ה בתוך רגע אחד למפלצת. רק לפני רגע הוא היה רגוע ומחויך, ובתוך דקה אחת הוא מחליף את עורו והופך לגוש של זעם מתפרץ.
ברוב המקרים, הילדים מרגישים בדיוק את אותו הדבר.
משהו בתוכם מתפרץ ללא שליטה, והוא זר להם בדיוק כמו שהוא זר לנו.

התקפי זעם, 5 הכללים להתנהגות בעת התקף זעם של הילדים

אז מה עושים?? לשלוח את הילד/ה לחדר? להעניש? להקים אותו/ה בכוח? להתעלם?

בכל אחת מהדרכים הנ"ל יש יתרונות וחסרונות, אולם הדרך המוצלחת ביותר, היא עבודה לפי 5 הכללים הבאים:

1. הכרה במצוקה  – קודם כל, להבין את הדבר הזה; עלינו להבין שה"דבר" הזה מתפרץ אצל הילד/ה בדרך כלל בלי שליטה שלו/ה או רצון להזיק או לפגוע בנו.

2. "התיידדות עם המפלצת" – אחרי שאנחנו מבינים שיש כאן ילד/ה במצוקה ולא ילד/ה שעושה לנו דווקא, יותר קל לנו להתקרב אליו/ה, לנסות לחבק, להרים, לאחוז חזק בזרועותינו ולהראות לילד/ה שאנחנו אתו/ה.
למרות שבדרך כלל מופע האימים הזה מפחיד ודוחה אותנו, ההבנה שהילד/ה במצוקה מחייבת אותנו להתקרב אליו/ה ולנסות להראות לו/ה שאנחנו כאן, פיזית, אתו/ה בתוך המופע המלחיץ הזה. הוא/היא לא לבד. אנחנו לא מפחדים מהמפלצת הזאת, שהיא חלק מהילד/ה שלנו, ואם אנחנו לא מפחדים – זה סימן טוב לילד/ה שלנו שגם הם לא צריכים לפחד ממנה.

3. אמרות מרגיעות – אם הצלחנו לחבק, להרים או לאחוז בילד/ה שלנו, הרי שהפה שלנו סמוך לאוזן שלהם, ולמרות שנראה לנו שהם לא קשובים בכלל – זה המקום לומר להם: "אני אתך עד שתירגע/י", או "אני כאן, אתך", או אפילו "בוא/י נלך לשטוף פנים ביחד".

כל אמירה כזאת, מעבירה לילד/ה את אותו המסר, שאנחנו לא מ פ ח ד י ם, לא ממנו/ה ולא מה"מפלצת" הזאת שיצאה ממנו/ה. במסר הזה אנחנו מהווים את הגב החזק שהילדים שלנו צריכים, את הידיעה שלא חשוב מה יהיה – ההורים שלהם יהיו תמיד שם, בעדם.

4. אם לא הצלחנו להתקרב – מה שקורה, בדרך כלל, בגילאים המבוגרים יותר, כשהילדים כבר באמת גדולים וחזקים פיזית, אפשר בהחלט לשלוח אותם לחדר או להיעלם בעצמנו מהמקום (אם אנחנו חוששים או אם אנחנו לא מסוגלים לסבול את השהות באותו החדר עם הילד/ה).

אבל (וזה אבל גדול!), מיד בתום האירוע, מבלי שהיות, עלינו להתקרב אל הילד/ה ולומר את משהו שיעביר את המסר שאנחנו לא מפחדים… "רוצה לספר לי על מה אתה כל כך עצבני?", "קרה משהו מיוחד היום בבית הספר?", "אני יודעת שאת רוצה שנקנה לך הוברבורד, וזה ממש מבאס שאנחנו לא מרשים לך… אבל אני בסלון, אם את רוצה לבוא ולחשוב ביחד מה כן אפשר לקנות לך." וכן הלאה.
לא לתת לאירוע להישכח, לא לעבור הלאה. אם נעבור הלאה – הילדים יבינו שאנחנו לא עומדים מאחוריהם גם כשהם במצוקה, ואולי בפעם הבאה שיהיו במצוקה הם יפנו לאפיקים אחרים, הרבה פחות סימפטיים.

5. מעקב לאורך זמן – אם אנחנו פועלים לפי הכללים האלה, אנחנו צריכים לראות לאורך זמן ירידה בתדירות ובעצמה של התקפי הזעם.
המשוואה פשוטה:
ככל שהילד/ה מרגיש/ה יותר אהוב, מקובל ושייך – כך פוחתת אצלו רמת החרדה והלחץ, מה שמשפיע באופן ישיר על רמת החוסן הרגשי שלו ועל עצמת התגובה.
אם אין שיפור בתדירות ובעצמה של ההתקפים – כנראה שאנחנו עושים משהו לא נכון, לא מדויק, מזויף או חריג לגמרי ממערכת היחסים שלנו עם הילד/ה (ופה, אתם לגמרי מוזמנים להתייעץ אתי).

בהצלחה ובברכת אווירה טובה בכל בית 🙂

עפרה שפר ברוש

אולי יעניין אותך לקרוא גם על:

ילד זה לא כוסברה!

הרבה זמן אני מסתובבת עם הפוסט הזה בבטן… בחצי השנה האחרונה ראיתי ב-3 משפחות את המצב עליו אני הולכת לספר. וזה היה עצוב.
"המצב" הוא ילד אחד או ילדה אחת במשפחה שהוא או היא פחות אהובים.
אלה ילדים, שכמעט כל דבר שהם עושים, מקפיץ את ההורים. אלה ילדים, שטון הדיבור של הוריהם משתנה ומרצין ברגע שהם פונים אליהם. שהבעות הפנים פחות שמחות ורכות כאשר הם מדברים אתם.

לכאורה, הילדים הפחות אהובים לא מרגישים בכך, כי המילים בהן משתמשים ההורים הן אותן מילים בהן הם משתמשים בתקשורת מול האחים האחרים, אבל המימיקה, הבעות הפנים, וטון הדיבור שמשתנים (גם אם אנחנו לא שמים לב או מתאמצים לא לעשות את זה) – עוברים היישר אל לבם של הילדים, ומתיישבים שם, לעתים לנצח.

עכשיו, בואו… ילד זה לא כוסברה, כן?

אי אפשר לא לאהוב את הילד שלנו, לומר עליו "זה לא לטעמי".
למרות שבאמת, לפעמים, מה שהילד עושה, איך שהוא נראה, הדברים שמעניינים אותו – הכל יכול להיות לא לטעמנו, אבל (וזה אבל גדול!) אנחנו לא יכולים להיות שם. מתוקף תפקידנו כהורים, זה מצב שעלינו לדאוג לצאת ממנו, ומהר.

המצבים האלה מגיעים, לרוב, כאשר אנחנו מצפים משהו מהילד, והוא או היא לוקחים את החיים לכיוון אחר;
לי חשובים הלימודים – הילד שלי תלמיד גרוע.
אני ספורטאי בנשמה – הילדה שלי בטטת כורסה.
אני יצור חברתי, תמיד מוקפת בחברים – הילד שלי "יושב בית", מתבודד.
אני אדם שקט ומופנם – הילדה שלי מוחצנת.
אני אדם ערכי, אידיאליסט – הילד שלי חושב רק על עצמו ועל המחשב שלו.
וכן הלאה.

ברגע שזה קורה, ואנחנו לא מצליחים "לשלוט" ולהביא את הילד/ה לכיוון שלנו (פשוט כי הוא אחר), אנחנו מתחילים להתאכזב. ברגע שאנחנו מאוכזבים, הבעות הפנים שלנו משתנות, טון הדיבור שלנו משתנה, וכל היחס שלנו לילד/ה משתנה.

ילד זה לא כוסברה!

כשזה קורה,
כשאנחנו פחות סבלניים, חומלים ונהנים מהילד הזה, הספציפי, הוא יודע את זה.
בתוך תוכו, הוא מרגיש שהוא מאכזב את הוריו פעם אחר פעם.
אתם יודעים כמה קשה לילד בן 7, לילדה בת 11 ואפילו לילד בן 20 להסתובב בעולם עם תחושה שהם אכזבה להוריהם? יכולים לדמיין איזה משא כבד זה?

אז מה עושים?

אז באמת מה עושים? הרי זה מצב לא פשוט, לא לילד ולא להורה… אף הורה לא רוצה לסלוד מהילד שלו, הוא פשוט מגיע לשם, בטעות.
מה שצריך לעשות, זה ללמד את עצמנו להרגיש אחרת, על ידי זה שנלמד להכיר את הילד שלנו מכל הצדדים, ולא רק מההיבטים החשובים לנו. אפשר ממש להעלות על דף את רשימת התכונות הטובות שיש לילד שלנו – נדיב, סקרן, מנומס, מכבד, חבר טוב, אחראי, אח טוב, נקי ומסודר, יצירתי, חכם, ספורטיבי, יודע לחלוק, שאפתן ועוד – ולהתחיל להרגיש אותה. להפסיק להרגיש את הצדדים בילד אליהם אנחנו פחות מתחברים, ולהתחיל להרגיש את כל הצדדים הנהדרים אשר לא התייחסנו אליהם עד כה.

ומשם זה יבוא. מהרגש.

ילדים יודעים טוב מאוד כשאנחנו מזייפים. אם אנחנו אומרים "איך היה לך היום, מתוקה?" כשבפנים אנחנו ממש מפחדים מהתשובה, ובכלל לא חושבים שהיא מתוקה – היא יודעת את זה. אם אנחנו אומרים "לילה טוב, מתוק!" ומתכופפים לנשק אותו נשיקת לילה טוב, למרות שכל מה שבא לנו זה לסגור את האור ולא לראות אותו עד הבוקר – הוא יודע את זה.

רק כשנרגיש אחרת כלפי הילדים האלה, השונים מאיתנו, רק אז הבעות הפנים שלנו ישתנו מעצמן, כמו גם טון הדיבור שלנו. ורק אז, הילדים האלה שלנו, שפחות התחברנו אליהם באופן טבעי, יפסיקו להרגיש שהם מאכזבים אותנו 24/7 ויתחילו להרגיש אהובים, שייכים ו… רגילים.

המגירה הסודית

בוודאי נתקלתם במצב בו הילד או הילדה שלכם מתרגזים. הוא יכול לחזור עצבני מהגן או מבית הספר, היא יכולה להתרגז כי ביקשה משהו ולא קיבלה, הוא יכול להתרגז כי ביקשתם ממנו משהו שהוא לא רוצה לעשות… דוגמאות לא חסרות, נכון?
ומה קורה כשהילד שלכם מתרגז, צועק, בוכה ויוצא במופע האימים?
מה מתעורר אצלכם?
מתעורר אצלכם הצורך לפייס אותו, להרגיע אותו, להפסיק את המופע הזה.

יש בנו, ההורים, משהו מותנה שרוצה לספק עבור הילדים שלנו אושר, תחושת מרוצות ושמחה. הלא זה ברור, כל הורה היה נוהג כך.

אני רוצה להציע לכם כאן עוד נקודת השקפה.

לדינמיקה היומיומית שלנו, לרוגז ולכעס של הילדים ולתגובה המיידית שלנו נקרא "הכאן והעכשיו".
מה שאני רוצה להציע לכם, זה לפתוח את המגירה הסודית שיש לכם בראש,
המגירה של האופק של הילד/ה, של העתיד.

כל אחד מאיתנו רוצה שהילדים שלו יגדלו להיות גברים ונשים בעלי בטחון עצמי, כאלה שיודעים להתגבר בעצמם על משברים, לבטא את עצמם ולבטוח בעצמם ובמסוגלות שלהם, נכון?

מה שקורה כשאנחנו ממהרים לפייס את הילדים שלנו כשהם מתרגזים, לוקח אותם בדיוק בכיוון ההפוך.

ניקח לדוגמה את ר' ו-ב', זוג הורים שנמצאים אצלי בהדרכה. יש להם ילד בן שבע שמאוד אוהב לראות טלוויזיה. מה זה אוהב? לא יכול בלי זה. אז הוא נשאר לראות טלוויזיה עד השעות המאוחרות של הלילה, כי הם יודעים שאם ידרשו ממנו לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון, הוא יפצח במופע האימים.
ניקח גם את ע', הילדה המתוקה, שמבקשת להתקשר לאמא שלה מבית הספר פעם ביומיים-שלושה בתואנות שונות ומשונות. פעם כואבת לה הבטן, פעם כואב לה הראש, פעם היא נעלבת מאוד מחברה שלה ולא יכולה להיות איתה באותה הכיתה וכן הלאה.
ומה אמא שלה עושה? עוזבת את עבודתה ומגיעה לאסוף את ע' הקטנה.
בדיוק כך זה עובד אצל ג', שבכל יום מגיע הביתה עם רעיון מופלא ליצירה, מתחנן לאמו שיצאו לקנות חומרי יצירה ו"מושיב" אותה במשך כל אחר הצהריים לעזור לו ביצירה המפוארת. כל יום. אמא שלו יודעת שיצירה עדיפה על מסכים, ולמרות שהיא לא נהנית מהעבודה הסיזיפית, היא יושבת איתו, כל יום, לעשות יצירות מופלאות אשר לא תמיד מסתיימות לשביעות רצונו של ג' ומוצאות את עצמן בפח הזבל.

בכל אחת מהדוגמאות האלה, ובכל אחת מהדוגמאות שאתם יכולים לחשוב עליהן (ויש כאלה למכביר, תודו), אנחנו, ההורים, פועלים בניגוד לרצוננו רק על מנת לספק בדיוק את מה שהילדים שלנו רוצים.
ובכל פעם שאנחנו עושים את זה, אנחנו מונעים מהילד או הילדה שלנו לגדול ולרכוש את כל מה שרצינו שיהיה לו או לה – בטחון עצמי, ביטוי אישי, מסוגלות וכן הלאה.

כל התכונות היפות הללו שאנחנו מאחלים לילדים שלנו, נרכשות בעיקר במצבי משבר.

כשילד לא מקבל את מה שהוא רוצה כי זה לא מתאים להורה או לסביבה, מה הוא עושה? בהתחלה הוא מתרגז ובוכה, אבל לאחר מכן הוא מתרגל למצוא לעצמו חלופות שיספקו אותו, מתרגל להרגיע את עצמו, מתרגל למצוא בתוכו את הכוחות להתגבר. זאת הדרך בה הוא רוכש את כל מה שאנחנו רוצים שיהיה לו בבגרותו.

התגברות

התמונה באדיבות: Designed by Freepik

אז מהי המגירה הסודית?

חשבו על כך שברוב שעות היום, המגירה הפתוחה בראשכם היא המגירה של ה"כאן ועכשיו" – הסעות, חוגים, קניות, כביסות, להרים טלפון למורה, לעזור להכין שיעורים ועוד.
מעל למגירה הזאת, חשוב שתשאירו עוד מגירה אחת פתוחה. אפילו חצי פתוחה, כזאת שרק אפשר להציץ בה. במגירה הסודית הזאת נמצא האופק, סל התכונות שאנחנו רוצים שיהיו לילדים שלנו בבגרותם.
וכך,
כאשר הילד מתרגז או מתוסכל ממשהו, אנחנו מציצים במגירה הסודית ואומרים לעצמנו שזה ממש בסדר שהוא מתוסכל עכשיו, כי התסכול הזה יביא אותו להתגבר וההתגברות תביא איתה למידה חשובה לעתיד.
המגירה הסודית הזאת מייצרת לנו את הסבלנות. אחרי שאנחנו מציצים במגירה ונזכרים, יש לנו את הסבלנות לבוא אל הילד שלנו ולחבק אותו, להבין אותו, אבל לא להציע לו פתרון מיידי, לא לפייס אותו על ידי כך שנמנע את התסכול שלו.

אחת המשתתפות בקבוצת הורים שאני מנחה, אמרה אתמול בקבוצה: "לי יש את המגירה הזאת, היא תמיד פתוחה. הבעיה היא שלפעמים אני טורקת אותה על האצבע הקטנה."
לכל אחד מאיתנו יש מגירה כזאת, רק שאנחנו בדרך כלל משאירים אותה סגורה, כי זה לא קל לחשוב על העתיד של הילד בזמן שהוא צורח  או על העתיד של הילדה שלנו בזמן שהיא מוציאה אותנו מדעתנו.
אני מציעה לכם לפתוח אותה ולשמור אותה פתוחה. לתת לעתיד של הילדים שלכם ללוות אתכם כבר מעכשיו, כי עכשיו זאת התשתית. עכשיו זה המאני-טיים. לא תמיד זה מצליח, נכון, אבל גם אם רק בחלק מהמקרים נוכל ללמד את הילדים שלנו להתגבר, הם יפתחו את תחושות המסוגלות האלה.

וקבלו גם בונוס –

כשאנחנו אומרים "לא" לילדים ומציבים את הגבול שלנו וגם עומדים בו, אחרי שהילדים יתגברו על המשבר, הגבול הופך להיות ברור ומובן, ואין צורך להילחם עליו בכל פעם מחדש.

אל תשכחו להשאיר את המגירה פתוחה, ובהצלחה 🙂

עפרה שפר ברוש

כלל חשוב לחיים, שיעזור לכם להפסיק לכעוס על הילדים

אחד מהדברים הכי מעצבנים ומתישים בהורות שלנו, הוא הכעס שמתעקש להתפרץ בדיוק בזמנים הכי לחוצים… הילד לא מתארגן מספיק מהר בבוקר? כעס! הילדה לא משתפת במשחק את החברה שהגיעה במיוחד? כעס! הילדים משתוללים במיטות במקום ללכת כבר לישון? כעס! הילד לא מכין שיעורי בית? כעס!

מתי הכעס שלנו מתפרץ?
אנחנו כועסים כשאנחנו חסרי אונים, כשניסינו את כל מה שאנחנו יודעים כדי לפתור את המצב ולא הצלחנו. הסברנו, איימנו, הענשנו, ועדיין – הילד ממשיך בשלו. אז עולים מאיתנו הקולות הגבוהים ואנחנו גוררים את עצמנו ואת הילד למריבה כועסת וקולנית, שמחרבת לנו את היום, ומחרבת את האווירה המשפחתית כולה.
התוצאה ארוכת הטווח של הכעס, היא מערכת היחסים שלנו עם הילד, שהולכת ונהיית עכורה, ככל שאפיזודות הכעס מצטברות. איך אפשר ללכת לומר לילד לילה טוב בחיוך וליטוף, כשלפני עשר דקות צרחתי עליו שייכנס כבר למקלחת אחרת אני לא יודעת מה אני אעשה לו??

שקופית1

(התמונה באדיבות <a href="https://www.freevector.com/bunny-cartoon-character">FreeVector.com</a>)


איך נוכל לא לכעוס?
הפתרון לכעס, הוא לא להישאר חסרי אונים. לדעת שיש לנו פתרון-קצה לסיטואציה.
בדיוק כמו אצל הילדים – כך גם אצלנו; כשאנחנו מוכנים מראש לטווח האפשרויות, אנחנו נשארים רגועים יותר.
פתרון הקצה הזה יכול להיות תובנה או דבר מעשי, אך בכל מקרה הוא תוצאה טבעית או יזומה אליה אנחנו מוכנים מראש.

איך עושים את זה?
חושבים על המצבים היומיומיים בהם אנחנו מתפרצים, ומנסים למצוא להם פתרונות.
על מנת לסייע לכם, אביא כאן מספר דוגמאות מהקליניקה:
1.
הילד מושך את הזמן ולא נכנס למקלחת למרות שאנחנו אומרים לו "נו כבר", "יאללה", "הגיע הזמן", "בוא עכשיו"?
הפתרון: להראות לו על השעון עד איזו שעה אנחנו מצפים ממנו להתקלח / פנויים לעזור לו להתקלח. אם תעבור השעה – הוא ילך לישון בלי מקלחת. (כן, כן. תרגיעו כבר את עניין המקלחת… גם אם הילד ינצל את המצב, כעבור 3-4 ימים הוא כבר ייכנס למקלחת בעצמו!)
2.
הילד מושך את זמן ההתארגנות בבוקר ומביא אתכם "אל הקצה" כשאתם כבר מאחרים לעבודה בגללו?
הפתרון: להודיע שאתם יוצאים מן הבית בדיוק בשעה היעודה ולהראות לו שקית צבעונית ויפה אליה ייכנס כל מה שהוא לא הספיק לעשות (מבגדים, דרך מברשת שיניים ועד ארוחת בוקר).
3.
הילד ממשיך לשחק במחשב למרות שאתם מבקשים ממנו לכבות אותו שוב ושוב?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם מנתקים את הכבל מהחשמל / סוגרים את הראוטר (ולעשות זאת, אם צריך).
4.
כל שעות אחר הצהריים אתם מכרכים סביב הילד שיבוא להכין שיעורים, עד שהזמן נגמר ואתם צועקים עליו?
הפתרון: להודיע לילד בדיוק באיזו שעה אתם פנויים לעזור לו עם השיעורים. אם הוא לא מגיע בשעה היעודה, להבין שזאת בעיה שלו. או שיפתור אותה בעצמו, או שיגיע לבית הספר ללא שיעורים ויתמודד מול המורה.
5.
הילד מזמין חבר ומסרב לשתף אותו במשחקים שלו?
הפתרון: לקחת את הילד הצידה ולומר לו שזה ממש בסדר אם לא בא לו לשתף, אבל החבר ילך עכשיו הביתה (וכן, אפשר להסביר להורים של החבר שהדברים לא עלו יפה ושתנסו שוב בפעם אחרת!)
6.
הילד מסרב לאכול את כל מה שהכנתם לארוחת ערב ודורש מכם לקום ולהכין משהו אחר?
הפתרון: לא להתרגש. לומר שזה מה שיש ולדעת שהילד יכול לבחור אם לאכול או ללכת לישון רעב.
7.
הילד מתחצף, מקלל אתכם או אפילו מכה אתכם?
הפתרון: לא ללבות אם הכעס, אלא לקחת את המפתחות ולצאת מן הבית. אם הילד ממש קטן, להישאר מחוץ לדלת למשך דקה. אם הילד גדול יותר, אפשר להאריך את הזמן. זה יתן לכם הזדמנות לנשום עמוק ולאסוף כוחות, וגם יבהיר לילד שכשהוא מדבר כך – אתם לא שם.

הדוגמאות עוד רבות ומגוונות, אבל אני מניחה שהבנתם את הכוונה.
חשבו על המקומות האלה, המעצבנים, במהלך היום שלכם, ויצרו לעצמכם פתרון-קצה משלכם, כזה שתוכלו לומר לעצמכם "לא נורא, מקסימום…" ולתאר לעצמכם מה יכול לקרות במקרה הכי גרוע.

הכעס מזהם לנו את המערכת, ויתרה מכך – מאחר שאנחנו המודל של הילדים, הם לומדים מאיתנו את דרכי התגובה. אם נתפרץ בכעס, הם ילמדו להתפרץ גם. אם נייצר פתרון ונאמר אותו בשלווה, הם ילמדו לעשות גם את זה.

בהצלחה 🙂

והעיקר – לא לפחד כלל!

"הילדה שלי נהייתה מפלצת!", "הילד שלנו מתבגר לפני הזמן, טורק דלתות כבר בגיל 8", "אני מפחדת לצאת אתם מהבית"… אלה רק חלק מהמשפטים ששמעתי השבוע, מכמה זוגות חדשים שהגיעו לקליניקה.
אולי זה החורף, או השגרה הברוכה שהגיעה סוף סוף שהביאה אלי הרבה זוגות השבוע, אשר לכמה מהם היה מכנה משותף אחד – הם פשוט פחדו מהילדים שלהם.
אימא אחת פתחה בתלונות מתמשכות על איך בת ה-7 שלה נהייתה מפלצת – "היא צוחקת לי בפנים, מתחצפת אלי, מקללת… אני פשוט לא יודעת מה לעשות אתה!".
הזוג השני שקל לקחת את בנם בן ה-8 למרפאה התפתחותית, כי לטענתם הוא מראה סימנים מקדימים של גיל ההתבגרות – "הוא כל הזמן כועס, טורק דלתות בבית, לא מוכן לדבר איתנו… רק חצ'קונים חסר לו!".
זוג נוסף סיפר שזוג התאומים שלהם, בני ה-5, הפכו להיות אלימים מאוד, גם ביניהם וגם כלפי ילדים אחרים, והם פשוט מפחדים לצאת אתם מהבית. גם בבית הם מפחדים, אבל לפחות שם אף אחד לא רואה…

בקיצורו של עניין, נתקלתי השבוע בהרבה הורים שמפחדים מהילדים שלהם.
וגם אני הייתי שם, אני מודה.
זה קורה לכולנו, כשהילדים שלנו גדלים, מתפתחים ומגיבים באופן שונה לדברים שקורים להם בחיים. הם גדלים ומשתנים לנו מול העיניים, ודברים שניסינו בעבר (שיחה, חיבוק) נתקלים בדחייה מצידם. זה מפחיד, וזה מותיר אותנו, הרבה פעמים, בתחושת חוסר אונים.
שקופית1
<a href='https://www.freepik.com/free-vector/drawing-of-zombie-in-halloween_727809.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? אתם בטח שואלים… מה עושים כשהילדה שלנו מקללת ויורקת לנו בפרצוף, כשהילדים שלנו הופכים פתאום לאלימים או טורקים לנו דלתות בעצבים?
אז עוד לפני שנדבר על מה עושים, בואו נבין למה זה קורה:
כל המקרים שמתוארים לעיל, הם מקרים בהם ילדים מוציאים את התסכול שלהם, איזה שהוא תסכול, על ההורים ועל הסביבה.
גם הם היו רגילים, פעם, להתנהג אחרת. בן ה-8 לא ממש מבין מאיפה באו לו העצבים האלה והחשק לטרוק את הדלת בפני הוריו, אבל ברגע שזה קורה לו, זה פשוט מתפרץ ממנו.
לכן, סביר להניח שהוא די מבוהל מעצמו.
עם זאת, אין לו את היכולת לשבת רגע עם עצמו ולומר "הממ… היה לי יום רע בבית הספר, לכן חזרתי עצבני ולכן יש לי צורך להרוס משהו ואין לי כוח לשמוע את החפירות של ההורים שלי".

טו מייק א לונג סטורי שורט, ילדים שמתנהגים פתאום כמו מפלצות, נבהלים מהמפלצת שיוצאת מהם.
וכשזה קורה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם, זה לראות את הדמות הסמכותית (מורה, הורה) נבהלת גם, כי במשוואה הפשוטה של הילד – אם אני נבהל + ההורים שלי נבהלים = מי בעצם שומר עלי מעצמי ומהעולם?

לכן, העצה הכי טובה במקרים כאלה היא לא לפחד כלל. לא להיבהל מה"מפלצת". אפשר בהחלט לומר "בבית שלנו לא טורקים דלתות!" או "אני לא מרשה לך לירוק לא עלי ולא על אף אחד!" או "אני לא מוכנה לראות שום אלימות, זה ברור?!", אבל מספר דקות לאחר מכן, לגשת אל הילד/ה, לנסות לדבר אתו, לשאול מה קרה היום בבית הספר או בגן, מה מרגיז אותו, מה כואב לו, מה קשה לו…
הוא / היא אולי ירקו, יקללו ויטרקו (שוב) את הדלת, אבל הציפייה הילדית שלהם היא שאנחנו לא נוותר. בכל פעם מחדש ננסה לדבר, לבדוק, להרגיע, גם אם בשלב זה אנחנו לא מקבלים מענה.
כך, אנחנו מייצרים משוואה חדשה – אני מתפרץ בלי שליטה + ההורים שלי לא נבהלים ממני = יש מי ששומר עלי!

ועם המשוואה החדשה הזאת, הילד ממשיך בחייו עם הידיעה שהוא לא מפלצת, אלא שעובר עליו משהו, זמני, רגעי, תקופתי… וזאת כבר ידיעה שמשרה הרבה יותר ביטחון.

בדיוק את אותו הדבר אפשר ליישם בכל שלב בחיי ילדינו – מההשתטחות על רצפת הקניון בגיל 3 ועד לבריחה מן הבית בגיל 16.
הם הילדים שלנו, ואנחנו מחנכים אותם טוב. מה שעובר עליהם זה קושי, זה תסכול, זאת חרדה, אבל זה לא יישאר לנצח. הילד שלנו, המקסים, הטוב והמחונך, הוא כן יישאר, וממנו אנחנו ל-א מ-פ-ח-ד-י-ם.

A magic touch

רצה המקרה, והגיעו אלי שתי אמהות שונות עם בעיה דומה; האחת סיפרה על בת 8 שפיתחה התנהגות אגרסיבית, בבית הספר ובבית – מתחצפת, "נוהמת" תשובות קצרות ואף מרביצה לאחיה, ואילו השנייה סיפרה על בת 4.5 שנושכת בגן הילדים ללא הרף, ולעתים מתנהגת באגרסיביות גם בבית.
המורה של בת ה-8 הייתה נואשת. הגננת של בת ה-4.5 אמרה להוריה כי היא מרימה ידיים.
וכך הגיעו אלי שתי אמהות מיואשות, שידעו שהן חייבות לגרום לבנותיהן לשנות את דרך ההתנהגות שלהן, אבל לא ידעו כיצד לעשות זאת.

מבדיקת ציוריה של בת ה-4.5 ומשיחות עם אמה, הבנתי שמדובר בילדה מאד מאד חכמה, שההתפתחות הקוגניטיבית שלה מהירה הרבה יותר מההתפתחות השפתית שלה, כלומר – היא חושבת הרבה יותר מאיך שהיא מדברת. זה מקור ראשון לתסכול רב הנובע מחרדה, מחוסר ההבנה מה קורה לה בעצם. בנוסף, במהלך השנה האחרונה אחיה התינוק גדל והפך לילד שובב שדורש הרבה תשומת לב מההורים, מה ש"יורד" ממכסת תשומת הלב שהיא הייתה מקבלת עד כה.
מבדיקת ציוריה של בת ה-8, עלו תסכולים אחרים שמקורם בחרדות ובפחדי נטישה. היא התגלתה כילדה עצמאית מאד, אך כמו אצל ילדים עצמאים רבים – העצמאות מלווה בחרדה, כאילו המשימה להחליט על חייה בעצמה, בעצם מפחידה אותה, וכמו שכולנו יודעים – כאשר אנחנו מפחדים, "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה".
מבלי להיכנס לנסיבות החיים של שתי הבנות, גם אצל זו וגם אצל זו התפתחה התנהגות אגרסיבית, שנעוצה, בעצם, בתסכול שמקורו בחרדה.

עכשיו… מה קורה לנו כשהילד שלנו מתנהג באגרסיביות? צועק? מקלל? מתחצף? מרביץ?
באופן טבעי, אנחנו נוטים להיפגע ולהסתגר, להתרחק ממנו, נפשית ופיזית.
ומה קורה כשאנחנו מתרחקים ממנו, נפשית ופיזית?
הילד מחזק את האמונה שלו שהוא "אדון לעצמו" ושאין מי שיגן עליו… לכן הוא מעצים את התוקפנות שלו (במקרים האלה – נשיכות אצל האחת, התחצפות ומרד אצל השנייה).

חיבוק <a href="http://www.freepik.com/free-vector/illustration-of-different-kind-of-relationships_1142120.htm">Designed by Freepik</a>

כבר לאחר הפגישה הראשונה, עם כל אחת לחוד, ביקשתי משתי האמהות לנסות ולהתקרב, פיזית, לילדתן: להעיר אותן בבוקר בליטופים ודגדוגים, להשכיב אותן לישון בחיבוק ונשיקה, למצוא סיטואציות במהלך היום בהן אפשר להגניב ליטוף על הראש, חיבוק קטן, ללכת יד ביד ועוד, בלי שום קשר להתנהגות של הילדה. גם אם הגננת דיווחה שזאת נשכה בגן, או האם הייתה עדה להתחצפות של האחרת רגע קודם.
המטרה של המגע הפיזי בין ההורה לילד, היא לשדר לילד שההורה לא מפחד מהתסכולים שלו ולא נוטש אותו בעת צרה. במילה אחרת – מדובר בהכלה. על ידי המגע הפיזי, מראה ההורה לילד שהוא מסוגל להכיל את כל הקשיים שלו… וראו זה פלא – כבר תוך יומיים-שלושה חל שיפור עצום בהתנהגותן של הבנות! בת ה-4.5 החלה להיענות בחיוב לחיבוקים ולהתכרבלויות עם אמה, וכמות הנשיכות ירדה באופן משמעותי, ואילו בת ה-8 הפכה, באופן מיידי, לשמחה וחיובית יותר, ואפילו אמרה לאמה ערב אחד: "אמא, אני אוהבת אותך!"

לפעמים אנחנו שוכחים לחבק את הילדים שלנו; הם גדלים, ונראה לנו שהם לא זקוקים לזה יותר, יש להם אחים קטנים שמספקים לנו את הצורך במגע, הם מדברים אלינו באופן גועלי עד שלא בא לנו לחבק אותם, אנחנו עסוקים וטרודים בהסעות, בהכנת אוכל, בסידור הבית ובכל מה שנראה לנו שחשוב יותר עבור הילד… אבל לא. המגע הזה חשוב, מגיל אפס, ועד בכלל.
גם אם בהתחלה אנחנו צריכים "לזייף" את המגע (fake it ’till you make it), והילד נרתע (כי זה מה שהוא רגיל לעשות), חשוב להמשיך ולנסות, להראות לו ש"הוא לא מפחיד אותנו". כעבור מספר פעמים הוא כבר יתמסר, והדבר יהפוך לטבע שני בבית.
בהצלחה 🙂

למה, בעצם, אנחנו לא יכולים להיות ה-BFF של הילדים שלנו?

אתמול הגיע אלי זוג חדש לקליניקה. הם ישבו וסיפרו לי על בנם היחיד, בן החמש וחצי, שהוא "ילד חסר גבולות", "צוחק על כל העולם", "משתין עלינו בקשת" ו-"חוץ מלגננת שלו, אין לו כבוד לאף אחד."
הם אמרו עליו שהוא מקסים, חכם, חברותי מאד, אבל גם שתלטן, מתיש בוויכוחים, עקשן, ולאט לאט מתחיל גם לעשות דברים מסוכנים כמו לשחק באש, לשחק בסכינים ועוד.
הם סיפרו שהם לא מצליחים להניא אותו מלעשות דברים מסוכנים או לגרום לו להקשיב להם כשהם אומרים "אסור" או "די".
אחרי פרק זמן ארוך של תלונות, אמר אביו של הילד את המשפט הבא:
"אבא שלי היה מאד קשוח איתי. אני לא רוצה להיות אבא כזה – אני רוצה להיות החבר הכי טוב של הבן שלי, ושהוא יקשיב לי בגלל שאנחנו חברים ולא בגלל שאני קשוח."

האם אנחנו באמת יכולים להיות החברים הכי טובים של הילדים שלנו?
בואו נחשוב לרגע מה זה אומר, "להיות החברים הכי טובים" – לשחק יחד? לצחוק יחד? ללכת ביחד לכל מני מקומות? לגלות סודות אחד לשני?
עד כאן הכל טוב ויפה ואפילו בר-ביצוע, אולם בחברות טובה יש עוד מספר פרמטרים, כמו שוויון זכויות בין החברים, כמו התאגדות או קואליציה נגד כל מי שהוא לא "חבר", כמו היעלבויות הדדיות וכדומה.

כל ילד, לא כל שכן ילד בן חמש וחצי, צריך לגדול בתוך מסגרת, בה יש כללים ברורים.
מי קובע את הכללים? ההורים.
מתי הולכים לישון, כמה טלוויזיה מותר לראות, מה מותר או אסור לאכול ומתי, עם מה מותר לשחק ועם מה לא וכן הלאה.
אם הילד מרגיש שההורה הוא החבר הכי טוב שלו, הוא עלול לחשוב שלהורה אסור לומר לו מה לעשות, הרי הוא "רק" חבר?!
וכך אנו נכנסים למעגל בו ההורה מנסה לא להיות "קשוח", כלומר לא להשית כללים ברורים בבית, וברגע שהילד עושה משהו שמוציא את ההורה מהכלים (כמו משחק באש), ההורה נזעק ומתפרץ בצעקות וכעס רב מאחר שהילד לא שומע בקולו.

שקופית1
<a href='http://www.freepik.com/free-vector/collection-of-fun-little-monsters_898100.htm'>Designed by Freepik</a>

תשמעו לי, זה לא עובד.
אנחנו צריכים להיות ההורים של הילדים שלנו. חברים טובים הם ירכשו בגן, בבית הספר ובשכונה. הורה לאו דווקא צריך להיות קשוח, אבל הוא כן צריך לקבוע כללי התנהגות בבית (ובחוץ), ולהתעקש עליהם. הנחישות שלנו, היא הסמכות.

מה שהצעתי לאבא החביב שישב מולי, זה להתחיל בקטנות; לטפל קודם כל בשעת ההשכבה (כלומר – להיות נחוש ועקבי, ערב-ערב), לאחר מכן בהגבלה על שעות הצפייה בטלוויזיה, ולהמשיך כך לקבוע, אט אט, כללים חדשים בבית.
ברגע שהילד יראה את הוריו קובעים כללים ועומדים בהם לאורך זמן – כאשר הוא ישחק באש, למשל, והם יגידו לו "לא", הוא כבר יבין שהם ממש מתכוונים לזה.
בלי כעס, בלי צעקות, ובוודאי שבלי אלימות.
להחזיר את הסמכות ההורית לבית, צעד אחר צעד, ולהמשיך לשמר את היחסים הטובים עם הילד. לא חברות, כן קרבה משמעותית.
זאת בדיוק הסיבה לכך שהילד מקשיב לגננת שלו: בגן יש כללים מאד ברורים, והגננת נחושה לקיים אותם, אחרת לא תוכל לנהל סדר יום עם 30 ילדים. הנחישות והעקביות של הגננת, הם אלה שמעניקים לילד את הביטחון ואת התחושה ש"היא יודעת מה היא עושה", ואת זה בדיוק אנחנו צריכים לייצר גם בבית.

בהצלחה 🙂

הילד בוגר ועצמאי? לכו תדעו מה מסתתר שם…

לא מזמן סיימתי את לימודי במרכז הישראלי לפענוח ציורי ילדים של מיכל וימר המופלאה, במטרה להעשיר את סט הכלים שלי בהדרכת ההורים.
במקרה של ס' ו-מ', זה היה בינגו; הם הגיעו אלי לאחר שבנם הבכור עלה לכיתה א', בה החריפו מספר קשיים שהיו לו עוד בגן, והם מצאו כי ההתנהלות אתו קשה להם, בעיקר סביב הכנת שעורי הבית ופרצי זעם ואלימות.
גם בשיחות אתם וגם בצפייה בביתם, עלה הרושם שבנם הבכור הוא ילד חכם, בוגר ועצמאי מאד, והוריו התגאו (בצדק!) בכל הדברים אותם הוא יודע לעשות לבד.
עם זאת, כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, גם לילד הזה היו, לכאורה, שני פנים – ברוב הזמן בוגר ועצמאי, ולעתים מתפרץ באופן ילדותי.

הנחיתי את ההורים כיצד יש לנהוג כאשר הילד מתפרץ, בזעם או באלימות, אולם במקביל ביקשתי שיצלמו לי ציורים שהוא מצייר, כדי שאוכל לנסות ולראות מאיפה נובעים הקשיים שלו:

הילד מתפרץ, בזעם או באלימות

הילד מתפרץ, בזעם או באלימות 2
מהציורים, ראיתי שילדם של ס' ו-מ' אכן בוגר, עצמאי מאד ובעל כישורים קוגניטיביים בלתי מבוטלים, אבל ראיתי גם שהוא חווה פחדים וחששות ו"בורח" לעולם הדמיון כדי להתמודד עם הקושי.

כעת, היה קל יותר להניח שהילד מתפרץ, כי הבגרות והעצמאות שלו "מתנגשים" עם הפחדים והחששות.
במקרה הספציפי הזה, נקטו ההורים מספר צעדים:
– רכשו לילדם טלפון, באמצעותו יוכל לתקשר אתם כשהוא שוהה לבד בבית
– "פרקו" את הכנת שיעורי הבית למנות קטנות של 10 דקות בכל פעם (בשיתוף ויידוע של המחנכת)
– שיתפו אותו, בהתאמה לגילו, בקביעת הלו"ז המשפחתי
– החלו להשית כללים ברורים יותר בבית

לאחר מספר שבועות של הדרכת הורים ויישום כל הנ"ל, צייר הילד את הציור הבא:
WhatsApp Image 2017-03-07 at 16.13.22
בציור הזה אנחנו כבר רואים פחות הצמדות לפרטים, תנועה חופשית וזורמת, פריסה מלאה על הדף ומגמה "נינוחה" יותר. גם בהתנהגותו של הילד חל שיפור, והאווירה בבית החלה להיות טובה יותר.

בזכות העבודה העקבית של ס' ו-מ', מפלס הפחדים של בנם הולך ויורד, והוא מקבל מהוריו בדיוק את מה שהוא צריך, במידה שהם מסוגלים לתת.

בהדרכת הורים אין פתרונות קסם וגם לא "זבנג וגמרנו", אבל כשההורים מקבלים נקודת מבט שונה על הילד וכלים להתמודד עם ההתנהגות שלו – יכולים לצמוח משם רק דברים טובים 🙂

עוד פוסטים על מתבגרים – כאן

עפרה שפר ברוש

מה קורה כשאני מפחד מהילד שלי?

לאחרונה הגיעו אלי מספר הורים, שבזה אחר זה, הודו כי הם מפחדים מהתגובות של ילדיהם;
אימא אחת הודתה שהיא ממתנת את תגובותיה למעשים הלא מקובלים של הבן שלה, כי היא מפחדת להעצים את האסטמה שלו. אבא אחר סיפר שכאשר הוא מגיב בנוקשות אל הילד (צועק, כועס), הוא מיד "מתקרר" וניגש אל הילד להסביר ולהתנצל. אבא נוסף סיפר שהוא מעדיף "להעביר את הזמן" עם התאומים בני השנה, מאשר עם בתו בת ה-3.5 כי הוא מפחד מהתקפות הזעם שלה ולא יודע כיצד להתמודד איתן. זוג נוסף סיפר שהאבא לא נשאר לבד עם 3 ילדיהם הקטנים. מעולם. כשהאימא לא נמצאת, הקטנים נמצאים עם הסבתא, כי האבא פשוט מפחד להישאר אתם לבד.
ממש "פסגת הפחד"!

למה זה קורה לנו?? למה אנחנו מפחדים מהקטנים האלה? מה יש בתגובות שלהם שגורם לנו לפחד ולהימנע מלהיחשף אליהן?
תכל'ס, הכל מגיע מאיתנו – מהאופי שלנו ומתפיסות העולם אליהן הגענו להורות.
במילים יותר פשוטות:
אם אנחנו מפחדים מרופאים – נפחד מהתקף האסטמה של הילד; אם אנחנו מפחדים מעימותים – נפחד להתעמת עם הילד; אם אנחנו מפחדים ממה יגידו עלינו – נפחד מהתקפות הזעם הצווחניות של הבת שלנו; אם אנחנו מפחדים לאבד את החופש שלנו, או מפחדים מההצטיינות של בת הזוג שלנו – נפחד מ"להתחייב" להתמסר ל-3 ילדינו הקטנטנים או להיכשל בטיפול בהם.

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa1

<a href='http://www.freepik.com/free-vector/wicked-skulls-template_725764.htm'>Designed by Freepik</a>

מה שאני רוצה להציע לכם כאן, זה – א. להבין את הנקודה הזאת, ו-ב. להתחיל לנסות להפריד בין הפחד לבין הצרכים של הילד.
ילדים צריכים הורים חזקים (וכבר כתבתי על זה בעבר כאן וגם כאן), והורים חזקים הם הורים שלא מפחדים.
כאשר ילד רואה שהוריו מפחדים ממנו, הוא מרגיש שתי תחושות מנוגדות:
1. אני חזק! אני מפחיד! אני כל-יכול!
2. אין מי שמגן עלי… אני לבד בעולם… מי ישמור עלי?…

לכאורה, אותה אימא שלא רוצה שלבן שלה יהיה התקף אסטמה חושבת שהיא עוזרת לו בכך שהיא נמנעת מעימות, אולם באופן הפוך לחלוטין, היא מעצימה את החרדה של הילד – אם אימא שלי כל כך נלחצת מהאסטמה שלי אז אולי אני עד כדי כך חולה? אני הולך למות??
אותו אב שנבהל מעצמו לאחר שהוא מתעמת עם ילדיו, בעצם מחריף את פחדם של הילדים. זה אמנם לא נעים כשאבא כועס עלי, אבל הרבה יותר מפחיד לחשוב שאבא שלי לא מספיק חזק לשמור עלי.

חשבו על אותה סיטואציה מוכרת של הילד שמשתטח וצורח על רצפת הקניון. אם אימא שלו מסתכלת לכל הכיוונים במבוכה ומזרזת אותו לקום תוך כדי הבטחות "טוב, טוב, אני אקנה לך את הממתק שרצית, רק תקום כבר!", טעמו של הממתק כבר לא חשוב כל כך, אלא 2 סערות הנפש שמתחוללות בלבו הקטן: 1. אני כל-יכול! 2. אם אני כל-יכול, אז מי בעצם שומר עלי?

בואו נזכור שאת הילדים שלנו עשינו מתוך רצון ואהבה. רצינו לגדל ילדים, ואנחנו רוצים לגדל אותם בצורה הטובה ביותר. הם לא דרקונים ולא מפלצות ולא אסון טבע. הם הילדים שלנו, ואם יש משהו בהתנהגות שלהם שמפחיד אותנו – ככל הנראה, אנחנו יצרנו אותו במו ידינו ולפיכך – אנחנו גם נוכל לשנות אותו.
אם אבא שכועס ומיד מתחרט יפסיק להתחרט ויכעס באופן אותנטי, סביר להניח שההתנהגויות האלה שמכעיסות אותו, ילכו ויפחתו.
אם האסטמה (שמשלבת קושי פיזי ורגשי) תפסיק להיות "נשק" ביחסים בין הילד לאמו, והאימא תפסיק לפחד מההתקפים (שגם כך לא מגיעים רק בגללה ולא רק כשהיא כועסת על הילד!) – יכול מאד להיות שתדירות ההתקפים תפחת.
אם האב שחושש להיות עם ילדיו לבד יאזור אומץ ויתחיל לבלות אתם זמן, הם גם יתחילו לראות בו הורה ויפסיקו את ההתנהגויות איתן האב לא חושב שהוא מסוגל להתמודד.

ותאמינו לי… שווה מאד לאמץ את כל הנ"ל כשהילדים עוד קטנים, כי כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות והיחסים בינינו לבינם מושתתים על פחד – את זה כבר מאד קשה לשנות.

בהצלחה!!