ארכיון תגיות: ילדים קטנים

מרכז הכובד של האושר שלך

השבוע, בצירוף מקרים בלתי רגיל, היו לי שתי שיחות עם שתי אימהות שהיו אצלי בעבר בהדרכת הורים עם בני הזוג,
וכעת ביקשו פגישה או שתיים של חיזוק לבד.
שתי האימהות האלה דיברו בדיוק על אותו מוקש:
האחת סיפרה שבעלה מבקש ממנה הרבה תשומת לב, מתלונן שהיא אוהבת את הילדים יותר ממנו, שהיא כל הזמן איתם עד שלא נשאר לה כלום בשבילו, שאת האמפטיה שלה היא שומרת רק בשביל הילדים ועוד.
השניה סיפרה שהיא צועקת ועצבנית על הילדים, אבל היא מודעת לזה שהם לא עשו שום דבר, וזה הכל רק פריקת תסכול שלה מהדברים שהיא מצפה מבעלה שלא מתממשים.

רואים?
בדיוק אותו מוקש.
בעיניי, המוקש הוא התלות שלנו באחרים.
אם אני מגדלת ארבעה ילדים, טרודה כל היום בעבודה ובעבודות הבית וגידול הילדים, סביר להניח שאשמח למילה טובה מההורה השני. הבעיה הגדולה מתחילה כשאני תלויה במילה הזאת, שבלעדיה שאני מרגישה שאני לא טובה.
בעיה נוספת תצוץ בהמשך – אני ארצה הרבה מילים טובות ומחוות, וכמה שההורה השני לא ייתן לי, אני ארגיש שזה לא מספיק, זה לא בדיוק מה שהתכוונתי או שאלה לא המילים והמחוות המדויקות שרציתי לקבל.
וכאן בדיוק זה ייפול על הילדים. אם אני אסתובב מתוסכלת בבית, כל הילדים יסבלו איתי. גם ההורה השני.

אני רוצה להציע רעיון אחר:
אנחנו מכירים את בני הזוג שלנו.
אנחנו יודעים בדיוק מה הם מסוגלים לתת ומה לא, באיזה תחומים הם חזקים ובאיזה לא.
אני רוצה להציע שנלמד למצוא את הסיפוק שלנו לא רק בקרב השותף הטבעי לחיים, אלא גם בקרב חברים, עבודה, תחביבים, וכל מה שיכול למלא לנו את הבור של הפרגון וההכרה שחסר לנו.
וככה – נהיה שמחות. ושמחים.
ולא נצפה מבן/ת הזוג שלנו למלא לנו את כללללללל הצרכים.
ולא נפיל ערימות של תסכול על הילדים.

מה אתם אומרים?

על תבונה ורגישות, או במילים אחרות – מה עושים עם ילדים רגישים מאוד?

בעשור שעבר טבעה ד"ר איילין ארון את המונח "אדם רגיש מאוד" ובעקבותיו את "ילד רגיש מאוד", לאחר שאבחנה את עצמה כאחת כזאת, רגישה מאוד.
אני אמא לילד כזה, וברבות הזמן הבנתי שלפחות מחצית מהמקרים שמגיעים אלי להדרכת הורים הם מקרים של הורים לילדים רגישים מאוד, שכן ה"מופעים" של הרגישות שלהם מותירים את ההורים חסרי אונים, והם זקוקים ליד מכוונת.

כ-15%-20% מהאוכלוסייה הם רגישים מאוד. אפשר לאבחן זאת על פי השאלון  שפיתחה ד"ר ארון (תמצאו אותו בסוף הפוסט), ודרכו גם לראות מהן התכונות שמאפיינות אנשים או ילדים רגישים מאוד. אם מצאתם שילדיכם אכן רגיש מאוד, נסו לענות על השאלון גם עבור עצמכם, שכן לטענתה של ארון – מדובר בעניין גנטי 🙂

מכירים את הילדים שיושבים על ברכי ההורים במסיבה בגן, ולמרות כל ההתרגשות שקדמה לה הם ממאנים להשתתף? את הילדים ששואלים שאלות עמוקות בגיל צעיר? את הילדים שחוטפים התקף זעם בבית בלי סיבה מיוחדת? את הילדים שמוטרדים מאוד מזוטות? את הילדים שמצטטים פרט אחד משיחה שהתקיימה ביניכם לפני שבוע ויותר?
סביר להניח, שאלה ילדים רגישים מאוד.
הרגישים מאוד פשוט קולטים את כל הפרטים הסובבים אותם, ולכל הפרטים הללו יש השפעה על נפשם הרכה.
אפשר לתאר זאת כילדים עם עור דקיק ומלא חורים, כזה שכל דבר נכנס דרכו, ואין לדעת אם וכיצד ישפיע עליהם מבפנים.
הילדים הרגישים מאוד חווים את העולם בעוצמות.
המורה צעקה על הכיתה? הם עלולים להיפגע ממנה אישית. שמעו על רעב באפריקה? הם עלולים להתחיל לחסוך מזון מפיהם. רואים שוטר ברחוב? הם עלולים לחשוב שהוא בדרך לגעור בהם על משהו.

בבית, הורים לילדים רגישים מאוד נתקלים בעיקר בהתנהגויות שלא ברורות להם;
ילדים "רגילים" נתקפים בהתקף זעם כשהם רעבים / עייפים / לא מקבלים משהו שרצו וכן הלאה. ילדים רגישים מאוד יכולים לקבל התקף זעם ממשהו ש"חדר" להם פנימה מבלי ששמנו לב.
ילדים "רגילים" עשויים לחשוש מעט מקניון הומה או מסיבה רועשת. ילדים רגישים מאוד בדרך כלל יפחדו מכניסה למקום כזה, יפרצו בבכי או אף ימנעו מלהיכנס אליו.
ילדים "רגילים" יכולים להסתגל לשינוי בתוך תקופת זמן "נסבלת" עבור ההורים. לילדים רגישים מאוד יכולה להיות תקופת הסתגלות ארוכה הרבה יותר.
אלה רק דוגמאות קטנות, אבל החיים עם ילד רגיש מאוד בבית עלולים להציב את ההורים באתגר מתמשך.


זוג הורים אחד שהגיע אלי להדרכה, סיפר לי שהבת שלהם חווה תנודות מטורפות במצבי הרוח. זוג אחר סיפר שכשבנם מארח חבר בבית, הוא כל כך מתלהב – עד שהוא כמעט "עוגב" על החבר, מוציא משחקים באקסטזה, מציע דברים ולא מסוגל ליהנות מהמשחק עצמו. אימא אחת תיארה לי את הבת שלה כ"יצור לא צפוי". זוג הורים אחר סיפר לי על ילד בכיתה א' שנעלב עמוקות מכך ששאר התלמידים מפריעים למורה לדבר. זוג אבות שהיו אצלי בהדרכה לא הצליחו ללכת עם הבת שלהם לאף מסיבה בגן. היא הייתה מתרגשת, מתכוננת, מתלבשת, ולבסוף בוכה מרה ולא מסכימה לצאת מהבית.

אז מה עושים??
 יש 3 דברים עיקריים שיעזרו לכם ולילד הרגיש שלכם לגדול ביחד:
1. הבנה וקבלה של המצב
עיקר התסכול שלנו נובע מכך שאנחנו לא מבינים למה הילד מתפרץ בבית, או למה הילדה כל כך התרגשה מהמסיבה ועכשיו היא לא רוצה ללכת אליה. ברגע בו אנחנו מבינים שהילד/ה רגיש/ה מאוד, אנחנו לא נשכנע, נתווכח, נצעק ונכעס, אלא פשוט נבין שזה המצב. וברגע שלא נשכנע / נתווכח / נצעק / נכעס – הילד ירגיש שאנחנו מקבלים אותו כמו שהוא. וזה כבר צעד ע נ ק.
2. "בחירת מלחמות" נכונה יותר
כשאנחנו מכירים את ילדינו טוב יותר, אנחנו לומדים על מה אפשר להתעקש איתם ועל מה לא. עם הילדים הרגישים מאוד, נצטרך לחדד טוב יותר את הדברים עליהם אנחנו מתעקשים, למשל –
– ללכת לקנות משהו עבורם, כי קשה להם ללכת למרכז קניות הומה
– לעזור להם להתארגן ליציאה אם יש המולה בבית וקשה להם להתמקד
– לתת להם להתפרץ בזעם מבלי לכעוס עליהם ומבלי לשלוח אותם להירגע בחדר
– לתת להם להישאר לידינו כשמתארחים במסיבה או אצל חברים
– להכין את עצמנו טוב יותר לפני מעבר או כל שינוי אחר, ולא לדחוק בהם
– לתת להם להתנהל מבחינה חברתית בעצמם ולא להכריח אותם ללכת לחבר או להזמין הביתה
– "לשחרר" אותם מחוג או פעילות בה לא נעים להם
– לתכנן פעילות משפחתית שתתאים גם למסוגלות שלהם
וכן הלאה.
3. תיווך מותאם של המציאות
לעתים קרובות נצטרך לתווך את המציאות לילדים הרגישים שלנו, שהם בדרך כלל מוסריים מאוד ומצפוניים מאוד. עלינו מוטלת החובה לתת להם את הפרופורציות הנכונות לחיינו אנו (כי זה לא באמת יעזור לרעבים באפריקה אם אנחנו לא נאכל צהריים…), ולהסביר להם קצת יותר על העולם מאשר היינו מסבירים לילד "רגיל".

להיות הורה לילד רגיש זה עניין שדורש מצד אחד הרבה מאמץ ועבודה עצמית, אולם מאידך – עיקר המאמץ טמון בלקיחת צעד אחורה ושחרור הילד להתנהלות כפי שהוא מבין, רוצה ויכול.
אם תצליחו להבין, לקבל וללחוץ פחות – תוכלו (גם אתם וגם הילד) ליהנות מכל הדברים החיוביים שיש לילדים רגישים מאוד – יכולת אדירה לחוות את הרגע ואת העולם, להתלהב מדברים שלא שמתם לב אליהם, להאיר זוויות ראיה שלא חשבתם עליהם, לחמול על יצורים שמעולם לא הסתכלתם עליהם ועוד…

בשורה התחתונה – ילד רגיש מאוד הוא מתנה, אם יודעים איך להתנהל איתו.
בהצלחה!

וזה השאלון של ד"ר איליין ארון,
אשר טוענת כי מענה חיובי ל-13 שאלות ויותר מצביע על הילד שלכם כילד רגיש מאוד:

האם הילד שלכם –

1. נבהל בקלות.
2. מתלונן על בגדים מגרדים, תפרים בגרביים, תוויות שמציקות לעורו.
3. לא אוהב הפתעות.
4. לומד טוב כשמתקנים אותו בעדינות, אבל לא בעזרת עונשים כבדים.
5. נדמה שהוא קורא את מחשבותיכם.
6. משתמש במילים גבוהות לגילו.
7. מבחין בשינוי בניחוח העדין ביותר.
8. יש לו חוש הומור מתוחכם.
9. מאוד אינטואיטיבי.
10. מתקשה להירדם לאחר יום מלא התרגשות.
11. קשה לו עם שינויים גדולים.
12. מחליף בגדים אם הם נרטבו או התמלאו בחול.
13. שואל הרבה שאלות.
14. פרפקציוניסט.
15. מבחין במצוקות האחר.
16. מעדיף משחקים ופעילויות שקטות.
17. שואל שאלות עמוקות ומעוררות מחשבה.
18. רגיש מאוד לכאב.
19. מוטרד במקומות רועשים וסואנים.
20. מבחין בדקויות (דברים שזזים,שינוי מראה וכו').
21. משתהה לחשוב לפני שמטפס לגובה.
22. מתפקד הכי טוב כשאין זרים נוכחים בסביבה.
23. מרגיש דברים לעומק.

המגירה הסודית

בוודאי נתקלתם במצב בו הילד או הילדה שלכם מתרגזים. הוא יכול לחזור עצבני מהגן או מבית הספר, היא יכולה להתרגז כי ביקשה משהו ולא קיבלה, הוא יכול להתרגז כי ביקשתם ממנו משהו שהוא לא רוצה לעשות… דוגמאות לא חסרות, נכון?
ומה קורה כשהילד שלכם מתרגז, צועק, בוכה ויוצא במופע האימים?
מה מתעורר אצלכם?
מתעורר אצלכם הצורך לפייס אותו, להרגיע אותו, להפסיק את המופע הזה.

יש בנו, ההורים, משהו מותנה שרוצה לספק עבור הילדים שלנו אושר, תחושת מרוצות ושמחה. הלא זה ברור, כל הורה היה נוהג כך.

אני רוצה להציע לכם כאן עוד נקודת השקפה.

לדינמיקה היומיומית שלנו, לרוגז ולכעס של הילדים ולתגובה המיידית שלנו נקרא "הכאן והעכשיו".
מה שאני רוצה להציע לכם, זה לפתוח את המגירה הסודית שיש לכם בראש,
המגירה של האופק של הילד/ה, של העתיד.

כל אחד מאיתנו רוצה שהילדים שלו יגדלו להיות גברים ונשים בעלי בטחון עצמי, כאלה שיודעים להתגבר בעצמם על משברים, לבטא את עצמם ולבטוח בעצמם ובמסוגלות שלהם, נכון?

מה שקורה כשאנחנו ממהרים לפייס את הילדים שלנו כשהם מתרגזים, לוקח אותם בדיוק בכיוון ההפוך.

ניקח לדוגמה את ר' ו-ב', זוג הורים שנמצאים אצלי בהדרכה. יש להם ילד בן שבע שמאוד אוהב לראות טלוויזיה. מה זה אוהב? לא יכול בלי זה. אז הוא נשאר לראות טלוויזיה עד השעות המאוחרות של הלילה, כי הם יודעים שאם ידרשו ממנו לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון, הוא יפצח במופע האימים.
ניקח גם את ע', הילדה המתוקה, שמבקשת להתקשר לאמא שלה מבית הספר פעם ביומיים-שלושה בתואנות שונות ומשונות. פעם כואבת לה הבטן, פעם כואב לה הראש, פעם היא נעלבת מאוד מחברה שלה ולא יכולה להיות איתה באותה הכיתה וכן הלאה.
ומה אמא שלה עושה? עוזבת את עבודתה ומגיעה לאסוף את ע' הקטנה.
בדיוק כך זה עובד אצל ג', שבכל יום מגיע הביתה עם רעיון מופלא ליצירה, מתחנן לאמו שיצאו לקנות חומרי יצירה ו"מושיב" אותה במשך כל אחר הצהריים לעזור לו ביצירה המפוארת. כל יום. אמא שלו יודעת שיצירה עדיפה על מסכים, ולמרות שהיא לא נהנית מהעבודה הסיזיפית, היא יושבת איתו, כל יום, לעשות יצירות מופלאות אשר לא תמיד מסתיימות לשביעות רצונו של ג' ומוצאות את עצמן בפח הזבל.

בכל אחת מהדוגמאות האלה, ובכל אחת מהדוגמאות שאתם יכולים לחשוב עליהן (ויש כאלה למכביר, תודו), אנחנו, ההורים, פועלים בניגוד לרצוננו רק על מנת לספק בדיוק את מה שהילדים שלנו רוצים.
ובכל פעם שאנחנו עושים את זה, אנחנו מונעים מהילד או הילדה שלנו לגדול ולרכוש את כל מה שרצינו שיהיה לו או לה – בטחון עצמי, ביטוי אישי, מסוגלות וכן הלאה.

כל התכונות היפות הללו שאנחנו מאחלים לילדים שלנו, נרכשות בעיקר במצבי משבר.

כשילד לא מקבל את מה שהוא רוצה כי זה לא מתאים להורה או לסביבה, מה הוא עושה? בהתחלה הוא מתרגז ובוכה, אבל לאחר מכן הוא מתרגל למצוא לעצמו חלופות שיספקו אותו, מתרגל להרגיע את עצמו, מתרגל למצוא בתוכו את הכוחות להתגבר. זאת הדרך בה הוא רוכש את כל מה שאנחנו רוצים שיהיה לו בבגרותו.

התגברות

התמונה באדיבות: Designed by Freepik

אז מהי המגירה הסודית?

חשבו על כך שברוב שעות היום, המגירה הפתוחה בראשכם היא המגירה של ה"כאן ועכשיו" – הסעות, חוגים, קניות, כביסות, להרים טלפון למורה, לעזור להכין שיעורים ועוד.
מעל למגירה הזאת, חשוב שתשאירו עוד מגירה אחת פתוחה. אפילו חצי פתוחה, כזאת שרק אפשר להציץ בה. במגירה הסודית הזאת נמצא האופק, סל התכונות שאנחנו רוצים שיהיו לילדים שלנו בבגרותם.
וכך,
כאשר הילד מתרגז או מתוסכל ממשהו, אנחנו מציצים במגירה הסודית ואומרים לעצמנו שזה ממש בסדר שהוא מתוסכל עכשיו, כי התסכול הזה יביא אותו להתגבר וההתגברות תביא איתה למידה חשובה לעתיד.
המגירה הסודית הזאת מייצרת לנו את הסבלנות. אחרי שאנחנו מציצים במגירה ונזכרים, יש לנו את הסבלנות לבוא אל הילד שלנו ולחבק אותו, להבין אותו, אבל לא להציע לו פתרון מיידי, לא לפייס אותו על ידי כך שנמנע את התסכול שלו.

אחת המשתתפות בקבוצת הורים שאני מנחה, אמרה אתמול בקבוצה: "לי יש את המגירה הזאת, היא תמיד פתוחה. הבעיה היא שלפעמים אני טורקת אותה על האצבע הקטנה."
לכל אחד מאיתנו יש מגירה כזאת, רק שאנחנו בדרך כלל משאירים אותה סגורה, כי זה לא קל לחשוב על העתיד של הילד בזמן שהוא צורח  או על העתיד של הילדה שלנו בזמן שהיא מוציאה אותנו מדעתנו.
אני מציעה לכם לפתוח אותה ולשמור אותה פתוחה. לתת לעתיד של הילדים שלכם ללוות אתכם כבר מעכשיו, כי עכשיו זאת התשתית. עכשיו זה המאני-טיים. לא תמיד זה מצליח, נכון, אבל גם אם רק בחלק מהמקרים נוכל ללמד את הילדים שלנו להתגבר, הם יפתחו את תחושות המסוגלות האלה.

וקבלו גם בונוס –

כשאנחנו אומרים "לא" לילדים ומציבים את הגבול שלנו וגם עומדים בו, אחרי שהילדים יתגברו על המשבר, הגבול הופך להיות ברור ומובן, ואין צורך להילחם עליו בכל פעם מחדש.

אל תשכחו להשאיר את המגירה פתוחה, ובהצלחה 🙂

עפרה שפר ברוש

הזווית החדה של האבא, הזווית הקהה של האימא

אחת המתנות הנפלאות שאפשר לקבל בהדרכת הורים, היא צפייה בבית המשפחה. להפתעתי ולשמחתי, עוד לא הייתה לי משפחה שסירבה להכניס אותי לביתה, והערך של צפייה בדינמיקה המשפחתית, בזמן אמת, הוא עצום!
ובכן… לאחר צפייה בעשרות משפחות בביתן, מצאתי מכנה אחד משותף (וסליחה מראש על החלוקה המגדרית, אבל טרם יצא לי לצפות בבית בו החלוקה והמגדר שונים):
האימא רואה את ילדיה בזווית קהה (רחבה) – כלומר, רואה את הילד הקטן שרוצה עכשיו לשחק אתה, ומאחוריו את ערימות הכביסה שיש לקפל, את ארוחת הערב שיש להכין, את הריבים על המקלחת שבוא יבואו וכו'.
הילד לא עומד אף פעם "נטו" מול עיניה של האם.
לעומת זאת, האבא רואה את ילדיו בזווית חדה (צרה) – הוא רואה ילד קטן שרוצה לשחק אתו. אולי הוא יסכים, אולי לא, אבל זה כל מה שיש.

רוצה לומר, שאנחנו, האימהות, חיות בתחושת "תקתוקיישן" תמידית, נעות בטבלת אקסל של מטלות, מבצעות מטלה ומסתכלות כבר על הבאות ברשימה. גם אם אנחנו אכן משחקות עם הילד הקטן שרק רוצה לשחק, אנחנו עושות זאת עם עין אחת פוזלת אל שאר המטלות.
וכך יוצא, בעצם, שהמשחק עם הילד אף הוא הופך למטלה, אחת מני רבות.

אבות, לעומת זאת, נמצאים ב"כאן ובעכשיו", בין אם הם אחראים על המטלות הנוספות ובין אם לא. הם אינם חיים בתחושת ה"תקתוקיישן", אלא יותר ברגע עצמו – האם מתחשק לי לשחק עכשיו עם הילד שלי? האם אני פנוי עכשיו לשחק עם הילד שלי?
zavit

אין כאן טוב ורע, כמובן, אבל יש כאן בעייתיות שגולשת לקשר הזוגי. אימהות רבות רואות בבני זוגן "עוד ילד שצריך לטפל בו", לא סומכות עליהם שיצליחו בביצוע מטלות הבית, מתוסכלות מכך שכל האחריות נמצאת בידיים שלהן וכל הנ"ל – פוגע בשלווה שלהן, באופן שבו הן מעבירות את זמנן עם הילדים ובאופן שבו הן מצליחות ליהנות מהשהות עם הילדים.
אבות רבים מתלוננים שברגע שהם מגיעים מהעבודה, האישה שלהם דורשת מהם להיכנס למעגל המשימות (מה שנקרא "מקלחות והשכבות"), מכניסה אותם מיד ל"קרב" ולא נותנת להם זמן ליהנות מהילדים.

אז מה עושים?
לא תמיד צריך לעשות משהו; לפעמים מספיק להבין את נקודת המבט של הצד השני, כדי שמשהו יתרכך בגישה שלנו באופן אוטומטי.
מי שכן רוצה, מוזמנת לנסות להחליט, באופן מודע לחלוטין, שעם החזרה מהגן / בי"ס, היא שותה קפה ונחה על הספה. הילד ירצה לשחק? סבבה! הילדה תרצה לשבת גם על הספה ולראות ביחד טלוויזיה? סבבה!
רק להיות ברגע. לצאת  מטבלת המשימות האינסופית, כדי להיות, בלב, עם הילדים.

נינוחות ורוגע הם מפתחות לאווירה נעימה בבית, ולפעמים מוטב שתהיה ארוחת ערב פחות מושקעת, שעת השכבה מעט יותר מאוחרת או סלון מבולגן, מאשר בית מתוקתק, אך בני משפחה מתוסכלים…

בהצלחה!

כשהילד מפחד, והאימא מפחדת לשחרר

ע' ו-ר' החמודים, הגיעו אלי בעקבות פחדים של הבן הגדול שלהם בן ה-5.5. "הוא לא הולך לבד לשום מקום, אפילו לא לשירותים!", הם סיפרו, "הוא מתעורר באמצע הלילה ורוצה לבוא אלינו למיטה, מפחד לפעמים להגיב בחברה ובכלל… יש לו הרבה פחדים."

א' הקטן היה ילד קסום. בצפייה אצלם בבית ראיתי אותו משחק ומצייר, מרוכז במעשיו ולא חושש להגניב אלי מבט או שניים. עם זאת, משהו בדינמיקה בינו לבין האם היה הדוק, אפילו מהודק מדי.
בשיחות בינינו, סיפרה ע' על חששות רבים שיש לה לגבי בנה – חששות מהעלייה הקרובה לכיתה א', חששות מכך שהילד רוצה ללכת לבד מהאוטו לגן ועוד ועוד חששות.
בנוסף, הסתבר כי במשך ארבע שנות חייו הראשונות, ישן א' הקטן במיטת הוריו, וכיום, כאשר הוא כבר ישן במיטתו, הוא הולך לישון תוך משחק בטלפון הנייד, אחרת לא יירדם.
גם הטלוויזיה דלקה בבית המשפחה לאורך כל היום, מתוך אמונה שהקולות והצלילים מלווים את הילד ומעניקים לו ביטחון.

במהלך העבודה המשותפת, דיברנו על מה זה עושה לילד שלנו כשאנחנו מפחדים עליו;
מה מרגיש ילד אשר הוריו מבטאים בפניו את החשש מפני העלייה שלו לכיתה א'?
הוא מרגיש שכל חבריו, כנראה, מסוגלים – אבל הוא לא.
מה מרגיש ילד אשר הוריו לא משדרים לו שהם סומכים עליו שיירדם לבד?
הוא מרגיש שהוא לא יכול להירדם לבד.
מה מרגיש ילד שאמו לא סומכת עליו שילך לבד את 10 המטרים המפרידים בין האוטו לגן?
הוא מרגיש שיש משהו שהוא כנראה צריך לפחד ממנו, משהו שהוא לא יכול להתמודד אתו.

וכך, צעד אחר צעד, מחלחל הפחד שלנו, ההורים, אל תוך הביטחון העצמי ואל תחושת המסוגלות של הילדים שלנו.

בציורים של א' באמת ניכרו חששות רבים, עומס רגשי דפוסי פעולה חדים, ביקורתיים, כלפי עצמו:
WhatsApp Image 2018-01-14 at 20.25.34

WhatsApp Image 2018-01-14 at 19.22.10

 

לאחר 3 פגישות בלבד, החלה ע' המקסימה לשחרר את הילד מפחדיה שלה.
הטלוויזיה כובתה ראשונה, ו-א' בכלל לא ביקש להדליק אותה מחדש.
נושא כיתה א' לא דובר יותר בבית אלא במובן חיובי.
סדרי ההשכבה כללו ישיבה של אחד ההורים ליד מיטתו של א', במקום הטלפון הנייד.
בכל בוקר א' צעד לבדו מהאוטו לגן.
במקביל, ככל שהאם "פינתה מקום", כך נכנס האב יותר לחייו של א', מבלי לחשוש מתגובותיה של ע'.

פתאום שמו לב ההורים ש-א' הולך לפעמים לבד לשירותים או להביא צעצוע מחדר אחר, בלי לקרוא להם, ובתוך שלושה שבועות בלבד, חל שינוי של ממש בציור של א':
WhatsApp Image 2018-02-01 at 21.26.04
החששות והביקורתיות נעלמו, ומשהו חם ומחבק יותר נוצר.

בסופו שלדבר, גילינו ש-א' הוא ילד די אמיץ. הוא התרגל ללכת לישון ללא הטלפון, שמח לקראת כיתה א' אליה יעלה עם חבריו מהגן, גאה להיכנס לבדו בדלת הגן בכל בוקר… אך את האומץ הזה הצלחנו לגלות רק בזכות השחרור של האם וההבנה שהפחדים שאתם אנחנו באים מהבית לא תמיד תואמים ל"סרטים" שיש לילד שלנו בראש, ולעתים אף מעצבים פחדים חדשים עבור הילד, פחדים שאין לו צורך בהם כלל.

הילדים שלנו אלופים. זה בדוק. אם רק נשדר להם שהם יכולים ושאנחנו סומכים עליהם – הם יוכלו לעשות הכול.
הפחדים שלנו והאמונות המוקדמות שלנו הם אלה שחוסמים אותם מלהעז.

והעיקר – לא לפחד כלל!

"הילדה שלי נהייתה מפלצת!", "הילד שלנו מתבגר לפני הזמן, טורק דלתות כבר בגיל 8", "אני מפחדת לצאת אתם מהבית"… אלה רק חלק מהמשפטים ששמעתי השבוע, מכמה זוגות חדשים שהגיעו לקליניקה.
אולי זה החורף, או השגרה הברוכה שהגיעה סוף סוף שהביאה אלי הרבה זוגות השבוע, אשר לכמה מהם היה מכנה משותף אחד – הם פשוט פחדו מהילדים שלהם.
אימא אחת פתחה בתלונות מתמשכות על איך בת ה-7 שלה נהייתה מפלצת – "היא צוחקת לי בפנים, מתחצפת אלי, מקללת… אני פשוט לא יודעת מה לעשות אתה!".
הזוג השני שקל לקחת את בנם בן ה-8 למרפאה התפתחותית, כי לטענתם הוא מראה סימנים מקדימים של גיל ההתבגרות – "הוא כל הזמן כועס, טורק דלתות בבית, לא מוכן לדבר איתנו… רק חצ'קונים חסר לו!".
זוג נוסף סיפר שזוג התאומים שלהם, בני ה-5, הפכו להיות אלימים מאוד, גם ביניהם וגם כלפי ילדים אחרים, והם פשוט מפחדים לצאת אתם מהבית. גם בבית הם מפחדים, אבל לפחות שם אף אחד לא רואה…

בקיצורו של עניין, נתקלתי השבוע בהרבה הורים שמפחדים מהילדים שלהם.
וגם אני הייתי שם, אני מודה.
זה קורה לכולנו, כשהילדים שלנו גדלים, מתפתחים ומגיבים באופן שונה לדברים שקורים להם בחיים. הם גדלים ומשתנים לנו מול העיניים, ודברים שניסינו בעבר (שיחה, חיבוק) נתקלים בדחייה מצידם. זה מפחיד, וזה מותיר אותנו, הרבה פעמים, בתחושת חוסר אונים.
שקופית1
<a href='https://www.freepik.com/free-vector/drawing-of-zombie-in-halloween_727809.htm'>Designed by Freepik</a>

אז מה עושים? אתם בטח שואלים… מה עושים כשהילדה שלנו מקללת ויורקת לנו בפרצוף, כשהילדים שלנו הופכים פתאום לאלימים או טורקים לנו דלתות בעצבים?
אז עוד לפני שנדבר על מה עושים, בואו נבין למה זה קורה:
כל המקרים שמתוארים לעיל, הם מקרים בהם ילדים מוציאים את התסכול שלהם, איזה שהוא תסכול, על ההורים ועל הסביבה.
גם הם היו רגילים, פעם, להתנהג אחרת. בן ה-8 לא ממש מבין מאיפה באו לו העצבים האלה והחשק לטרוק את הדלת בפני הוריו, אבל ברגע שזה קורה לו, זה פשוט מתפרץ ממנו.
לכן, סביר להניח שהוא די מבוהל מעצמו.
עם זאת, אין לו את היכולת לשבת רגע עם עצמו ולומר "הממ… היה לי יום רע בבית הספר, לכן חזרתי עצבני ולכן יש לי צורך להרוס משהו ואין לי כוח לשמוע את החפירות של ההורים שלי".

טו מייק א לונג סטורי שורט, ילדים שמתנהגים פתאום כמו מפלצות, נבהלים מהמפלצת שיוצאת מהם.
וכשזה קורה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם, זה לראות את הדמות הסמכותית (מורה, הורה) נבהלת גם, כי במשוואה הפשוטה של הילד – אם אני נבהל + ההורים שלי נבהלים = מי בעצם שומר עלי מעצמי ומהעולם?

לכן, העצה הכי טובה במקרים כאלה היא לא לפחד כלל. לא להיבהל מה"מפלצת". אפשר בהחלט לומר "בבית שלנו לא טורקים דלתות!" או "אני לא מרשה לך לירוק לא עלי ולא על אף אחד!" או "אני לא מוכנה לראות שום אלימות, זה ברור?!", אבל מספר דקות לאחר מכן, לגשת אל הילד/ה, לנסות לדבר אתו, לשאול מה קרה היום בבית הספר או בגן, מה מרגיז אותו, מה כואב לו, מה קשה לו…
הוא / היא אולי ירקו, יקללו ויטרקו (שוב) את הדלת, אבל הציפייה הילדית שלהם היא שאנחנו לא נוותר. בכל פעם מחדש ננסה לדבר, לבדוק, להרגיע, גם אם בשלב זה אנחנו לא מקבלים מענה.
כך, אנחנו מייצרים משוואה חדשה – אני מתפרץ בלי שליטה + ההורים שלי לא נבהלים ממני = יש מי ששומר עלי!

ועם המשוואה החדשה הזאת, הילד ממשיך בחייו עם הידיעה שהוא לא מפלצת, אלא שעובר עליו משהו, זמני, רגעי, תקופתי… וזאת כבר ידיעה שמשרה הרבה יותר ביטחון.

בדיוק את אותו הדבר אפשר ליישם בכל שלב בחיי ילדינו – מההשתטחות על רצפת הקניון בגיל 3 ועד לבריחה מן הבית בגיל 16.
הם הילדים שלנו, ואנחנו מחנכים אותם טוב. מה שעובר עליהם זה קושי, זה תסכול, זאת חרדה, אבל זה לא יישאר לנצח. הילד שלנו, המקסים, הטוב והמחונך, הוא כן יישאר, וממנו אנחנו ל-א מ-פ-ח-ד-י-ם.

משנה מקום, משנה מזל

לא מזמן הגיעו אלי זוג הורים חדשים ומותשים. האם תיארה לי את שעות אחר הצהריים שעוברות עליה עם שני ילדיה הקטנים, וזה נשמע כמו סיוט: "במשך כל אחר הצהריים, מהרגע שאנחנו חוזרים מהגן ועד שהם הולכים לישון – יש אצלנו רק בכי וצעקות. בת ה-3 לא מפסיקה לבכות ולהתלונן, ובן השנה וחצי מחקה אותה. אני כל הזמן כועסת עליה ושולחת אותה לחדר, אבל שום דבר לא עוזר."
היו שם כמה עניינים לטיפול במשפחה הקטנה והמקסימה הזאת, אבל דבר אחד תפש את תשומת לבי במיוחד; כשהגעתי אליהם לצפייה בבית, ראיתי שאין שום משחק בסלון, שום דבר ששייך לילדים הקטנים. הטלוויזיה הייתה פתוחה באופן קבוע על ערוץ "בייבי", אבל פרט לכך – לא היה דבר.
האימא העייפה תיארה לי איך היא קמה מוקדם בבוקר כדי לפזר אותם לגנים ולהספיק להתייצב בעבודה, ואיך אחר הצהריים היא חייבת להספיק מטלות רבות (כביסה, כלים, אוכל), תוך כדי שהם בוכים ו"מטריפים" אותה.
"יש להם חדר מלא במשחקים, אבל הם כל הזמן מסתובבים סביבי ובוכים. מה הסיפור שלהם??"

ילדים קטנטנים אשר לא ראו את הוריהם כל היום, לא מוכנים שיביאו אותם הביתה ו"יזרקו" אותם לשחק לבד בחדר… למה להם? הם רוצים לתבוע את תשומת הלב שמגיעה להם, ובצדק.
מעניין אותם שיש מכונת כביסה להפעיל?
מעניין אותם שארוחת הערב עוד לא מוכנה?
מעניין אותם שעבדנו כל היום ולא הספקנו לשתות קפה ולגלוש קצת בפייסבוק לנקות את הראש?
לא ממש מעניין אותם.
מבחינת הקטנטנים שלנו, מכונת הכביסה, ארוחת הערב והטלפון שלנו, הם כמו מאהבים שמתחרים על תשומת הלב ועל האהבה שלנו.
ועל כך כל הבכי.

109501-ONLEES-710
<a href="https://www.freepik.com/free-vector/lovely-background-of-mother-hugging-her-daughter_1084721.htm">Designed by Freepik</a>
הדבר הראשון שהצעתי להורים המותשים, היה להכניס אל חלל המגורים המרכזי (סלון + מטבח פתוח) את שולחן הציור הקטן של הילדה, ואת ארגז הצעצועים ששכן דרך קבע בחדר הילדים.

בני הזוג החליטו לאמץ את הרעיון, והכניסו לסלון שולחן קטן עם דפים וכלי ציור, ארגז צעצועים גדול עם קוביות, בובות וכיו"ב ואפילו שטיח עליו אפשר לשבת ולשחק.
כבר למחרת הם ראו את השינוי.
האם נכנסה עם ילדיה הביתה אחרי הגן, התיישבה לשחק אתם מעט, ואז קמה אל המטבח להכין את ארוחת הערב, כשהיא בקשר עין עם בתה בת ה-3, והן ממשיכות לדבר על מה ששיחקו בו לפני רגע.
הבת כבר לא הרגישה שאמה "מגרשת" אותה לשחק בחדר, וראתה שאמה מקדישה לה תשומת לב גם כשהיא מכינה את ארוחת הערב.
אחר כך, הן גם הלכו יחד למכונת הכביסה והבת הושיטה לאמה את הכביסה הרטובה כדי שתתלה אותה על החבל.
הבן הפעוט לא ראה ולא שמע את אחותו בוכה, ולכן גם לא חש צורך לבכות בשביל לקבל תשומת לב.

לאחר השינוי הראשוני הזה, שנתן לאימא קצת אוויר לנשימה והוריד את רמת הסטרס בבית, יכולנו כבר לדבר על חיבוק והרגעה במקום עונש, על יצירת סדר יום קבוע להורדת מפלס החרדה של הילדים מהלא נודע, על כיבוי הטלוויזיה ליצירת בית שקט ורגוע ועל הגדלת מידת מעורבותו של האב בשגרת אחר הצהריים. אבל על כך בפוסט אחר.

יש בתים שבהם כל "ענייני הילדים" סמויים וחבויים בחדרי הילדים. אם זה עובד – הכול טוב, כמובן, אבל אם גם אחר הצהריים שלכם נראה ככה, מתיש וקקפוני, אתם בהחלט מוזמנים להבין את הילדים שזקוקים לכם אחרי יום שלם בחוץ, ולאמץ את סידור הבית מחדש, כך שיתאים גם לצרכים שלכם וגם לצורכי הילדים.

בהצלחה 🙂